בית

בבל , הודפס ב, 23/7/2018

יו נסבו הטביעה

מתוך לב משוריין

היא התעוררה. מצמצה בעלטה הסמיכה. פערה את פיה ונשמה דרך האף. היא שבה ומצמצה. חשה בדמעה זולגת, חשה שהיא ממוססת את המלח של דמעות קודמות. אבל רוק לא זלג עוד לתוך גרונה, חלל הפה היה יבש וקשה. הלחיים נמתחו בגלל הלחץ מבפנים. היא הרגישה שהגוף הזר בפיה עומד לפוצץ את ראשה. אבל מה זה, מה זה? 
כשהתעוררה, הדבר הראשון שחשבה היה שהיא רוצה לשוב ולשקוע. לשקוע במעמקים החשוכים, החמימים, שהקיפו אותה מכל עבר. החומר שהזריק לה עדיין היה פעיל, אבל היא ידעה שהכאבים
קרבים, חשה זאת לפי המהלומות האיטיות, העמומות, שסימנו את פעימות הלב ואת הדם הזורם בקפיצות דרך המוח. איפה הוא? הוא עומד היישר מאחוריה? היא עצרה את הנשימה והקשיבה. היא לא שמעה דבר אבל חשה בנוכחותו. כמו נמר. מישהו סיפר שתנועותיו של הנמר חרישיות כל כך שהוא מסוגל להתגנב אל טרפו בחושך, שהוא מסוגל לווסת את נשימותיו כך שיתאימו לקצב נשימותיך.
לעצור את הנשימה כשאתה עוצר אותה. היה נדמה לה שהיא חשה בחום גופו. לְמה הוא מחכה? היא החלה שוב לנשום. ובאותו רגע היה נדמה לה שהיא חשה בנשימתו של מישהו כנגד עורפה. היא הסתובבה במהירות, נופפה בידיה אבל חבטה רק באוויר. היא התכופפה, ניסתה להתכווץ, להסתתר. לשווא. 
כמה זמן היתה מחוסרת הכרה?
הסם איבד לרגע את השפעתו. לשבריר שנייה בלבד. אבל זו היתה טעימה מן העתיד לבוא, הבטחה. ההבטחה לבאות.
הגוף הזר שהונח על השולחן לפניה היה בגודל של כדור ביליארד, עשוי ממתכת מבהיקה, מכוסה בחורים קטנים ומדבקות תבליט של צורות וסימנים. מתוך אחד החורים הזדקר חוט אדום שבקצהו לולאה, והיא נזכרה מיד בעץ האשוח שיקשטו בבית הוריה בעשרים ושלושה בדצמבר, בעוד שבעה ימים. עם כדורים נוצצים, בובות סנטה קלאוס, סלסילות קטנות, נרות ודגלי נורווגיה. בעוד שמונה ימים ישירו את המזמור "נפלא הוא העולם" והיא תראה את עיניהם הנוצצות של אחייניה כשיפתחו את המתנות שהביאה להם. כל הדברים שהיתה צריכה לעשות אחרת. כל הימים שהיה עליה לחיות באופן מלא יותר, חיים אמיתיים יותר, למלא אותם בשמחה, בנשימה ובאהבה. המקומות שרק חלפה בהם, המקומות שהיתה בדרך אליהם. הגברים שפגשה, הגבר שעדיין לא פגשה. העובר שממנו נפטרה כשהיתה בת שבע–עשרה, הילדים שטרם נולדו לה. הימים שבזבזה תמורת הימים שהאמינה שתזכה בהם.
ואז לא חשבה עוד על דבר אלא על הסכין שהונף לפניה. ועל הקול הרך שאמר לה להכניס את הכדור לפיה. היא עשתה כדבריו, מובן שעשתה כדבריו. בלב הולם פערה את פיה ודחפה את הכדור
פנימה כשהחוט משתלשל מפיה. טעמה של המתכת היה מר ומלוח, כמו דמעות. אחר כך נהדף ראשה אחורנית והפלדה צרבה בעורה כשהסכין הוצמד שטוח לגרונה. התקרה והחדר היו מוארים בפנס
שהיה שעון על הקיר באחת הפינות. בטון אפור, חשוף. חוץ מהפנס היו בחדר שולחן קמפינג מפלסטיק, שני כיסאות, שני בקבוקי בירה ריקים, שני אנשים. הוא והיא. היא הבחינה בריח כפפת העור כשאצבע מורה משכה קלות בלולאה האדומה שהשתלשלה מפיה. ומיד אחר כך
הרגישה שהראש שלה מתפוצץ.
הכדור התרחב והתפקע בתוך חלל פיה. אבל גם כשפערה את פיה יותר ויותר, הלחץ נותר בלתי פוסק. הוא בדק את פיה הפתוח בארשת מרוכזת המעידה על מעורבות, כמו רופא שיניים שבודק אם הגשר ליישור השיניים הורכב כמו שצריך. חיוך קטן העיד על שביעות רצון.
היא גיששה בלשונה וחשה בבליטות הדקות שהזדקרו מהכדור, הן אלה שלחצו על חִכָּהּ, על הבשר הרך בלסת התחתונה, על צדן הפנימי של השיניים, על הענבל. היא ניסתה להגיד משהו. הוא הקשיב בסבלנות לצלילים המגומגמים שבקעו מפיה. כשהתייאשה, הנהן ושלף את המזרק. הטיפה בקצה המחט נצנצה באורו של פנס הכיס. הוא לחש משהו באוזנה: "אל תיגעי בחוט."
ואז דקר אותה בצד גרונה. בתוך שניות היא איבדה את ההכרה.
היא הקשיבה לנשימותיה המבועתות בעודה ממצמצת בחושך.
היא מוכרחה לעשות משהו.
היא הצמידה את כפות ידיה למושב הכיסא שהיה דביק מזיעתה והזדקפה. איש לא עצר בעדה.
היא התקדמה בצעדים קטנים עד שנתקלה בקיר. גיששה לאורכו עד שהגיעה למשטח חלק וקר. דלת המתכת. היא ניסתה למשוך את בריח הברזל. הוא לא זז ממקומו. הדלת נעולה. מובן שהיא נעולה, מה בכלל חשבה? האם היא שומעת צחוק, או שהקול בוקע מתוך ראשה שלה? איפה הוא? למה הוא משחק בה ככה?
לעשות משהו. לחשוב. אבל כדי לחשוב היא חייבת תחילה להיפטר מכדור המתכת הזה לפני שהכאבים יוציאו אותה מדעתה. היא תחבה את האגודל והאצבע לשני צדי פיה. מיששה את הבליטות הדקות.
ניסתה לשווא להחדיר את אצבעותיה אל מתחת לאחת מהן. היא נתקפה שיעול ואליו נוספה פניקה כשפתאום לא הצליחה לנשום.
התחוור לה שהבליטות גרמו לבשר סביב קנה הנשימה להתנפח, שהיא עלולה להיחנק בקרוב. היא בעטה בדלת הברזל, ניסתה לצרוח, אבל כדור המתכת החניק את קולה. היא שוב התייאשה. נשענה על הקיר. האזינה. האם היא שומעת צעדים זהירים? האם הוא מתנועע ברחבי החדר, משחק איתה פרה עיוורת? או שאולי זה רק דמה שלה ההולם באוזניה? היא חישלה את עצמה מפני הכאבים וחשקה את שפתיה.
כמעט הצליחה ללחוץ את הבליטות מהכדור פנימה, אבל עד מהרה הן אילצו אותה לשוב ולפתוח את פיה. היא הרגישה שהכדור פועם עכשיו, הופך ללב מברזל, חלק ממנה.
לעשות משהו. לחשוב. קפיצים. הבליטות מופעלות בעזרת קפיץ. הבליטות הזדקרו כשמשך בחוט.
"אל תיגעי בחוט," אמר.
למה לא? מה יקרה אם תמשוך?


nesbo_cover-front.jpg

ספרים מאת יו נסבו

התיקנים

״על כל תיקן שאתה רואה יש לפחות עשרה שהצליחו לברוח. משמעות הדבר שהם נמצאים בכל מקום.״

גופתו של שגריר נורווגיה בתאילנד התגלתה בחדר מלון מפוקפק בבנגקוק כשסכין נעוץ בגבה. >>>

העטלף

גופתה של אינגֶר הוֹלטֶר, ידוענית טלוויזיה נורווגית נשכחת שעברה לגור באוסטרליה, נמצאה לאחר שנרצחה באכזריות בדרך לביתה. במשטרת סידני כבר מתכוננים ל‫אולימפיאדה של שנת 2000 וחושבים ‫על זרם התיירות מארצות סקנדינביה שעולה בהתמדה. >>>

איש השלג

בנורווגיה, נובמבר הוא החודש האכזר ביותר. החודש שבו יורד השלג הראשון, החודש שבו צצות בובות השלג המסתוריות שמישהו, אולי "איש השלג", משאיר במקומות שנבחרו בקפידה. כשאיש השלג בונה בובה, זה סימן שאמא עומדת להיעלם. >>>

המושיע

הימים של אמצע ינואר באוסלו הם הכי קרים בשנה. אלו גם הימים האחרונים בתפקיד של ביארנה מולר, הבוס של הארי הולה וההשגחה העליונה שלו במשטרה. >>>

ציידי הראשים

רוגר בראון הוא צייד ראשים בשירות תאגידי ענק סקנדינביים. הוא מבריק, משכיל, ערמומי ודיסקרטי, ורק מעטים יודעים שהוא מספר אחת בתחומו. בראון יודע הכול על כולם אבל אף אחד לא יודע עליו כלום. >>>

כוכב השטן

הקיץ כבר כאן, אוסלו מעולפת מחום.
גופת אישה צעירה נמצאת בדירתה כשאצבעה כרותה ויהלום אדום בצורת כוכב מחומש מוטמן מתחת לעפעפה. >>>

נמסיס

הסתיו הגיע.
בבנק במרכז אוסלו מצטווה מנהל הסניף לרוקן את הכספומט בתוך עשרים וחמש שניות. שלושים ואחת שניות עוברות בטרם הוא מצליח להשלים את המשימה. השודד מנופף שש אצבעות מול מצלמת האבטחה ויורה בפקידת בנק. >>>

אדום החזה

בריון ניאו נאצי שמחץ את גולגולתו של מהגר וייטנמי מזוכה בגלל טעות טכנית. רובה מרקלין קטלני ונדיר עם קליעים בקוטר 16 מ"מ נמכר בסכום עתק בעסקת נשק מסתורית. בסמטה אפלה נשחט הומלס אלמוני במיומנות ובאכזריות. >>>

 

חומרים מאת יו נסבו

יום רביעי, 5 בנובמבר 1980, איש השלג

באותו יום הגיע השלג. באחת–עשרה בבוקר ירדו ללא אזהרה מוקדמת פתותי שלג גדולים משמים חסרי צבע והחריבו תחתיהם, כמו אָרמָדָה מהחלל החיצון, את השדות, את הגינות ואת המדשאות של רוֹמֶריקֶה. >>>

אוגוסט 1991. הכוכבים

היא היתה בת ארבע–עשרה ובטוחה שאם תעצום עיניים ותתרכז, תוכל לראות את הכוכבים מבעד לתקרה.
נשים נשמו סביבה. נשימות שינה סדורות וכבדות. רק אחת נחרה, זו היתה הדודה שרה שהקצו לה מזרן תחת החלון הפתוח. >>>

פרק 1: יום שישי. ביצים

הבית נבנה ב-1898 על אדמת טיט, שמאז שקעה מעט בצדו המערבי של הבניין, כך שהמים זרמו מעל המפתן בצד של צירי הדלת, ממערב. הם זרמו על פני רצפת חדר השינה ויצרו פס רטוב על גבי פרקט עץ האלון, שגם הוא נטה בכיוון מערב. >>>

התוכנית, אסטרונאוט

"עוד מעט אמות. ואין בזה שום טעם. זאת לא היתה התוכנית, בכל אופן לא התוכנית שלי. יכול להיות שכל הזמן הייתי בדרך לרגע הזה ולא ידעתי. אבל זאת לא היתה התוכנית שלי. התוכנית שלי היתה טובה יותר. בתוכנית שלי היה טעם.
אני בוהה לתוך לוע של אקדח בידיעה שמשם הוא יבוא. >>>

 

http://readingmachine.co.il/home/books/1512745428/1512746950