בית

בבל , , 15/9/2019

                           

 

הקדמה למהדורה הסופית

מתוך פרנסואה טריפו היצ'קוק / טריפו

כיום זוכה יצירתו של אלפרד היצ'קוק להערצה בעולם כולו, והצעירים המתוודעים ל"חלון אחורי", ל"ורטיגו" ול"מזימות בינלאומיות" הודות להקרנות חוזרות סבורים ודאי שכך היה תמיד. אולם לא כך היו הדברים – רחוק מזה.

בשנות החמישים והשישים היה היצ'קוק בשיא היצירתיות שלו ובשיא הצלחתו. הוא זכה לפרסום בזכות דייוויד סלזניק, במשך ארבע או חמש שנות החוזה ביניהם – שיתוף פעולה שהניב, למשל, את "רבקה", "הנודעת", "בכבלי השכחה" ו"משפט פארדין". לפרסום עולמי זכה כשהפיק והנחה את סדרת תוכניות הטלוויזיה "Suspicions" ולאחר מכן, באמצע שנות החמישים, את "היצ'קוק מגיש". את מחיר ההצלחה והאהדה עתידה היתה לגבות ממנו הביקורת האמריקאית והאירופית, שבחנה את עבודתו ביהירות ובהטלת דופי בסרט אחר סרט.

כאשר הייתי בניו יורק ב-1962 לרגל הקרנת "ז'ול וז'ים", הבחנתי שכל העיתונאים שאלו אותי אותה שאלה: "מדוע מבקרי Cahiers du Cinéma לוקחים את היצ'קוק ברצינות? הוא עשיר, הוא מצליח, אבל אין תוכן בסרטיו". אחד המבקרים האמריקאים, ששיבחתי באוזניו במשך שעה את "חלון אחורי", השיב לי בדברי השטות הבאים: "חלון אחורי" מוצא חן בעיניך משום שאינך מכיר את ניו יורק ולכן אינך מכיר היטב את גרינוויץ' וילג'". עניתי לו: "חלון אחורי אינו סרט על הווילג', הוא פשוט סרט על קולנוע, ואת הקולנוע אני מכיר".

שבתי לפריז מוטרד.

עברי כמבקר היה עדיין טרי, על כן לא הייתי משוחרר מאותה תשוקה לשכנע – המאפיין המשותף לכל הצעירים מ"Cahiers du Cinéma". אז עלתה בי המחשבה שהיצ'קוק, שרק סלבדור דאלי משתווה אליו בכשרון היחצ"נות שלו, נפל בסופו של דבר קורבן באמריקה לאינטלקטואלים, בשל הראיונות המבודחים הרבים כל כך שהעניק, שהגיחוך בהם היה מכוון. צפייה בסרטיו הבהירה היטב, כי איש זה הרהר באמצעים הכרוכים באמנות שלו יותר מכל אחד מעמיתיו, וכי אם יסכים לראשונה להשיב על שאלון שיטתי, יניב הדבר ספר שיכול לשנות את דעתם של המבקרים האמריקאים.

זה כל הסיפור של הספר הזה. העבודה על הספר נעשתה בסבלנות רבה ובסיועה של הלן סקוט – שניסיונה בעריכה היה בעל חשיבות מכרעת. נדמה לי שניתן לומר שהספר שלנו השיג את מטרתו. אף על פי כן, כשיצא לאור ניבא לי אמריקאי צעיר, מרצה לקולנוע: "הספר יזיק למוניטין שלך באמריקה יותר מסרטך הגרוע ביותר". למרבה השמחה, צ'רלס תומס סמואלס טעה, והתאבד שנה או שנתיים לאחר מכן – מסיבה טובה יותר, אני מקווה. למעשה, מאז 1968 הקדישו הביקורות האמריקאיות תשומת לב רבה יותר לעבודתו של היצ'קוק – סרט כמו "פסיכו" נחשב כיום בעיניהם לקלאסיקה – וחובבי קולנוע צעירים יותר אימצו סופית את היצ'קוק, מבלי לזקוף לחובתו את הצלחתו, את עושרו ואת פרסומו.

כשהקלטתי את השיחות עם היצ'קוק באוגוסט 1962 ביוניברסל סיטי, הוא סיים את עריכת הסרט "הציפורים", סרטו הארבעים ושמונה. נדרשו לי חמש שנים לתמלול ההקלטות ובעיקר לאיסוף האלמנטים האיקונוגרפיים – ומשום כך, בכל פעם שפגשתי את היצ'קוק, חקרתי אותו על מנת לעדכן את מה שכיניתי ה"היצ'בּוּק" (Hitchbook). על כן מסתיימת המהדורה הראשונה, שיצאה בסוף 1967, בסרט "המסך הקרוע", סרטו החמישים. בסוף המהדורה מופיע פרק נוסף הכולל הערות על "טופז", "פרנזי" (סרטו האחרון שזכה להצלחה יחסית), "היורשת" ולבסוף The Short Night. היצ'קוק התכונן לקראת סרט זה וחזר ושיפץ אותו ללא הרף כאילו היה הכול כשורה, שעה שכל סובביו ידעו שסרטו החמישים וארבעה של היצ'קוק אינו אפשרי מפאת מצבו הבריאותי וגם הנפשי.

במקרה של אדם כהיצ'קוק, שחי אך ורק באמצעות עבודתו ולמענה, הפסקת הפעילות היתה כמו מוות. הוא ידע זאת, הכול ידעו זאת, ומשום כך היו ארבע שנות חייו האחרונות עצובות כל כך.

ב-2 במאי 1980, ימים אחדים לאחר מותו, נערכה מיסה בכנסייה קטנה בשדרות סנטה מוניקה שבבברלי הילס. שנה קודם לכן נפרדו בה לשלום מז'אן רנואר. ארונו של ז'אן רנואר הונח לפני המזבח. היו שם משפחה, חברים, שכנים, חובבי קולנוע אמריקאים ואפילו סתם עוברי אורח. אצל היצ'קוק היו הדברים שונים. הארון נעדר מן האירוע ויעדו לא נודע. האורחים שהוזמנו במברק נרשמו ונבדקו בכניסה לכנסייה על ידי סדרני חברת יוניברסל. המשטרה הבטיחה שהסקרנים ימשיכו לנוע. היתה זו קבורתו של אדם ביישן שהפך לאדם שאחרים התביישו מפניו, ושבהזדמנות זו, נמנע מפרסום משום שכבר לא היה ביכולתו לשרת את עבודתו; אדם שהתאמן מנערותו בשליטה במצב.

האדם מת אך לא הקולנוען, משום שהסרטים שהופקו בהקפדה יוצאת מן הכלל, בתשוקה שאין דומה לה וברגש עצום שהוסווה במומחיות טכנית נדירה, לא נעלמו אלא הופצו ברחבי העולם, התחרו בהפקות החדשות, עמדו בשיני הזמן והגשימו את דבריו של ז'אן קוקטו על פרוסט: "יצירתו המשיכה לחיות כמו השעונים האחוזים בין אצבעותיהם של חיילים מתים".

hitchc.jpg

פרנסואה טריפו הכול התחיל בשבירת הקרח

היה חשוך מאוד באולם שבו עבד היצ'קוק, שעה שעל המסך רצה הלוך וחזור ברצף סצינה קצרה, שבה קרי גראנט ובריז'יט אובר משיטים סירת מנוע. בחשכת האולם הצגנו עצמנו, שברול ואני, בפני אלפרד היצ'קוק, והוא ביקש מאיתנו להמתין לו בבר של הסטודיו שבצידה השני של החצר. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית