 |
|
בבל , , 23/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
ההתחלה
ד"ר מאיר ש. , רופאי הפרטי מזה עשרים שנה, אחד המותרות המעטים שמעולם לא ויתרתי עליהם, עצר על מיפתן חדרי בסיומה של בדיקה שיגרתית, ידו על ידית הדלת, כיחכח בגרונו והביט בי. ובכן, זמן לא רב לפני כן, באחת מאותן השיחות - או שמא אקרא להן חילופי דברים קצרים - שנקשרו בינינו, סיפר לי הוא עצמו על פציינטים שעוצרים, בטרם יצאו, על מיפתן דלתו של הרופא, מניחים יד על הידית, ממתינים רגע בתקוות שווא שהראש שכבר רכון אל תיקו הרפואי של הפציינט הבא יזדקף שוב למענם, והולכים להם. "הרופא הטוב", אמר אז ד"ר מאיר, "מרים ראש, מסתכל לאיש ישר בעיניים, ואומר: 'כן, עוד משהו?' ואז, לעיתים קרובות, יוצא פתאום הדבר האמיתי, האינטימי, שבשבילו בכלל הגיע הפציינט". "כן", אמרתי, בנועם ככל שיכולתי, לא מצליח לכבוש חיוך לנוכח חילוף התפקידים המוזר, "עוד משהו?". "תראה," הוא אמר, וגימגם, ושוב התחיל, "רציתי, כלומר... אני מתכוון..." והוא שלח ידו לתיקו, תיק הרופאים השחור והכבד שלו, ושלף משם מעטפה חומה גדולה. "גם אתה... גם אתה, ברוטוס..." כמעט ונפלטה הקריאה מפי. עליכם להבין, אם יש רגע שהוא אימת כל מוציא לאור, זהו הרגע אשר בו ביד רועדת, מצווה, מושטת אליך המעטפה! קובץ שירי הבוסר של בנו המתבגר של סוכן הביטוח שלך מתברר כיצירתו האוטנטית של הסוכן עצמו, רומן אהבה חושפני, שמביא לך בנך מבית-הספר, ששלחה לך המחנכת שלו... אם, בבוא יומי, בטרם יטילני הבורה, ישליך לשם הקברן גם סיפורים קצרים שלו מהווי בית-הקברות, בתקווה שעם הקשרים שלי... גם מכך לא אופתע. ובכל זאת, קשה היה לי להאמין שהאיש השקט, היבש הזה, שחוט של עצבות ובדידות משוך על פניו מאז נטשו אותו אשתו וילדיו בנסיבות לא לגמרי ברורות לי, גם הוא בין הכותבים. אם יש אדם שכל עניין ספרותי זר לו, ד"ר מאיר הוא האיש. מהר מאוד התברר שהפעם, בכל זאת, לא טעיתי: הרופא הטוב היה רק חוליה בשרשרת, ולא הראשונה שבהן. לפניו, היתה פציינטית שלו שנתנה לו את המעטפה וש"היא, כלומר, זונה, ולה יש, כלומר, היא בקשר עם בחור צעיר, אבשלום. המעטפה הזאת שלו". כך במדויק הגיעו לידי מרביתן של אותן רשימות, של אותו כתב-יד, אותו אירוע פלילי שמתחפש ליצירה ספרותית, או להיפך - ישפטו הקוראים בעצמם. אני אומר מרבית הרשימות, שכן דפי הסיום, בשל נסיבות המתוארות בכתב-היד עצמו, כלל לא הגיעו לידי הרופא. אלה הועברו אלי מאוחר יותר מידי השוטר-בדימוס, מר חזקיה, שלו, ולבתו, יש חלק לא מועט בפרשת הדברים הסבוכה. תודתי נתונה לו על כך. תודתי כמובן גם לרופאי הטוב, ולא רק על כך שהעביר לידי כתב-יד יוצא-דופן ביותר - אני חייב לומר שבמשך עשרים שנות מו"לות פעילה, לא נפל לידי כתב-יד כזה - אלא על כך שוויתר באומץ על בקשתו המוקדמת להשמיט מן הכתוב את כל הקשור ונוגע בו, כל מיני איזכורים שבעיני אנשים צרי אופק ואוהבי רכיל עלולים להראות לא מכובדים. הוא הסתפק בכך שהסתרתי את שמו, אמצעי מזערי, אבל הכרחי, לשמירת פרטיותו של איש הגון. יאמרו המלעיזים מה שיאמרו. ומה היה למחבר עצמו, לאבשלום, לומר על כל זה? שום דבר! הוא סרב בעקשנות להוסיף, לפרש, או להתערב בדרך כלשהי בהבאת כתב-היד שלו לדפוס, המשך ל"פרופיל הנמוך", כמעט האלם, שגזר על עצמו מרגע חשיפתו. אכן, אם יש מקום להידרש למושג, הטעון משהו, של 'שתיקת המחבר', זהו המקרה. שתיקה, אשר מבלי להקדים את המאוחר, אתם עשויים לגלות, בהמשך, כמה רועמת היא. |
|
דוד אבידן הפסיכיאטור האלקטרוני שלי "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב" מאת דוד אבידן (1995-1934) ראה אור לראשונה ב- 1974 בהוצאת א. לוין-אפשטיין - מודן. >>> איש מחשבים צעיר וחסר ייחוד נשלח למורת רוחו להפיץ את בשורת המחשב ברחבי צרפת. חייו הולכים ומתבררים כירידה מתמשכת אל השאול של חיי היומיום. שום דבר דרמטי רק החיים שכל אחד מכיר: עבודה, בילוים, מין, צרכנות, טלוויזיה. >>> דרור בורשטיין פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו... אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>> סיפורו של קארל צ'אפק "הכתונת", מתוך הקובץ "סיפורים מביכים", תורגם מצ'כית על ידי רות בונדי והופיע בגליון 2 של המעורר. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
