בית

בבל , , 12/12/2017

                           

 

פרק ראשון

מתוך מירב נקר-סדי סמאדר

בבוקר, מתי שסמאדר פותחת את העיניים, זְמירה כבר הספיקה ללכת לעבודה. בגלל זה סמאדר נשארת במיטה, לא יוצאת ממנה מהר. היא עושה כאילו שהיא יושנת, אבל בלב שלה היא מתחילה עם החידון מי נמצא  בבית של בָּבָּא עכשיו. לפי הנשימות והצעדים בתוך הבית סמאדר עושה את הניחושים. זה לא קשה לה כי היא מכירה בדיוק איך כל אחד מהם נושם, וגם את הנזלת של הבוקר שהם מוציאים מהאף או מהפה היא מכירה, ככה היא מבדילה ביניהם. גם איך שהם גוררים את הרגליים שלהם על הרצפה היא יודעת, כל אחד יש לו את הגרירה משלו. סמאדר מקווה לא לשמוע אותם מדברים אחד עם השני, כי זה לא נחשב חידון אם ממש שומעים אותם במילים. היא גם לא אוהבת לחשוב שבכל הזמן הזה שהם כבר קמו, היא עדיין היתה יושנת.
מהחדר שהם שמו את זמירה ואותה, סמאדר שומעת אנחה של מישהו שמחליט שבשבילו נגמר הלילה ושהגיע הזמן שלו לצאת מהמיטה. גם אחרי שהוא מחליט לקום מהמיטה הוא עושה את זה לאט. היא שומעת רעש עמום של נעלי-בית מגומי מחליקות על הרצפה. לפי הרעש היא מזהה שאלה נעלי הגומי השחורות של בבא, אלה עם האיקס הגדול למעלה ועם הסוליה הדקה שעושה קול של פלסטיק כל פעם שהיא נוגעת ברצפה. בעיניים עצומות סמאדר רואה את הכפות רגליים של בבא בתוך הנעלי-גומי. היא יודעת שבגלל האיקס של הגומי אפשר לראות רק שלוש אצבעות בכף רגל של בבא, את הבוהן ואת שתי אלה שלידה, שהיא לא יודעת איך קוראים להן, כי ברגליים לא אומרים אמה או קמיצה. העור מסביב לציפורניים של בבא לבן ומתקלף, וברגל ימין הבוהן והאצבע שלידה מחובקות באיזה סליל, כאילו לא עומדות כל אחת לחוד כמו הרגיל, הן כמו זוג אהובים מודבק שלא קשור לכל האצבעות. החיבוק שלהן עושה לבבא את הכף רגל משלו. עכשיו סמאדר שומעת את נעלי-הגומי הולכות לכיוון המטבח, ולפי הגרירה של הרגליים היא כבר לגמרי בטוחה שזה בבא. הוא מדליק את הגז ומחכה שירתחו המים בקומקום. סמאדר חושבת שלא תמיד הוא מצחצח שיניים. גם אם היה סיכוי אחד שהיא התבלבלה ביניהם, לפי הריח שעולה במטבח היא כבר יודעת במאה אחוז שזה בבא ולא סָלְמָן. היא מריחה את התֵה ושומעת את הערבוב של הכפית מתנגש בְּכוס שיש בה נוזל שקוף ולא סמיך, וככה היא בטוחה לגמרי, זה בבא.
מתי שבבא מושך את הכיסא של המטבח ומתיישב לשתות את התה, סמאדר שומעת את סלמן משתעל שיעולים גדולים כשהוא שוכב במיטה שלו, ומהשיעולים שלו נהיית לו נזלת בתוך הגרון. בהתחלה זאת נזלת קטנה, אבל כשהשיעולים מתגברים היא הולכת ומתפתחת ולאט-לאט היא הופכת יותר גדולה ויותר גדולה, עד שסלמן לא יכול להחזיק אותה עוד בגרון וחייב להחליט אם לבלוע או לירוק. כמעט תמיד הוא יורק, גם עכשיו. בשביל זה הוא צריך להיות ממש מרוכז בלאסוף את כל הנזלת מהתחתית של הגרון. הוא עושה את ה"ככחחח..." הארוך, שומר טוב שהנזלת לא תתגלץ' לו למטה ומוציא אותה בבת-אחת החוצה, ובלי לראות אותו סמאדר יודעת שהוא מכניס אותה לנייר טואלט, שיש לו ליד המיטה. אחר-כך הוא מועך את הנייר הרטוב ופשוט זורק אותו מתחת למיטה. סמאדר כבר מנחשת שבערב לפני השינה בבא יגיד לה: "בְּדָאלָק סמאדר, לכי תרימי את הניירות טואלט מתחת למיטה של סלמן." עכשיו היא שומעת אותו מדליק את המכונת אינהלציה שלו כשהוא עדיין שוכב במיטה, רק מושיט את היד ולוחץ על הכפתור הפעלה. סמאדר מחכה יחד איתו שהמים באינהלציה יבעבעו, אחר-כך היא שומעת איך הוא לוקח את המסכת פלסטיק ושם אותה על הפה והאף שלו. מתי שהוא עושה את זה הוא כבר עובר לשבת על המזרן.
בזמן הזה בבא גומר עם המטבח וחוזר לחדר שלו ושל סלמן. בכל הזמן שהוא מתלבש ועד שהוא עוזב את הבית, הוא לא מדבר מילה עם סלמן. גם סלמן לא עונה לו מילה. רק אחרי שבבא עוזב את החדר והולך לעבודה, סלמן יוצא מהחדר למטבח. סלמן הולך יחף בתוך הבית, אבל בכל זאת שומעים את הצעדים שלו, כאילו ענק נכנס לארץ של גמדים ודורך להם על הרצפה. הוא יושב קצת ליד השולחן במטבח, ואז חוזר למיטה שלו, ועוד פעם נרדם. הנשימות שלו נהיות כבדות ומתהפכות לנחירות. גם סמאדר נרדמת איתו. 
מתי שהיא מתעוררת מחדש היא שומעת אותו מסתובב בבית, מהמטבח לסלון, או לחדר שלהם. בזמן הזה הוא עושה עוד אינהלציה אחת. לחדר איפה שהם שמו את סמאדר ואת זמירה הוא בכלל לא נכנס. אחרי האינהלציה הוא מתלבש גם, אבל לא כמו שסבא מתלבש לעבודה. סלמן רק מחליף חולצה, לובש את המכנסיים הקצרים עם הגומי ואת הסנדלים האלה של הקיץ, שהם בלי אבזם, רק שתי רצועות חומות עבות. זאתי ההתלבשות שלו. הכפות רגליים של סלמן חומות ושמנות, אבל הסנדלים כל-כך גדולים, שהם יכולים להחזיק אותן, כמו שתי אוניות משא ענקיות. הציפורניים ברגליים שלו עבות והוא חייב את הקוצץ בשביל לגזור אותן, וגם איתו הוא ממש צריך להתאמץ, ויש לו המון שערות, על כל אצבע וגם באמצע של הכף רגל, איפה שצמח לו הר ענק, ועליו גם יש את השערות. סמאדר חושבת שהסנדלים של סלמן הם הנעליים היחידות שיש לו בקיץ, כי הוא אף-פעם לא מחליף אותם, לכל מקום הוא הולך רק איתם. הם תפסו כבר את הצורה של הכף רגל שלו, גם כשהוא מוציא אותה אפשר לראות את כל העקבות של האצבעות על הסנדלים, כתם ענק במקום של הבוהן, ועוד ארבעה כתמים של אצבעות, וגיא שחור ועגול במקום של העקב שמגיע עד הקצה של הסנדלים ותמיד עושה לסמאדר את המחשבה שאפילו הסנדלים הענקיים האלה קצת קטנים על סלמן. 
אחרי שהוא מתלבש סלמן מתכונן לצאת לָקפה. הוא מכניס לכיס של המכנסיים הקצרים את הארנק שלו, וביד הוא מחזיק את הקופסת סיגריות שלו שכתוב עליה באנגלית טיים, ואת המפתח של הבית. סמאדר שומעת אותו יוצא וטורק אחריו את הדלת של הכניסה.
אפילו שזמירה וסמאדר באו לבית של בבא לפני שלושה שבועות, עדיין לא נתנו לסמאדר מפתח משלה. זמירה כל הזמן אומרת שהיא צריכה לשכפל לה מפתח, אבל היא לא מוצאת לזה את הזמן. רק מתי שסלמן כבר לא נמצא בבית, וסמאדר בטוחה שהוא ריק לגמרי מאנשים, היא גם יוצאת מהמיטה. הבית הזה של בבא לא רחוק מהבית שלהן, אולי שמונה תחנות באוטובוס, אבל אפשר גם ללכת ברגל בְּדרך קיצור. מאז שהן ברחו לפה סמאדר לא הלכה לבית שלהן אפילו פעם אחת. האחים שלה ואחותה באו לבקר אותן שלוש-ארבע פעמים. יום אחד הם באו בשבת אחרי הצהריים מתי שכל הדודים היו. מעניין את סמאדר לדעת אם הם אומרים לאבא שהם באים לאמא ואליה, אבל היא לא שואלת את האחים והאחות שלה. הפרצוף של האחים נראה רגיל מתי שהם קפצו לבקר בשבת האחרונה, ורק מירית נראתה לה מוזר. מירית אף-פעם לא מודבקת לזמירה, אבל באותה השבת היא כל הזמן שתקה, כאילו שהיא בקושי מודבקת לעצמה. אפילו דודה כוכבה, אחות של זמירה, שהיתה כאן באותה שבת, אמרה לה: "מה קרה מירית הפנים שלך שונות." מכל האחים שלה סמאדר הכי מודבקת לזמירה. היא חושבת שמרוב שהיא מודבקת אליה היא כבר לא יכולה לעשות משהו בעצמה.
סמאדר יודעת שיש לה את השעות להעביר עד שלוש אחרי הצהריים, מתי שזמירה תחזור. כשזמירה בעבודה סמאדר הכי פחות דואגת. מהשנייה שהיא התעוררה היא מתפללת שאֶמִיל תבוא לקרוא לה. אבל אפילו שהיא מתפללת לזה בכל הלב, היא גם יודעת טוב מאוד שאין סיכוי שהיא תפתח לאמיל את הדלת. סמאדר קמה מהמיטה וקודם כול הולכת לשירותים לצחצח שיניים. בינתיים היא לא מתלבשת. היום כבר יש לה קצת בגדים בבית של בבא, אבל בשבוע הראשון שלהן כאן כמעט לא היה לה כלום. זמירה החליטה שהן עוזבות את הבית שלהן ממש בשנייה. אחרי שאבא שלה גמר עם המכות הוא נכנס לחדר של הילדים. כמו תמיד עשר דקות הוא היה שם, לא יותר, ואז יצא מהבית. ישר אחר-כך זמירה באה לחדר של הילדים. היא ידעה שמכולם סמאדר היא זאתי שעֵרָה.  סמאדר הסתכלה עליה ומיד ראתה שזמירה נמצאת בַּרֶוַוח. אמא שלה רוב החיים נמצאת ברווח והיא בכלל לא שמה לב שהוא קיים בגלל שהיא לגמרי רגילה אליו. ברווח זמירה נראית כאילו היא בין כולם, אבל היא בעצם בתוך מרחב ענק שלא קשור לעולם, ושיש בו רק את זמירה, שצוללת לעומקים השקופים של הרווח, והוא משאיר אןתה שם איתו, לפעמים לא נותן לה לצאת ממנו. אפילו שסמאדר מפחדת שהרווח הזה מדבק, באותו רגע היא חשבה שהרווח של זמירה הוא ששומר על שתיהן. מתי שזמירה נכנסה אליה אז לחדר היא דיברה אליה בלחישות, אבל שמעו ממנה את הצעקה. "חלאס סמאדר. קומי," היא אמרה. סמאדר המשיכה להסתכל עליה וזמירה עוד פעם אמרה: "זהו, נגמר. אנחנו הולכות מכאן." זה היה בדיוק שבוע אחרי שהחופש הגדול התחיל. היא זוכרת את זה כי ביום שהתחיל החופש הגדול היא קיבלה בפעם הראשונה בחיים את המחזור, וביום שזמירה החליטה לברוח בדיוק הפסיק לה המחזור.
מתי שזמירה נכנסה לחדר של הילדים וקיבלה את ההחלטה לברוח היא דיברה רק אל סמאדר. גם סמאדר דיברה רק אליה. אחרי שהיא שמעה את המילים: "זהו. נגמר, אנחנו הולכות מכאן," היא אמרה: "בסדר," בלי לחשוב יותר מדי, וקמה להחליף את הבגדים. היא לא רצתה לחשוב למה אמא שלה לוקחת רק אותה, בשביל זה היא העדיפה להיות גם ברווח. לפני שהן יצאו מהבית סמאדר הסתכלה על הפתח של החדר של מירית. למירית הם סגרו חצי חדר והיא לא יושנת עם שאר האחים. מאיפה שסמאדר עמדה היא ראתה את הגב של מירית. אפילו שהעיניים של מירית היו עם הפנים לקיר, סמאדר חשבה שהן פקוחות. היא גם חשבה שהיא רואה את הגב של מירית זז, והיה נדמה לה שהיא התאמצה להחזיק אותו יציב. סמאדר ידעה שאחותה לא צריכה הגנה. מירית היא של אף-אחד, ובגלל זה אין לה את הסיבה לברוח.  
ביום למחרת מירית באה לבית של בבא להביא לסמאדר את המברשת שיניים. זה היה אולי אחת-עשרה בבוקר וסמאדר היתה לבד בבית של בבא. מירית דפקה על הדלת וסמאדר פתחה. היא התפלאה לראות אותה, לא ציפתה שאחותה תבוא כל-כך מהר. מירית אפילו לא נכנסה לתוך הבית, היא רק אמרה: "קחי, הבאתי לך את המברשת שיניים וכמה בגדים." סמאדר היתה עייפה, וכל מה שהיא זכרה היה מונית באמצע הלילה, ודפיקות דלת אצל סבא, ומיטה נפתחת מהר. מכל הדברים שהיה לה להגיד עכשיו למירית, היא רק שאלה אותה: "תגידי, קיבלנו את המכתב?" מירית לא הבינה וסמאדר אמרה: "המכתב מהבֶּצֶפֶר, על הגושים." "לא קיבלנו שום דבר סמאדר, אתמול בלילה עוד הייתן בבית," מירית ענתה. סמאדר רק החזירה לה "אה," כאילו לא קרה כלום, אבל מירית יכלה לראות שהפנים של סמאדר לא היו בסדר, היא תמיד מסתכלת על סמאדר טוב. "אני אחכה למכתב על הגושים, אל תדאגי," היא אמרה, "איך שזה יגיע אני ישמור לך אותו." שנייה לפני שמירית הסתובבה ללכת, כאילו בפתאום היא רצתה להבין משהו ושאלה: "מה בכלל מודיעים לכם על הגושים האלה בדואר? אצלנו לא הודיעו כלום. באנו לבצפר אחרי החופש הגדול ואמרו אתה בגוש א' אתה בגוש ב' אתה בגוש ג', לא הודיעו כלום לפני." סמאדר ענתה שכן, שעכשיו בדואר הם מודיעים. בלב שלה היא הודתה למירית גם על זה שהיא לא אמרה לה יהיה בסדר מה קרה לך בטוח ישימו אותך בגוש א', וגם על זה שהיא חזרה על עצמה ואמרה לה עוד פעם אל תדאגי, איך שהמכתב הזה יגיע אני שומרת לך אותו.


smadar-s1.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית