בית

בבל , , 13/12/2017

                           

 

ההתחלה

מתוך מישל וולבק הרחבת תחום המאבק


ביום שישי בערב הוזמנתי למסיבה אצל חבר לעבודה. היו שם בערך שלושים איש, כולם, בלי יוצא מהכלל, מנהלים בדרג הביניים של המישרד, בני עשרים וחמש עד ארבעים. בשלב מסוים מטומטמת אחת התחילה להתפשט. היא הורידה את הטי-שרט שלה, אחר כך את החזייה, אחר כך את החצאית, כל זה בתנועות מדהימות. היא נשארה בתחתונים זעירים עוד כמה שניות, ואז, כשכבר לא ידעה מה לעשות עם עצמה, התחילה להתלבש. זאת דווקא בחורה שלא שוכבת עם אף אחד. מה שמדגיש במיוחד את האבסורדיות שבהתנהגות שלה.
אחרי כוס הוודקה הרביעית שלי התחלתי להרגיש רע, ונאלצתי להשתטח על מצע של כריות מאחורי הספה. קצת אחר כך באו שתי בחורות והתיישבו על אותה ספה. שתי בחורות ממש לא יפות, למעשה שתי קציצות מהמחלקה, שיוצאות לאכול ביחד וקוראות ספרים על התפתחות השפה אצל הילד, כל מיני דברים כאלה.
מהר מאוד הן עברו לדון בחדשות היום, כלומר בבחורה מהמחלקה שבאה לעבודה בחצאית מיני, אבל ממש מיני, שמסתיימת מתחת לישבנים.
ומה הן חשבו על זה? הן חשבו שזה בסדר גמור. צדודיותיהן הפכו לצלליות סיניות, מוגדלות באופן מוזר, ונדבקו לקיר שמעלי. נדמה היה לי שהקולות שלהן באים מגבוה, קצת כמו רוח הקודש. למעשה לא הייתי במיטבי, זה היה ברור.
חמש-עשרה דקות הן האריכו בשיחתן הנבובה. על זה שזכותה המלאה להתלבש כמו שבא לה, ושאין לזה שום קשר לרצון לפתות את הגברים, ושהיא רק רצתה להרגיש נוח עם עצמה, למצוא חן בעיני עצמה, וכל זה. השריד האולטימטיבי, המדאיג, של קריסת הפמיניזם. ברגע מסוים אפילו הגיתי את המילים האלה בקול רם: "השריד האולטימטיבי, המדאיג, של קריסת הפמיניזם". אבל הן לא שמעו אותי.
גם אני שמתי לב לבחורה הזאת. היה קשה שלא להבחין בה. וחוץ מזה, אפילו למנהל המחלקה היתה זיקפה.

נרדמתי לפני סוף השיחה, אבל חלמתי חלום מעיק. שתי הקציצות עמדו שלובות זרוע במסדרון החוצה את המחלקה, והניפו את רגליהן כשהן שרות פה-אחד:

"אם אני חושפת אחוריים
זה לא כדי שאתה תִתח -- רמן
אם אני מראה את השערות ברגליים
זה כדי שאני אתפ -- נן!"

הבחורה בחצאית המיני עמדה בפתח דלת, אבל הפעם היא לבשה שימלה שחורה ארוכה, מיסתורית ומאופקת. היא הביטה בהן וחייכה. על כתפיה עמד תוכי ענקי, שייצג את מנהל המחלקה. מדי פעם היא ליטפה את נוצות בטנו, בתנועה אגבית אך מנוסה.
כשהתעוררתי, נוכחתי לדעת שהקאתי על השטיח. המסיבה התקרבה לסיומה. החבאתי את הקיא מתחת למצע הכריות, לאחר מכן התרוממתי בניסיון לחזור הביתה. ואז, גיליתי שאיבדתי את מפתחות המכונית שלי.

כרזת הסרט "הרחבת תחום המאבק" . במאי - פיליפ הארל (צרפת 1999)

ז'ורז' בטאיי סיפור העין

סיפורה של העין הוא לכאורה מסעם גדוש המעללים האירוטיים והאלימים של צמד מתבגרים. הסיפור שנפתח בעיירת-חוף צרפתית, ממשיך במדריד ובסביליה ומסתיים בגיברלטר, הוא גם מסע בעקבותיה של העין - מהעין ועד לתחת . >>>

אנדרה שיפרין עסקי ספרים

"...לרוע המזל, קיימים רק מעט מאוד מחקרים כלליים על תולדות המו"לות באמריקה, ולמעשה מדובר בדרך כלל בסקרים רחבים. גם ספרי הזיכרונות מעטים להפתיע – יש קומץ ביוגרפיות של מו"לים אמריקנים ובריטים מפורסמים, וכמה ספרים על תולדות התאגידים. >>>

מישל פוקו "אך מה מסוכן כל-כך בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבוריהם הולכים ומתרבים עד בלי גבול? היכן אפוא טמונה הסכנה?"

"לשיח שאשא היום, ולאלה שאצטרך לשאת כאן אולי במשך שנים, הייתי רוצה, לו היה הדבר אפשרי, להסתנן בחשאי. יותר משהייתי רוצה לשאת דברים, הייתי רוצה להיעטף על ידי הדברים ולהינשא באמצעותם הרחק מעבר לכל התחלה אפשרית. >>>

ואלר נובארינה "אני כותב דרך האזניים, לשחקנים שהם משאבות אוויר"

אני כותב דרך האוזניים. לשחקנים שהם משאבות אוויר.
הנקודות, בכתבי-יד ערביים עתיקים, מסומנות על-ידי טעמי נשימה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית