בית

בבל , , 22/4/2018

                           

 

השנה השלושים ושלוש מניפסט השנה השלושים ושלוש

מתוך תערוכת השנה השלושים ושלוש

השנה השלושים ושלוש
אמנים נגד היד החזקה
תערוכה בבית העם 15.1.2001 - 30.2.2001
נייר עמדה

תמר גטר
חיים דעואלוסקי
רועי רוזן


מונולוג בן חמישים שנה
ארועי האינתיפאדה הנוכחית מבהירים בצורה חמורה מתמיד עד כמה העדרו של מבט ביקורתי כלפי פנים אינו מאפשר כל גישה לאחר, כל נסיון להבין את האחר, ועד כמה העדר המבט הזה חוסם את ההדברות איתו.

זהו מקור כשלונו של ברק; להכתיב לאחר "הסדר קבע". וכך גם הייתה המדיניות הישראלית
לדורותיה - מונולוגית, גם כשהיא הצהירה על עצמה כמי ש"מרימה כל אבן" בדרך לשלום.

שלום אמת לא יצלח בין שווים ושווים יותר. דיאלוג מושתת על קשב, לא על חרשות והתכחשות. זוהי מהות כשלון אוסלו וכל ניסיון עתידי דומה לכפות את הפלשתינים, לעצב אותם בכוח לצרכיך.

קווים אדומים
בשיח הפוליטי בישראל מרבים לעגן עמדות בחששות מבחוץ; פחד מפני האחר הפלסטיני וחרדה לגורל המדינה היהודית. איננו שוללים פחד וחרדה אלה, אך לנוכח ארועי אינתיפאדת אל-אקצה אנו מטעימים שמבט אמיתי החוצה מחייב מבט פנימה. זהו מבט המתמקד בפחד לנוכח השחתת המידות של האני הישראלי היהודי וחרדה לנוכח מדיניות שמשמשים בה גזענות ואלימות, הכחשת האחר, השפלתו וביזויו.

המבט פנימה מבקש לשאול: איזו זהות מתכוננת במציאות אליה נולדים ובה גדלים, מזה שלושים ושלוש שנים, אנשים תחת כיבוש, ללא זהות אזרחית, ללא פספורט, ללא זכויות אלמנטריות?

איזו זהות מתכוננת במדינה המבקשת להמשיך ולשלול מאזרחיה הפלסטינים את זהותם, הגדרתם-העצמית ומאווייהם?

מה אחריתה של דמוקרטיה לאומית שניסחה את זהותה על בסיס אבחנות גזעניות ואפליה דתית?

מה יהיו הקווים האדומים המוסריים של אזרחיה היהודיים של מדינה כזו?

עוולות ישראל באל-אקצה
מעשי ישראל באינתיפאדה הזו מזויעים. ההרג הפך ענין של שיגרה. הרג זה - מאות אנשים בשבועות מעטים - תואר כמדיניות של "הבלגה", ו"איפוק". יום-יום נחשפים מחדש קהות הרגש וזילות השפה. נוסחי ה"אין-ברירה" הותיקים מטמטמים ומרדימים את האוכלוסייה על פני כל הקשת הפוליטית.

ארועי האינתיפאדה חשפו את הלהט הגורף והארסי בו תבעה העיתונות הישראלית, "כלב השמירה של הדמוקרטיה", לחדול מן ה"איפוק", קריאה חסרת לב שכל משמעה אינו אלא התביעה לשפוך דם רב יותר.

אירועי האינתיפאדה חושפים את תוצאות האפליה הגזענית המתמשכת כנגד האזרח הפלסטיני הישראלי, המוכרז כבוגד כשהוא מממש את זכותו האזרחית להפגין, ודמו מותר.

אנו מוקיעים את רצח המפגינים ואת רדיפת הפלשתינים הישראלים על רגשי הסולידריות שלהם עם בני משפחותיהם, קרוביהם וחבריהם בשטחים הכבושים.

אירועי האינתיפאדה ממחישים את יכולתו של המון ישראלי-יהודי לעשות אלימות באדם וברכוש על בסיס שיוכו האתני.

אירועי האינתיפאדה מעמידים בסימן שאלה עגום את יכולתו של הישראלי היהודי להפנים את העובדה שהאחר מולו הוא ניצב יסרב לוותר על זהותו, שאיפותיו, תביעותיו וזכויותיו, על מנת להתעצב מחדש לפי הרצון הישראלי. לנוכח כל אלה, בשנה השלושים ושלוש לכיבוש, מובנים הזעם, היאוש, התסכול, וחוסר האמון של הפלסטינים מבית ומחוץ.

השליטה באחר משחיתה. הכיבוש משחית. הלגיטימציה של ההרג משחיתה.

פינוי התנחלויות
על ישראל לעכל את רעיון הפרידה מן השטחים. אנו קוראים לנסיגה מלאה מן השטחים.

אנו קוראים לפינוי מיידי של ההתנחלויות.

נוכחות ההתנחלויות בשטחים הכבושים כופה על צה"ל לייצר רצח, סגר, רעב, שיטור והשפלה יומיומיים בחייהם של למעלה ממיליון וחצי בני-אדם.

מאתיים אלף יהודים יצטרכו לחזור מחוץ לארץ הביתה. זה אפשרי, זה הכרחי.

ירושלים - אל קודס
ירושלים המזרחית - אל קודס איננה, לא היתה ואף פעם לא תהיה, חלק ממדינת ישראל ויש לפנותה מכיבוש ישראלי.

קדושת העיר למאמיני שלוש דתות אינה מוטלת בספק. פתרונות שיאפשרו את חופש הדת בעיר לכולם הם שצריכים להגדיר את המשא ומתן הפוליטי לאחר פינוי העיר המזרחית.

זכות השיבה וחוק השבות - רוויזיה ערכית
אם מדינת ישראל שואפת לאחוז בהגדרת עצמה כדמוקרטיה, עליה להפרד אחת ולתמיד מכל תשתית חוקית ואידיאולוגית של אפליה דתית וסקטוריאלית. אנו שואפים להגדרת קהילה שיש בה הפרדה מלאה של דת ומדינה.

אל מול הכרחיות הדיון בזכות השיבה ניצבת הבעיתיות של חוק השבות בהווה.

על מדינת ישראל לשאוף להפוך למדינת כל אזרחיה. אנו קוראים לביטול כל אותם חוקים העושים את ישראל למדינת אפרטהייד, ובכלל זה את חוק השבות בצורתו הנוכחית. המונח 'מדינת כל אזרחיה' הינו אבן יסוד אלמנטרית של כינון דמוקרטי. אין הוא מקביל בשום אופן לקריאה לביטול המדינה היהודית כפי שהוא משמש בפולמוס הקיים. בין הכל ללא כלום מתקיים מרחב גדול של תיקונים וחשיבה מחדש את יהדותה של המדינה.

עלינו ללמוד באומץ לב מן המסקנות לגבי האפליה העדתית במהלך שנות קיום המדינה אם ברצוננו לחיות כאן כפי שגוזרת המציאות: בין שכנינו, עם שכנינו, בתוך ולצד שכנינו. על זכות השיבה והחתירה לשלום להיות מעוגנים בחתירה עקבית להגדרה מחדש של הקהילה המדינית והתרבותית המקומית.

ברק פתח, מן הצד הישראלי, את הדיון על זכות השיבה. דיון זה, ביסודו, עוסק ברכוש ובקרקעות פלסטיניות שנגזלו על ידי המדינה היהודית. מעבר לסוגיית הפיצויים, חודרת סוגיה זו ללב הסכסוך הפנימי בין יהודים ליהודים על עצם זהותה הדמוקרטית של המדינה במאה העשרים ואחת. אי אפשר לטמון את הראש בחול ולקוות שהבעיה תחלוף מאליה. אי אפשר לדחות את הדיון הזה, או לטייחו ב"מחווה סמלית". מי שמבקש הסדר מתוך סירוב מקדים לדון בתביעות מהותיות של הצד השני, אינו יכול לטעון לרצון אותנטי ואמיתי בשלום.

ביחס לפלסטינים אזרחי ישראל: פיצויים וסעד בלבד לא ישנו את היותם מתקיימים כאזרחים בעלי מעמד נחות בהגדרה. ביחס לתושבי הרשות והפזורה הפלסטינית: דה-לגיטימציה של זהות האחר אינה בסיס אפשרי לשלום.

הפזורה הפלסטינית ראויה לקשב ולתמיכה מצד המדינה הציונית.

הדיון בזכות השיבה אינו נגד המדינה אלא בעדה.

*
קהילת האמנות והתרבות אינה מפלגה. מסמך זה אינו מצע שחברים נדרשים לחתום עליו כמקבלי מרות. זהו מסמך המסמן את השאלות שאסור לציבוריות הישראלית להתחמק מהן. שלושים ושלוש שנים בתוך הכיבוש - את האבנים האלה עוד לא הפכנו.

*

15דצמבר 2000



תערוכת השנה השלושים ושלוש

פוסטר מלחמה 2

מתוך סדרת פוסטרים. >>>

פוסטר מלחמה 3

מתוך סדרת פוסטרים. >>>

פוסטר מלחמה 4

מתוך סדרת פוסטרים. >>>

 

שולמית הראבן ימים רבים, אוטוביוגרפיה

הספר ימים רבים, אוטוביוגרפיה הוא רטרוספקטיבה של יצירות המספרות על חיי המחברת. האוטוביוגרפיה של הראבן היא מופת הן לחיים בלתי-שגרתיים והן למעשה אמנות. >>>

יוסף אליהו שלוש פרשת חיי

ספרו האוטוביוגרפי של יוסף אליהו שלוש "פרשת חיי" התפרסם בתל אביב בשנת 1931, ראה אור בשנית בהוצאה פרטית ב- 1973 אך מעולם למעשה לא הופץ לקהל הרחב. ספר זה מציג מבט אחר לגמרי על ההיסטוריה המוקדמת של תל אביב וזווית יחודית, אוהדת וביקורתית כאחת, על המפעל הציוני. >>>

דרור בורשטיין פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז

פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו‏...‎‎ אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>>

יהושע סימון ועזמי בשארה מחסום, כתיבה

"...דרך סיפורים קצרים, פרגמנטים, סצינות ורעיונות, בשארה מתעכב בספרו על המצב האנושי במציאות המחסומים. עובדים, חולים, טרנזיטים, חיילים, חביות, בטוֹנדוֹת, רוכלים, ילדים, שקיות ניילון, שעמום, השפלה-דמוּמה, זעם כבוש... >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית