בית

בבל , הודפס ב, 24/8/2017

אורן קקון אמן השלילה - ההתחלה

מתוך אמן השלילה

השואף אל הכתיבה גלגל את הכיסא לאחור והדליק מרלבורו אדום. הדמות המבוססת על חייו עשתה את הבלתי–ייאמן ונהפכה לבשר ודם. יש להם עבר דומה ושניהם נמצאים עכשיו בפירנצה. הוא כותב המשך לחייו. ברור לו שעד שלא יהיה סוף לחיים האלה לא תסתיים הכתיבה, וכשתסתיים הכתיבה ממילא יפסיק הלב לפעום. הוא לא כותב מתוך בהלה או במרץ יוצא דופן, הוא לא כותב כדי להגיע לסוף וגם לא כדי להימנע ממנו. אין פה אפילו דיאלקטיקה מחורבנת. הוא כותב כי האמנות ניצחה. הוא הולך בין המילים ובתוכן, הוא קורא אותן לסדר, פורע אותן, מתעכב על כל אות וכל עיכוב ספונטני כמו נשימה. סיפור צריך להאמין בעצמו, לתכנן, לקוות, להתבדות, להזדקן, להחוויר, להתקמט, לצבור חטאים ומעשים טובים, להתרחש רחוק מכל אפשרות של הצלחה. סיפור טוב הוא סיפור שקוראיו נספים בציפייה ומתחיים באכזבה. אי–אפשר להאיץ בסיפור, או לעכב בעדו. אי–אפשר להרוג שורות. הכתיבה היא עץ אלון, והוא משייף ממנו, בעזרת פצירה, מקל הליכה. כהורה המציץ בילדיו הישנים, קרא את השורה האחרונה שכתב:

בשעה אחת עשרה בדיוק פקח עיניים, ומבט אחד לעברה העמיד אותו מיד על הרגליים. הוא שלח יד לצוואר ולא מצא דופק, קירב אוזן לפה הפעור ולא מצא נשימה. הגוף עצר מלכת.

השואף לאיזשהו שכר עוד בעולם הזה התמתח בספקנות. מובס קצת, אבל עוד משוכנע במשהו, קם, פתח את ארון הבגדים, משך מכנסי כותנה, כפתר חולצה פרומה, לבש את ז'קט הקטיפה הכחול, זה עם השנצים שהיו אופנתיים באמצע המאה ה— 19 , ציעף את צווארו בצעיף המשי האפור, מתנה מאשתו הנפלאה, לגם מעט יין מכוס רדומה, עישן עוד קצת, ויצא לפגישה, פנים אל מול פנים, עם הסֶמֶל.


הוא לא רצה להחמיץ את העולם ולא רצה שיחמיץ העולם אותו. נשען על שולחנו, פער פה לפיהוק משועמם, זרק לשון בתמיהה אתיאיסטית והביט בערימה דחוסה של מכתבים. עשן הסיגריה הרג את ריח הטחב. מכתבים, מכתבים, הר של מכתבים, כל אחד רוצה משהו, כל אחד, באיזה אופן, לוקח. פזורות היו שם שלל הצעות שהציגו את מלאכתו כמוצר מבוקש שיש להביאו בדחיפות לידיעת הציבור. הציבור הזה שבסופו של דבר ידע לסכם עבורו טוב כל כך את הייאוש הגדול. הוא נעמד, אסף את המכתבים כמו שהם, חתומים ברוק ממסדי, וזרק לפח. תחום בז'קט הקטיפה הכחול, עיקם חוטם כלפי גרמי שמים ונטש את המשרד בטריקת דלת החלטית. הוא לא יחמיץ את העולם.
איש הספרות חצה את הקמפוס בריחוף קל ושקט, חומק מזמזומם של רובצי פתח מעיקים שחיפשו את קרבתו של זבוב בעל חשיבות עליונה הכופר במעמדו של המאכל הלאומי. גם את תענוג ההבטה בסטודנטיות הנאות שחלפו על פניו כאימאז'ים מגן עדן, לכל אחת מהן חיוך–מלכודת קטן וסודי, מנע מעצמו. הקשר המפוקפק שלו עם האקדמיה היה מבוסס, רוב הזמן, על בהלת דחפים ומפגן יוצא מגדר הרגיל של איפוק.
אבל כל כך הרבה חוקרים מוגבלים הופכים את האוניברסיטה שבה לימד, מהטובות בעולם כך מספרים לנו, ללב לבה של השמרנות האינטלקטואלית בארץ. השיממון האורתודוכסי הזה הוא שהפך את כתיבתו של מכרנו החדש למיוחדת כל כך. כל מחשבה שעלתה במוחו זכתה מיד, לפעמים עוד לפני שהועלתה על הדף, להדהוד ולהכרה פומביים, כל התנסחות זכתה להתפעלות ומשכה תשומת לב. אם מישהו בכלל מחפש את האמת שמאחורי סטיית התקן הזו כדאי שידע שהאינטלקטואל שלנו חדר לתודעה הציבורית, בהיותו צעיר יותר, באמצעות שני ויכוחים מבוימים לגמרי שניהל עם כמה מעמיתיו מעל דפיו   של איזה Les temps modernes . ויכוחים שגררו שרשרת תגובות, לא כולן עוינות, של אנשי אקדמיה בעלי שם שהצטרפו לעגלה הנושאת, אם להאמין לשמועות, סחורה חדשה ומובחרת. באמצעות קול דומיננטי ועמדות נחרצות, אותן תמיד נהג להותיר מעורפלות במידת הצורך, ומאמרים מושחזים, משפיעים, הכתובים בלשון פיגורטיבית וחמה אך יחד עם זאת חד–משמעית, קרה וחותכת, נהפך לאחד מקובעי הטעם המוערכים בתחום.
עוד לפני פרסום מחקרו הראשון כבר הקדים התואר דוקטור את שם משפחתו של היחסן. מחקרו היה צעקני רק בקליפתו, ולמרות זאת הצליח לעורר מחלוקות, ללבות ויכוחים ולזמן אליו התייחסויות מגוונות. אלה נשמעו בדרך כלל כצווחות ברווזים באגם שעה שמישהו זורק להם לחם. אך עמדותיו המתסיסות וּמוּרָמוּת מעם, שהייתה, כנראה, אם לפרש את דייקנות הופעתה, טבעית, לצד החזות הליברלית שאימץ לעצמו בדמות המשכיל החדש התורן, הועילו מאוד לדוקטור הצעיר והצליחו בעיקר בדבר אחד חשוב מאין כמוהו, והוא להסיח את דעתן של הבריות מהדמות המסוכסכת, האנוכית והשבירה שרובצת במעמקים.
הוא היה חצי ידוען וחצי פילוסוף, מישהו שמדברים עליו מפעם לפעם, פנים חד פעמיות, שמועה שמתרוצצת מפה לאוזן, מרכז מחתרתי של איש אחד המתארח מדי פעם במוסדות התרבות של המיינסטרים. הסלב שלנו עורר מחלוקות לא רק בין חוקרים ותיקים אלא גם בקרב אותה שכבה עבה של סטודנטים המקיימת, מבחינה חומרית, את האוניברסיטה כולה. הללו נחלקו לאלה שהעריכו אותו אך האשימו אותו בפופוליזם עודף, ולאלה שהתפעלו מעשייתו הספרותית והיללו, בעיקר, את האליטיזם האינטלקטואלי שלו. עמדותיו המושרשות כה עמוק הרעיפו, לא אחת, בוז על הסובבים אותו. בוז עמוק וראוי, בוז אמיתי, בוז שעוד יורחב עליו הדיבור כאן, ואשר ניתן להעמידו, בשלב זה, על בסיס עיקרי אחד − אמנות השלילה.

assaf romano.jpg

ללא כותרת (2017) / אסף רומאנו

http://readingmachine.co.il/home/books/1500280667/1500281419