בית

בבל , , 21/7/2018

                           

 

תומס ברנהרד מאחר שלא יכולתי לגרום לאנשים להיות נבונים יותר העדפתי להתרחק מהם ולהיות מאושר. (וולטר)

מתוך לחטוב עצים

בעוד כולם מחכים לשחקן שהבטיח לבוא לארוחת הערב בגֵנצְגאסה, באחת-עשרה וחצי בערך לאחר שתסתיים הצגת  ברווז הפרא, ישבתי אני בכורסה הגבוהה בעלת המשענות הבולטות כאוזניים שבה נהגתי לשבת כמעט מדי יום בתחילת שנות החמישים, התבוננתי בבני הזוג אָוֶורסברגר וחשבתי לעצמי שטעיתי טעות מרה כשנעניתי להזמנתם. עשרים שנה לא ראיתי את האוורסברגרים ודווקא ביום מותה של ידידתנו המשותפת, יואנה, פגשתי אותם בגראבן ובלי היסוס נעניתי להזמנתם להשתתף בסעודת הערב האמנותית, זה היה הביטוי שבו השתמשו בני הזוג אוורסברגר ביחס לארוחת הערב בביתם. עשרים שנה לא רציתי לשמוע דבר על בני הזוג אוורסברגר, עשרים שנה לא ראיתי את בני הזוג אוורסברגר, במשך עשרים השנים הללו היה די באזכור שמם לעורר בי בחילה, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה, וכעת עימתו אותי בני הזוג עם שנות החמישים שלהם ושלי. עשרים שנה התחמקתי מבני הזוג אוורסברגר, עשרים שנה לא פגשתי אותם ולו פעם אחת ודווקא עכשיו הייתי צריך לפגוש אותם בגראבן, חשבתי: זה באמת היה טמטום יוצא מהכלל, ללכת דווקא באותו יום לגראבן, מה גם שצעדתי בו הלוך ושוב פעמים רבות, כפי שנהגתי לעשות מאז שובי מלונדון לווינה, והרי הייתי יכול להביא בחשבון את האפשרות שיום אחד אהיה מוכרח לפגוש בבני הזוג אוורסברגר, ולא רק בהם אלא בכל האנשים שנמנעתי מלפגוש בהם בעשורים האחרונים, אנשים שבשנות החמישים היו לי איתם יחסים אינטנסיביים, כפי שנהגו האוורסברגרים לומר, יחסים אמנותיים אינטנסיביים שעליהם ויתרתי כבר לפני רבע מאה, כלומר באותו הזמן שבו עזבתי את האוורסברגרים ונסעתי ללונדון, משום שניתקתי את הקשר עם כל הווינאים האלה, וכמו שאומרים, לא רציתי שום קשר איתם. שהרי ללכת בגראבן משמע להיכנס היישר ללועו של הגיהינום החברתי הווינאי, ולפגוש דווקא את האנשים שאיני רוצה לפגוש, שעד היום כל היתקלות בהם גורמת לי לכל מיני עוויתות גופניות ונפשיות, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה, וזאת הסיבה שעוד בשנותי האחרונות בלונדון, כשהייתי מבקר בווינה, נמנעתי מללכת בגראבן ובחרתי בדרכים אחרות, לא בקולמארקט וכמובן גם לא בקרנטנרשטראסה, נמנעתי משפיגלגאסה וכן משטאלבורגגאסה ודורותיאגאסה ומוולציילה, שתמיד פחדתי ללכת בו, ומאופרנגאסה, שם נפלתי לעתים קרובות בפח ונתקלתי באנשים הכי שנואים עלי. אבל בשבועות האחרונים, חשבתי בעודי יושב על הכורסה הגבוהה, הרגשתי פתאום צורך עז ללכת דווקא לגראבן ולקרנטנרשטראסה, בגלל האוויר הצח, ובגלל המולת האנשים בשעות שלפני הצהריים, המולה שנעמה לי פתאום דווקא שם, בגראבן וגם בקרנטנרשטראסה, מן הסתם משום שרציתי להימלט סוף סוף מן הבדידות שבה חייתי בדירתי בווארינג, מהבידוד שממש טמטם אותי במשך חודשים ארוכים. בשבועות האחרונים חשתי תמיד שההליכה בקרנטנרשטראסה, ולאורך הגראבן, כלומר הלוך ושוב בקרנטנרשטראסה ובגראבן, מרגיעה את הנפש ואת הגוף; ההליכה הזאת הלוך ושוב היטיבה עם ראשי באותה מידה שהיטיבה עם גופי; וכאילו לא היה לי בזמן האחרון דבר מועיל יותר מן ההליכה הזאת הלוך ושוב בקרנטנרשטראסה ובגראבן, הלכתי בשבועות האחרונים בשני הרחובות עד סופם ובחזרה שוב ושוב מדי יום ביומו; האמת היא שבקרנטנרשטראסה ובגראבן התעשתי פתאום וחזרתי לתפקד אחרי חודשים של חולשת נפש וגוף; ההליכה בקרנטנרשטראסה ובגראבן רעננה אותי; אני צריך רק ללכת הלוך ושוב, חשבתי כל הזמן, אני צריך רק ללכת הלוך ושוב, אבל היה בכך יותר מזה; רק ללכת הלוך ושוב, חזרתי ואמרתי לעצמי, ואכן, ההליכה  עוררה אותי לחשוב שוב, ממש לחזור ולהתפלסף, לעסוק שוב בפילוסופיה ובספרות שכבר מזמן דוכאו בקרבי, כן, כבר הומתו מזמן. החורף הארוך הזה, המועד לחולי, שלרוע המזל עבר עלי בווינה ולא בלונדון כמו בשנה שעברה, החורף הזה הוא שהמית בקרבי כל דבר ספרות וכל דבר פילוסופיה, חשבתי כשישבתי שם על הכורסה הגבוהה; ועתה השבתי לעצמי את הכול בזכות ההליכה הלוך וחזור דרך הגראבן ודרך קרנטנרשטראסה, ובאמת ייחסתי את השיפור במצב הרוח הווינאי שלי, שפתאום יכולתי לכנותו מצב רוח של ניצוֹל, לתרפיית קרנטנרשטראסה וגראבן שאותה רשמתי לעצמי מאמצע חודש ינואר. וינה, העיר האיומה הזאת, חשבתי, שדוחפת אותי עמוק אל תוך הייאוש, שמובילה אותי שוב ושוב למבוי סתום, הפכה פתאום למנוע שמניע את מוחי לחזור ולחשוב, שמאפשר לגופי להגיב מתוך חיות; מיום ליום הבחנתי בַּתחייה ההדרגתית של כל הדברים שמתו במחשבתי ובגופי במהלך החורף; אם כל החורף האשמתי את וינה בדעיכה הנפשית והגופנית שלי, הרי שכעת הודיתי לאותה וינה על חזרתי לחיים. כך ישבתי על הכורסה הגבוהה והיללתי בלבי את קרנטנרשטראסה ואת הגראבן וייחסתי את השיקום הנפשי והגופני שלי לתרפיית קרנטנרשטראסה וגראבן ולא לשום דבר אחר ואמרתי לעצמי, טבעי הדבר שלתרפיה המוצלחת הזאת יש מחיר שעלי לשלם, וחשבתי שהמפגש שלי עם בני הזוג אוורסברגר בגראבן הוא מחיר התרפיה שעלתה יפה וחשבתי שזה מחיר גבוה מאוד, אבל בנסיבות מסוימות יכולתי לשלם גם מחיר גבוה יותר, שהרי יכולתי לפגוש אנשים הרבה יותר גרועים מהאוורסברגרים, שהרי בסיכומו של דבר בני הזוג אוורסברגר אינם הגרועים ביותר או לפחות לא הגרועים מכול; ובכל זאת זה די גרוע, לפגוש דווקא את הזוג אוורסברגר בגראבן, חשבתי כשישבתי על הכורסה. אדם חזק יותר ובעיקר בעל אופי חזק יותר, חשבתי, היה דוחה את הזמנתם, אני לעומת זה איני חזק וגם אין לי אופי חזק, להפך, אני האדם החלש ביותר בעל האופי החלש ביותר, ולכן מופקר פחות או יותר לכל האנשים. קבלת ההזמנה של הזוג אוורסברגר היתה טעות מרה, חשבתי שוב, שכן לא רציתי לראות אותם או לשמוע מהם יותר כל חיי והנה אני הולך בגראבן והם ניגשים אלי ושואלים אם שמעתי שיואנה מתה, שיואנה תלתה את עצמה, ואני מאשר ומקבל את הזמנתם. בלי בושה נעשיתי סנטימנטלי לרגע, חשבתי, והאוורסברגרים ניצלו מיד את רגשנותי, ממש כפי שניצלו את התאבדותה של חברתנו המשותפת יואנה כדי למסור את ההזמנה, שתכף ומיד נעניתי לה, אף שמן החוכמה היה לדחות אותה; אבל לכך לא היה לי זמן, חשבתי, הם ניגשו אלי מאחור ואמרו את מה שכבר ידעתי, שיואנה תלתה את עצמה בקילב, בבית הוריה, ושהם מזמינים אותי לארוחת ערב, סעודת ערב לגמרי לגמרי אמנותית, דאגו להדגיש בני הזוג אוורסברגר, כולם חברים משכבר הימים. הם כבר ממש עברו על פני כשהזמינו אותי, חשבתי, והם כבר צעדו כמה צעדים הלאה כשאמרתי טוב, כלומר קיבלתי את הזמנתם לבוא לארוחת הערב שלהם בגנצגאסה בדירתם המכוערת. בני הזוג אוורסברגר נשאו חבילות רבות עטופות בנייר עטיפה מן החנויות הידועות ביותר במרכז העיר והם לבשו את המעילים האנגליים שאותם לבשו כבר לפני שלושים שנה בלכתם לקניות במרכז העיר, כל הופעתם שידרה אצילות בלויה, כמו שאומרים. האמת היא שרק האוורסברגרית דיברה כשנפגשנו בגראבן, בעלה, המלחין, מממשיכיו של וברן, כמו שאומרים, לא דיבר אלי כלל, אין ספק שבשתיקתו הוא ביקש להעליב אותי, חשבתי כשישבתי על הכורסה הגבוהה. הם אמרו שעוד לא ידוע להם מתי תתקיים הלוויה של יואנה בקילב. באותו יום, זמן קצר לפני צאתי לרחוב, הודיעה לי חברת ילדות של יואנה מקילב, שיואנה תלתה את עצמה; תחילה לא רצתה החברה, בעלת מכולת מקילב, לומר שיואנה תלתה את עצמה, בשיחת הטלפון היא אמרה לי שיואנה מתה, אבל אני אמרתי לה חד וחלק שיואנה לא מתה אלא התאבדה, היא בוודאי ידעה איך זה קרה, אבל לא אמרה לי; רתיעתם של הכפריים מלומר בגלוי שמישהו התאבד גדולה עוד יותר מזו של העירוניים, ובייחוד קשה להם לומר איך זה קרה; אני חשבתי מיד שיואנה תלתה את עצמה ובאמת אמרתי לבעלת המכולת בשיחת הטלפון,  יואנה תלתה את עצמה, זה הפליא את בעלת המכולת והיא אמרה רק  כן. אנשים כמו יואנה תולים את עצמם, אמרתי לה בטלפון, הם לא קופצים לאיזה נהר, ולא קופצים מהקומה הרביעית לרחוב, הם לוקחים חבל, קושרים אותו במיומנות ומתמסרים ללולאת החנק.
woodcuttet_cover_fronts.jpg

מייסטרים דגולים

רגר, מבקר המוזיקה הזקן של הטיימס, מזמן את חברו הקשיש אטצבאכר לפגישה דחופה במוזיאון ההיסטורי לאמנות בווינה בשעה אחת-עשרה וחצי.
למעלה משלושים שנה, מספר לנו אטצבאכר, בכל יום סירוגי מלבד יום שני. >>>

הטובע

שלושה פסנתרנים צעירים נפגשים ב- 1953 במוצרטאום בזלצבורג כדי ללמוד אצל הורוביץ הגדול: ורטהיימר מווינה והמספר מזלצבורג הם מוכשרים מאין כמותם, טובים מרוב הווירטואוזים בני זמנם, ונכונה להם קריירה עולמית מבטיחה. הצעיר השלישי, שמגיע מקנדה, הוא גלן גולד. >>>

 

לעולם אין לגמור דבר

נכבדי, אנו עומדים לדון באזור עלום, אזור שאיננו חיים בו; אזור שאנו אומדים אותו ומתקיימים בו בצביעות, במין התנגשות חזיתית; באי-הבנה פטאלית של הטבע, שנהפכת תדיר לקטלנית; אזור שבו אפילו המדע אינו יכול >>>

הטובע (ההתחלה)

גם גלן גולד, ידידנו וגדול הווירטואוזים בנגינה בפסנתר במאה הזאת, הגיע רק לגיל חמישים ואחת, חשבתי כשנכנסתי לפונדק.
אבל הוא, שלא כמו ורטהיימר, לא התאבד, אלא מת מוות טבעי, כמו שאומרים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית