מכונת קריאה - אחת פחות אחת

בבל , , 11/12/2023

קולם טובין אחת פחות אחת

מתוך המשפחה הריקה

ירח נמוך תלוי מעל טקסס. הירח הוא אִמי. הוא מלא הלילה, ובהיר מאור הניאון הבהיר ביותר; הענבר העצום שלו זרוע כתמים אדומים. אולי זה ירחַ האסיף, ירח הקוֹמַנצ'י. מעולם לא ראיתי ירח נמוך כל כך, מלא כל כך באורו העשיר, העמוק. אמי מתה הלילה לפני שש שנים ואירלנד רחוקה מרחק שש שעות ואתה ישן.

אני הולך ברגל. איש מלבדי אינו הולך. קשה לחצות את רחוב גוּאַדַלוּפּ, המכוניות מגיחות במהירות. בחנות הקהילתית למזון בריאות, שכולם מתקבלים בה בברכה, הבחורה בקופה שואלת אם ארצה להצטרף למועדון שלהם. אם אשלם שבעים דולר, היא אומרת, החברוּת שלי לא תפוג לעולם, ואקבל הנחה של שבעה אחוז על כל קנייה.

שש שנים. שש שעות. שבעים דולר. שבעה אחוז. אני מספר לה שבאתי לכאן רק לכמה חודשים, והיא מחייכת ואומרת ברוך הבא. אני מחזיר לה חיוך. האווירה נינוחה, נעימה, לא פורמלית.

אילו התקשרתי אליך עכשיו השעה היתה שתיים וחצי לפנות בוקר; הייתי כנראה מעיר אותך. אילו התקשרתי, הייתי יכול לעבור איתך על כל מה שקרה לפני שש שנים. כי זה מה שמעסיק אותי הלילה, כאילו לא חלף מאז זמן, כאילו אורו העז של הירח הִפעיל איזה קסם רב-עוצמה כדי להחזיר אותי הלילה אל הדבר האמיתי האחרון שקרה לי. בשיחת הטלפון איתך על פני האטלנטי הייתי יכול לשוב ולעבור על מה שקרה בימים הסמוכים להלוויה של אמי. הייתי עובר על הפרטים כאילו יש חשש שאשכח אותם. הייתי למשל מזכיר לך שבהלוויה לבשת חליפה ועניבה. אני זוכר שראיתי אותך כשעמדתי בכנסייה ונשאתי דברים לזכרה, ושישבת בצד, באגף הימני. אני זוכר שאמרת, או אולי מישהו אחר אמר, שהצטרכת לנסוע מדבלין במונית כי איחרת לרכבת או לאוטובוס. אני יודע שחיפשתי אותך בקהל ולא ראיתי אותך כשרכב הלוויות הגיע אחרי המיסה לקחת את הארון של אמי אל בית הקברות וכולנו התחלנו לצעוד מאחוריו. כשהיא כבר היתה טמונה באדמה באת למלון ונשארת לארוחה איתי ועם שינייד, אחותי. גם ג'ים בעלה בטח היה שם, וגם קָאהַל, אחי, אבל אני לא זוכר מה הם עשו כשהארוחה נגמרה והאנשים התפזרו. אני יודע שלקראת סוף הארוחה ניגשה אלי חברה של אמי שדבר אינו חומק מעיניה, הביטה בך ואמרה לי בלחש שנחמד שהחבר שלי בא. את המילה "חבר" הדגישה בנימה ענוגה, רבת-משמעות. לא סיפרתי לה שהדבר שהבחינה בו כבר איננו, שהוא שייך לעבר. אמרתי רק כן, זה באמת נחמד שאתה באת.

אתה הרי יודע שאתה האדם היחיד שמניד את ראשו במורת רוח כשאני מתעקש להתבדח ולנהל שיחות סתמיות, כשאני מסרב לדבר ישירות. זה מעולם לא הפריע כל כך לאף אחד אחר. אתה היחיד שרוצה שכל מה שאגיד יהיה אמיתי. עכשיו, כשאני הולך לעבר הבית ששכרתי כאן, אני יודע שאילו צלצלתי וסיפרתי לך שהעבר הכאוב חזר אלי הלילה ברחובות הזרים האלה בעוצמה שכמוה כאלימות, היית אומר שאתה לא מופתע. היית רק תוהה למה זה לקח שש שנים.

התגוררתי אז בניו יורק, כשהעיר עמדה על סף שנת התמימות האחרונה שלה. שכרתי שם דירה, כפי ששכרתי דירות בכל מקום שהגעתי אליו. הדירה היתה ברחוב תשעים ליד שדרת קולומבוס, מעולם לא ראית אותה. זו היתה טעות. אני חושב שזו היתה טעות. לא נשארתי שם הרבה – שישה או שבעה חודשים – אבל זו היתה התקופה הארוכה ביותר שנשארתי במקום כלשהו בשנים ההן ובשנים שבאו אחריהן. הדירה היתה זקוקה לריהוט, ובמשך יומיים או שלושה נהניתי מקדחת הקניות שאחזה בי: שתי כורסאות שלימים שלחתי לאירלנד; ספת עור מבלומינגדייל, שבסופו של דבר נתתי לאחד הסטודנטים שלי; מיטה גדולה שהזמנתי מ-1-800-Mattress; שולחן וכמה כיסאות מחנות בדרום העיר; שולחן עבודה זול מחנות יד שנייה.

וכל אותם ימים – שישי, שבת וראשון בתחילת ספטמבר – כשהייתי שקוע בתזמון משלוחים, בכרטיסי אשראי ובמוניות שועטות מחנות לחנות, אמי גססה ואיש לא הצליח למצוא אותי. לא היה לי טלפון נייד והטלפון בדירה עוד לא היה מחובר. בשעת הצורך השתמשתי בטלפון הציבורי בפינת הרחוב. לחברות ההובלה מסרתי את מספר הטלפון של ידידה כדי שיוכלו להודיע לי מתי הרהיטים שלי מגיעים. התקשרתי אליה כמה פעמים ביום, ולפעמים היא הצטרפה אלי לקניות והיה תענוג להיות איתה והימים עברו עלי בנעימים. הימים שבהם אף אחד באירלנד לא הצליח למצוא אותי ולספר לי שאמי גוססת.

בסופו של דבר, מאוחר בלילה של יום ראשון, קפצתי לסניף של קינקוֹ והתחברתי לאינטרנט וגיליתי שכבר שלושה ימים שינֵייד שולחת לי אימייל אחרי אימייל, שבשוּרת הכותרת של כל אחד מהם כתוב "דחוף" או "אתה שם?" או "תענה בבקשה" או "בבקשה תאשר שקיבלת" ולבסוף רק "בבקשה!!!". קראתי אחד מהם ועניתי שאתקשר ברגע שאמצא טלפון, ואז קראתי את השאר בזה אחר זה. אמי אושפזה בבית חולים. חשבו שהיא תצטרך לעבור ניתוח. שינייד רצתה לדבר איתי. היא שהתה בבית אמי. זה כל מה שהיה כתוב בהם, והבהילות לא נבעה כל כך מנימת הכתיבה אלא בעיקר מהתכיפות ומהכותרות השונות שהיא נתנה לכל אחד מהאימיילים.

הערתי אותה בלילה של אירלנד. דמיינתי אותה עומדת בחדר הכניסה לרגלי המדרגות. הייתי שמח לספר ששינייד אמרה לי שאמי ביקשה שאבוא, אבל היא לא אמרה שום דבר כזה. היא רק דיברה על הפרטים הרפואיים וסיפרה איך נודע לה עצמה שאמנו בבית חולים ואיך נואשה מלמצוא אותי. אמרתי לה שאתקשר שוב בבוקר והיא אמרה שעד אז היא כבר תדע יותר. אמי לא סובלת עכשיו מכאבים, היא הוסיפה, אבל קודם היא סבלה. לא סיפרתי לה שהקורסים שלי מתחילים בעוד שלושה ימים, כי לא ראיתי צורך לעשות זאת. באותו לילה היא נשמעה כאילו היא רק רוצה לדבר, לספר לי. זה הכול.

אבל בבוקר כשצלצלתי, הבנתי שברגע ששמעה בלילה את קולי בטלפון היא שקלה את העניין במהירות וידעה שלא אוכל לארגן לעצמי טיסה לדבלין בשעה מאוחרת ביום ראשון בלילה, ושלא יהיו טיסות עד למחרת בערב. היא החליטה לא להגיד לי כלום עד הבוקר; היא רצתה שאשן טוב בלילה. ואכן ישנתי טוב, וכשהתקשרתי בבוקר היא פשוט אמרה שבקרוב מאוד יגיע הרגע שבו המשפחה תצטרך להחליט. היא דיברה על המשפחה כאילו היא משהו מרוחק כמו המועצה המקומית או הממשלה או האו"ם, אבל היא ידעה ואני ידעתי שמדובר רק בשלושתנו. אנחנו היינו המשפחה, ויש רק דבר אחד שמשפחה נדרשת להחליט עליו בבית חולים. אמרתי לה שאבוא הביתה, אתפוס את הטיסה הבאה. פירוש הדבר היה שלא אוכל להיות בדירתי החדשה כשיגיעו חלק ממשלוחי הרהיטים, ולא אוכל להעביר את ההרצאות הראשונות שלי השנה באוניברסיטה. במקום זאת אמצא טיסה לדבלין ואבקר את אמי מוקדם ככל האפשר. ידידתי טלפנה לאייר לינגוס וגילתה שהם שומרים כמה מושבים פנויים למקרים מעין אלה. יכולתי לטוס כבר באותו ערב.

אתה יודע שאני לא מאמין באלוהים. אין לי עניין מיוחד במסתרי היקום, אלא אם כן הם מתגלים לי במילים, או אולי במוזיקה, או בצבעים, וגם אז אני מוצא בהם עניין רק בשל יופיים ורק לזמן קצר. אפילו באירלנד אני לא מאמין. אבל אתה גם יודע שבכל השנים האלה שאני רחוק מהבית יש רגעים שבהם אירלנד באה אלי פתאום במסווה, כשאני מזהה רמז למשהו מוּכר שאני רוצה ושאני זקוק לו. כשאני רואה מישהו הולך לקראתי ומחייך מין חיוך שברירי, או עוטה הבעה עקשנית וחסרת מנוח, או נראה דרוך וחשדני כשהוא עובר במקום ציבורי, או נועץ מבט קשה, כמעט עוין, בחלל שלפניו. מכל מקום, בערב נסעתי לשדה התעופה קנדי וראיתי אותם ברגע שיצאתי מהמונית: זוג בגיל העמידה דוחף עגלה עמוסה יותר מדי; הגבר נראה חרד ונבוך, כאילו בכל רגע עלול מישהו להציג לו שאלות מבלי שיֵדע איך להתגונן, והאישה טרודה ומותשת, בגדיה צבעוניים מדי, עקביה גבוהים מדי, פיה מקובע בנחישות עיוורת, מוחלטת, עיניה המושפלות עומדות על המשמר מבלי להתריס.

יכולתי בקלות לפתוח בשיחה ולספר להם למה אני נוסע הביתה ושניהם היו עוצרים ושואלים מאיפה אני, מקשיבים ונדים בראשם בהבנה. אפילו הצעירים בתור לדלפק חברת התעופה, בדרכם להפוגה קצרה בבית – רק להביט בעמידתם ההססנית ולהימצא בחברתם בלי לומר מילה, גם בכך היתה משום הקלה. זמן מה יכולתי לנשום בלי דאגה, בלי צורך לחשוב. גם אני יכולתי להיראות כמותם, כאילו אין בבעלותי דבר, או כמעט שום דבר, לחייך רכות או לשמור על ריחוק שאין בו כל יהירות אם מישהו היה אומר, "סלח לי," או אם איזה פקיד היה מתקרב.

כשאספתי את הכרטיס שלי והלכתי לדלפק הצ'ק-אין, אמרו לי לגשת לדלפק השני, שמיועד לנוסעי מחלקת עסקים. בדרכי לשם עם המזוודה עלה בדעתי שאולי זוהי מדיניות של חברת התעופה, להציע נחמה בצורת שדרוג למי שנוסע הביתה מסיבות דומות לשלי, לפנק אותם במשך הלילה באהדה שקטה ובשמיכה נוספת או משהו מעין זה. אך כשהגעתי לדלפק הבנתי מדוע נשלחתי לשם, וחשבתי בפליאה על אלוהים ועל אירלנד. התברר שהאישה בדלפק הבחינה בשמי שהתווסף לרשימה ואמרה לעמיתיה שהיא מכירה אותי ושהיתה רוצה לעזור לי כי אני בוודאי זקוק לכך בנסיבות האלה.

שמה היה ג'ואן קֵרי, והיא גרה בשעתו בבית הסמוך לבית דודתי, לשם הביאו את קאהל ואותי כשאבי חלה. הייתי אז בן שמונה. ג'ואן היתה כנראה מבוגרת ממני בעשר שנים אבל אני זוכר אותה היטב, וכן את אחותה ואת שני אחיה, שאחד מהם היה פחות או יותר בן גילי. הבית שבו גרה דודתי, זו ששיכנה אותנו אצלה, היה שייך למשפחתה של ג'ואן. הם היו מיוחסים ממנה והרבה יותר עשירים, אבל היא היתה מיודדת איתם. כיוון שלשני הבתים היתה גינה אחורית גדולה משותפת וכמה מבנים קטנים משותפים בחצר, היתה הרבה תנועה ביניהם.

קאהל היה אז בן ארבע, אבל ברוחו היה בוגר יותר. הוא כבר התחיל ללמוד לקרוא, הוא היה פיקח והיה לו זיכרון יוצא מן הכלל, ובבית התייחסו אליו כאל נער צעיר ולא כאל תינוק; הוא החליט מה ילבש כל יום ומה יראה בטלוויזיה ובאיזה חדר ישֵב ומה יאכל. כשחבריו הופיעו לביקור הוא היה רשאי להזמין אותם הביתה על דעת עצמו או לצאת איתם החוצה.

בכל השנים שחלפו מאז, קאהל ואני מעולם לא דיברנו על התקופה שבה שהינו בבית החדש עם המשפחה החדשה. והזיכרון שלי, שבדרך כלל הוא מצוין, נהיה קטוע ומטושטש בהקשר הזה. אינני יכול, למשל, להיזכר איך הגענו לבית, מי הסיע אותנו לשם, או מה הוא אמר. אני יודע שהייתי בן שמונה רק משום שאני זוכר באיזו כיתה הייתי כשעזבנו ומי היתה המורה. ייתכן שזה נמשך רק חודשיים או שלושה. אולי יותר. זה לא היה בקיץ, בכך אין לי ספק, כי שינייד, שיצאה מזה ללא פגע (או כך לפחות אמרה לי פעם, לפני שנים, כששאלתי אותה), היתה אז בפנימייה. לא זכור לי שמזג האוויר היה קר במיוחד כשהופקדנו למשמרת בבית ההוא, אבל נדמה לי שהחשכה ירדה בשעה מוקדמת בערב. אולי זה היה מספטמבר עד דצמבר. או בחודשים הראשונים אחרי חג המולד. אני לא בטוח.

אני זוכר בבירור את החדרים עצמם, את הטרקלין וחדר האוכל שכמעט מעולם לא השתמשו בהם ואת המטבח, שהיה גדול מהמטבח שלנו בבית, ואת הריח ואת הטעם של לחם מטוגן. תיעבתי את הפרוסות העבות והחמות, היישר מן המחבת, ספוגות או נוטפות שומן חזיר. אני זוכר שהדודנים שלנו היו צעירים מאיתנו והצטרכו לישון במשך היום, לפחות אחד מהם, ואנחנו נאלצנו לשמור על שקט במשך שעות ארוכות אף כי לא היה לנו מה לעשות, לא היה איתנו שום צעצוע או ספר מהבית. אני זוכר שאיש לא הקשיב לנו ולא חייך כשראה אותנו, אפילו לא אל קאהל, שלפני ואחרי הפרשה הזאת היה תמיד נאהב ואהוד על כל מי שפגש אותו.

ישַנו בבית דודתי ואכלנו את האוכל שלה כמיטב יכולתנו, ומן הסתם גם שיחקנו או עשינו משהו, אבל לא הלכנו לבית הספר. איש לא פגע בנו בבית ההוא; איש לא התקרב אלינו בלילה, או הכה מי מאיתנו, או איים עלינו, או עורר בנו פחד. פרק הזמן שבו אמי השאירה אותנו בביתה של הדודה לא היה מלווה בשום אירועים דרמטיים. על הכול שרתה אפרוריות, זרוּת. הדודה טיפלה בנו בדרכה פזורת הנפש. בעלה נעדר מן הבית לעתים קרובות או שהיה עסוק. כשהיה בבית הוא היה חביב, כמעט לבבי.

הדבר היחיד שאני יודע הוא שכל אותה תקופה אמי לא יצרה איתנו כל קשר, אף לא פעם אחת. לא מכתב, לא טלפון, לא ביקור. אבא שלנו היה בבית החולים. לא ידענו כמה זמן ישאירו אותנו שם. בשנים שלאחר מכן היא מעולם לא הסבירה את היעדרה, ואנחנו מעולם לא שאלנו אותה אם במשך החודשים האלה תהתה מה עובר עלינו, איך אנחנו מרגישים.

כל זה חסר משמעות, או אמור להיות חסר משמעות, ממש כפי שאחת פחות אחת אמור להיות אפס. כמעט אין טעם לספר לך את זה כשאני מתהלך כעת ברחובות הריקים של העיר הזאת באמצע המדבר, רחוק כל כך מן המקום שאליו אני שייך. נראה כאילו קאהל ואני שהינו כל אותו זמן בעולם של צללים, כאילו הורידו אותנו בשקט אל תוך החשכה, כל מה שמוּכר לנו נעלם, ושום דבר שעשינו או אמרנו לא היה בכוחו לשנות זאת. כיוון שאיש לא הרע לנו או עורר בנו פחד, לא עלה על דעתנו שאנחנו נמצאים בעולם שבו איש אינו אוהב אותנו, או שיכולה להיות לכך בכלל חשיבות כלשהי. לא התלונַנו. נשארנו מרוקנים מן הכול, ובחלל שנפער הופיע משהו שדמה לשקט – כמעט ללא קול, רק הדים עצובים ותחושות עמומות.

אני מבטיח לך שלא אצלצל. מספיק צלצלתי אליך, ומספיק פעמים הערתי אותך בשנים שהיינו יחד ובשנים שחלפו מאז. אבל עכשיו, במקום הזר, השטוח והנידח הזה, ישנם לילות שבהם אותם הדים עצובים ותחושות עמומות באים אלי בעוצמה חזקה במקצת מאשר קודם לכן. כמו לחישות, כמו קולות יבבה כלואים. ואני מצטער שאתה לא כאן איתי, ומצטער שהתקשרתי אליך בכל אותן פעמים, כשלא נזקקתי לכך כפי שאני נזקק עכשיו.

אחי ואני למדנו לא לתת אמון באיש. למדנו אז לא לדבר על מה שחשוב לנו, וכל חיינו דבקנו בכך ככל שיכולנו במין גאווה מרה ועיקשת, כאילו מדובר במיומנות כלשהי. אבל כל זה הרי ידוע לך. אין צורך שאתקשר כדי לספר לך את זה.

בלילה ההוא בשדה התעופה ג'ואן קרי חייכה בחמימות ושאלה עד כמה המצב גרוע. כשסיפרתי לה שאמי גוססת היא אמרה שהיא המומה. היא זוכרת את אמי מצוין, היא אמרה. היא מצטערת לשמוע. אחר כך הסבירה שאוכל להשתמש בטרקלין של המחלקה הראשונה אך הבהירה, במלוא החביבות, שאחצה את האטלנטי במחלקת תיירים, כי זה מה ששילמתי תמורתו. אם אזדקק לה, אמרה, היא תוכל לבוא עוד מעט ולדבר איתי, ובכל מקרה היא כבר סיפרה לאנשים שעובדים בטרקלין ועל המטוס שהיא מכירה אותי, והם ידאגו לי.

בשעה שדיברנו והיא הדביקה תגים על המטען שלי ומסרה לי את כרטיס העלייה למטוס, חלפה בראשי המחשבה שעברו כנראה יותר משלושים שנה מאז שראיתי אותה לאחרונה. אבל בפניה יכולתי לראות את האדם שהכרתי פעם, וכן עקבות דמיון לאמה ולאחד מאחיה. השהייה בחברתה הבהירה לי שהשיבה הזאת הביתה למיטת חוליה של אמי לא תהיה עניין פשוט, שחלק מהאהבות והקשרים הרגשיים שלנו נושאים אופי קמאי ואינם נתונים לבחירתנו, ומסיבה זו ממש הם מתובלים בכאב ובחרטה, בהזדקקות ובריקנות ובתחושה הכי דומה לכעס שאוכל אי-פעם להתמודד איתה.

מתישהו בלילה, במטוס החולף מעל חלק מחצי הכדור המערבי, התחלתי לבכות, בשקט ומבלי שיבחינו בי, אני מקווה. חזרתי לעולם הפשוט שבו הייתי לפני שפגשתי את ג'ואן קרי, עולם שבו מישהי שפעימות לבה היו פעם שלי, ושדמה נהיה דמי, ושבתוך גופה שכבתי פעם מצונף, שכבה כעת בעצמה, חולה ודווּיה, במיטת בית חולים. המחשבה על כך שאאבד אותה מילאה אותי עצב גדול. אחר כך ניסיתי לישון. הלילה נמשך לאטו ואני הזזתי לאחור את משענת המושב והסבתי את מבטי מן הסרט שהקרינו, מה שזה לא היה, והנחתי לאותו עניין נורא שטסתי אליו להלום בי.

שכרתי מכונית בשדה התעופה וחציתי את דבלין באור הרטוב של שעת בוקר מוקדמת בספטמבר. נסעתי דרך רחוב דְרַמְקוֹנְדְרַה ורחוב דוֹרסֶט, חלפתי על פני כיכר מָאוּנטג'וֹי, המשכתי לאורך רחוב גַרדינֶר, ואחר כך מעבר לנהר דרך הרחובות המובילים דרומה, כאילו הם עור שהשלתי מעלי. נהגתי שעתיים או יותר ללא עצירה, עד שהגעתי לַבּית, מחשש שאם אעצור בדרך לארוחת בוקר תפוג הקהות שירדה עלי בעקבות הנהיגה ללא כל שינה.

שינייד קמה ממש לפני שהגעתי, אבל ג'ים עוד לא התעורר. קאהל נסע בלילה חזרה לדבלין, היא סיפרה, אבל יחזור בהמשך היום. היא נאנחה והביטה בי. צלצלו מבית החולים, היא המשיכה, חלה התדרדרות במצב, ונוסף על כל הצרות, לאמא שלך היה בלילה שבץ מוחי. זו היתה מין בדיחה ישנה בינינו: אף פעם לא "אמא שלנו" או "אמא שלי" או "אמא" אלא תמיד "אמא שלך".

הרופאים לא יודעים עד כמה חמור השבץ, היא אמרה, והם עדיין יהיו מוכנים לנתח אם יחשבו שזה אפשרי. אבל הם רוצים לדבר איתנו. חבל מאוד, היא הוסיפה, שהרופא של אמא שלך, המומחה שמטפל בלב שלה ושאליו היא הולכת באופן סדיר ושאותו היא מחבבת, נסע דווקא עכשיו. הבנתי מדוע קאהל חזר לדבלין – הוא לא רצה ליטול חלק בשיחה שתהיה לנו עם הרופאים. שניים מאיתנו יספיקו. הוא ביקש משינייד למסור לי שכל מה שנחליט יהיה מקובל עליו.

איש מאיתנו לא האשים אותו. הוא היה הקרוב אליה ביותר. אותו היא הכי אהבה. או אולי הוא היה היחיד שאותו היא אהבה. או לפחות באותן שנים. ואולי זה לא הוגן מצדי. אולי היא אהבה את כולנו, ממש כפי שאנחנו אהבנו אותה בעודה שוכבת על ערש דווי.

במהלך אותם ימים – מאותו יום שלישי בבוקר ועד יום שישי בלילה שבו מתה – היטלטלתי שוב ושוב בין תחושה של ריחוק גדול ממנה ובין התחושה, כמעט בו-זמנית, שאני רוצה שוב את אמי כפי שהיתה תמיד, זו ששולטת בעולמה בפקחות ובשנינות, שופעת חלומות ורעיונות יוצאי דופן, קשה ומחושלת, מוכנה לחיים. כמוני היא אהבה ספרים ומוזיקה ומזג אוויר חם. עם השנים סיגלה לעצמה, איתנו ועם ידידיה, קסם אישי כובש וקלילות בקולה ובמנהגה. אבל הבנתי שמוטב לא לתת בכך אמון, לא להתקרב, וכך אומנם נהגתי. בבוא הזמן פיתחתי גם אני את היכולת להקרין קלילות וקסם אישי, אבל גם את זה אתה כבר יודע. אין צורך שאספר לך.

ובכל זאת, כשישבתי ליד מיטתה או כשיצאתי כדי לאפשר לאחרים לשהות לצדה הצטערתי על שהתרחקתי ממנה כל כך, על שנשארתי רחוק כל כך ממנה. הצטערתי על שאפשרתי לאותם חודשים הרחק ממנה, במחוזות השכחה של בית דודתי, ולשנים שלאחר מכן כשהייתי שוב בבית, בעוד אבי גוסס לאטו, לכרסם כך בנשמתי. הצטערתי על שהיא יודעת עלי מעט כל כך, וגם היא מן הסתם הצטערה על כך, אם כי מעולם לא התלוננה ולא הזכירה זאת, אולי רק באוזני אחי קאהל, אבל הוא לא סיפר כלום לאף אחד. ואולי היא לא הצטערה על שום דבר. אבל בחורף הלילות ארוכים, החשכה יורדת בארבע אחר הצהריים ויש זמן לחשוב על הכול.

אולי משום כך אני נמצא כאן עכשיו, הרחק מן החושך של אירלנד, הרחק מן החורף הארוך והנוקב שיורד ומפיל חתתו על המקום שבו נולדתי. אני נמצא הרחק מן הרוח המזרחית הקרה. אני נמצא במקום שהריקנות בו רבה כל כך משום שהוא מעולם לא היה מלא, שהדברים בו נשכחים ונמחים, אם בכלל היו פה אי-פעם דברים. אני נמצא במקום שאין בו כלום. שטיחוּת, שמים כחולים, לילה רך, חף מביעותים. מקום שאיש אינו הולך בו ברגל. אולי אני מאושר כאן יותר משיכולתי להיות בכל מקום אחר, ורק התום הרעיל של הירח הלילה עורר בי את הרצון לחייג את המספר שלך ולבדוק אם אתה ער.

כשנסענו בבוקר לראות את אמי, לא הייתי מסוגל לשאול את שינייד שאלה שהטרידה אותי. כבר ארבעה ימים היתה אמי חולה ואולי שכבה שם מפוחדת, ואני תהיתי אם חיפשה בידה את קאהל ואם החזיקו ידיים בבית החולים, אם אמנם נהיו קרובים עד כדי כך. או אם פנתה אל שינייד בתנועה או סימן כלשהם. ואם היא עשויה לנהוג כך איתי. זו היתה תהִייה אנוכית ומטופשת, וכמו כל דבר אחר שהעסיק אותי באותם ימים, היא אפשרה לי להתעלם מן העובדה שכבר לא יהיה זמן לדיבורים או להסברים כלשהם. הזמן שעמד לרשותנו אזל. ותהיתי אם יש לזה בכלל חשיבות כלשהי בעיניה, כשהיא שוכבת ערה בבית החולים בלילות הספורים האחרונים של חייה: הזמן שעמד לרשותנו אזל.

היא שכבה בטיפול נמרץ. צלצלנו בפעמון וחיכינו שיכניסו אותנו. דממה אפפה את המקום. לפני כן התייעצנו בינינו מה עלי להגיד לה כדי שלא תיבהל, איך אסביר לה למה פתאום חזרתי. אמרתי לשינייד שאגיד לה ששמעתי שהיא בבית חולים וכיוון שהיו לי כמה ימים פנויים לפני תחילת הקורסים החלטתי לבוא ולוודא שהיא בסדר.

"את מרגישה יותר טוב?" שאלתי אותה.

היא לא היתה מסוגלת לדבר. למרות זאת הצליחה להבהיר לנו שהיא צמאה ושלא מרשים לה לשתות. היא היתה מחוברת בזרועה לעירוי. אמרנו לאחיות שהפה שלה יבש והן אמרו שאין הרבה מה לעשות, אולי רק להרטיב לה את השפתיים בטיפות זעירות של מים קרים באמצעות מקלונים קטנים עם ספוג בקצה, כמו אלה שנשים משתמשות בהם לאיפור העיניים.

ישבתי ליד מיטתה והרטבתי את שפתיה. כעת הייתי נינוח בחברתה. ידעתי עד כמה היא שונאת לחוש מצוקה גופנית; צימאונה לטיפות המים היה עז ונואש כל כך, עד ששום דבר אחר לא היתה לו חשיבות.

אחר כך נאמר לנו שהרופאים ידברו איתנו. כשקמנו ואמרנו לה שעוד מעט נחזור היא בקושי הגיבה. אחות עם מבטא אנגלי הובילה אותנו במסדרונות לאחד החדרים. היו שם שני רופאים. האחות נשארה איתנו בחדר. הרופא שהיה כנראה הבכיר ביניהם והיה אמור לדבריו לבצע את הניתוח, סיפר כי דיבר זה עתה עם הרופא המרדים, והמרדים הודיע נחרצות כי לבה של אמי לא יעמוד בניתוח. גם השבץ שעברה לאחרונה לא בדיוק עוזר, הוסיף הרופא.

"אני יכול לקחת צ'אנס," הוא אמר, ומיד התנצל על אופן דיבורו ותיקן את עצמו: "אני יכול לנתח אותה, אבל היא עלולה למות על שולחן הניתוחים."

יש חסימה באיזשהו מקום, הוא הסביר. הדם לא מגיע לכליות ואולי גם לא למקומות אחרים – הניתוח ייתן לנו תמונה ברורה של המצב, אבל בזה הוא עלול להסתכם, בלי לפתור שום דבר. הבעיה היא באספקת הדם, הוא אמר. הלב לא פועל מספיק חזק בשביל להזרים את הדם לכל חלקי הגוף.

הוא הבין שזהו הרגע לשתוק, וכמוהו הרופא השני. האחות הביטה ברצפה.

"אז בעצם אין שום דבר שאתם יכולים לעשות, לא?" שאלתי.

"נוכל להקל עליה," השיב.

"כמה זמן היא תוכל להחזיק ככה מעמד?" שאלתי.

"לא הרבה," הוא אמר.

"שעות? ימים?"

"ימים. מדובר בכמה ימים".

"אנחנו יכולים להקל עליה מאוד," אמרה האחות.

לא נותר עוד מה להגיד. לאחר מכן תהיתי אם היינו צריכים לדבר באופן אישי עם הרופא המרדים, או לנסות ליצור קשר עם המומחה שטיפל בה, או לבקש להעביר אותה לבית חולים גדול יותר לחוות דעת נוספת. אבל אני לא מאמין שמשהו מכל אלה היה משנה את המצב. זה שנים הזהירו אותנו שהרגע הזה יגיע, היא כבר התעלפה במקומות ציבוריים ואיבדה את שיווי המשקל ומצבה הלך והידרדר. היה ברור שלבה לא יחזיק מעמד, אבל לא ברור עד כדי כך שאבוא לבקרה יותר מפעם או פעמיים, בקיץ – וגם כאשר באתי, נוכחותם של שינייד וג'ים וקאהל גוננה עלי מפני מה שעשוי היה להיאמר, או לא להיאמר. ייתכן שהייתי צריך להתקשר כמה פעמים בשבוע, או לכתוב לה מכתבים כפי שבן טוב אמור לעשות. אך למרות כל סימני האזהרה, ואולי דווקא בגללם, שמרתי על מרחק. וברגע שחלפה במוחי המחשבה הזאת, על כל הצער והחרטה הכרוכים בה, תיארתי לעצמי באיזו קרירות או שוויון נפש היא היתה עשויה להגיב להחלטה שלי לבלות את הקיץ בקרבתה, לראות אותה תכופות, וכמה קשים ומתישים היו יכולים אותם ביקורים או שיחות טלפון להיות בשבילה, כמו גם בשבילי. וכמה קצרים ותכליתיים היו נראים מכתבי התשובה שלה אלי.

ואחר כך, כשעשינו את דרכנו בחזרה לחדרהּ, בלוויית האחות, אחז בי צער כפול – הצער הפשוט שאותו הדפתי ממני והלאה, והצער האחר, שהיה הרבה יותר קשה לעמוד על מלוא משמעותו, על כך שמעולם לא היתה לי ברירה, שהיא אף פעם לא רצתה בי במיוחד, ושהיא כבר לא תהיה מסוגלת לתקן זאת בימים הספורים שנותרו לה בעולם. דעתה תהיה נתונה לכאבים ולמצוקה ולמאמץ האדיר לשמור על כבודה ועל קור רוחה. היא היתה נהדרת, כמו תמיד. פעמים אחדות נגעתי בכף ידה ותהיתי אם תפרוש את אצבעותיה ותגשש אחר ידי, אבל זה לא קרה. היא לא הגיבה למגע.

כמה מחברותיה באו לבקר. קאהל הגיע ושהה לצדה. שינייד ואני נשארנו בקרבת מקום. ביום שישי בבוקר, כשהאחות שאלה אותי אם אני חושב שהיא סובלת, אמרתי שכן. היה ברור לי שאם אתעקש עכשיו אוכל להשיג בשבילה מורפיום וחדר פרטי. לא נועצתי באחרים; הנחתי שהיו מסכימים. לא דיברתי עם האחות על מורפיום אבל התרשמתי שהיא אישה נבונה, ולפי האופן שבו הביטה בי כשדיברתי הבנתי שהיא יודעת שאני יודע מה תהיה השפעתו של המורפיום. הוא יקל על אמי להישמט אל השינה ולהישמט מן העולם. נשימתה תיפסק ותחזור לסירוגין, תהיה רדודה ושוב עמוקה, הדופק ילך וייחלש, נשימתה תיעצר, תשוב, וחוזר חלילה.

ואכן, הנשימה הופיעה ונעלמה לסירוגין, עד אשר בשעה מאוחרת בערב, בחדר הפרטי, נראה היה שנעצרה לחלוטין, ואנחנו ישבנו והבטנו בה, מבוהלים וחסרי אונים, ושוב נדרכנו כשנשימתה שבה אליה, אבל לא לזמן רב. בהחלט לא לזמן רב. הנשימה נעצרה פעם נוספת ואחרונה, נעצרה לבלי שוב. הפעם לא התחילה מחדש.

היא שכבה ללא ניע. היא לא היתה עוד בין החיים. ישבנו איתה עד שנכנסה אחות ובדקה בשקט את הדופק שלה, והנידה ראשה בעצב ויצאה מן החדר.

זמן מה עוד המשכנו לשבת לצדה. אחר כך, כשהתבקשנו לעזוב, נגענו במצחה בזה אחר זה, יצאנו מן החדר וסגרנו אחרינו את הדלת. הלכנו במסדרון כאילו מעתה ועד עולם תישא נשימתנו את עקבות נשימותיה האחרונות, המאבק האחרון של חייה, כאילו כל ישותנו החיה נחצתה, בותרה זה עתה לחלקים בעקבות המראה שהיינו עדים לו.

קברנו אותה לצד אבי, שחיכה לה בקברו כבר שלושים ושלוש שנים. למחרת בבוקר טסתי חזרה לניו יורק, לדירתי המרוהטת למחצה שברחוב תשעים ליד שדרת קולומבוס, וביום שלאחר מכן התחלתי ללמד. הבנתי שכל השנים תמיד דחיתי, דחיתי יותר מדי. כשהתכוננתי ללכת לישון במיטתי החדשה בָּעיר השרויה בחשכה, נוכחתי לדעת שעכשיו כבר מאוחר מדי, מאוחר מדי בשביל הכול. לא תינתן לי הזדמנות נוספת. אבל אני חייב לספר לך שאחרי שהתעוררתי חשבתי על זה כמעט בתחושה של הקלה.

ברוקלין

החיים בתחילת שנות החמישים של המאה העשרים באניסקורתי, עיירה קטנה באירלנד, לא צופנים בחובם אפשרויות גדולות. אייליש לייסי עדיין צעירה, אך היא כבר יודעת שלכשתסיים את הקורס לניהול חשבונות לא תהיה לה עבודה. >>>

אמהות ובנים

תשעה סיפורים על אהבה בין נשים וגברים שהם אמהות ובנים, ועל הרגשות, המתיחויות, ההחמצות, החשדות, המרווחים והשתיקות שעומדים ביניהם.
אמהות ובנים הוא אסופת הסיפורים הראשונה של קולם טויבין, מחשובי הסופרים הפועלים כיום באירלנד. >>>

האמן

זהו סיפורו של הנרי ג'יימס, הסופר הגדול יליד ארצות הברית, שהפך לאשף הגלוּת וחי בין אמנים ובני אצולה בפריס, רומא, ונציה ולונדון.
בינואר 1895 צפה ג'יימס בהצגת הבכורה של מחזהו הראשון בלונדון. מעולם לא היה כה פגיע וחשוף למבט הציבורי. >>>

כומר במשפחה

היא צפתה בשמים המתקדרים, המאיימים בגשם.
"בכל הימים האחרונים בכלל אין אור," אמרה. "זה היה החורף החשוך ביותר. אני שונאת את הגשם ואת הקור, אבל לא אכפת לי כשאין אור."
האב גרינווד נאנח והציץ בחלון.
"רוב האנשים שונאים את החורף," אמר. >>>

ינואר 1895

לפעמים חלם בלילות על המתים – על פנים מוּכרות ועל פנים אחרות, שכוחות למחצה, שהופיעו כצל עובר. כעת הקִיץ, ושיער כי נותרה כשעה או יותר עד עלות השחר; במשך שעות אחדות לא יישמע קול ודבר לא יזוז. >>>

גירסה להדפסה