אם אני מצמצמת את עיני, מטה את הראש ועוצמת עין שמאל, כל מה שאני יכולה לראות דרך החלון זה את שנת 1932, הישר למטה אל האגם. >>>

 

קולנוע אחר הוא אפשרי / ראיון עם נעמי קליין ואבי לויס

הסרט "התפיסה" (The Take), של נעמי קליין ואבי לויס מספר את סיפורם של פועלים ארגנטינים שעל רקע המשבר הכלכלי והחברתי בארצם מחליטים לקחת את הגורל בידיהם ולהשתלט על מפעלם.
די ברוקס, הגדה השמאלית >>>

המיתוג כתכלית בפני עצמה

"נעמי קליין בספרה No Logo עוסקת בשיווק, בפרסומות, בתאגידים, במותגים - לכאורה אותו שדה, אך היא מספרת סיפור אחר לגמרי. הסיפור שלה רחב ועמוק הרבה יותר, ונוגע לכל תחומי החיים: הצטמקות המרחב הציבורי והחופש התרבותי של כולנו, משמעותה של הגלובליזציה לאזרח/הצרכן הפשוט, ובסופו של דבר, מהות החברה והמערכת הדמוקרטית שאמורה לנווט אותה. והיא מספרת את סיפורה היטב." >>>

שופינג הוא רק שופינג

נמרוד הלפרן על "בלי לוגו", אתר סלון מזל >>>

100 הספרים הגדולים של המאה ה-21 : 16 שנים בלבד חלפו במילניום הנוכחי, אבל לנו זה נראה כמו זמן ראוי להתחיל בגיבוש הקנון הספרותי ולסמן את הספרים החשובים ביותר שפורסמו במהלכו. ממילא לא נהיה כאן בסופה של המאה כדי לראות אם ההיסטוריה עשתה מאיתנו צחוק

מיה סלע ויובל אביבי בחרו עבור אתר MAKO מאה ספרים שיצאו במאה העשרים ואחת. כמה מהם ראו אור אצלנו:
לימונוב / עמנואל קארר, בבל, 2011
זה אמת או בדיה? יש בכלל דמות כזו, לימונוב, שלחם וזיין ושתה והרביץ וכתב והנהיג? יש בכלל דמות כזו כמו קארר? למי אכפת בכלל. ז׳אנר הביוגרפיה נולד מחדש (לצד גוד נייט ג׳רזי, ע״ע) והעולם לעולם לא יהיה שוב אותו הדבר.
עץ עשן / דניס ג'ונסון, בבל, 2007
קרוב לוודאי שמעט מדי אמריקנים קראו את היצירה המסעירה הזו, שמצליחה למצק את מלחמת ויאטנם מעבר לטראומה, מעבר להיסטוריה, מעבר לתו התקן שהפכה להיות. ״הבן של ישו״ שלו אמנם נכתב לפני 2000, אבל וואו, אם אתם כבר בקטע - קנו שניים במסגרת מבצעי פוסט-חוק-הספרים.
כישוף למתחילים / קלי לינק, בבל, 2005
בניגוד למד״ב, הפנטזיה התקשתה להחדיר מרגלים לתוך המעגל הסגור של ״ספרות רצינית״. לינק מצליחה לחלץ את הפנטזיה מקשקושי הז׳אנר על גמדים וגרזנים.
וולף הול / הילארי מנטל, בבל, 2009
ספרות זה דבר רציני. במקום כל המניירות המגניבות, מנטל עשתה תחקיר היסטורי מעמיק כמו פעם, והחייתה תקופה ככה שרצינו להיכנס ולהתיישב בשולחן האבירים לצד תומס קרומוול.
כניעה / מישל וולבק, בבל, 2015
ייתכן שהספר הטוב האחרון שכתב וולבק היה "החלקיקים האלמנטריים", וגם במאה ה-21 "כניעה" אינו הכי טוב שלו, אבל אנחנו לא מזלזלים בחוש לייצור שערוריות, אפילו אם הן קצת בזויות.
השטן בעיר הלבנה / אריק לארסון, בבל, 2003
בלית ברירה, אם מכופפים לנו את היד, כי לרוב היינו מעקמים את אפינו המתנשא מול השוואות כאלה - היינו אומרים שיש מתחרה ראוי ל״בדם קר״ של טרומן קפוטה.
נו לוגו / נעמי קליין, בבל, 2000
הכוהנת הגדולה של האנטי-גלובליזציה כתבה את ספר הקודש של הדת הזו. קצת אחר כך היא כתבה את ״דוקטרינת ההלם״ המופתי כדי להסביר למה רובנו עדיין מסרב להיטבל כמהפכנים.
כלכלה בגרוש / ברברה אנרייך, בבל, 2001
תחשבו מחדש על עוזרת הבית שלכם, הקופאית בסופר, השומר בקניון. המרחק ביניכם הרבה פחות גדול משאתם חושבים. >>>

 

דביר צור משה בהיפוך אותיות

משה שקורא לעצמו אפרים, חושב שהוא המשיח החדש. ברגע של אשמה, בטקס בר המצווה שלו, הוא מבין שההשגחה העליונה סימנה ועליו לצאת למסע.
בת לווייתו הקבועה היא ציפור קנרי שמדקלמת פרקי תהילים, ומשימתו היא אריגת כפורת משמותיהם של המתים. >>>

גלעד אלבום אדון הסימפטום

סיפור פשוט: חייל משוחרר הולך לאוניברסיטה, לומד שפות, גומר תואר ראשון בבלשנות. אמא לוחצת להמשיך לתואר שני. הודו לא קוסמת לו, סמים הוא לא אוהב. יש לו חברה, יפה אבל נודניקית. מה עושים? הולכים לעבוד במרכז לבריאות הנפש, באמצע הדרך בין ירושלים לבית-שמש. >>>

דב חנין בחזרה מן המרוץ

בחברת ה"השתמש וזרוק" לא נותר עוד מקום לתיקון: לא תיקון של חפצים וגם לא תיקון של יחסים. אם זה התקלקל - פשוט זורקים. הרעיון הגדול הזה של התיקון, רעיון שיש לו משמעות כה גדולה הן בחשיבה הפסיכולוגית והן במסורת היהודית, הולך ושוקע במציאות חיינו. >>>

ז'ורז' פרק העין תחליק, ראשית כל, על פני השטיח האפור של מסדרון ארוך, גבוה וצר.

הפתיחה של "הדברים" בתרגומו של דן דאור >>>

 

גירסה להדפסה