בית

בבל , , 26/5/2020

                           

 

ההתחלה

מתוך אסתר יוגב ואייל נווה היסטוריות

לימוד היסטוריה אינו מתרחש רק בין כתלי הכיתה, אלא גם במסגרות משפחתיות וקהילתיות מגוונות: סיפור של הורים, תמונות מהאלבום המשפחתי, טיולים למקום זה או אחר, אירועים חגיגיים, ביקורים באתרי הנצחה למיניהם - כל אלה מחברים את הלומד לעברו ומהווים סוכני חיברות בין הפרט לחברה. מקצוע ההיסטוריה הפורמלי הנלמד בבית-הספר הוא, כמובן, אחד מסוכני החיברות האלה, אך אין הוא בלעדי ועליו להתחרות מול חלופות פופולריות יותר כמו התקשורת לסוגיה, מנהגי המשפחה, נורמות של קבוצת גיל, או טקסים ופולחנים מגוונים. תוכנית הלימודים, ספרי הלימוד ושיעור ההיסטוריה בכיתה אמורים לעזור ללומדים לדעת, להכיר ולהבין את מקורותיהם ושורשיהם, ולהעניק מעין מסגרת תודעתית מארגנת לחייהם כפרטים המשתייכים לקבוצה - לאומית, עדתית, אתנית, מעמדית, מיגדרית, דורית וכדומה. תוכניות הלימוד נקבעות בעיקר על-ידי ועדות של אנשי מקצוע המורכבות מהיסטוריונים, מורים להיסטוריה, מומחים לחינוך וללמידה ונציגי הורים ותלמידים, המנחים את כותבי הספרים וקובעים להם שלד וקווי מיתאר. ספרי הלימוד אמורים לספר את סיפור העבר בהתאמה לאוכלוסיית הלומדים, ולסכם את ממצאי המחקר לגבי סוגיות שונות תוך שימוש במתודות ביקורתיות כגון ניתוח מקורות, בדיקת הקשרים, השוואות, שיחזור בעזרת ממצאים שונים, הבחנה בין זוויות ראייה שונות כלפי אירוע בזמן נתון, ומעקב אחרי שינויים בדרך ההתבוננות והפרשנות כלפי אירוע מסוים לאורך זמן.
ואולם, לתוכניות הלימוד ולספרים הנכתבים בעקבותיהן מטרה נוספת, שאינה נופלת בחשיבותה מסיכום ממצאי המחקר, ארגונו והעברתו לדור הצעיר. בהוראת ההיסטוריה, על תכניה ומסריה, באים לביטוי תהליכי הבנייתם של מרחבי הזיכרון הקולקטיבי, אשר ממנו נגזרות תפיסת הזהות הנורמטיבית של החברה ושאיפותיה באשר לדמותה העתידית. אכן, במערכת החינוך נתפס שיעור היסטוריה לא רק כמקור של מידע וככלי לניתוח הניסיון האנושי, אלא גם כמנחיל ערכים וכאמצעי לעיצוב הזיכרון הקולקטיבי של הלומדים על-ידי חיבור מעורר השראה למורשתם.
מעצם טבעו, הזיכרון הוא תהליך ארגונן מחדש של תפיסות האדם את עברו. כל אירוע שאנו חווים בחיינו מוטמע בזיכרון אבל אינו נשמר כהווייתו, משום שאין זיכרון אנושי המסוגל להכיל ולגלות את כל מה שהתרחש באמת. לכן ישנה סלקציה בתוך הזיכרון, המשחזר את האירוע על-ידי ייצוגים שונים. שפה ותבניות לשון, תמונות מאלבום, עיתון הבוקר על שולחן המשפחה, מעגלים של שכנות, חברי ילדות, תמונת הרחוב, הבית, הנוף, תגובות ההורים לחדשות ולאירועים המתרחשים - כל אלה יבנו את מעגלי הזיכרון הראשוניים ויתרחבו מן המשפחה אל הסביבה, הקהילה, המיגדר, קבוצת הגיל, הלאום וכה הלאה. בתוך מאגר הזיכרון, ההולך ונוצר רבדים-רבדים במהלך החיים, מתרחשת תנועה מתמדת: חוויות חדשות נקשרות לזיכרונות קודמים, רשמים ואירועים משתנים - פושטים צורה ולובשים צורה חדשה, מתחדדים או מתערפלים, תופחים או מצטמקים.
היסטוריות

עזמי בשארה כיסופים בארץ המחסומים

"היום עצמו עשוי לכלות את זמנו בהמתנה מול המחסום. הזמן עצמו מחכה שם במקום."

בשעה שהזמן מחכה במחסום, רק המחשבות חופשיות להמשיך ולנדוד הלאה.
בשעה שהזמן מחכה במחסום מתרחשות דרמות קטועות, עולים חלקי שיחות, צפים הרהורים ושברי התבוננות אירוניים ופיוטיים. >>>

יורם קופרמינץ אוקטובר/יומן מלחמה

בשנת 1973, אחרי חודשים בודדים בצבא הסדיר, יורם קופרמינץ מצא את עצמו בלב מלחמה. טוראי קופרמינץ, בן שמונה-עשרה ועשרה חודשים, קשר ביחידת הנדסה, לא ידע לאן נוסעים או למה, ונקלע ל"חצר המוות" שעל גדות התעלה. סביבו נהרגו, נשרפו ונפצעו עשרות אנשים. >>>

מיכאל פייגה העיר שאינה לבנה: תל אביב של מעלה ותל אביב של מטה

"שני הספרים הם היסטוריה חדשה, חתרנית, מאתגרת, ששואלת שאלות חדשות ומציעה דרכי ניתוח שלא היו קודם. הם מתבוננים על תל-אביב בדרך שבה מיעטו להתבונן בה עד כה, ובכך חשיבותם. האחד מתחיל במקום שהשני מסתיים (ולהיפך). >>>

מיקי קרצמן הנמרודים

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית