בית

בבל , , 15/12/2018

                           

 

נטע זר

מתוך מייקל לואיס ענן של אפשרויות

מבין הספקות הרבים שהטרידו את דני כהנמן, המוזרים ביותר היו ספקותיו לגבי זיכרונו שלו. במשך סמסטרים שלמים הרצה היישר מראשו, בלי ניירות כלשהם. לסטודנטים שלו נדמה היה ששינן ספרי לימוד שלמים, והוא לא היסס לדרוש מהם לעשות אותו דבר. למרות זאת, כאשר התבקש לשחזר מאורע כלשהו מעברו, היה משיב כי אינו סומך על זיכרונו, ולכן, גם אתה אינך צריך לסמוך עליו. אולי לא היה זה אלא המשך מתבקש לאסטרטגיית החיים של דני – לעולם לא לסמוך על עצמו. "ספקנות היא הרגש שמגדיר אותו", אמר אחד מתלמידיו לשעבר. "וזה מאוד מועיל. כי זה מכריח אותו להתעמק עוד ועוד ועוד". ואולי רצה רק להקים קו הגנה נוסף כנגד מי שקיוו לרדת לחקרו. כך או כך, הוא שמר מרחק רב מן הכוחות והמאורעות שעיצבו את דמותו. 
אולי לא סמך על זיכרונותיו, ובכל זאת היו לו אחדים. הוא זכר, למשל, את היום בשלהי 1941 או בראשית 1942 – מכל מקום, שנה או יותר לאחר תחילת הכיבוש הגרמני בפריז – שבו נתפס ברחוב אחרי שעת העוצר. החוקים החדשים דרשו ממנו לשאת טלאי צהוב על חזית הסוודר שלבש. הטלאי החדש עורר בו בושה עמוקה עד כדי כך, שהעדיף להקדים את צאתו לבית הספר בחצי שעה , כדי ששאר הילדים לא יראו אותו צועד לשם כשהוא עונד אותו. אחרי שעות הלימודים, ברחוב, היה לובש את הסוודר הפוך. 
ערב אחד, כשאיחר לשוב הביתה, ראה חייל גרמני מתקרב. "הוא לבש מדים שחורים שנאמר לי להיזהר מפניהם במיוחד – מדים שלבשו חיילי היחידות המיוחדות של האס-אס", נזכר, בדברים אוטוביוגרפיים שהתבקש לכתוב על ידי ועדת פרס נובל. "כשהתקרבתי, בניסיון לחלוף על פניו במהירות, הבחנתי שהוא מביט בי בתשומת לב רבה. ואז הוא סימן לי לגשת אליו, הרים אותי וחיבק אותי. הייתי מבועת כי חששתי שיבחין בטלאי הצהוב שבצד הפנימי של הסוודר שלי. הוא דיבר אלי בהתרגשות גדולה, בגרמנית. כשהניח אותי מידיו, פתח את ארנקו, הראה לי תמונה של ילד ונתן לי קצת כסף. הלכתי הביתה משוכנע יותר מתמיד בצדקתה של אמי: אנשים הם יצורים מורכבים ומעניינים עד אין קץ". 
הוא זכר גם את מראהו של אביו אחרי שנלקח בגירוש הגדול של נובמבר 1941. אלפי יהודים קובצו אז ונשלחו למחנות. כלפי אמו היו לדני רגשות סבוכים. את אביו פשוט אהב. "אבא שלי קרן; הוא היה מלא קסם". האב נכלא בכלא מאולתר בדְראנסי, מחוץ לפריז. שם, דיור ציבורי שנועד לשבע מאות בני אדם שימש לכליאתם של עד שבעת אלפים יהודים בכל רגע נתון. "אני זוכר את עצמי הולך עם אמא שלי לראות את הכלא הזה", נזכר דני. "ואני זוכר אותו בגוון ורוד-כתום כזה. היו שם אנשים, אבל לא יכולת לראות פנים. שמעת נשים וילדים. ואני זוכר את השומר. הוא אמר, 'קשה שם בפנים. הם אוכלים קליפות'". עבור רוב היהודים, המעצר בדראנסי היה רק תחנת ביניים בדרך למחנה הריכוז: עם הגעתם לשם, רבים מן הילדים הופרדו מאמותיהם והועלו על רכבת בדרך לתאי הגזים באושוויץ. 
אביו של דני שוחרר כעבור שישה שבועות, תודות לקשריו עם אז'ן שילר (Schueller). שילר היה מייסדה ומנהלה של ענקית הקוסמטיקה הצרפתית לוריאל, שבה עבד אביו של דני ככימאי. שנים אחרי המלחמה נחשף שילר כאחד מאדריכליו של ארגון שסייע לנאצים לאתר ולרצוח את יהודי צרפת. משום מה התקין לו במוחו פְּטור מיוחד עבור הכימאי הכוכב שלו; הוא שכנע את הגרמנים כי אביו של דני "חשוב במיוחד למאמץ המלחמתי", והאב נשלח בחזרה לפריז. דני זוכר את היום הזה היטב. "ידענו שהוא חוזר ולכן ערכנו קניות. כשחזרנו צלצלנו בפעמון והוא פתח את הדלת. והוא לבש את החליפה הטובה ביותר שלו. הוא שקל ארבעים וחמישה קילו. הוא היה כולו עור ועצמות. והוא חיכה ולא אכל. זה מה שהרשים אותי. הוא חיכה לנו כדי לאכול". 
כשהבין שגם שילר לא יוכל להבטיח את ביטחונם בפריז, נמלט אביו של דני עם משפחתו. גבולות צרפת כבר היו סגורים ב-1942, ונתיב ברור להצלה לא נראה באופק. דני, אחותו הגדולה רות והוריו, אפרים ורחל, ברחו דרומה, שם שלט עדיין רשמית משטר וישי. בדרך היו חייהם תלויים להם מנגד בכמה וכמה הזדמנויות. הם התחבאו באסמים: דני זכר את אלה, וגם את תעודות הזהות המזויפות שאביו הצליח להשיג איכשהו בפריז, ושכּללו טעות סופר. דני, אחותו ואמו נקראו במסמכים "קאדֶה", בעוד אביו נקרא "גודֶה". כדי להימנע מגילוי נדרש דני לקרוא לאביו "דוֹד". הוא גם נדרש לדבר בשם אמו, כי שפת אמה היתה יידיש, והיא לא יכלה לדבר צרפתית בלי מבטא. אמו בגרסתה האילמת היתה מחזה נדיר. לרוב היה לה הרבה מה לומר. היא האשימה את בעלה במצבם. הם נשארו בפריז רק כי הרשה לזיכרון המלחמה הגדולה להטעות אותו. אז לא הגיעו הגרמנים עד פריז, אמר, ולכן גם הפעם ודאי לא יגיעו אליה. היא חלקה עליו. "אני זוכר באמת שאמי חזתה את הזוועות הרבה לפניו – היא היתה הפסימית והדאגנית, הוא היה עליז ואופטימי". כבר אז חש דני שהוא דומה מאוד לאמו ושונה לגמרי מאביו. גם רגשותיו כלפי עצמו היו סבוכים. 
חורף 1942 המתקרב מצא אותם בעיירת החוף ז'ואה-לֶה-פָּה, במצב כללי של חרדה. היה להם כעת בית משלהם, באדיבות משתף הפעולה עם הנאצים, ובו מעבדה לכימיה, כדי שאביו של דני יוכל להמשיך לעבוד. כדי להיטמע בקהילתם החדשה, הוריו של דני שלחו אותו לבית הספר, והזהירו אותו שלא לדבר יותר מדי ולא להיראות חכם מדי. "הם חששו שאזוהה כיהודי". הוא זכר שמאז ומתמיד חשב על עצמו כילד פיקח ושקדן. אבל מגופו היה מנותק למדי. הוא היה גרוע כל כך בספורט, עד שיום אחד החלו בני כיתתו לכנותו "פגר חי". מורה לספורט מנע ממנו קבלת פרס הצטיינות בלימודים, בנימוק ש"יש גבול לכל תעלול". מוחו, לעומת זאת, היה גמיש ושרירי. מרגע שהחל לחשוב על מה שירצה להיות בבגרותו, הניח בפשטות שיהיה אינטלקטואל. כך ראה את עצמו: מוח בלי גוף. אבל בנקודת הזמן ההיא ראה את עצמו אחרת: ארנבון הנמלט מציידים. משימתו היחידה היתה לשרוד. 
ב-10 בנובמבר 1942, פלשו הגרמנים גם לדרום צרפת. חיילים גרמנים במדים שחורים הורידו כעת גברים מאוטובוסים והפשיטו אותם כדי לראות אם הם נימולים. "כל מי שנתפס היה חשוב כמת", נזכר דני. אביו סירב להאמין באלוהים: אובדן האמונה גרם לו לעזוב בצעירותו את ליטא, ואת שושלת הרבנים המהוללת שממנה הגיעה משפחתו, ולעבור לפריז. דני עדיין לא היה מוכן לזנוח את הרעיון שביקום יש כוח אכפתי ובלתי-נראה כלשהו. "ישנתי תחת אותה כילת יתושים כמו הורי", אמר. "הם היו במיטה גדולה. אני הייתי במיטה קטנה. הייתי בן תשע. והייתי מתפלל לאלוהים. התפילה היתה: אני יודע שאתה עסוק מאוד, שזאת תקופה קשה והכול. אני לא רוצה לבקש הרבה, אבל אני רוצה לבקש רק עוד יום אחד". 
ושוב נמלטו על חייהם, הפעם במעלה הריביירה הצרפתית אל קאן-סור-מר, אל מקום שהיה בבעלותו של קולונל בצבא צרפת הישן. במשך חודשים אחדים רותק דני לבית. הוא העביר את הזמן בחברת ספרים. הוא קרא שוב ושוב את מסביב לעולם בשמונים יום והתאהב בכל מה שקשור באנגלית – ובפרט בפיליאס פוג. הקולונל הצרפתי הותיר מאחור מדף מלא תיאורים של מלחמת החפירות בוורדן, ודני קרא גם אותם – ונעשה מעין מומחה לעניין. אביו המשיך לעבוד במעבדת הכימיה שבבית הקודם, ובסופי השבוע חזר באוטובוס אל משפחתו. בימי שישי ישב דני עם אמו בגינה, התבונן בה מטליאה גרביים והמתין לבואו של אביו. "גרנו על גבעה ויכולתי לראות משם את תחנת האוטובוס. אף פעם לא ידענו אם יגיע. מאז אני שונא לחכות". 
בעזרת משטר וישי וציידי אדם פרטיים, הגרמנים נעשו יעילים יותר בציד היהודים. אביו של דני סבל מסוכרת, אבל כעת היה מסוכן יותר לנסות לטפל במחלתו מאשר לחיות בלא טיפול. הם ברחו שוב. תחילה למלונות ואז, לבסוף, ללול תרנגולות. לול התרנגולות ניצב מאחורי מסבאה כפרית בעיירה קטנה בפאתי לימוז'. כאן לא היו חיילים גרמנים אלא רק המיליציה הצרפתית – ה"מיליס" – ששיתפה פעולה עם הגרמנים ועזרה להם לקבץ את היהודים ולחסל את לוחמי המחתרת הצרפתית. דני לא ידע איך מצא אביו את המקום, אבל מייסד לוריאל היה מעורב גם בכך, כנראה, כי החברה המשיכה לשלוח להם חבילות מזון. הם הקימו מחיצה באמצע החלל כדי להעניק מעט פרטיות לאחותו של דני; אבל הלול לא נועד באמת למגורי אדם. בחורף נעשה קר עד כדי כך שהדלת קפאה על ציריה. אחותו ניסתה לישון על התנור וסיימה את הלילה עם סימני חריכה על החלוק שלה. 
כדי שיתראו כנוצרים, אמו ואחותו של דני ביקרו בכנסייה בימי ראשון. דני, שהיה כעת בן עשר, חזר לבית הספר, במחשבה שיבלוט שם פחות מאשר אם יתחבא בלול תרנגולות. התלמידים בבית הספר הכפרי החדש הזה היו מוכשרים עוד פחות מאלה שבז'ואה-לה-פה. המורה היה חביב אבל לא הותיר בדני רושם מיוחד. השיעור היחיד שדני זכר עסק בעובדות החיים. פרטי העניין נראו לו מגוחכים כל כך, עד שהיה משוכנע כי המורה טועה. "אמרתי, 'זה פשוט לא יכול להיות!' שאלתי על כך את אמי. היא אמרה שזה נכון". ובכל זאת לא האמין באמת עד אותו לילה שבו שכב במיטה, ואמו ישנה לצדו. הוא התעורר וביקש להשתמש בשירותים שבחוץ, וטיפס מעליה. היא התעוררה ומצאה את בנה עליה. "ואמא שלי מבועתת. ואני חושב לעצמי, 'כנראה שזה בכל זאת נכון!'" 
עוד כילד התעניין באופן כמעט אקדמי בבני אדם אחרים – בגורמים לכך שחשבו מה שחשבו, שהתנהגו כפי שהתנהגו. ניסיונו הישיר עם אנשים אחרים היה מוגבל. הוא למד בבית הספר אבל נמנע מכל מגע חברתי עם מוריו ובני כיתתו. חברים לא היו לו. אפילו מכרים עלולים היו לסכן את חייהם. מצד שני, הוא הבחין, ממרחק בטוח, בהרבה מאוד התנהגויות מעניינות. הוא היה משוכנע כי הן המורה שלו והן בעלי המסבאה המקומית יודעים שהוא יהודי. איזו עוד סיבה יכלה להיות לכך שבן עשר עירוני ופיקח ינחת פתאום בכיתה מלאה אהבלים כפריים? איזו עוד סיבה יכלה להיות לכך שמשפחה אמידה בבירור בת ארבע נפשות תידחס כך אל תוך לול תרנגולות? ואף על פי כן, הם הפגינו אדישות מוחלטת. המורה שלו נתן לו ציונים גבוהים ואפילו הזמין את דני לביתו, ואילו מאדאם אנדריו, בעלת המסבאה, ביקשה ממנו לעזור, שילמה לו טיפים (שלא מצא מה לעשות איתם), ואפילו ניסתה לשכנע את אמו לפתוח יחד בית בושת. היו עוד רבים אחרים שבעליל לא הבחינו בזהותם האמיתית. בייחוד זכר דני נאצי צרפתי צעיר, חבר המיליציה הצרפתית, שחיזר לשווא אחרי אחותו רות. היא היתה כעת בת תשע-עשרה, ונראתה כמו כוכבת קולנוע (אחרי המלחמה נהנתה מאוד לבשר לנאצי שהתאהב ביהודייה). 
בליל 27 באפריל 1944 – את התאריך הזה דני זכר בבירור – לקח אותו אביו לטיול רגלי קצר. היו לו כעת כתמים כהים בתוך פיו. הוא היה בן ארבעים ותשע אבל נראה זקן בהרבה. "הוא אמר לי שאולי אצטרך לקבל עלי אחריות", נזכר דני. "הוא אמר לי לחשוב על עצמי בתור הגבר של המשפחה. הוא הסביר לי מה לעשות כדי שהמצב עם אמא שלי לא יֵצא מכלל שליטה – כי אני הייתי פחות או יותר הכי שפוי במשפחה. היתה לי מחברת שירים שכתבתי. ונתתי לו אותם. ובאותו לילה הוא נפטר". ממות אביו לא זכר דני הרבה, פרט לכך שאמו הכריחה אותו לבלות את הלילה אצל מסיה ומאדאם אנדריו. היה יהודי נוסף שהסתתר באותו כפר. אמו איתרה אותו, והוא עזר להעביר משם את גופתו של אביו לפני שדני שב הביתה. היא ערכה לו לוויה יהודית אבל לא הזמינה את דני להשתתף, כנראה כי הדבר היה מסוכן כל כך. "נורא כעסתי שהוא מת", אמר דני. "הוא היה איש טוב. אבל הוא לא היה חזק". 
כעבור שישה שבועות פלשו בעלות הברית לנורמנדי. דני מעולם לא ראה חיילים כלשהם. טנקים אמריקאיים לא נסעו ברחובות הכפר וחיילים אמריקאים לא פיזרו סוכריות לילדים. בוקר אחד התעורר וגילה שאושר גדול שורר בכול; חברי המיליציה הצרפתית נלקחו להוצאה להורג או לכלא, ורבות מן הנשים התהלכו בראשים מגולחים – עונש למי ששכבו עם גרמנים. עד דצמבר כבר סולקו הגרמנים מצרפת, ודני ואמו היו חופשיים לנסוע לפריז לראות מה נותר מביתם ומרכושם. דני ניהל מחברת שכותרתה "דברים שאני כותב על מה שאני חושב" ("בטח הייתי בלתי-נסבל"). בפריז קרא, באחד מספרי הלימוד של אחותו, מאמר מאת פסקל שעורר בו השראה לכתוב במחברתו מאמר משלו. הגרמנים יצאו אז למתקפת-נגד אחרונה בניסיון לכבוש את צרפת מחדש, ודני ואמו חיו בפחד שיצליחו: דני כתב מסה שניסתה להסביר את הצורך של האדם בדת. הוא פתח בציטוט מפסקל, אמונה היא היכולת לחוש בלב את אלוהים, ואז כתב, "כמה נכון!" והוסיף שורה מקורית משלו: "קתדרלות ועוגבים הם דרכים מלאכותיות לייצר את אותה תחושה". הוא כבר לא חשב על אלוהים בתור ישות שיוכל להתפלל אליה. מאוחר יותר, כשהביט לאחור אל חייו, נזכר ביומרנותו הילדותית וחש גאווה ובושה בעת ובעונה אחת. כתיבת החיבורים הנבונה שלו, חשב, "נקשרה בדעתי עמוקות בידיעה שאני יהודי, שיש לו רק מוח ואין לו גוף שמיש, וגם בַּמחשבה שלעולם לא אוכל להשתלב בחברת ילדים אחרים". 
בפריז, בדירתם הישנה מלפני המלחמה, מצאו דני ואמו רק שני כיסאות גן חבוטים. בכל זאת נשארו שם. לראשונה זה חמש שנים הלך דני לבית הספר בלא צורך להתחזות. שנים לאחר מכן עוד זכר בחיבה את ידידותו עם צמד בני אצולה רוסים, גבוהים ונאים. הזיכרון היה עיקש כל כך, אולי, משום שזמן רב כל כך לא היו לו חברים כלל. כעבור שנים בחן את זיכרונו באמצעות איתור האחים האריסטוקרטים הללו, ושלח להם מכתב. אח אחד נעשה אדריכל, האחר היה לרופא. האחים השיבו כי הם זוכרים אותו, וצירפו למכתב התשובה תמונה של שלושתם יחדיו. דני לא הופיע בתמונה: נראה שחשבו אותו לנער אחר. קשרי החברות היחידים שלו היו מדומיינים, לא אמיתיים. 
הכהנמנים לא חשו עוד בנוח באירופה, ועזבו ב-1946. משפחתו המורחבת של אביו של דני נותרה בליטא, ויחד עם עוד כששת אלפים יהודים בעיר, נטבחו כולם. ניצל רק דודו של דני, רב, שבמקרה שהה מחוץ לליטא כשהגרמנים כבשו אותה. גם הוא, כמו משפחת אמו של דני, חי כעת בארץ ישראל – ולשם עברו עכשיו גם הם. הגעתם היתה רגע חשוב דיו כדי שמישהו יצלם אותה (הסרט אבד מאז); אבל כעבור זמן מה, הדבר היחיד שזכר דני מן המאורע היה כוס החלב שדודו הביא לו. "אני עדיין זוכר כמה לבן הוא היה", אמר. "זו היתה כוס החלב הראשונה שלי מזה חמש שנים". דני, אמו ואחותו עברו לגור עם משפחת אמו בירושלים. שם, כעבור שנה, בגיל שלוש-עשרה, קיבל דני החלטה סופית לגבי אלוהים. "אני עדיין זוכר איפה הייתי – את הרחוב המסוים בירושלים. אני זוכר שחשבתי שהייתי יכול לדמיין שיש אלוהים, אבל לא אלוהים שאכפת לו אם אני מאונן או לא. הגעתי למסקנה שאין אלוהים. בזאת הסתיימו חיי האמונה שלי". 
וזה, פחות או יותר, מה שזכר דני כהנמן, או בחר לזכור, כשנשאל על ילדותו. בגיל שבע נאמר לו שלא לבטוח באיש, והוא ציית. הישרדותו היתה תלויה בשמירת מרחק מאחרים, ביכולתו שלא להיחשף בפני אחרים. הוא נועד להיות אחד הפסיכולוגים המשפיעים בעולם, מומחה מקורי באופן יוצא מן הכלל לטעויות אנוש. במהלך עבודתו חקר, בין השאר, את מקומו של הזיכרון בשיפוט האנושי. למשל, כיצד זיכרון הצבא הצרפתי לגבי האסטרטגיה שנקט צבא גרמניה במלחמה הקודמת יכול היה להטעותם בשיפוט האסטרטגיה של האויב במלחמה החדשה. כיצד האופן שבו זכר אדם אחד את ההתנהגות הגרמנית במלחמה אחת יכול היה להטעותו בשיפוט הכוונות הגרמניות במלחמה הבאה. או כיצד זִכרו של ילד קטן שנותר בגרמניה יכול היה למנוע מאיש אס-אס גרמני, שאומן במיוחד לאתר יהודים, לזהות את יהדותו של הילד הקטן שהרים בזרועותיו ברחובות פריז. 
אבל זיכרונותיו שלו לא נראו לו רלוונטיים במיוחד. לכל אורך חייו התעקש כי עבָרוֹ לא השפיע כמעט על תפישת עולמו, או, בסופו של דבר, על האופן שבו העולם ראה אותו. "אומרים שהילדוּת שלך משפיעה מאוד על מי שאתה גדל להיות", היה אומר, כשדחקו בו. "אני בכלל לא בטוח שזה נכון". אפילו לחברים שרכש במהלך חייו לא סיפר על חוויותיו מן השואה. למעשה, רק לאחר שזכה בפרס נובל, ומשום שעיתונאים החלו להציק לו ולבקש פרטים על חייו, החל לתאר אותם. חבריו הוותיקים ביותר גילו מה עבר עליו מקריאה בעיתון. 

theundoing_fronts.jpg

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית