בית

בבל , , 22/10/2017

                           

 

איל ויצמן ורפי סגל ההר

מתוך כיבוש אזרחי

בין המרחב הגיאוגרפי לבין הסכסוך הישראלי-פלסטיני מתקיימת מערכת יחסים סימביוטית. הסכסוך מתבטא בצורה ברורה ביותר בתהליכי השינוי, ההתאמה, הבנייה והמחיקה של הנוף הפתוח והסביבה הבנויה. תנאי הטופוגרפיה הייחודיים מכתיבים את נקודות החיכוך, כך שפני הקרקע נעשים שדה הקרב שבו באות לידי ביטוי סוגיות של כוח, שליטה והתנגדות. יותר מכל, הסכסוך מוגדר באמצעות מה שנבנה, והיכן; החלטות תכנוניות לא נובעות בדרך כלל משיקולים כלכליים או אקולוגיים, אלא באות לשרת מטרות אסטרטגיות ולאומיות.

הגדה המערבית מאופיינת בקיצוניות טופוגרפית: בטווח של עשרות קילומטרים בלבד עוברים מחופי ים המלח, הנמצאים 400 מטר מתחת לפני הים, לגובה של כ- 1000 מטרים בפסגות השומרון הגבוהות. העובדה שהקונפליקט מתקיים בחבל ארץ הררי זה הולידה צורות ביטוי ומערכות יחסים מיוחדות. התכנון הממשלתי של מדינת ישראל עשה שימוש אסטרטגי בגובה על ידי בניית התנחלויות על פסגות הרים, הצופות על ערים וכפרים פלסטיניים. השימוש בהרים כשטח של שליטה ובקרה הוביל ליצירת שתי מערכות מקבילות, המבטאות את עצמן במונחים של "למעלה" ו"למטה".

מן העמק אל ההר (ובחזרה)

את פרויקט ההתנחלות בגדה המערבית ניתן להבין כשיאו של מסע ההתיישבות הציוני מן העמק והמישור אל ההר; מסע שבא להשלים את השיבה ההיסטורית ל”ארץ המובטחת" בדרך הפוכה מזו של ההתיישבות המקראית, שפלשה מההרים אל העמק, ובכך לפתור את הפרדוקס ההיסטורי, לפיו כשחזרה הציונות לארץ האבות לא התיישבה באזורים בעלי זיקה יהודית מובהקת.

טענתו של ברודל כי "ההרים, ככלל, הם עולם אחר מזה של הציוויליזציות, שהן הישג עירוני ומישורי"[1] מתארת היטב את הגיאוגרפיה הקדומה של ארץ ישראל. הרי יהודה היו לבית הגידול של צורת התיישבות מבודדת, מונותיאיסטית, ואילו המישורים, שאוכלסו על ידי הפלשתים – גויי הים - הולידו תרבות מתקדמת הנוטה להשתלבות, קרובה לדרכי המסחר ולנמלי הים ומרוחקת מן ההרים המבודדים. התנועה הציונית - מודרנית, סוציאליסטית ופרגמטית - הגיעה מן הים והתיישבה בעיקר במישור החוף ובעמקים הצפוניים הפוריים, בעקבות האידיאולוגיה הציונית שעודדה עיבוד חקלאי. תבנית התיישבות זו אפיינה את הנוף הישראלי עד למהפך של שנת 1977, שבו החליף הליכוד את שלטון מפלגת העבודה בפעם הראשונה.

את הגדה המערבית ניתן לחלק לשלוש רצועות אורך, הנמשכות מדרום לצפון. הרצועה המזרחית - בקעת הירדן המאוכלסת בדלילות - היא גם הנמוכה ביותר, ומתרוממת מגובה של 440 -ועד גובה פני הים. הרצועה הבאה היא רצועת הרכסים של הרי יהודה והשומרון – חבל ארץ תלול וטרשי, שפסגותיו מתרוממות לגובה של 1000 מטר. ברצועה זו נמצאות מרבית הערים הפלסטיניות הגדולות של הגדה המערבית. מערבה משם נמצאים השיפולים הירוקים והפוריים של יהודה ושומרון. רצועת השיפולים המערביים מתאפיינת בטופוגרפיה מתונה, בקרקע חקלאית טובה ובשפע של מיים, והיא צופה לעבר מישור החוף – זהו אזור ה"ביקוש הגבוה" של הגדה. ברצועה זו נמצאים מרבית הכפרים החקלאיים הפלסטיניים, כמו גם רוב ההתנחלויות.

בהתאמה משונה וכמעט מושלמת בין מיקום גיאוגרפי, אידיאולוגיה פוליטית וצורה אורבנית, נעשתה כל אחת מן הרצועות הטופוגרפיות זירה לשלב אחר בפרויקט ההתנחלות, שבוצע על ידי ממשלות שונות בהתאם לאג'נדות שונות, ולבסוף יושבו על ידי מתנחלים בעלי אידיאולוגיות שונות המתגוררים בהתנחלויות בעלות טיפולוגיות שונות.

הרצועה המזרחית של בקעת הירדן אוכלסה בשנים 1967-1977 בישובים חקלאיים, כחלק מהמאמץ להחזיר את הקיבוצים והמושבים של מפלגת העבודה לחזית הציונות. רצועת גב ההר אוכלסה במתנחלים משלהי שנות ה-70, בתחילה על ידי גוש אמונים ובהמשך על ידי ממשלות הימין. רצועת הגבעות המערבית אוכלסה משנות ה-80 ואילך על ידי מתנחלים שחיפשו איכות חיים בפרברי גוש דן שמעבר לקו הירוק.

הכיבוש האזרחי של הגדה המערבית, תהליך שהסתיים בפסגות ההרים, החל בבקעת הירדן העמוקה והצחיחה - שם, במשך עשר השנים הראשונות של הכיבוש, תחת שלטון העבודה (1967-1977), הוקמו 15 ישובים חקלאיים במסגרת תכנית אלון, שהדגישה "מקסימום ביטחון ומקסימום טריטוריה לישראל, עם מינימום ערבים". עם השתנות האקלים הפוליטי בישראל, החל תהליך בנייה-מחדש של הזהות הציונית. מנקודה זו החלו ההתנחלויות את מסען הארוך והעקבי במעלה ההר, פוזרו כקהילות שינה מבודדות על פסגות צחיחות - ובהיעדר עורף חקלאי, לא גידלו דבר מלבד קדושה.

ההתנחלויות בגב ההר, שנבנו בשלהי שנות ה-70 ובראשית שנות ה-80, הסיטו את התמריץ להתפשטות קרקעית מחלוציות חקלאית למיסטיקה והתעלות. ההתנחלויות קמו לרוב ביוזמת “גוש-אמונים”. הטיפוס מן המישורים אל הגבעות עלה בקנה אחד עם התפתחותם של רגשות טרנסנדנטליים ותחושה של פעולה לפי תכנית אלוהית; התהליך הבטיח “התחדשות של הנפש”, “תחייה אישית ולאומית” וחזרה לשורשיות, למסורת ולנופי אבות. תת-אלוף (מיל.) אפי איתם (פיין), היום מנהיגה הפופולרי של המפד"ל , קבע לאחרונה ש"מי שמציע שאנחנו נחזור לשפלה, לחלק השפל שלנו, לחולות, לחלק החולי, ודווקא את פסגות הקודש נשאיר בידיים זרות, מציע דבר שטות".[2]

הרצועה השלישית היא הקרובה ביותר לקו הגבול שקדם ל-1967. ברצועה זו מתגוררים בעיקר מתנחלים שבקשו לשפר את איכות חייהם, בהתנחלויות שהן פרברים מוריקים של גוש דן. ההתנחלויות באזור זה, שאת רובן יזמו ובנו קבלנים פרטיים, יושבות על הגבעות הפסטורליות הצופות למישור החוף.

פרט לגרעין הקשה של הקיצוניים המאכלסים את רכסי הגדה המערבית, רוב המתנחלים בנו את בתיהם בשיפולים המערביים, סמוך לקו הירוק. הם הגיעו בעקבות סיסמאות כגון "תנאי דיור", "איכות חיים", "אוויר צח ונוף פתוח", ו"כל מה שאתה יכול לחלום עליו" במחיר נוח, המושך את מי שקונים את ביתם הראשון. תמורת מחירה של דירה קטנה בתל-אביב יכלו המתנחלים לרכוש בית עם גינה וגג אדום, ולהנות מסובסידיות ממשלתיות נכבדות.

פרספקטיבה אנכית

זמן קצר לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים, כששטח חדש ונרחב עבר לשליטתו של צה"ל, נרכשה מצלמה אווירית מיוחדת [3] המאפשרת יצירת תמונות סטריאוסקופיות, והחלה סידרה של גיחות צילום. כשהוא מצויד במשקפיים ייעודיים, הופך מבטו של חוקר המודיעין את גוני האפור של התצלומים השטוחים שמפיקה המצלמה לאשליה תלת-ממדית של עומק, המשחזרת את מבטו הפרספקטיבי של הטייס. הידע על הגדה המערבית נאסף בעיקר מן האוויר,[4] באמצעות תהליך אינטנסיבי של צילום, ניתוח ומיון תוואי השטח. תהליך הרישום היה כה מהיר וכה שלם, שניתן להניח שבאותה עת היתה הגדה המערבית אחד האזורים הנצפים והמצולמים ביותר בעולם. פרויקט ענק זה לא נעשה כמחקר מדעי-אובייקטיבי, אלא כמעשה המבטא בעלות לאומית ומבשר על מציאות מרחבית עתידית.

המדינה העבירה את פסגות ההרים לשליטתה בקלות. בהעדרו של רישום מקרקעין מסודר בזמן השלטון הירדני, יכלה ישראל “להפקיע” בקלות כל חלקת אדמה שלא היתה מעובדת. [5] מאחר שהאדמות המעובדות על ידי הפלסטינים נמצאות בעיקר בעמקים, אליהם מתנקזת אדמת הסחף הראויה לעיבוד, הפסגות הצחיחות נותרו שוממות. באמצעות פרויקט המיפוי האווירי הנרחב נרשמו פני הקרקע ועובדו מתמטית, זוויות השיפועים חושבו וההיקף של האדמה הלא-מעובדת סומן. התוצאה, מסוכמת במספרים יבשים, הותירה למעלה מ-40% מן הגדה המערבית, באיים מנותקים מסביב לפסגות ההרים, בידיים ישראליות. כך חולקה הגדה המערבית באופן אנכי, כשכמעט בכל אזור סופחו, דה-פקטו, ראשי ההרים לישראל, ואילו העמקים ביניהם נותרו בידיים פלסטיניות.

זמן קצר לאחר שמונה לראש החטיבה להתיישבות של ההסתדרות הציונית העולמית ב-1978, הפיק מתתיהו דרובלס את “תכנית האב לפיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון לשנים 1983-1979”, שבה דחק בממשלה: "ההתיישבות בארץ ישראל כולה - משמעה ביטחון וזכות. חגורת יישובים במקומות אסטרטגיים מגבירה בטחון פנים וחוץ כאחד... לפיכך פרושים גושי היישובים המוצעים כחגורה המקיפה את ההר – החל משיפוליו המערביים מצפון דרומה, ולאורך שיפולי ההר המזרחיים, מדרום לצפון – גם בין אוכלוסיית המיעוטים וגם מסביבה. [...] מיקום היישובים נקבע לאחר בחינה מדוקדקת של האתרים השונים, מבחינת היותם ראויים ונתונים להתיישבות, בהתייחס לתנאיהם הטופוגרפיים..."[6]

תכנית האב של דרובלס, שהציעה מיקומים אפשריים לעשרות התנחלויות חדשות, שאפה להשיג את מטרותיה הפוליטיות באמצעות ארגון מחדש של המרחב. תוך הסתמכות רבה על הטופוגרפיה ההררית של הגדה המערבית, הציע דרובלס מתיחת דרכים ראשיות ממערב למזרח, שיחברו את ישראל גופא לגדה המערבית והלאה, בעמקים המנקזים את הרי הגדה. דרכים אלה יאובטחו על ידי גושי התיישבות שייבנו על פסגות ההרים לאורך הדרך. יתרה מזאת, דרובלס הציע למקם ישובים על הפסגות שסובבות את הערים הפלסטיניות הגדולות ולצד הדרכים שמחברות אותן זו לזו.

כשקציני המודיעין התחלפו בקרטוגרפים ומתכננים, התצלומים הסטריאוסקופיים שימשו לניתוח נתוני השיפועים של הקרקע ההררית, סייעו לאיתור מיקומים להתנחלויות עתידיות, והיו הבסיס לעבודת העיצוב עצמה. בעזרת האשליה המרחבית שיצר הצילום הסטריאוסקופי שורטטו קווי הגובה הטופוגרפיים על המפה, קווים שהפכו מאוחר יותר לקווי המתאר של ההתנחלויות עצמן. לשם פיתוח ההתנחלויות היה צורך לבנות באזורים משופעים, בעלי תצורות מורפולוגיות מיוחדות: פני הקרקע קוטלגו לפי תנאים טופוגרפיים שונים ולכל אחד מהם הותאם טיפוס התנחלות שונה.[7]

במסגרת התהליכים שמבססים את צורתן של ההתנחלויות ההרריות על התנאים הטופוגרפיים, נספגו החוקים הפיסיקליים של הסחף אל תוך מלאכת העיצוב העירוני. ההתנחלויות ההרריות מתאפיינות בעיקרון של ארגון קונצנטרי, והדרכים מאורגנות כטבעות העוקבות אחר הקווים הטופוגרפיים של הפסגה. החלוקה למגרשים היא שוויונית וחזרתית, עם בתים פרטיים קטנים, מעוטרים בגג אדום, הניצבים אל מול הנוף. הבניינים הציבוריים נמצאים בדרך כלל בתוך הטבעת הפנימית ביותר, בחלק הגבוה של הישוב. הארגון האידיאלי להתנחלות קטנה הוא מעגל, אבל הארגון המסוים של כל התנחלות נגזר מן המורפולוגיה הספציפית של האתר ומהיקף אדמות המדינה הזמינות. לרוב, ההתנחלויות אינן צורות מסודרות, אלא גילום של אנטי-צורה הנובע משימוש טקטי באדמה וממגבלות טופוגרפיות.

“הישוב הקהילתי”, טיפוס התיישבות חדש שפותח בראשית שנות ה-80 בעבור הגדה המערבית, הוא בעצם מועדון חברים סגור עם תהליך קבלה ארוך ומערכת בקרה המסדירה את כל אורחות החיים - החל בקיום מצוות, דרך נחישות אידיאולוגית וכלה בצורת הבתים והשימוש בחצרותיהם. הסביבה של פסגות ההרים – מבודדת וצופה על סביבותיה - התאימה במיוחד להתפתחותה של “אוטופיה” חדשה זו. הישובים הקהילתיים יוצרים מעטפת טבעתית של רחובות ללא מוצא, חסומים לסביבתם, ומעודדים קהילתיות בתוך זהות צורנית משותפת; זהו המערך הבנוי של הקלאוסטרופוביה.

פנורמה אופקית

לשטחים גבוהים יש שלושה נכסים אסטרטגיים: עוצמה טקטית מוגדלת, הגנה עצמית ושדה ראייה רחב; ימיו של עיקרון זה כימי ההיסטוריה הצבאית עצמה. מצודות הצלבנים - שחלק מהן, בדרך מקרה, ממוקמות לא רחוק מאתרי ההתנחלות של היום - פעלו באמצעות “חיזוק והעצמת מצב שכבר נוצר על ידי הטבע”.[8] המבצרים בראשי ההרים היו מכשירים צבאיים לשליטה טריטוריאלית על הממלכה הלטינית. בדומה לכך, ההתנחלויות היהודיות בגדה המערבית אינן רק מקומות מגורים; הן יוצרות רשת נרחבת של מבצרים אזרחיים, המייצרים תצפית קרקעית טקטית במסגרת התוכניות הצבאיות האזוריות להגנה אסטרטגית. הפנטזיה של הבית הפרטי משרתת את הדחף לשליטה צבאית, ואקט פשוט של ביתיות, עטוף במסכה קוסמטית של גגות אדומים ומדשאות ירוקות, משתלב במטרות גיאו-פוליטיות של שליטה טריטוריאלית.

אך שלא כמו במבצרים ובמחנות הצבא של תקופות קדומות, בהתנחלויות הביצורים עצמם חסרים. עד לאחרונה רק התנחלויות מעטות נעתרו להצעה להקיפן בגדר או בחומה, בטענה שהן מעדיפות את ההמשכיות עם הנוף ושהפלסטינים הם אלה שצריכים להיות מאחורי גדר. המציאות הנוכחית - האינתיפאדה וההתקפות הרבות על ההתנחלויות - עוררה מחדש את הוויכוח לגבי הצורך והתועלת שיש בגדרות. קבוצות מתנחלים מסוימות טוענות שניתן להגן על ההתנחלויות רק באמצעות כוחה של הראייה, העושה את ההגנה הגשמית של חומה מבוצרת מיותרת, ואף מפריעה.

ב-1984 פרסם משרד הבינוי והשיכון מדריך לבנייה חדשה באזורים הרריים.[9] מדובר, למעשה, במדריך לבניית התנחלויות בגדה המערבית, ואחד מנושאיו המרכזיים הוא הנוף: "הפניית פתחים לכיוון הנוף היא בדרך כלל זהה עם הפנייתם לכיוון המדרון: מראה הנוף בכל הדגמים מותנה בפרטי בינוי ובנייה, במיוחד באופן העמדת הבניינים והמרווחים ביניהם, בצפיפות, בשיפוע המדרון ובצמחייה". עקרונות אלה חלים על הטבעת החיצונית של הבתים בהתנחלות, ואילו בתי הטבעת הפנימית מוצבים אל מול הרווחים שבין בתי הטבעת הראשונה. ארגון זה של הבתים מסביב לפסגה כופה על הדיירים מבט מנותב, המופנה בשני כיוונים – פנימה והחוצה (כמו גם העדר מבט לצדדים). המבט המופנה פנימה מגן על הגרעין הרך של הישוב, ואילו המבט המופנה החוצה מפקח על הנוף שמסביב להתנחלות.

הראייה הכתיבה את העיצוב ואת שיטת העבודה בכל רמות התכנון, מן הרמה האזורית ועד לרמה המקומית. ברמה האזורית הפעלת השליטה התבטאה בפיזור ההתנחלויות על פני השטח כולו, לשם יצירת רשת של שליטה חזותית; מבחינה טופוגרפית היא באה לידי ביטוי במיקום ההתנחלויות על פסגות ההרים; מבחינה התכנון האורבני - בארגון ההתנחלויות בטבעות מסביב לפסגה; מבחינת מיקום הבתים – בהעמדתם כשהם צופים אל הנוף בניצב לכיוון השיפוע, ובמיקום חדרי המגורים כך שיפנו לנוף; הפעלת השליטה ניכרת אפילו במיקום המדויק של החלונות. “כמו היו תפקידיו של הנשק ותפקידה של העין מזוהים באופן מוחלט כאותו הדבר עצמו”.[10]

צורתן של ההתנחלויות ההרריות מוכתבת על ידי חוקיה של מערכת גיאומטרית המשלבת את עקרונות התצפית עם עקרונות של סדר מרחבי, ויוצרת מבצרים הצופים לכל עבר ומייצרים מבטים שפועלים להשגת צורות שונות של כוח: כוח השליטה – השגחה על הכפרים והערים הערביות; כוח אסטרטגי– השגחה על צירי התנועה הראשיים; והגנה עצמית - השגחה על הסביבה המיידית ודרכי הגישה. ניתן, אם כן, לפרש את ההתנחלויות כאמצעים אופטיים, הפועלים בקנה מידה עירוני ומתוכננים להפעלת שליטה באמצעות פיקוח ותצפית. התבססות על מערכים מתמטיים ועל הרעיון של הגדלת טווח התצפית יצרה מצב שבו, כמו בתיאור שתיאר מישל פוקו את הפנופטיקון של בנתאם, ניתן להפעיל כוח באמצעות המבט בלבד.

בפסק דין התומך ב"חוקיותן” של ההתנחלויות, טען שופט בית הדין הגבוה לצדק ויתקון, בהציגו את החשיבות האסטרטגית של ההתנחלויות: "אין צורך להיות מומחה לענייני צבא וביטחון כדי להבין שאלמנטים חבלניים פועלים ביתר קלות בשטח המאוכלס אך ורק אוכלוסייה אדישה או אוהדת כלפי האויב, מאשר בשטח שבו נמצאים גם בני אדם העשויים לעקוב אחריהם ולהודיע לרשויות על כל תנועה חשודה. אצלם לא ימצאו מחבלים מחבוא, סיוע וציוד. הדברים פשוטים ואין צורך לפרט".[11]

ממשלת ישראל משתמשת בהצבת המתנחלים על פני השטח כאמצעי נוסף לניהול ושליטה, בנוסף לסוכנויות הכוח והשליטה המקובלות של המדינה - הצבא, המשטרה ושירותי הביטחון; התשוקה לבית משפחתי מגויסת לשירות השליטה הצבאית, למעקב אחר הפלסטינים ולשליטה בהם; בידיעתם או שלא בידיעתם, עיני המתנחלים, המחפשות נופים אחרים לגמרי, “נחטפות” לצורך מטרות אסטרטגיות וגאו-פוליטיות.[12]

הפרדוקס של המבט הכפול

המסע אל ההרים, השואף לבסס מחדש את הקשר בין האדמה לבין המקרא, חשף את מקומם של אתרים מקראיים והתנחלויות נבנו בסמוך להם. המתנחלים הפכו את הטופוגרפיה לסצנוגרפיה, שעל המשמעויות המקראיות שלה להיאסף מן הפנורמה “ולהיקרא” במקום להיראות.

ההתנחלות שילה, בין רמאללה לשכם, מפרסמת עצמה כך: "…שילה משתרעת על הגבעות המביטות לעבר תל שילה, במקום בו התכנסו לפני שלושת אלפים שנה בני-ישראל בכדי להקים את המשכן ולחלק לפי גורל את ארץ-ישראל לשבטים. [...] מרכז רוחני עתיק זה שמר על כוחו כמוקד של שילה המודרנית".[13] הנוף הספוג במסמנים דתיים מדומיינים מאפשר להחיות ולשחזר את המיתוסים הדתיים-לאומיים שדחקו (על פני אותה אדמה עצמה) את העתיק בפני המודרני. מראה הנוף לא מעורר הרהורים נוגים, אלא נעשה צפייה אקטיבית, חלק מטקס דתי המעוררת תחושה של ריגוש טהור; "זה גורם לי ריגוש שאני אפילו לא יכולה לדבר עליו מטעמי צניעות",[14] אומרת מנורה קצובר, בתו של אחד מראשי המתנחלים, על נוף הרי השומרון.

עלון מכירות אחר, שפורסם בברוקלין לשם גיוס תושבים לישוב החרדי עמנואל, מהלל את האיכויות הפסטורליות של “העיר עמנואל [...] הממוקמת 440 מטר מעל פני הים [...] עם נוף מרהיב של מישור החוף והרי יהודה. הנוף ההררי שטוף בכרמי זיתים מוריקים ונהנה משלווה פסטורלית”. בדימוי האידילי של נוף פסטורלי, האופייני לנקודת המבט של מסורות קולוניאליסטיות, תמיד ניבט הנוף הכפרי מבעד לחלונות המודרניות. הדחף לעבור מן העיר לכפר מאשר מחדש את איכויות החיים הפשוטים, הקרובים לטבע. הוא נובע מן הניגוד בין מותרות לפשטות, ספונטני למתוכנן, מקומיות לזרות – קצותיו של ציר הראייה המשתרע בין ההתנחלויות לנוף המקיף אותן. יתרה מכך, יצירתו מחדש של נוף הקדומים התנ"כי נעשית עדות לתביעה עתיקת היומין על הארץ. הנוף מתפקד כפרקטיקה תרבותית, שעל פיה נוצרות זהויות אישיות וחברתיות.

אבל בפנורמה המתוארת נעוץ פרדוקס נורא, שכן כל מה שעושה את הנוף ”מקראי” – החיים המסורתיים, עיבוד האדמה בטרסות, כרמי הזיתים ובנייני האבן –נעשה בידי הערבים, שהמתנחלים באו להחליף; האנשים שמעבדים את “כרמי הזיתים המוריקים” והופכים את הנוף לתנ"כי מועלמים ממנו. ניתן לראות את הנוף כתפאורת תיאטרון, שיצרו פועלי-במה העוזבים אותה עם עליית המסך. רק כאשר מדובר על הדרכים מוזכרים הערבים בעלון המכירות, וגם שם רק בהקשר של הדרה: “מערכת דרכים הולכת ונבנית שתאפשר לנסוע מהר ובביטחון לאזור תל-אביב ולירושלים בכבישים מודרניים, העוקפים את הערים הערביות” (הדגשה במקור). המבט שיכול לראות “נוף מקראי, פסטורלי” לא יבחין במה שאינו רוצה לראות – בפלסטינים. זוהי הדרה לשונית שהיא חלק מן הניסיון להדרה פיזית.

הארגון הפנופטי של קווי מבט משרת אם כן שתי מטרות סותרות: תצפית של שליטה ובקרה לצד עיוורון חלקי מרצון. הכלי שמשמש את המדינה כמכניזם שליטה המבקש לראות את הפלסטינים משמש את המתנחלים כחלון לנוף פסטורלי, המבקש למחוק אותם. ההתנחלות כופה מישור נוסף של גיאוגרפיה אופקית, בעלת נקודות יחוס משלה. מראש ההר, יכול אדם להרים את עיניו ולראות אך ורק התנחלויות על פסגות שכנות, הנמתחות לאורך קווי גובה זהים. המתנחלים יכולים לראות רק את אורותיהן של התנחלויות אחרות, להתעלם מהערים והכפרים הערביים ולהרגיש שהם הגיעו כ”עם ללא ארץ לארץ ללא עם”.

הגובה אינו רק מיקום יחסי על פני קרקע הררית. הוא יוצר שתי גיאוגרפיות מקבילות - עולם “ראשון” ועולם “שלישי”; שתי גיאוגרפיות, שכל אחת מהן מאכלסת שכבות אופקיות נפרדות בקרבה מדהימה זו לזו, קרבה מסוג שרק הממד האנכי של ההרים יכול לייצר. הנוף אינו רק מסמן יחסי כוח, אלא מתפקד ככלי להפעלת שליטה וכוח. מערכת היחסים הקיצונית שהתפתחה בין פוליטיקה, אסטרטגיה ודרכי בנייה בטופוגרפיה של הגדה המערבית חושפת את האיום הטמון בטיפולוגיה אדריכלית יומיומית. במקום ההפרדה המוחלטת, הבינארית, בין שתי מדינות לאום לאורכו של קו גבול, יצר ארגונה של הגדה המערבית ריבוי של הפרדות, גבולות על תנאי המתייחסים זה לזה באמצעים של תצפית ושליטה – הגברה והסתעפות של הכוח, המתאפשרים רק בזכות התנאים הייחודיים של פני השטח.

הערות:

[1] Fernand Braudel, The Mediterranean and the Mediterranean World in the Age of Philip II, Berkeley and Los Angeles: University of California Press, 1995, p. 34

[2] ארי שביט, "מנהיג ממתין לאות", מוסף הארץ, 22.03.02, עמוד 20.

[3] מצלמה בעלת עדשה כפולה מדגם 8 – RC, בפורמט 24x24 ס"מ.

[4] על תהליך המיפוי האווירי של הגדה המערבית וישראל ר' משה סבן, "צילום אווירי ופוטומטריה", בתוך עמירם חרל"פ, אדריכל (עורך), ישראל בונה, ירושלים, משרד הבינוי והשיכון, 1988, עמ' 53.

[5] הדבר מבוסס על שימוש מניפולטיבי בחוק הקרקעות העותומני מ-1858, לפיו אם האדמה אינה מעובדת במשך שלוש שנים רצופות, יכולה מדינת ישראל לתפוס בעלות על הקרקע. כ-90% מן ההתנחלויות הוקמו על אדמות מדינה, ואילו האדמות הנותרות נתפסו באמצעים אחרים. ר' Yehezkel Lein, Eyal Weizman, Land Grab, pp.37-40

[6] מתתיהו דרובלס, תכנית אב לפיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון לשנים 1979-1983, ירושלים, ההסתדרות הציונית, חטיבת ההתיישבות, 1979.

[7] טיפוסי ההתנחלות לפי שיפוע: בישובים חקלאיים שונים (שיפוע של 15-25%), ישובים פרבריים (25-50%), ערים (50%+). ככל שהשיפועים תלולים יותר כך גדל הריחוק מן החקלאות.

[8] R.C. Smail, Crusading Warfare, 1097-1193, Cambridge, Cambridge University Press, 1995, pp. 217

[9] מ. בונה, בנייה ופיתוח באזורים הרריים, ירושלים, ממשלת ישראל, משרד הבינוי והשיכון, מאי 1984.

[10] Paul Virilio, Bunker Archeology, Paris, Les Editions du Demi-Circle, 1994, pp. 17

[11] בג"צ 606/78, אויב ואח' נ' שר הביטחון ואח' פ"ד לג2, עמ' 119 (בג"צ בית אל). ר' גם הערות השופטת בן-פורת במשפט זה, עמ' 132-133 והערות השופט לנדאו בבג"צ נעלין, עמ' 93-95. בפסיקה זו הפך בית המשפט את מדיניותו בנושא הפקעת אדמות וציווה על פינוי התנחלות והשבת האדמה לבעליה לאחר שהמתנחלים עצמם נמנעו מלטעון לתכלית צבאית של ההתנחלות והעדיפו לטעון לזכות אלוהית (בג"צ אלון-מורה).

[12][12] על תצפית טריטוריאלית ודימויים של השגחה בתוך גבולות המדינה ר' Oren Yiftahel, “Judaize and Divide: Shaping Space in the Israeli Ethnocracy", News from Within, vol. 15, no. 11, pp. 13-21

[13] www.shilo.org.il, 4 באפריל 2002.

[14] דניאל בן-סימון, "מוזר למות אחרי הפגישה השנייה", הארץ, גיליון יום שישי, 29.03.02 עמוד 5.

A Civilian Occupation

פול ויריליו מטרו-פוליטיקה של אימה

גם אם הגלובליזציה המושמצת כל-כך לבטח אינה סוף העולם, לפעמים היא מצטיירת כמעין "מסע אל מרכז האדמה".לאותו "ציר של העולם" יש מעתה שם: ירושלים - עיר מקודשת שהפכה לתיבת התהודה ההתאבדותית של המילניום החדש. >>>

ערן טמיר טאוויל להתחיל עיר מאפס: שיחה עם האדריכל טומי לייטסדורף

שיחה עם האדריכל טומי לייטרסדורף שהיה אחראי על תכנונן של הערים מעלה אדומים ועמנואל.מתוך "כיבוש אזרחי". >>>

 

כיבוש אזרחי

מהדורה צרפתית של הקטלוג המצונזר. >>>

 

לה קורבוזיה לקראת ארכיטקטורה

"לקראת ארכיטקטורה" - ספרו השני של שארל -אדוארד ז'אנרה והראשון שהופיע תחת הפרסונה לה קורבוזיה, ראה אור ב- 1923 ונחשב לטקסט המשפיע ביותר שנכתב אי פעם על ארכיטקטורה מודרנית. >>>

אדולף לוס דיבור לריק, למרות הכל

לוס היה לא רק אחד החלוצים של הארכיטקטורה המודרנית, אלא מבקרה של חברה, תרבות ותקופה. כתיבתו התפרשה על מגוון רחב של נושאים, מארכיטקטורה ואורבניזם ועד לאופנה ונימוסי שולחן. לראשונה בעברית, אוסף נרחב ומקיף של מאמריו של אדולף לוס משני ספריו. >>>

פול ויריליו בונקר אווירי

קלוד פארן לשלוט על האתר

"הארכיטקטורה אינה נטמעת באובייקט, היא אנטי-חפץ."
מניפסט של קלוד פארן מתוך הגליון הראשון של כתב העת Architecture Principe, פברואר 1966. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית