בית

בבל , , 20/10/2018

                           

 

דרור בורשטיין על הגג

מתוך אדם בחלל

מן הגג, קומה אחת בלבד מעל דירתי, העיר נראית אחרת. מטרים ספורים כלפי מעלה, וצמרות העצים כבר נמצאות מתחת, כמו עננים בשעת טיסה. אפשר בקושי לראות פיסת ים רחוקה. בדרום-מזרח צומחים מגדלי המגורים הענקיים, שמן הרחוב לא משגיחים בהם, ומכאן הם נראים כחומת מגורים ענקית, שאורות מהבהבים מתוכה. להביט מבעד לְטלסקופ משמעו לוותר לכמה רגעים על כל אורות העיר והעולם הזה, אורות הארץ, לטובת כמה טיפות מהקילוח המתמיד של נהרות השמַים. "הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם" (ישעיהו נה, א). טלסקופ דומה למרזב. כשאתה שותה מן המרזב אתה שותה רק מי גשמים. כל הברזים האחרים סגורים בעת השתייה הזאת. לעמוד על הגג לבד עם טלסקופ הוא דבר שאני זוכר כמותו רק מרגעי תפילה. אבל בתפילה אתה מבטא מילים ומוציא אותן למעלה. כאן אין מילים ואין בקשות וציפיות, ולכן גם אין כפירה ואכזבות. אתה נותן לאור להגיע אליך, וזה הכול. די לך בקיומו, בקיומך, ובחיבור ביניכם שהאור מאפשר. 
התבוננות בטלסקופ היא מן המתנות הגדולות ביותר. כל הורה חייב את זה לילדיו. חִשבו על זה: זכוכיות, צינור – והיקום כמו פוסע לקראתנו, מתקרב, כמו מבקש להיראות. טלסקופ הוא מכשיר מאגי. ביכולתו לזמֵן את הרחוק. כמעין משרוקית סודית שלשמעה שוחים אליך לווייתני הצפון.
מעולם לא ראיתי עוד אדם עם טלסקופ על אחד הגגות הסמוכים. לעמוד עם הטלסקופ על הגג דומה להליכה בחוץ, בגשם, עם דלי מושט, בעוד שרוב האנשים מסתגרים בבתיהם, אדישים לגשם, או מחכים שייפסק. המפוזר מכפר אז"ר של לאה גולדברג הולך בגשם עם מטריה אחת סגורה ואחת פתוחה והפוכה, ובפתוחה, אני חושב, הוא אוגר מים. הלילה, על הגג, דימיתי שאני הוא האדם היחידי בישראל שצופה עכשיו בירח, בצדק ובירחיו, כאילו הופקדתי על משמרת השמַים. ואם אני לא אראה את הירח (בפרפרזה של שירה של אגי משעול "אחריות"), מי יראה? מישהו חייב לכתוב על הכוכבים.
אני אוחז את הטלסקופ שלי, צינור שחור, ביד אחת, ואת החצובה שלו ביד השנייה, ועולה קומה אחת לגג. בכיס נמצאות העדשות השונות, כל אחת מאפשרת הגדלה אחרת. אני נושא בכיס עיניים נוספות. צינור הטלסקופ אינו שונה כל כך מצינור של מים. הצינור מתחבר לצנרת שזורמים בה לא מולקולות של מים אלא פוֹטוֹנים, קרינה שאנו מכנים "אור". לפוטון אין מסה ואין לו מטען חשמלי, והוא לא יכול לנוח. האור הוא הדבר הכי רגיל והכי מוזר. הוא גם גל וגם חלקיק, כלומר – השפה לא יודעת איך לתאר אותו. האור המגיע מהשמש עוזב את פני השטח שלה אל החלל רק אחרי מיליון שנה של התנגשויות בתוכה, ואז נפלט ומגיע לכדור הארץ אחרי כשמונה דקות בלבד. קשה לתפוס את זה, אבל האור ששוטף אותי ואתכם עכשיו החל את תהליך התהוותו הרבה לפני היות אדם על פני האדמה. מושגי הזמן שלנו לא ממש תופסים את החיבור של מיליון שנה ושמונה דקות. העבודה ממושכת, הגימור זריז. מיליון שנה עובדים על הבית, ובכמה דקות מרכיבים את הברזים. השמַים גורמים לשפה להחוויר. האמת היא, שאין מה לדבר על הכוכבים והחלל. יש מה להיות אתם בקשר, אבל זה לא עניין מילולי. המתמטיקה מתאימה יותר. אבל מתמטיקה לא יכולה להסביר יופי לאנשים שאינם מתמטיקאים. עמדתי על הגג והסתכלתי על סיריוס. כשהאור שלו יצא ממנו עדיין לא התחלתי אפילו לחשוב על הספר הזה.  
שני האורות שהעלו אותי לגג הלילה הם של הירח במערב ושל צדק בדרום-מזרח. אמצעי הראייה המוגבלים שלי – טלסקופ בסיסי – וזיהום האור של העיר – לא מאפשרים לי להגיע במבט המגדיל אל מעבר לגבולות מערכת השמש. הירח, צדק ושבתאי הם גרמי השמַים העיקריים שאני יכול לראות טוב יותר בעזרת הטלסקופ הזה. אני צופה בירח של תחילת חודש ניסן. הוא תלוי מעל הים, רבע מואר. המשקפיים שלי, במבט ישיר בירח, מעבירים כתם אור לא ברור. אני מסיר אותן ומתכופף אל העינית, ואחרי כוונון קל הוא מתגלה לי, כפי שהתגלה לי כשצפיתי בו לראשונה בגיל 13. הצינור קולט אור ושופך אותו אל תוך העין. ההבדל בין הירח הנראה לעין ובין הירח שאני רואה עכשיו הוא בלתי נתפס. ראשית, זהו מעבר מתמונה דו ממדית לתלת ממדית, קמורה. הירח לא רק נהיה מפורט בטלסקופ, הוא מקבל נפח. הצללים מדגישים גובה ועומק. אני יכול להבחין במכתש שנמצא חציו באור וחציו בחושך, ולא קשה לדמיין את סוג האור שנח שם עכשיו: דמדומי ירח, ללא הצבעוניות שמוסיפה האטמוספרה שלנו. אני רואה את ה"אוקיינוסים" היבשים ואת פניהם המזכירים את הצד התחתון של טבלת שוקולד אפור. על קו האור-חושך ניצבים גושי הרים, והם שונים כל כך מהמישורים החלקים ומהמכתשים, נראים כמו החלקים העליונים, המפתים, של לחמים ומאפים מסוימים.
קשה להתבונן זמן ממושך בעין אחת עצומה וברכינה. יש משהו בתנוחה הזאת, המכווצת, שאינו רק כורח טכני. להתבונן בחלל כרוך במאמץ. הגוף והעיניים מתכווצים מול המרחקים האלה. האורות הרחוקים והפרטים הנראים אפילו ממקום קרוב יחסית כמו הירח מזכירים לנו את העובדה שעינינו וגופינו לא היו יכולים להתקיים שם. לראות את הירח משמעו לראות את היפוך תנאי חיינו. על הירח אנו מרחפים, הופכים לעלים נידפים. על צדק, שאני מפנה אליו את הצינור, וצופה בו ובארבעת ירחיו הגדולים, נימעך. שלא לדבר על תנאי קרינה קטלניים ומחסור באוויר. העין העצומה בכוח, הגב המאותת על מצוקה, הם תזכורת עדינה מאוד לגורל הגב ולגורל העין בכל המקומות האלה שאנו יכולים רק לראות. מי שצופה בטלסקופ מבצע ריקוד מוזר של פניות וקידות לכל העברים. אין זאת הקידה אל עיר קדושה אחת כמו בכמה דתות ארציות. בליל צפייה בכוכבים תקוד ככל הנראה לכל הכיוונים.
מארק קוֹקֶר, בספרו Crow Country, כתב שעורבים יכולים להזכיר לנו מי היינו פעם. בעבורי, הכוכבים עושים זאת. אלו העורבים שלי. איני יודע מה הביא אותי אל העורבים האלה ואל קולותיהם המוזרים; איני יודע מדוע, בסופו של דבר, לא פניתי לעסוק בכוכבים באופן מקצועי, ומדוע חזרתי אליהם, בסופו של דבר, דרך הספרות, כביכול. הדעת היתה נותנת שכל אדם יהיה מוטרד או מוקסם מן הכוכבים והחלל מילדותו והלאה. איך אפשר שלא? ובכן, אפשר. זלדה, בשיר נודע שלה, כותבת איך נדרה נדר להקדיש כמה רגעים ביום ליופי הזורח של הכוכבים, אך לא עמדה בנִדרה. היא תוהה מדוע.  נדמה לי שהתשובה היא שהכוכבים גם מבקשים להישכח. הם כל כך חשובים ויפים, ויתמסרו לכל מי שירצה לראות אותם, אבל צניעותם מופלגת ממש. מכל הגודל הבוער הזה הם מראים לנו רק נקודות אור, מהן בהירות יותר ומהן בהירות פחות, אבל גם הנקודות הכי מרשימות, כמו צדק וסיריוס שאני מבחין בהם הערב על הגג, חלשות יותר לעינינו מכל מסך של טלפון ומכל להבה של גפרור. 
מיקומנו ביקום קבע את התמונה הזאת. אילו היינו חיים בתוך צביר כוכבים כדורי, אותם מִקבּצים קדמוניים של  מאות אלפי ואף מיליוני כוכבים, שיש להם שדה כבידה משותף המחזיק אותם בתפזורת מעין כדורית, ויש הסבורים שהם גלעינים של גלקסיות שזרועותיהן נקרעו מהן, היו שמי הלילה דחוסים בכוכבים בהירים רבים מאוד. ממיקום הקרוב למרכז צביר טיפוסי היינו רואים כ-10,000 כוכבים מדרגת בהירות 1, בהשוואה לכ-30 כוכבים כאלה בשמי הארץ כיום. יותר מ-130,000 כוכבים חיוורים היו נראים לעין על ידי צופה קרוב למרכזו של הצביר NGC-104, שבקבוצת טוּקָן בחצי הכדור הדרומי, בהשוואה ל-4,500 הנראים מִשָּׁמֵינוּ (לכל היותר). היו אלו שמַים מרהיבים, אולי מרהיבים מדי, בהירים פי 20 משמי לילותינו בירח מלא. 
בסיפור הנודע "שקיעה" ((Nightfall מאת אייזיק אסימוב, מתוארת פלנטה המקיפה שמש שהיא חלק ממערכת הכוללת עוד חמש שמשות, כך שכל הזמן שורר שם יום ואור חזק מציף אותה תמיד. אחת ל-2,049 שנה, בצירוף מקרים נדיר, שוקעות חמש שמשות והשמש השישית מוסתרת על ידי ירח של הפלנטה, כך שמתרחש ליקוי חמה מלא שאורך זמן רב. תושבי הפלנטה, שלא ידעו כלל שֶלילה הוא אפשרי, נוכחים בתדהמה לדעת כי יש דבר כזה, לילה. היות שחייהם שטופי אור, חושך הוא מקור אימה להם, והליקוי יטריף את דעת תושבי הפלנטה. הם היו סבורים שאין ביקום יותר משש השמשות שלהם, ועל פי השערה נועזת, דמיונית, של מישהו, אולי תריסר או שניים של שמשות רחוקות יותר. כשיורד החושך הראשון, הם נוכחים לדעת לא רק כי החושך אפשרי, אלא כי הם חיים בתוך צביר כדורי. הלילה הראשון שנופל עליהם הוא לילה מוצף ב-30,000 כוכבים; טירוף הדעת יבוא עליהם לא רק מחמת החושך, אלא מחמת האור שלא שיערו את אפשרות קיומו. החושך מאפשר לאורות האחרים להופיע. ההברקה של הסיפור היא שההארה שמתרחשת בו אינה ניגודו של חושך – אלא של אור. לא "הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל" (ישעיהו ט, א), אלא העם ההולכים באור ראו אור גדול בהרבה. הבערות הגדולה ביותר יכולה להתקיים דווקא במצב של הכרה עצמית מוארת, המונעת ראיית אורות אחרים. ההולך בחושך יכול לנחש לפחות שיש אור אחר.
אנו רגילים לכוכבים רחוקים ומפוזרים, לא קרובים וצפופים יחסית כמו בתוך צביר כדורי. הריחוק הזה מאפשר את קיומנו (לא טוב לגור בשכונה צפופת כוכבים, מסיבות שונות), אבל מאפשר גם לשכוח כמה אפופי כוכבים גם אנו, יום ולילה. הכוכבים לוחשים, דולקים בעבורנו כביכול על אש קטנה, כמו בשיר של להקת "משינה". הם כמעט מסתתרים. 
המבט בכוכבים אינו רק מבט בחומר שלהם. צדק, למשל, עשוי כ-90% מימן והיתרה בעיקר הליום. אך אנו ודאי לא צופים בו כבמחסן כדורי של גזים, כפי שמבט בפניו של מישהו אינו מבט בגולגולת מכוסה בשר, עור ושיער. במה אנו מביטים כשאנו מביטים בחלל?
תשובה אפשרית תימצא במקום לא צפוי: ספרו של ג'. א. בייקר "הבּז" (מאנגלית: עודד וולקשטיין, הוצאת כרמל), שעניינו אינו הכוכבים אלא הציפורים. לרגע יוצא דופן בייקר מביט בעכבר:
לצד המשעול המוליך למקווה המים מצאתי עכבר שדה ארך-זנב שליחך מדרון של עשב. הוא אכל את הזרעונים בעודו לופת את הטרפים בין כפותיו הקדמיות הלבנות והכחושות. כה קטן, נהדף במשביהן של מכוניות חולפות, אפוד במעטה האזוב הרך של פרוותו החומה-ירוקה; ואף על פי כן גוו היה קשה ומוצק למגע. אוזניו הארוכות, העדינות, היו כידיים נפרשות; עיניו הענקיות, הרואות בלילה, היו אטומות ואפלות. הוא לא היה מודע למגעי, לפני הגוהרות 30 סנטימטרים מעליו, בשעה שכופף את להבי העשב והגישם לשיניו המכרסמות. הייתי בשבילו כגלקסיה, גדול מכדי להיראות. יכולתי להרים אותו, אך נדמה היה כי תהא זו טעות להפרידו כעת מן המשטח, שאותו לא יעזוב לעולם, עד מותו. נתתי לו בלוט. 
בייקר גוהר על העכבר כמו ביליוני כוכבים (=גלקסיה) המקיפים אדם אחד. האדם מתואר לרגע כיצור ענקי, גלקטי בממדיו, הרוכן על גב חיה אחרת, קטנה ממנו. אבל אין הם זרים זה לזה, ה"גלקסיה" והעכבר: כפות ידיו של העכבר לבנות; בצבע זה בדיוק מתאר בייקר את ידיו: "הסתר את רעדתם הלבנה של הידיים". אוזני העכבר הם כידיים נפרשות, ובייקר מקרב אל האוזניים-ידיים האלה את ידיו, אולי אף נוגע. 
ידו הלבנה מניחה בלוט ביד לבנה. ה"גלקסיה" מעניקה לעכבר מתנת קיום. הגודל העצום אינו רומס את העכבר. העכבר, לרגע, הוא כבנו של האדם-גלקסיה.
ממש כפי שהעכבר אינו מבחין ב"גלקסיה" שמעליו, אנו איננו מבחינים בהיותנו אפופים בגלקסיה משלנו, "שביל החלב". והרי הגלקסיה אינה רק גוהרת עלינו כמו אדם על עכבר, ואינה רק חולקת עמנו צבע: אנחנו בתוך הגלקסיה, מוכלים בתוכה. כמה פשוט, וכמה פשוט לשכוח את זה: אני ואתם וכל אדם הם "הגלקסיה" לא יותר ולא פחות מכל כוכב, פלנטה, שביט או החלל הבין כוכבי. לכתוב על הכוכבים פירושו לכתוב על הבית שאתה חי בו. הבית שהעניק לך לא רק בלוט אלא את עצם חייך.

1024px-NGC_104_Hubble_WikiSky.jpg

צביר הכוכבים NGC-104, כפי שצולם מטלסקופ החלל האבּל. / PD-HUBBLE

אבי לייב על אדם בחלל

בהיותי ראש המחלקה לאסטרונומיה באוניברסיטת הרווארד אני רואה לעתים תכופות תצלומים של החלל וקורא הגיגים של אסטרונומים עליהם. 
ספרו של דרור בורשטיין מעניק פרספקטיבה חדשה ומרתקת לחשיבה על החלל. >>>

 

בלי שום מקרה מוות

בשנת 1949 הוקם בגליל המערבי קיבוץ לוחמי הגיטאות. מיסדיו עברו את המלחמה במרחבי ברית המועצות או כאסירים במחנות וגיטאות במרכז אירופה ובמערבה.

עיקרו של ספר זה הוא תמצית מסיפוריהם של מייסדי הקיבוץ, סיפורים המובאים כאן בקולם שלהם. >>>

הרוצחים

שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. >>>

ערים תאומות

דרור בורשטיין מביא לקורא העברי טעויות הגהה ודפוס, טעויות ניווט, הסכמי ערים תאומות ושאר אי הבנות. >>>

אבנר ברנר

בסופו של דבר נופל אבנר ברנר ומתמוטט בלא סיבה. 1987. ישעיהו ליבוביץ` מגיע להרצאה בפני תלמידי תיכון דתי בעיר ליד הים, אבל בשל חקירת רצח ההרצאה מתבטלת ושערי בית הספר ננעלים עליו. ספר אפור נופל אל האסלה, וגורם להצפה. >>>

 

טִיטַנְיוּם

שלג קל ירד על בִּילְבָּאוֹ. ישבנו שם מתחת למוזיאון גוגנהיים וחיכינו לפתיחה. כמה מטרים מאיתנו עמד האדריכל הנודע פרנק גֶרִי והתבונן בעיון במבנה המפואר שתכנן ושהקנה לו תהילת עולם. >>>

הגשר

לאור תלונות של מטיילים באזור הגולן על הצורך להקיף את האגם כדי להגיע מטבריה לעין גב ולסוסיתא, הוחלט להרים גשר בין הצד המזרחי והמערבי של הכנרת. >>>

הרוצחים: ההתחלה

בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של >>>

תחזיק את הסולם

תחזיק את הסולם, שלא ייפול לכם המשורר ויישבר לחתיכות, צעק-צחק המו"ל לוּאיס ירקוני מהדוכן ממול, תתנו לו קצת ספרים, שלא ישתעמם שם בשמים, עלץ מפינתו פופאי ברקוביץ', אמרו ברמקול: נחמן לורי, המשורר זוכה פרס פוגל יחתום עכשיו על 'גיאוגרפיה' >>>

סנט הלנה

מעטים יודעים כי כריית תעלת פנמה, שהחלה בשנת 1904, היתה רק השלב הראשון בתכנית לחיבור אפריקה לדרום אמריקה. דרור בורשטיין מספר על שתי תכניות שבוטלו. >>>

על הסרבנים

מנהיגיה האמיתיים של ישראל יושבים בבית הסוהר. אם מנהיגות היא מבט במציאות ובעקרונות, וקביעה של פעולה לפי מכלול המציאות והעקרונות, הרי שחמשת הסרבנים הם המנהיגים הגלויים היחידים של המדינה כיום. >>>

יש חדש תחת השמש

היכן מקומו של הכותב? מהו החושך הזה שבצדו השני, החסום, הנסתר, של הדף? האין כבר ברור לנו כי היד הכותבת כאן נשלחת מעברם של "המתים שכבר מתו"? >>>

שתי הליכות בעקבות יעקב שבתאי

בעקבותיו של מאיר ליפשיץ, גיבורו של שבתאי, ברחובות תל אביב ואמסטרדם. >>>

הגן בגבעת רם

גן אמיתי יודע את מקורו ומתייחס אליו. והמקור הוא גן-עדן, אבי כל הגנים. דרור בורשטיין על הגן בגבעת רם. >>>

בוא אלי פרפר נחמד

"בספר הקלאסי, החביב לכאורה הזה יש שירים תמימים, קצרים. ילדים אוהבים אותם. לאחרונה, כשהקראתי ממנו לבתי, חשתי צמרמורת. אחר כך הבנתי למה." דרור בורשטיין על פניה ברגשטיין. >>>

בית המשפט העליון

השופטים, ממש כמו השומר מול שער החוק, נתפסים אז בדיוק כפי שהם, עומדים - בדיוק כמו האיש המחכה לפני השער - בפתחו של החוק במלוא מובן המילה, שלטי ה"אין מעבר" הקטנים המגינים עליהם מסתרגים, ועל מבטיהם השיפוטיים, כמו עלינו, חולש מבט רואה-כל, הנשקף מכל החלונות. >>>

פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז

פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו‏...‎‎ אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>>

קניון מלחה

רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה ממחנה צבאי לעולם הצריכה, הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות בעשורים האחרונים. >>>

מטר המטאוריטים

המבט באריה בגן-החיות הוא גם מבט בכלוב. אנו ממקדים את הראייה בחלל שמעבר למוטות המתכת הצפופים, מתעלמים מן העובדה שמבטנו מתאפשר בגלל הסורגים, שהסורגים הם ההופכים את הפחד ליופי. ביום רביעי שעבר כל גופו של האריה הגדול שבשמים נמלא שאגות אור. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית