בית

בבל , , 20/11/2019

                           

 

בראשית

מתוך ג'אנט ווינטרסון תפוזים הם לא הפרי היחיד


כמו רוב האנשים, חייתי הרבה זמן עם אמי ואבי. אבי אהב לצפות בהיאבקות, אמי אהבה להיאבק; לא חשוב נגד מי. היא היתה בפינה הלבנה וזהו זה.
היא תלתה את הסדינים הגדולים ביותר בימים סחופי הרוחות ביותר. היא רצתה שהמורמונים יקישו בדלת. בתקופת הבחירות בעיר התעשייתית של הלייבור, היא שמה תמונה של המועמד השמרני בחלון.
היא מעולם לא שמעה על רגשות מעורבים. היו חברים והיו אויבים.

אויבים היו: השטן (בצורותיו הרבות)
הדלת ממול
מין (בצורותיו הרבות)
רכיכות
חברים היו: אלוהים
הכלבה שלנו
דודה מאדג'
הרומאנים של שארלוט ברונטה
קליעים נגד רכיכות

ואני, בתחילה, אני הובאתי בכדי להצטרף אליה במשחק תופסת נגד 'שאר העולם'. היה לה יחס מסתורי להולדת ילדים; לא שלא יכלה לעשות את זה, היא לא רצתה לעשות את זה. היא חשה מרירות רבה כלפי הבתולה מריה, על כך שהיא היתה שם קודם. אז היא עשתה כמיטב יכולתה ודאגה לאסופית. זאת הייתי אני.
איני זוכרת זמן שבו לא ידעתי שאני מיוחדת. לא היו לנו שלושה חכמים בגלל שהיא לא האמינה שיש חכמים, אבל היו לנו כבשים. אחד מזיכרונותי המוקדמים ביותר הוא אני יושבת על כבשה בחג הפסחא והיא מספרת לי את הסיפור על אודות השה שהועלה לקרבן. אכלנו אותו ביום ראשון עם תפוחי אדמה.
יום ראשון היה יומו של האל, היום הקדחתני ביותר בשבוע כולו; היה לנו בבית רדיוגרם עם חזית מהגוני רבת רושם וכפתור בַקֵליט שמן שהיה צריך לסובב בשביל התחנות. בדרך-כלל האזנו לגל הקל, אבל ביום ראשון תמיד K'שירות השידור העולמי', כדי שאמי תוכל לעקוב אחר התקדמות המיסיונרים שלנו. 'מפת המיסיונרים' שלנו היתה משובחת מאוד. מלפנים היו כל הארצות, ומאחור היתה טבלה שסיפרה על השבטים ועל הרגליהם השונים והמשונים. אני הכי אהבתי את מספר 16, הבוזולים מהקרפטים. הם האמינו שאם עכבר מצא את גזרי שערך ובנה בהם קן, קיבלת כאב ראש. אם הקן היה גדול דיו, אפשר היה להשתגע. עד כמה שידעתי, אף מיסיונר עדיין לא ביקר אותם.
אמי קמה מוקדם בימי ראשון, ולא נתנה לאיש להיכנס לסלון עד השעה עשר. זה היה מקום התפילה והמדיטציה שלה. היא תמיד התפללה בעמידה, בגלל ברכיה, כשם שנפוליאון בונפרטה תמיד חילק פקודות מעל גב סוסו, בגלל גובהו. אני בהחלט חושבת שמערכת היחסים שהיתה לאמי עם אלוהים עסקה הרבה במיקום. היא היתה אשת הברית הישנה לפני ולפנים. שה הפסחא החלוש לא נועד עבורה, היא היתה בחוד החנית, בשורה הראשונה עם הנביאים, והיא נהגה לשבת בזעף מתחת לעצים כשהחורבן הצפוי לא התממש. לעתים קרובות הוא כן התממש, אם בכוח רצונה שלה או של האל איני יכולה לומר.
היא תמיד התפללה בדיוק באותה צורה. ראשית היא הודתה לאלוהים על שחייתה לראות יום נוסף, ואז היא הודתה לאלוהים על שהעניק לעולם יום נוסף. לאחר מכן היא דיברה על אויביה, וזה היה הדבר הקרוב ביותר לקטכיזם שאליו הגיעה.
מיד כש"לי הנקמה, דבר ה" הרעים מבעד לקיר אל תוך המטבח, שמתי את הקומקום על האש. זמן רתיחת המים וחליטת התה נמשך כמעט בדיוק כמו אורך הפריט האחרון שלה, רשימת החולים. היא היתה סדירה מאוד. הוספתי את החלב, היא נכנסה, לגמה לגימה גדולה ואמרה אחד משלושת הדברים.
"האל הוא טוב" (עיני פלדה מופנות אל החצר האחורית).
"איזה מין תה זה?" (עיני פלדה מופנות אלי).
"מי היה האיש הזקן ביותר בתנ"ך?"
למס' 3, כמובן, היו כמה וריאציות, אבל זאת היתה תמיד שאלה על התנ"ך. היו לנו הרבה חידוני תנ"ך בכנסייה, ואמי רצתה שאנצח. אם ידעתי את התשובה היא שאלה אותי עוד שאלה, אם לא ידעתי היא התעצבנה, אבל למרבה המזל לא לזמן רב, כיוון שהיינו צריכים להאזין ל'שירות השידור העולמי'. זה היה תמיד אותו דבר; התיישבנו משני צדי הרדיוגרם, היא עם התה שלה, אני עם פנקס ועיפרון; לפנינו, מפת המיסיונרים. הקול המרוחק שבמרכז המקלט דיווח על פעילויות, חוזרים בתשובה וקשיים. בסוף היה קול קורא לתפילותיכם. הייתי צריכה לרשום הכל, כדי שאמי תוכל להעביר את דו"ח הכנסייה שלה בערב. היא היתה מזכירת המיסיונרים. דו"ח המיסיונרים היה מבחן גדול עבורי בגלל שארוחת-הצהריים שלנו היתה תלויה בו. אם הוא התנהל כשורה, בלי מיתות ועם חוזרים בתשובה רבים, אמי בישלה בשר. אם חסרי האל התגלו לא רק כעקשנים, אלא גם כרצחנים, בילתה אמי את שארית הבוקר בהאזנה ל'מבחר שירי הדת של ג'ים ריבס', ואנחנו נאלצנו להסתפק בביצים קשות וטוסטים. בעלה היה איש נעים הליכות, אבל ידעתי שזה מדכא אותו. הוא היה מבשל בעצמו אלמלא בטחונה המוחלט של אמי, שהיא היחידה בבית שיכולה להבדיל בין מחבת לפסנתר. מבחינתנו היא לא צדקה, אבל מבחינתה היא צדקה, ולמען האמת, זה מה שהיה חשוב.
איכשהו שרדנו את הבקרים האלו, ואחרי-הצהריים יצאנו היא ואני עם הכלבה לטיול, בעוד אבי ניקה את כל הנעליים. "תמיד אפשר לזהות אנשים לפי הנעליים שלהם", אמרה אמי. "תראי את 'הדלת ממול'."
"שתייה", אמרה אמי בקדרות כשעברנו את ביתם. "לכן הם קונים הכל מ'מקסי בול יד שנייה'. השטן עצמו הוא שיכור" (לפעמים אמי המציאה תאולוגיה).
למקסי בול היה מחסן, בגדיו היה זולים אבל הם לא החזיקו מעמד, והיה להם ריח של דבק תעשייתי. הנואשים, חסרי הזהירות, העניים ביותר, התחרו אלו באלו בשבת בבוקר כדי לקחת את מה שיכלו, ולהתמקח על המחיר. אמי העדיפה לרעוב ולא להיראות אצל מקסי בול. היא מילאה אותי בפחד מהמקום. מכיוון שכל כך הרבה אנשים שהכרנו הלכו לשם, זה לא היה הוגן במיוחד מצידה, אבל היא לעולם לא היתה הוגנת במיוחד; היא אהבה והיא שנאה, והיא שנאה את מקסי בול. פעם, בחורף, היא נאלצה ללכת לשם לקנות מחוך ובאמצע חלוקת לחם הקודש, ממש ביום ראשון, פיסת עצם לוויתן החליקה החוצה מהמחוך וננעצה בבטנה. היא לא יכלה לעשות דבר במשך שעה. כשהגענו הביתה היא קרעה לגזרים את המחוך והשתמשה בעצמות הלוויתן כתומכות לגרניום, חוץ מאחת, שאותה נתנה לי. עדיין יש לי אותה, ובכל פעם שאני מתפתה לעגל קצוות, אני חושבת על עצם הלוויתן הזאת ויודעת שמוטב שלא.
אמי ואני הלכנו לעבר הגבעה שעמדה במעלה הרחוב שלנו. גרנו בעיר שהופקעה מהעמקים, מקום מכונס בעצמו ומלא בארובות וחנויות קטנות ובתים שניצבו גב אל גב ללא גינות. הגבעות הקיפו אותנו, וזו שלנו התמשכה אל עבר הרי האפנינים, נקטעת פה ושם על-ידי חווה או שריד מהמלחמה. פעם היו הרבה טנקים ישנים, אבל המועצה לקחה את כולם. מרכז העיר היה כתם גדול והרחובות התפשטו החוצה ממנו אל תוך השדות, מטפסים בהתמדה. ביתנו היה קרוב לקצהו העליון של רחוב ארוך ומתמשך. רחוב מדולדל עם כביש מרוצף באבנים. כשמטפסים עד לקצה הגבעה ומסתכלים למטה אפשר לראות הכל, ממש כמו ישו על גג בית-המקדש, רק שזה לא כל כך מפתה. מצד ימין היה הגשר ומאחורי הגשר היו 'בתי אליסון', שם נערך יריד כל שנה. הייתי מקבלת רשות ללכת לשם בתנאי שאביא קערה מלאה באפונים שחורים לאמי. אפונים שחורים נראים כמו גללי ארנבים והם באים עם רוטב דליל עשוי ציר ועיסה צוענית. יש להם טעם נפלא. הצוענים עשו הרבה רעש ונשארו ערים כל הלילה ואמי קראה להם נואפים אבל בסך-הכל הסתדרנו מצוין. הם העלימו עין מתפוחים בקרמל שנעלמו, ולפעמים, אם היה שקט ולא היה לך מספיק כסף, הם נתנו לך לנסוע בכל זאת במכוניות המתנגשות. נהגנו ללכת מכות מסביב לקראוונים, אלה כמוני, מהרחוב, נגד המיוחסים מהשדרה. המיוחסים הלכו לצופים ולא נשארו לארוחות בבית-הספר.
פעם, כשאספתי אפונים שחורים והתכוננתי ללכת הביתה, האישה הזקנה אחזה בידי. חשבתי שהיא עומדת לנשוך אותי. היא התבוננה בכף ידי וצחקה קצרות. "את לעולם לא תתחתני", היא אמרה, "לא את, ולעולם לא תשבי בשקט." היא לא לקחה כסף על האפונים, ואמרה לי לרוץ הביתה מהר. רצתי ורצתי, וניסיתי להבין למה היא התכוונה. ממילא לא חשבתי על חתונה. לשתי נשים שהכרתי לא היו בכלל בעלים; הן היו זקנות אמנם, זקנות כמו אמי. הן ניהלו את חנות העיתונים ולפעמים, בימי רביעי, הן נתנו לי ממתק בננה עם החוברת המצוירת שלי. חיבבתי אותן מאוד, ודיברתי עליהן הרבה עם אמי. יום אחד הן שאלו אותי אם ברצוני ללכת איתן לים. רצתי הביתה, פלטתי את זה כבדרך אגב, והתחלתי לרוקן את הקופה שלי כדי לקנות מעדר חדש לים, כשאמי אמרה בנחישות ולתמיד, לא. לא יכולתי להבין למה לא, והיא לא הסבירה. היא אפילו לא נתנה לי לחזור ולומר שאני לא יכולה לבוא. ואז היא ביטלה את המנוי שלי לחוברת ואמרה לי לקחת אותה מחנות אחרת, רחוקה יותר. הצטערתי על כך. אף פעם לא קיבלתי ממתק בננה מ'גרימסבי'ס'. כמה שבועות אחר כך שמעתי אותה מספרת על זה לגב' וייט. היא אמרה שהן עסקו בתשוקות לא טבעיות. חשבתי שזה אומר שהן שמו כימיקלים בממתקים שלהן.
אמי ואני טיפסנו עד שהעיר נעלמה והגענו למצבת הזיכרון בפסגה. הרוח היתה חזקה תמיד, ואמי נאלצה לשים סיכות כובע נוספות. בדרך-כלל היא חבשה צעיף ראש, אבל לא ביום ראשון. ישבנו על בסיס האבן והיא הודתה לאל על כך שהצלחנו לעלות. ואז היא דיברה בחופשיות על טבע העולם, מעשי האיוולת של יושביו, וזעמו הבלתי נמנע של אלוהים. אחר כך היא סיפרה לי סיפור על איש אמיץ שבז למנעמי הבשר ועבד תחת זאת את האל.
היה הסיפור של 'מנקה הארובות המומר', איש מושחת ומטונף, שתיין וחוטא, שלפתע פתאום מצא את האל בעודו מקרצף את פנים הארובה. הוא נשאר בארובה במצב של אושר עילאי למשך זמן כה רב, שחבריו חשבו שאיבד את הכרתו. אחרי קשיים מרובים הם שכנעו אותו לצאת; פניו, הם הצהירו, למרות שבקושי ניתן היה לראותם מבעד לזוהמה, זהרו כפני מלאך. הוא החל לנהל את בית הספר של יום ראשון ומת זמן מה לאחר מכן, מועד לתהילה. היו רבים אחרים. אני אוהבת במיוחד את "ענק ההללויה", עיוות של הטבע, בגובה שני מטר ושישים, שהצטמק לשני מטרים בעקבות תפילות המאמינים.
מדי פעם אמי אהבה לספר את סיפור החזרה בתשובה האישי שלה; הוא היה רומנטי מאוד. לפעמי אני חושבת שאם מילס ובון היו תומכים ולו מעט בתחייה דתית, אמי היתה נעשית כוכבת. לילה אחד, במקרה, היא נכנסה ל'מסע הצלב המפואר' של הכומר ספראט. הוא התקיים באוהל שהוקם בשטח אדמה ריק, וכל ערב הכומר ספראט דיבר על גורל הארורים, ועשה נסי החלמה. הוא היה מרשים מאוד. אמי אמרה שהוא נראה כמו ארול פלין, רק קדוש. נשים רבות גילו את האל באותו שבוע. חלק מהכריזמה של הכומר ספראט נבעה מהתקופה שבה היה מנהל מכירות בחברת 'ר'תבון' יציקות ברזל'. הוא ידע על אודות פתיונות. "אין רע בפתיונות", הוא אמר כשה-כרוניקל שאל אותו בציניות מדוע העניק עציצים לחוזרים בתשובה הטריים. "מצווה עלינו להיות דייגי אנשים." כשאמי שמעה את הקול הקורא, היא קיבלה עותק של תהילים והתבקשה לבחור בין קקטוס חג המולד (ללא פריחה) לבין שושנת העמקים. היא בחרה בשושנת העמקים. כשאבי הלך בלילה הבא, היא אמרה לו ללכת על הקקטוס, אבל עד שהגיע לראש התור, לא נשארו עוד. "הוא לא אחד שדוחף את עצמו", היא אמרה לעתים קרובות, ואחרי הפסקה קלה, "יבורך."
הכומר ספראט בא לשהות איתם במשך שארית הזמן שבילה עם 'מסע הצלב המפואר', ואז גילתה אמי את העניין הרב שלה בעבודה מיסיונרית. הכומר עצמו בילה את רוב זמנו בג'ונגל ובמקומות חמים אחרים, ועסק בהמרת עובדי האלילים. יש לנו תמונה שלו, מוקף באנשים עם חניתות. אמי מניחה אותה ליד מיטתה. אמי דומה מאוד לוויליאם בלייק; יש לה חזיונות וחלומות, והיא לא תמיד מסוגלת להבדיל בין ראש פשפש לבין ראש מלך. למרבה המזל, היא לא יודעת לצייר.
היא הלכה לטייל יום אחד וחשבה על חייה ועל מה היה אפשרי. היא חשבה על הדברים שלא תוכל להיות. דודה היה שחקן. "המלט מרשים מאוד", ציין הכרוניקל.
אבל הסמרטוטים והסרטים הופכים לשנים ואז השנים אינן עוד. הדוד ויל מת חסר כל, היא כבר לא היתה כה צעירה ואנשים לא היו טובי לב. היא אהבה לדבר צרפתית ולנגן בפסנתר, אבל מה היתה משמעות הדברים הללו?
# # #
היה היתה לפני שנים רבות נסיכה יפהפייה, מבריקה וכה רגישה עד שמותו של עש יכול היה להעציב אותה במשך שבועות. משפחתה לא מצאה פתרון. יועצים פכרו את ידיהם; חכמים נדו בראשם, מלכים אמיצים חזרו כלעומת שבאו. כך היה שנים רבות, עד שיום אחד, בעודה הולכת ביער, הגיעה הנסיכה לבקתתה של גיבנת זקנה שידעה את סודות הקסמים. ברייה עתיקה זו זיהתה בנסיכה אישה בעלת מרץ ותושיה רבים.
"יקירתי", היא אמרה, "את עלולה להישרף באש הלהבה שלך."
הגיבנת סיפרה לנסיכה שהיא כבר זקנה, ורוצה למות, אבל אינה יכולה בשל מחויבויותיה הרבות. תחת השגחתה היה כפר קטן של אנשים צנועים, והיא היתה להם יועצת וידידה. אולי הנסיכה תסכים להחליף אותה? תפקידיה יהיו:

1. לחלוב את העזים
2. לחנך את האנשים
3. לחבר שירים לפסטיבל שלהם

יסייעו לה בכך שרפרף בעל שלוש רגליים וכל הספרים ששייכים לגיבנת. ומעל לכל, ההרמוניום של האישה הזקנה, מכשיר עתיק מאוד וארבע אוקטבות. הנסיכה הסכימה להישאר ושכחה לגמרי מן הארמון והעש. הזקנה הודתה לה, ומתה מיד.
# # #
אמי חלמה חלום באותו טיול לילי ושימרה אותו באור יום. היא תשיג ילדה, תדריך אותה, תבנה אותה, תקדיש אותה לאל:

ילדה מיסיונרית,
משרתת האלוהים,
ברכה.

וכך קרה שיום אחד מסוים, זמן מה אחר כך, היא הלכה אחרי כוכב עד שזה נעמד מעל בית-יתומים, ובמקום ההוא היתה עריסה, ובעריסה, ילדה. ילדה עם יותר מדי שיער.
היא לקחה את הילדה ובמשך שבעה ימים ושבעה לילות הילדה בכתה, מפחד ומחוסר ידיעה. האמא שרה לילדה, והבריחה את השדים. היא הבינה עד כמה מקנאה הרוח בבשר.
בשר חמים ורך כל כך.
בשרה עכשיו, בקע מתוך ראשה.
החיזיון שלה.
לא הטלטול מתחת לעצם המותן, אלא מים והמילה.
היתה לה דרך החוצה עכשיו, למשך שנים רבות.
#
עמדנו על הגבעה ואמי אמרה, "העולם הזה מלא בחטא."
עמדנו על הגבעה ואמי אמרה, "את יכולה לשנות את העולם."
#
כשהגענו הביתה אבי צפה בטלוויזיה. זה היה קרב בין 'קראשר ויליאמס' לג'וני סטוט בעל העין האחת. אמי רתחה מזעם; תמיד כיסינו את הטלוויזיה ביום ראשון. היתה לנו מפת שולחן רקומה מעשיות מן הברית הישנה, שקיבלנו מאדם שערך מכירות חיסול של בתים. היא היתה מפוארת מאוד, ושמרנו אותה במגירה מיוחדת שלא היה בה שום דבר אחר חוץ מחתיכה של זכוכית טיפני ונייר קלף מלבנון. אני לא יודעת למה שמרנו את הקלף. חשבנו שהוא היה חלק מתוך הברית הישנה, אבל זה היה חוזה חכירה של חוות כבשים. אבי לא טרח אפילו לקפל את המפה, ויכולתי לראות את "משה מקבל את עשרת הדיברות" מתחת לכפתור המכוון את התמונה. 'הולכות להיות צרות', חשבתי, והכרזתי על כוונתי ללכת לבית צבא הישועה לשיעור תוף-מרים.
אבא המסכן, הוא אף פעם לא היה טוב דיו.
באותו לילה בכנסייה, היה לנו דובר אורח, הכומר פינץ' מסטוקפורט. הוא היה מומחה לשדים, והעביר דרשה מבעיתה על כמה קל להפוך לאחוזי דיבוק. כולנו הרגשנו מאוד חסרי מנוחה לאחר מכן. גב' וייט אמרה שלדעתה השכנים שלה בדלת ממול היו כנראי אחוזי דיבוק, הם הפגינו את כל הסימנים. הכומר פינץ' אמר שאחוזי הדיבוק נתונים להתקפות זעם בלתי ניתנות לשליטה, והם תמיד, תמיד, ערמומיים מאוד. השטן בעצמו, הזכיר לנו, יכול להופיע כמלאך אור.
אחרי הדרשה ערכנו מסיבה קטנה; אמי הכינה עשרים עוגות פודינג ואת הערימה הקבועה של כריכי גבינה ובצל.
"תמיד אפשר לזהות אישה טובה לפי הכריכים שלה", הצהיר הכומר פינץ'.
אמי הסמיקה.
אז הוא פנה אלי ואמר, "בת כמה את, ילדה?"
"שבע", עניתי.
"אה, שבע", הוא מלמל. "כמה מבורכת, שבעת ימי הבריאה, מנורת שבעת הקנים, שבע החותמות."
(שבע חותמות? עוד לא הגעתי לחזון יוחנן בקריאה המודרכת שלי, וחשבתי שהוא התכוון לסוג של דו-חיים מהברית הישנה, שלא הבחנתי בהם. ניסיתי למצוא אותם במשך שבועות, למקרה שיופיעו בשאלת חידון).
"כן", הוא המשיך, "כמה ברוכים", ואז קדרו פניו. "אבל כמה ארורים." עם המילה הזו אגרופו היכתה בשולחן וכריך עף אל תוך שק התרומות; ראיתי את זה קורה, אבל הייתי מבולבלת לגמרי ושכחתי לספר למישהו. הם מצאו אותו שם כעבור שבוע, במפגש אחוות האחיות. דממה נפלה על השולחן כולו, חוץ מאשר על גב' רות'וול שהיתה חירשת לחלוטין ורעבה מאוד.
"השד יכול לחזור מחוזק פי שבעים ושבעה." עיניו שוטטו לרוחב השולחן. (נשמע גירוד הכף של גב' רות'וול.)
"פי שבעים ושבעה."
("מישהו רוצה את פרוסת העוגה הזאת?" שאלה גב' רות'וול.)
"הטובים ביותר יכולים להפוך לגרועים ביותר - הוא אחז בידי - ילדה תמימה זו, פרח הברית."
"טוב, אז אני אוכל אותה", הכריזה גב' רות'וול.
הכומר פינץ' נעץ בה מבט זועם, אבל הוא לא היה מסוג האנשים המוותרים בקלות.
"חבצלת קטנה זו יכולה להיות בעצמה בית לשדים."
"אה, תירגע רוי", אמרה גב' פינץ' בעצבנות.
"אל תפריעי לי גרייס", הוא אמר בנחישות, "אני מתכוון לכך רק בדרך המשל. אלוהים נתן לי הזדמנות, אל לנו להתיימר לבזבז את מתנות האלוהים."
"ידוע שגם האנשים הקדושים ביותר התמלאו פתאום רשע. ועל אחת כמה וכמה אישה, ועל אחת כמה וכמה ילדה. הורים, פיקחו עין לכל סימן בילדיכם. בעלים, השגיחו על נשותיכם. יבורך שם האל."
הוא עזב את ידי, שהיתה עכשיו מקומטת ולחה.
הוא ניגב את שלו על מכנסיו.
"אל תאמץ את עצמך כל כך, רוי", אמרה גב' פינץ'. "קח קצת פודינג, יש בפנים שרי."
הרגשתי קצת לא במקום, אז הלכתי לחדר בית-הספר של יום ראשון. היה שם לבד, שהשתמשנו בו כדי ליצור תמונות תנ"כיות, ובדיוק התחלתי ליהנות משכתוב של 'דניאל בגוב האריות', כאשר הכומר פינץ' הופיע. שמתי את ידי בכיסים והסתכלתי בלוח.
"ילדה", הוא התחיל, ואז הבחין בלבד.
"מה זה?"
"דניאל", עניתי.
"אבל זה לא נכון", הוא אמר, המום. "את לא יודעת שדניאל נמלט? בתמונה שלך האריות בולעים אותו."
"אני מצטערת", אמרתי, לובשת את ארשת הפנים הטובה והקדושה ביותר שלי. "רציתי לעשות את יונה והלוויתן, אבל הם לא עושים לוויתנים מלבד. אני עושה כאילו שהאריות האלה הם לוויתנים."
"אמרת שזה היה דניאל." הוא היה חשדן.
"התבלבלתי."
הוא חייך. "בואי נסדר את זה, טוב?" והוא סידר בזהירות את האריות בפינה אחת, ואת דניאל באחרת. "מה עם נבוכדנאצר? בואי נעשה עכשיו את תמונת הבהלה עם שחר." הוא התחיל לנבור בערימת הלבד, בחיפוש אחר מלך.
"אין סיכוי", חשבתי, "סוזן גרין הקיאה על דמויות שלושת המלכים בחג המולד, ומקבלים רק שלושה מלכים לקופסה."
השארתי אותו שם. כשחזרתי לסלון מישהי שאלה אותי עם ראיתי את הכומר פינץ'.
"הוא בחדר בית-הספר של יום ראשון, משחק בלבד", עניתי.
"אל תמציאי דברים ג'אנט", אמר הקול. הסתכלתי למעלה. זאת היתה גב' ג'וזברי; היא תמיד דיברה כך, אני חושבת שזה היה בגלל שהיא ניגנה באבוב. זה עושה משהו לפה.
"זמן ללכת הביתה", אמרה אמי. "אני חושבת שהיו לך די והותר ריגושים ליום אחד."
מוזר, הדברים שאנשים חושבים שהם מרגשים.
יצאנו לדרך, אמי, אליס ומיי ("דודה אליס, דודה מיי בשבילך"). אני פיגרתי מאחור, חשבתי על הכומר פינץ' וכמה הוא היה נורא. השיניים שלו בלטו החוצה, וקולו היה חורקני, למרות שהוא ניסה לעשות אותו עמוק ורציני. גב' פינץ' המסכנה. איך היא חיה אתו? ואז נזכרתי בצוענייה. "את לעולם לא תתחתני." אולי זה לא יהיה דבר רע אחרי הכל. היינו צריכות ללכת לאורך המפעלים על מנת להגיע הביתה. האנשים העניים ביותר גרו שם, מרותקים לבתי-החרושת. היו מאות ילדים וכלבים מסמורטטים. 'הדלת ממול' גרו שם פעם, ממש ליד מפעלי הדלק, אבל בן דודם או מישהו השאיר להם בית, ליד הבית שלנו. "דוגמה מושלמת למלאכת השטן", אמרה אמי, שתמיד האמינה שדברים כאלה באו להעמיד אותנו בניסיון.
#
לא הרשו לי ללכת למפעלים לבדי, ובאותו לילה, כשהתחיל הגשם, הייתי בטוחה שאני יודעת למה. אם השדים גרו במקום כלשהו, זה היה כאן. עברנו את החנות שמכרה קולרים נגד פשפשים ורעלים. 'ארקרייט מזיקים' קראו לה; הייתי בפנים פעם, כשהיתה לנו מגיפת ג'וקים. גב' ארקרייט היתה שם, עוברת על הקופה; היא הבחינה במיי בדיוק כשעברנו וצעקה לה להיכנס. אמי לא היתה מרוצה במיוחד, אבל מלמלה משהו על ישו שהתרועע עם גובי מסים וחוטאים ודחפה אותי פנימה, לפני כולם.
"איפה היית, מיי", שאלה גב' ארקרייט, מנגבת את ידיה בסמרטוט כלים. "לא ראיתי ממך זכר כבר חודש."
"הייתי בבלקפול."
"הו, עשית קצת כסף, מה?"
"זכיתי בבינגו שלוש פעמים."
"לא."
גב' ארקרייט התפעלה והתרגזה בו זמנית.
השיחה נמשכה כך במשך זמן מה, גב' ארקרייט התלוננה שהעסקים חלשים, שהיא תיאלץ לסגור את החנות, שכבר אין רווחים במזיקים.
"נקווה שיהיה לנו קיץ חם, זה יוציא אותם החוצה."
אמי היתה שרויה במצוקה גלויה.
"זוכרות את גל החום הזה לפני שנתיים?" אוו, אני עשיתי אז עסקים. ג'וקים, תיקנים, עכברושים, כל מה שתרצו, אני הרעלתי. לא, זה כבר לא אותו דבר."
שמרנו על שתיקה מכובדת דקה או שתיים, ואז אמי השתעלה ואמרה שאנחנו צריכות ללכת.
"הנה", אמרה גב' ארקרייט, "קחו 'תאלה לילדונת."
היא התכוונה אלי, חיטטה איפשהו מאחורי הדלפק והוציאה כמה קופסאות שימורים בצורות שונות.
"זאת יכולה לשמור בפנים ת'גולות שלה וכל מיני", היא הסבירה.
"תודה", אמרתי וחייכתי.
"'תן יודעות, זאת בסדר זאת", היא חייכה אלי, ניגבה את ידה על ידי ביסודיות ונתנה לנו לצאת מהחנות.
"תראי את אלה מיי". הצגתי אותן.
"דודה מיי", אמרה אמי בחדות.
מיי בחנה אותן ביחד איתי.
"'דג כסף", היא קראה. 'יש לפזר בנדיבות מאחורי כיורים, אסלות ומקומות לחים.' יפה מאוד. מה זה: 'כינים, פשפשי מיטה, וכו'. הצלחה מובטחת או הכסף חזרה'."
לבסוף הגענו הביתה, לילה טוב מיי, לילה טוב אליס, אלוהים יברך. אבי כבר הלך לישון בגלל שעבד במשמרת הבוקר. אמי תלך לישון רק בעוד כמה שעות.
במשך כל הזמן שהכרתי אותם, אמי הלכה לישון בארבע בבוקר, ואבי קם בחמש. זה היה נחמד מבחינה מסוימת, בגלל שהייתי יכולה לרדת למטה באמצע הלילה ולא להיות בודדה. לעתים קרובות היינו אוכלות קותלי חזיר עם ביצים, והיא היתה מקריאה לי קצת מהתנ"ך.
#
כך התחיל את החינוך שלי: היא לימדה אותי לקרוא מספר דברים, והיא סיפרה לי על חיי הקדושים, איך הם היו לאמיתו של דבר מרושעים, ומלאים בתשוקות ללא שם. הם לא היו ראויים לפולחן; זאת היתה כפירה נוספת של הכנסייה הקתולית ואל לי ללכת שולל אחר לשונם החלקלקה של כמרים.
"אבל אני אף פעם לא רואה כמרים."
"סיסמתה של כל ילדה צריכה להיות היי נכונה."
למדתי שיורד גשם כשעננים גבוהים מתנגשים בבניינים גבוהים, כמו צריח כנסייה או קתדרלה; ההתנגשות מנקבת אותם, וכל מי שנמצא למטה נרטב. לכן, בימים עברו, כשרק בניינים גבוהים היו קדושים, אנשים נהגו לומר שהניקיון קרוב לאלוהות. ככל שהעיר שלך היתה קדושה יותר, כך הבניינים שלך היו גבוהים יותר, והיית מקבל יותר גשם.
"לכן כל המקומות של עובדי האלילים יבשים כל כך", הסבירה אמי, ואז היא בהתה בחלל, ועפרונה רעד. "הכומר ספראט המסכן."
גיליתי שכל דבר בעולם הטבעי היה סמל למאבק האדירים בין טוב ורע. "חשבי על נחש הממבה", אמרה אמי. "הממבה יכול להשיג סוס דוהר במרחקים קצרים." והיא ציירה את המירוץ על גיליון נייר. היא התכוונה שבטווח הקצר, הרשע יכול לנצח, אבל לעולם לא בטווח הארוך. שמחנו מאוד, ושרנו את ההמנון האהוב עלינו, "לפיתוי אל תיכנע."
ביקשתי מאמי ללמד אותי צרפתית, אבל פניה קדרו והיא אמרה שאינה יכולה.
"למה לא?"
"כך כמעט הידרדרתי."
"על מה את מדברת?" התעקשתי, בכל הזדמנות. אבל היא רק נדה בראשה ומלמלה משהו על כך שאני צעירה מדי, שאגלה מהר מאוד, שזה היה מלוכלך.
"יום אחד", היא אמרה לבסוף, "אספר לך על פייר." ואז היא הדליקה את הרדיו והתעלמה ממני למשך זמן כה רב, שהלכתי למיטה.
לעתים קרובות, היא היתה מתחילה לספר לי סיפור ואז עברה למשהו אחר באמצע, וכך לעולם לא זכיתי לשמוע מה קרה לגן-עדן עלי אדמות כשהוא חדל להתקיים ליד חופי הודו, ונשארתי תקועה עם "שש כפול שבע שווה ארבעים ושתיים" במשך שבוע כמעט.
"למה אני לא הולכת לבית-ספר?" שאלתי אותה. הייתי סקרנית בקשר לבית-הספר בגלל שאמי תמיד קראה לו בית-גידול לחיידקים. לא ידעתי למה התכוונה, אבל ידעתי שזה היה דבר רע, כמו תשוקות לא טבעיות. "הם יסיטו אותך מדרך הישר", היתה התשובה היחידה שקיבלתי.
חשבתי על כך בבית-השימוש. הוא היה בחוץ, ואני שנאתי לצאת אליו בלילה בגלל העכבישים שהגיעו ממחסן הפחם. אבי ואני היינו תמיד בבית-השימוש, כך נראה, אני יושבת על ידי ומזמזמת, והוא עומד, אני מניחה. אמי התרגזה מאוד.
"תיכנסי חזרה, זה לא דורש כל כך הרבה זמן."
אבל זה היה המקום היחיד שאליו היה אפשר ללכת. כולנו חלקנו חדר שינה אחד, כיוון שאמי בנתה חדר אמבטיה מאחור, ועם הזמן, אם תצליח להתאים את לוחות המחיצה, תבנה גם חדר קטנטן בשבילי. היא עבדה עם זאת לאט מאוד, בגלל שדברים רבים העסיקו אותה, לדבריה. לפעמים גב' וייט באה לעזור לערבב את המלט, אבל אז שתיהן היו הולכות לשמוע את ג'וני קאש, או לכתוב חיבור חדש על טבילה באמצעות צלילה מלאה במים. היא אמנם סיימה לבסוף, אבל רק לאחר שלוש שנים.
בינתיים, השיעורים שלי נמשכו. למדתי על גננות ועל מזיקי גינה באמצעות החלזונות וקטלוג הזרעים של אמי, ופיתחתי הבנה בתהליכים היסטוריים באמצעות הנבואות שבספר הבשורה, וכתב עת בשם 'האמת לאמיתה', שאמי קיבלה מדי שבוע.
"אליהו הנביא נמצא שוב בקרבנו", היא הכריזה.
וכך למדתי לפענח את הסמלים והפלאות שהלא-מאמינים אולי לא יבינו לעולם.
"תצטרכי לדעת זאת כאשר תצאי למשימה בשטח", היא הזכירה לי.
ואז, בוקר אחד, כשקמנו מוקדם להאזין לאיוון פופוב משדר מאחורי מסך הברזל, צנחה מעטפה חומה שמנה מתוך תיבת הדואר. אמי חשבה שאלה מכתבי תודה מאנשים שהשתתפו ב'מסע הצלב לריפוי החולים' שערכנו בבית העירייה. היא פתחה את המעטפה ופניה נפלו.
"מה קרה?" שאלתי אותה.
"זה בקשר אלייך."
"מה איתי?"
"אני חייבת לשלוח אותך לבית-הספר."
טסתי לבית-השימוש והתיישבתי על ידיי; סוף סוף, בית-הגידול.

oranges.jpg

קולם טובין האמן

זהו סיפורו של הנרי ג'יימס, הסופר הגדול יליד ארצות הברית, שהפך לאשף הגלוּת וחי בין אמנים ובני אצולה בפריס, רומא, ונציה ולונדון.
בינואר 1895 צפה ג'יימס בהצגת הבכורה של מחזהו הראשון בלונדון. מעולם לא היה כה פגיע וחשוף למבט הציבורי. >>>

איימי בלום האהבה ממציאה אותנו

זהו סיפורם של אשה אחת, אליזבת טאוב ושל שני גברים, מקס והאדי והיחסים בינהם הנפרשים על פני 30 שנה. הזמן זורם במעגלים שהולכים ומתרחבים, ובתחנותיו הגבורים נפגשים, נפרדים, עוזבים, אובדים ונפגשים שוב. >>>

קציעה עלון "עברית היא סקסמניאקית": על ספרות פורנוגרפית חדשה

האבחנה בין "פורנו טוב" ל"פורנו רע" כרוכה במעתק מהמושג "אהבה רומנטית" למושג "כבוד הדדי": הכבוד ההדדי – או האחווה הרגשית – הוא תנאי הכרחי להצלחת המפגש בין בני- זוג-לסקס שאינם בהכרח זוג "רומנטי" או מאוהב. >>>

רָסֶל סָלָזאָר פָּרֵניָאס משבר הטיפול בפיליפינים: ילדים ומשפחות מפוצלות בכלכלה הגלובלית החדשה

אמהות מהגרות העובדות כמטפלות נקלעות לעתים תכופות למצב כואב שבו הן מטפלות בילדיהם של אחרים בשעה שנמנע מהן לטפל בילדיהן שלהן. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית