בית

בבל , , 24/8/2017

                           

 

איל ויצמן ארכיטקטורה של סְפָר

מתוך ארץ חלולה

הסכם אוסלו הראשון, שנועד לסמן את תחילת סוף הסכסוך הישראלי–פלסטיני, נחתם בשנת 1993.
בשנים שלאחר מכן התקשו המתיישבים יותר ויותר בהשגת הרשאה רשמית להקמת יישובים חדשים בגדה המערבית, לכן פיתחו שיטות פיראטיות מתוחכמות שנועדו לסייע בידי הממשלה ־ שבפועל בירכה על היווסדם של היישובים החדשים, אך לא יכלה להיראות כמי שמסייעת רשמית להקמתם ־ לעקוף את החוק ואת התחייבויותיה הבינלאומיות .
ב- 1999 התלוננו כמה מתיישבים בפני הצבא על בעיות בקליטה הסלולרית באחד מעיקוליו של כביש 60 המוביל מירושלים ליישובי צפון הגדה המערבית . בתגובה הסכימה מפעילת הסלולרי פרטנר–אורנג להקים אנטנה באזור. 
המתיישבים הצביעו על גבעה המשקיפה אל העיקול כעל אתר אפשרי לאנטנה. אותה גבעה היתה בעבר עדה לניסיונות התיישבות כושלים: שלוש שנים קודם לכן טענו המתיישבים שהפסגה היא תל ארכיאולוגי שמתחתיו
קבורה העיר המקראית מִגרון . חפירות הבדיקה לא גילו דבר עתיק יותר מכפר ביזנטי קטן, אך הגבעה הוכתרה בכל זאת בשם ״מִגרון״. שני מתיישבים התיישבו על הגבעה במכולות שהוסבו למגורים, אך נטשו את האתר לאחר זמן קצר, משנוכחו שאין אפשרות לפתחו .
בשיפולי הגבעה היו נטועים מטעי זיתים ותאנים, וראשה היה שייך לחקלאים פלסטינים מהכפרים עין יברוד ובורקה, שהשתמשו בה למרעה . עם זאת, מכוח סמכויות החירום של הצבא ניתן היה להגדיר את הקמתה של אנטנה סלולרית כהכרח ביטחוני, שאותו ניתן להוציא לפועל על קרקע פרטית גם ללא הסכמת הבעלים. לבקשת אורנג׳, חיברה חברת החשמל את הגבעה לרשת החשמל, ו״מקורות ״ העבירה אליה צנרת מים
על מנת להקל את עבודות הבנייה, כמובן.
בשל עיכובים בבניית האנטנה הקימו מתיישבים במאי 2001 מעין אנטנת דֶמֶה וקיבלו היתר מהצבא לשכור מאבטח פרטי שישמור עליה בכל שעות היממה . השומר התגורר בקרוון לרגלי האנטנה וגידר את פסגת הגבעה שמסביב לה. זמן קצר לאחר מכן הצטרפו אליו אשתו וילדיו וחיברו את ביתם לקווי אספקה של חשמל ומים שנמצאו במקום. ב- 3 במרץ 2002 הצטרפו אליהם חמש משפחות נוספות, ומאחז מגרון נוסד רשמית . המאחז גדל בקצב מהיר. כיוון שהתגוררו במקום משפחות, משרד הבינוי והשיכון הקים גן, ותרומות מחו ״ל כיסו את עלויות הקמתו של בית כנסת. כיום מגרון ־ המיועד אמנם לפינוי ־ הוא הגדול ביותר מבין 103 המאחזים הפזורים ברחבי הגדה המערבית. באמצע שנת 2006 הוא כלל כשישים קרוונים ומכולות שבהם התגוררו לפחות 42 משפחות. כ- 150איש התכנסו על ראש גבעה, סביב אנטנה סלולרית. 
האנטנה הפכה למוקד של עוצמה טריטוריאלית בנוף. התשתית שנבנתה עבורה אפשרה למאחז להירקם . שדה האנרגיה של האנטנה היה לא רק אלקטרו–מגנטי אלא גם פוליטי, ושימש כמוקד לגיוסם, לתיעולם, לגיבושם ולארגונם של כוחות ותהליכים פוליטיים מסוגים שונים . מגרון אינו המאחז היחיד שהוקם סביב אנטנה סלולרית. נראה שההיגיון של התקשורת הסלולרית תואם להפליא את זה של הכיבוש האזרחי: שניהם מתרחבים לתוך טריטוריות באמצעות ייסוד רשתות המבוססות על טריאנגולציה של תחנות בסיס
הממוקמות בנקודות גובה, לאורך קווי קרינה או אתר, שבין קצותיהם מתקיים קשר עין. יתר על כן, לרשתות הסלולריות יש תפקיד צבאי . הצבא משתמש בהן לצורכי תקשורת שדה, כתחליף למכשירי הקשר הצבאיים המגושמים. הן מאפשרות שימוש במכשירים קטנים יותר המסוגלים לשדר תצלומי שדה ומיקומי GPS בין חיילים ויחידות.
בכל פעם שמתעורר בקרב המתיישבים  ״חשש לפשרות טריטוריאליות ״ חל זינוק בקצב הקמתם של מאחזים חדשים, במטרה לחבל בסיכויים להתקדמות מדינית וכדי להכניס קרקעות רבות ככל האפשר מהשטחים הכבושים תחת שליטתם של המתיישבים, במקרה של נסיגה כלשהי . עם שובו משיחות עם הרשות הפלסטינית וממשל קלינטון באחוזת ויי שבמרילנד, באוקטובר 1998  דחק שר הביטחון דאז אריאל שרון במתיישבים ״לזוז, לרוץ ולתפוס את כל הגבעות שאפשר . . . כי כל מה שניקח עכשיו יישאר שלנו. כל
מה שלא נתפוס ילך אליהם״. בשנים האחרונות הוקמו מאחזים רבים במטרה להשפיע על מסלולה של חומת ההפרדה, שבעת כתיבת שורות אלה ב- 2006  חוצבת נתיב פתלתול דרך הגדה המערבית המטרה היא לזרוע בשטח ״נקודות עיגון״ בעלות מיקום אסטרטגי  כדי לאלץ את המתכננים מטעם המדינה להסיט סביבן את תוואי החומה ולכלול אותן בצד ה״ישראלי״. המאחזים מסמנים, אם כן, את אחד מאזורי הספר השנויים ביותר במחלוקת של הסכסוך הישראלי–פלסטיני . לעתים, הצעירים הידועים בשם  ״נערי הגבעות ״ דוחים
מעליהם את התרבות הפרוורית של הוריהם לטובת אווירה של סְפר פרוע המושפעת ממיתוס גיבורי המערב הקשוחים והנחושים, לא פחות מהמיתוס הישראלי של חלוצי הציונות בראשית המאה העשרים . תושבי המאחזים החמושים מתעמתים לעתים קרובות עם החקלאים הפלסטינים המקומיים, מגרשים אותם בכוח משדותיהם וגונבים את יבוליהם .
לעתים קרובות תוקפים פלסטינים חמושים את המאחזים בתגובה, מה שמוביל להקמתם של מאחזים אחרים, כ״תגמול״ ליד מקומות שבהם נהרגו יהודים .
כך הפכו המאחזים למוקד של חיכוכים מדיניים ודיפלומטיים. ארגוני שלום מקומיים ובינלאומיים נוקטים פעולות ישירות נגד התפשטות המאחזים: בשנת 2004 הצליחו כמה פעילי שלום ישראלים לגנוב חמישה קרוונים ממגרון והציבו אותם בהתרסה מול משרד הביטחון, כדי להראות שהפינוי אפשרי אם רוצים . פרקליטי זכויות אדם פנו לבג״צ בשרשרת של עתירות משפטיות נגד המאחזים, והאחרונה שבהן, נגד מגרון,
טרם הוכרעה. על פי רוב, עם התגברות הלחץ הבינלאומי מודיעות ממשלות ישראל על החלטתן לאכוף את החוק הישראלי ולפנות מאחזים אחדים . לעתים מתנגשים כוחות המדינה והמתיישבים: אלפי שוטרים נלחמים באלפי מתיישבים, החוצים את הגבול על מנת להשתתף בקרב הטלוויזיוני . לעתים קרובות, לעומת זאת, נגמר הסיפור בפשרה: הקרוונים מועלים על משאיות ומועברים לגבעה פלסטינית אחרת.
לעומת הגיאוגרפיה היציבה של יישובים נייחים, והאיזון שמקנים גבולות ריבוניים ליניאריים וקבועים, אזורי ספר הם טריטוריות עמוקות, משתנות, מקוטעות וגמישות. קווי העימות הזמניים, המסומנים בקווי גבול ארעיים, אינם מוגבלים לקצותיו של המרחב הפוליטי אלא מתקיימים לכל עומקו . ההבחנות בין  ״פנים״ ו״חוץ״ אינן מוגדרות בבירור.
למעשה, ככל שצוירו הגבולות הקולוניאליים ברחבי  ״העולמות החדשים ״ בקווים ישרים, גיאומטריים ומופשטים יותר, כן הפכו השטחים הנשלטים–בפועל למקוטעים ולדינמיים יותר, ולכן גם לבלתי–ניתנים למיפוי בטכניקות מקובלות. את הסְפר הישראלי ניתן לראות כאזור שכזה. עם זאת, בהשוואה לממדיהן של האימפריות העתיקות ־ שגודלן האופטימלי, על פי מקורות שונים, נמדד במסע רכיבה של ארבעים יום מקצה לקצה ־ נראה ששני מיליון וחצי הפלסטינים וחצי מיליון המתיישבים היהודים היושבים ב- 5,655 הקילומטרים הרבועים של הגדה המערבית מצטופפים על ראש סיכה. זהו המקום, כפי שכותב שרון רוטברד,  ״שבו אפשר למצוא את המרכיבים הנפיצים ביותר בזמננו בצורתם הטהורה ביותר, מקום שבו אוטופיות מודרניות ואמונות קדומות מתבשלות יחד בלי כל אמצעי זהירות״. שטחים אלה הפכו לשדה קרב שבו מתעמתים ביניהם סוכנים שונים של כוח מדינתי ושחקנים עצמאיים, ונתקלים בהתנגדות מקומית ובינלאומית . כאן הופכות אבני הבניין היומיומיות של התכנון והארכיטקטורה לכלים טקטיים ולאמצעים של נישול . תחת משטר זה, חייהם, רכושם וזכויותיהם המדיניות של הפלסטינים נתונים למתקפה בלתי–פוסקת . מתקפה זו אינה מוגבלת למבצעיו התכופים של הצבא: היא משולבת בתהליך בלתי–נגמר שבו הסביבה עצמה מעוצבת מחדש בדרכים בלתי–צפויות ומתהדקת סביבם כמו עניבת חנק.
הגדרות של קולוניאליזם נוטות להתמקד באופן שבו מערכות של ממשל ושליטה מיתרגמות לארגון המרחב בהתאם לעקרונות מבניים של ארגון, מיון וניהול רציונליים ולכללים אדמיניסטרטיביים. אך מהתמונה שלעיל אנו למדים שבשטחים הכבושים ארגונו של המרחב הגיאוגרפי אינו ניתן להבנה כתחום פעולתה הבלעדי של הזרוע המבצעת של המדינה, אלא כתחום המבוזר בין שחקנים רבים, שחלקם אינם מדינתיים. הארגון המרחבי של השטחים הכבושים משקף לא רק תהליך מסודר של תכנון וביצוע, אלא יותר ויותר גם ״כאוס מובנה ״ שבו דווקא העדרה הסלקטיבי ־ ולעתים קרובות המכוון ־ של התערבות מטעם המדינה מקדם תהליך בלתי–מבוקר של נישול אלים. השחקנים הפועלים בשטח הספר הזה ־ נערי גבעות, הצבא, חברות סלולר ותאגידים קפיטליסטיים אחרים, פעילים פוליטיים ומגני זכויות אדם, לוחמי התנגדות חמושים, משפטנים ומומחים הומניטריים, ממשלות זרות, קהילות  ״תומכות ״ מעבר לים, מתכננים מטעם המדינה, התקשורת, בג״צ ־ על מטרותיהם השונות והסותרות, לוקחים כולם חלק ביצירה הקולקטיבית המבוזרת של מרחביו. כיוון שגיאוגרפיות גמישות מגיבות לכוח מבוזר ולא לכוח ממוקד ואחדותי, אין להבין את הארכיטקטורה שלהן כהגשמה חומרית של רצון פוליטי מאוחד או כתוצר של אידאולוגיה לכידה . תחת זאת יש לראות בארגונו של הסְפר סוג של  ״פלסטיק פוליטי״, הגדרה הממפה את היחסים במרחב בין כל הכוחות שמעצבים אותו.
הארכיטקטורה של הסְפר אינה אם כן  ״פוליטית״ סתם זוהי  ״פוליטיקה בחומר״.



hollowland cover art fspread.jpg

סף המדבר, קו העימות

בספר סף המדבר, קו העימות בוחן איל ויצמן את עקירת הבדואים מהנגב הצפוני מנקודת מבט ייחודית. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית