בית

בבל , , 25/8/2019

                           

 

פיטר רייס בובור

מתוך דמיון של מהנדס


בובור, או מרכז פומפידו, כפי שהוא מכונה כיום, מסמל עבורי את תחילת הקריירה האמיתית שלי. בתחילת שנת 1971 עבדתי בקבוצת מבנים 3 במשרד אובה ארופ ושות' בלונדון, שם גרתי מאז שובי מסידני ומארצות הברית באביב 1968. העבודה בקבוצת מבנים 3 היתה עירוב של מבנים המבוססים על קונסטרוקציות כבלים ואריגים מיוחדים, לרוב עם פריי אוטו בגרמניה, ועבודת בנייה קונבנציונלית בבריטניה. נראה שהתחרות של מרכז בובור היתה הזדמנות לעריכת ניסויים. התחרות נוהלה בידי ממשלת צרפת, והפרויקט נראה לנו מעשי ובעל סבירות גבוהה למימוש. הבהירות הקרטזיאנית של גישת המימשל הצרפתי היא ששכנעה אותנו שמדובר סוף-סוף בתחרות שבה הכל צפוי להתנהל כמו שצריך. מובן שהיום, כשאנו כבר חכמים לאחר מעשה, איננו כה תמימים, אבל באותם ימים האמנו. במבט לאחור, בצדק.
אנחנו, כלומר מבנים 3 במשרד אובה ארופ ושות' -- צוות שנוהל בידי טד האפולד, שבו הייתי שותף עמית -- הוצגנו בפני הארכיטקט ריצ'רד רוג'רס על ידי פריי אוטו. טד קיבל פנייה מריצ'רד בעניין תחרות ליציע חדש למגרש הכדורגל של צ'לסי. פריי סיפר לריצ'רד שהוא עבד תמיד עם המהנדסים ממבנים 3 באובה ארופ ושות' בלונדון, ויחד הגשנו את ההצעה, שלא זכתה, ליציע מגרש הכדורגל בצ'לסי.
תוך כדי דיונים הבנו כי אחת הסיבות הטובות לגשת לתחרויות היא לבחון קשרים וגישות עיצוביות חדשות, ולאו דווקא כדי לזכות בהן. מובן שמותר לקוות לזכות, אבל, והדבר נכון במיוחד כשמדובר בתחרויות פתוחות -- לבובור הוגשו 687 הצעות -- השתתפות אך ורק מתוך מטרה לזכות היא תקיעת גול עצמי, שכן הדבר מביא לידי אימוץ גישה שמרנית וזהירה, שיעדה העיקרי הוא לא לפגוע. עם התובנה הזאת פנינו לריצ'רד רוג'רס, אשר זמן קצר קודם לכן הקים שותפות עם רנצו פיאנו, ושאלנו את שניהם אם יאותו להצטרף אלינו לתחרות. לאחר היסוס מה וחוסר החלטיות, הם נענו בחיוב.
התחרות עצמה היתה עסק משונה. לפיאנו ולרוג'רס היה מושג ברור ביותר של הבניין או של הדימוי שהם חיפשו -- רעיון שצמח מארכיגרם1, סדריק פרייס וג'ואן ליטלווד, ומהאופטימיות של שנות השישים. מדובר היה בקונסטרוקציה גדולה אך בלתי מחייבת, שתאפשר כל סוג של פעילות. מכונת מידע. ביסוד הרעיון היתה מונחת ההשקפה, שגם צוינה בהנחיות לתחרות, כי אל לה לתרבות להיות אליטיסטית, כי עליה להיות כמו כל צורה אחרת של מידע: פתוחה לכל בסביבה ידידותית וחסרת מעמדות. מרגע שהרעיון הארכיטקטוני, אותה קונסטרוקציית פלדה רחבה ואוורירית, החל להתגבש, משימתנו היתה, בשתי מילים, לתכנן את המסגרת.
בתחילה חיפשנו אחר הפתרונות המתבקשים -- קורות בעלות מפתח רחב, המאפשרות חלל פתוח ללא עמודים. התוצאה שהתקבלה היתה מגושמת, מסגרת שלא ביטאה כלל את כוונותינו. לפיכך החלטנו להציג גישה שתבטא את רוח כוונותינו, גם אם הפתרון עצמו עלול להיות במידת-מה לא מעשי. קונסטרוקציית המבנה, בעלת תקרות במיפתחים גדולים ללא עמודים, היתה בעיה הנדסית פשוטה. היה אפשר לבצעה בקלות. לפיכך, אימוץ גישה שונה לא פגם בעצם האמונה בפרויקט. כל מהנדס היה יכול להעיף בו מבט ולומר: "לא כל-כך מעשי, זה מה שהם צריכים לעשות", ולהדגים את הפתרון האפשרי.
במקום זאת, ניסינו לפרוש את טווח הרעיונות יוצאי הדופן אשר תאמו את הפילוסופיה ואת המטרות של הארכיטקטורה, ובכך להצית את הדמיון. הרי לא ציפינו לזכות. פיאנו ורוג'רס עבדו על תחרות ה-Burrell. זו היתה התחרות שבה הם רצו לזכות. אנחנו עבדנו באותו הזמן עם הארכיטקט רובין ספנס על התוספת לבתי הפרלמנט. זה היה פרויקט רציני. בובור, לעומת זאת, נועד לפיתוח רעיונות ולבחינת העניין בעבודה משותפת בינינו, אנשי מבנים 3, לבין פיאנו ורוג'רס. לא היינו צריכים להתפשר. עשינו מה שרצינו.
הפתרון התבסס על תקרות ניידות. האתגר היה בתכנון הפרטים. המחבר התומך את התקרה הפך למרכיב המרכזי בעיצוב. פיתחנו גישה תיאורטית, שבה קונסטרוקציה ממולאת מים שתפקידה להגן מפני אש. הפיכת המחבר למהות הפתרון ביטאה במדויק את הרוח שרצינו להעביר. ככלות הכל, יש בפאריס מבני פלדה נפלאים רבים, החל בכניסות האר-נובו של תחנות המטרו, וכלה במבנים הגדולים דוגמת גָאר דֶה לִיוֹן, מגדל אייפל או הגראנד פָּאלֶה. ברבים מן המקרים, האקספרסיביות של המַחְבָּרִים היא שמעניקה למבנים את אופיים האנושי ואת האווירה הידידותית. היינו חלק ממסורת אצילה, ואמרנו זאת.
העבודה על התחרות היתה מהנה. לקראת הסוף הכל נעשה במהירות, כך שלא נותר זמן למסמס את ההנאה. זו נקודה חשובה לגבי תחרויות, במיוחד תחרויות פתוחות. אסור שההגשה תהיה מפורטת מדי או שתהיה מענה מנומק ומדויק מדי להנחיות, שכן לצוות השופטים יש זמן מועט מאוד להקדיש לכל הצעה. הם יתרשמו מן הרעיון ומרוח הסרטוטים.
עכשיו זה כבר היסטוריה, אבל זכינו. אני זוכר את התאריך, 13 ביולי 1971, משום שאשתי היתה בבית החולים, לאחר שילדה את ילדנו הרביעי, נמוני, באותו בוקר. מאותו רגע הכל השתנה. בהתחלה היה השינוי איטי, אולם בהמשך הכל השתנה לחלוטין.
אינני יודע בוודאות מדוע אנו נוטים להתנגד לשינוי, למרות כל האפשרויות שהוא פותח בפנינו. בימים שלאחר ההודעה על הזכייה, הכל היה מבולבל. אנו המהנדסים -- טד האפולד ואנוכי -- לא היינו הכוכבים הראשיים: זה היה תפקידם של הארכיטקטים. אבל גם לנו היה תפקיד, היינו חלק מקובל והכרחי מן הצוות, אולי כוכבים עתידיים. זה היה מרגש מאוד. אני מניח שההרגשה היתה דומה לזכייה בלוטו, ובמובן מסוים זה אכן מה שקרה. כולם רצו ליטול חלק. עובדי ארופ כולם היו מוכנים להטות שכם. אנשים התייצבו בפריס רק משום שהיה נדמה להם שטד או אני קרצנו לעברם ברחוב ביום שלישי.
לקח זמן למציאות לחלחל פנימה, וכשזה קרה היא היתה מאיימת. באותם שלושה חודשים ראשונים שכנענו את עצמנו שאנחנו באמת ובתמים מהנדסי הפרויקט. אנחנו הרי בנינו את בית האופרה של סידני, אני הייתי העדות החיה לכך, ועתה היה עלינו לספק את הסחורה. לא כך תכננה זאת ממשלת צרפת. היא ראתה בעיני רוחה מהנדסים ואדריכלים צרפתים המבצעים את התוכניות, כאשר זוכי התחרות רק משגיחים מרחוק כדי להבטיח שהכוונות העיצוביות אכן נשמרות. אנחנו טענו כי בתוכנית שלנו כל המהות היא בפרטים. אי אפשר להפריד בין ביצוע לכוונות. רובר בורדאז, נשיא הגוף המזמין, השתכנע, והפגין בפעם הראשונה (אם כי לא האחרונה) את חוכמתו ואת ניסיונו לנוכח הלחצים הרבים.
המשא ומתן עם המזמין ועם הרשויות, כאשר טד האפולד מייצג את ארופ, היה מסובך ומייגע, ולא נטלתי בו חלק משמעותי. לאט-לאט התחלתי להבין את גודל המשימה שהתעקשנו בצהלה כי ביכולתנו לבצע.
באותה עת לא דיברתי צרפתית. מכיוון שאני אירי, השכלתי הבלתי מושלמת כללה גאלית, לטינית ויוונית עתיקה, כולן שפות שלא הועילו הרבה בפריס של 1971. במקום זאת למדנו לחייך. ייתכן שהעובדה שלא דיברנו את השפה היתה דווקא לטובתנו. מאז נוכחתי ביתרון זה גם בהזדמנויות אחרות, בשעה שהחמצנו את כל ההרצאות וההסברים שהופנו אלינו על-ידי כל הגדולים והחכמים. פשוט השבנו בחיוך לכל מה שנאמר לנו, והמשכנו במילוי תפקידנו. מדי פעם נהגו חברי הצוות דוברי הצרפתית לקטוע את חלומנו ולשתף אותנו בפקפוקים ובחוסר שביעות הרצון מצד הפקידים הצרפתים, שהיומרה שלנו נראתה להם בלתי מציאותית, במיוחד יומרתם של המהנדסים הבריטים: "יש לנו כמה מהנדסים מצוינים בצרפת, לידיעתכם..." אבל אנחנו המשכנו לחייך ולהאמין שאנחנו בכל זאת שונים.
על-פי תנאי התחרות, הצוות עצמו, הן המהנדסים והן הארכיטקטים שבו, התמקם בפריס. זה היה צוות קטן, מרוכז בעצמו, מנותק וגם "אד הוק" בצורה נפלאה. למעט כמה מאנשי הצוות של פיאנו ורוג'רס, לא הכרנו למעשה איש את רעהו לפני תחילת ההרפתקה. כתוצאה מכך, לוותה ההתחלה בניסיונות של חברי הצוות השונים לתפוס את מקומם ולבסס את מעמדם, עד אשר התגבשו יחסי עבודה, וכל זאת רק הוסיף לאווירת חוסר המציאות ששרתה בכל.
תפקידי שלי בפרויקט, והיחסים שבניתי עם האחרים, הושפעו מניסיוני בבית האופרה של סידני. עבדתי על הפרויקט ההוא קרוב לשבע שנים. במידה מסוימת הוא היה מעין מבשר לבובור, תחרות בינלאומית גדולה שזכה בה במפתיע ארכיטקט לא מוכר. גם שם היה מדובר באנדרטה לתרבות, בסמל לעיר. שם למדתי את המעט שידעתי על ארכיטקטורה. לא הכרתי היטב את הארכיטקט של הפרויקט, יורן אוטזון, אבל נהגתי להתלוות אליו לאתר ולהאזין להסבריו מדוע החליט כפי שהחליט. הדבר העיקרי שנחרת בזכרוני הוא חשיבותם של הפרטים בקביעת קנה המידה ובאופן שבו אנו רואים בניינים. בית האופרה של סידני היה בניין גדול שתוכנן לקלוט קהל, פרטיו תוכננו בקפידה, עד למחבר בין הרעפים למובילים. זו היתה דרכו של אוטזון להפוך את הבניין לרך וידידותי. בובור גם הוא היה גדול, אפילו עצום. הוא נזקק לטיפול דומה, וההחלטות הראשוניות הקשורות בתכנון היו חייבות לאפשר זאת.
אט-אט התבהרה הבעיה ההנדסית העיקרית: מפתח רחב של 44.8 מטרים, שנדרש לשאת בעומס של ספרייה כבדה שיכולה להיות ממוקמת בכל מקום בבניין. גמישות עתידית היתה מרכיב פילוסופי מרכזי בתכנון. מגבלת גובה של 28 מטרים קבעה את מפלס הקומה העליונה -- 28 מ' הוא הגובה המרבי של סולם מילוט של כבאים. מגבלה זו נועדה למנוע את הגדרת הבניין כ"בניין גבוה" על-ידי מכבי האש, שכן משמעות הדבר היתה דרישות נוספות רבות לדרכי מילוט ולהגנות מפני אש, שהיו מסכלות את כל התפיסה התכנונית. הדרישה החשובה הנוספת היתה שעל קונסטרוקציית השלד להימתח מחזית הבניין ועד אחוריו, לרבות שני אזורי התנועה מלפנים ומאחור. בצד הפונה לכיכר, בחזית הקדמית, היא נועדה לתנועת אנשים, ובצד הפונה לרחוב רנאר היא נועדה למערכות השירות: פתחי האוורור, כבלים, אינסטלציה סניטרית, מעליות שירות וכל שאר המתקנים הנלווים לבניינים מודרניים.
זמן קצר לאחר הזכייה בתחרות נסעתי ליפן להרצות בכנס בנושא מבני מתיחה. כחלק מן הכנס אורגנו סיורים לאוֹסָקָה, כדי לראות את המבנים ששרדו מהיריד העולמי של 1970. אחד מן המבנים היה שלד מרחבי ענק שתיכננו קנזו טנגה ופרופסור טסובוי, המהנדס היפני הנודע. שם ראיתי מִפרָקים גדולים מפלדה יצוקה.
הרעיון נולד. זה זמן-מה שאלתי את עצמי מה הדבר שהעניק למבנים ההנדסיים הגדולים של המאה ה19- את קסמם המיוחד. לא היו אלה רק התעוזה והביטחון שהם מקרינים. אלה מצויים גם ברבים מן ההישגים ההנדסיים של ימינו, אלא שהם חסרים את החום, את הייחודיות ואת האישיות של מקביליהם מן המאה ה19-. נוכחתי בסימנים שהעידו על הדאגה והיחס שמעצביהם הרעיפו עליהם. כמו קתדרלות גותיות, הם גדושים מעשי אומנות וטעם אישי. עיטורי הברזל היצוק והמחברים היצוקים מעניקים לכל אחד מן המבנים איכות המייחדת את מעצבם ומבצעם, עדות לכך שהם בוצעו ונהגו על-ידי אנשים אשר עמלו עליהם והטביעו בם את חותמם.
גם פלדה יצוקה יכולה להיות בעלת איכויות כאלו. לפלדה יצוקה היה הפוטנציאל לבטא את אותו מגע אנושי. אולם מאז התקופה הוויקטוריאנית היא נזנחה כחומר בנייה. הצורך בחומרים שהתנהגותם מהימנה וצפויה חיסל לחלוטין את כל אותם חומרים שלא יוצרו בתהליך תעשייתי סטנדרטי, שבו אפס פגמים הם התוצאה המוכחת של התהליך עצמו. אבל כאן נעשה בו שימוש במבנה גדול-ממדים. החלטתי כי בבובור תהיה הפלדה היצוקה החומר העיקרי.
בשלב זה, מן הראוי להסביר ביתר בהירות את ההיגיון שהוביל לבחירה בפלדה יצוקה בכל המבנה המרכזי של בובור. מבני פלדה בנויים לרוב מחתכי פלדה סטנדרטיים, חתכי I, חתכי תעלה, מרובעים, מלבנים וזוויות. הללו מיוצרים בערגול ובמשיכה בקווים רצופים המבטיחים את איכותם. הם גם מבטיחים אחידות חזותית וגיאומטרית המותירה מעט מאוד מקום לביטוי אישי. נוסף על כך, לכל אחד יש דעה קדומה לגבי מבני פלדה העשויים מחלקים תעשייתיים סטנדרטיים. חסרים בהם ההפתעה והאישיות, במיוחד עבור הקהל הרחב, ולכך מצטרף היעדר מוחלט של תחושת מגע וחמימות בין הצופה לבין היוצר, בין שמדובר במעצב ובין שמדובר ביצרן. השימוש בפלדה יצוקה היה ניסיון לפרוץ את המבוי הסתום הזה; דרך ליצור באמצעות המבנה של מרכז פומפידו משהו, שבגלל היותו מפתיע ובלתי צפוי מראש, כתוצאה מהחיבור יוצא הדופן בין היציקות למרכיבי הפלדה הרגילים יותר, יהפוך את המבנה לחלק מבניין נגיש ומעורר אהדה. קנה המידה של מרכז בובור יהיה קנה המידה של חלקיו ולא של השלם.
מובן שיש עוד פנים רבות וחשובות לבניין ולארכיטקטורה שלו. תנועת האנשים בחזית הכיכר, הכיכר עצמה, המרחבים הגדולים של הרצפות הפנויות, כולם חלק מן המאמץ האדיר להפוך את המקום למקום המיועד לאנשים, שבו יוכל כל פרט למצוא את עצמו לנוכח המונומנט העצום. אחרי הכל, יצירת היכל עממי לתרבות, שבו האדם הפשוט לא ירגיש מאוים, היתה אחת המטרות המוצהרות של התחרות, ושל הפתרון שהציעו פיאנו ורוג'רס.
אני עצמי הזדהיתי בקלות עם תחושת האיום של התרבות. כמי שגדל באירלנד הכפרית, שבה התרבות היחידה היתה החירות להשמיע שפה בעלת צלילים דוחים, ועבר דרך מחלקות טכניות של אוניברסיטה פרוטסטנטית קודרת, מקומות כמו הלובר והגלריה הלאומית בלונדון הממו אותי. שפת התרבות העוינת, הנוקשה והיומרנית היתה מחסום בפני עצמו. רציתי בכל מאודי להפוך את מרכז בובור למקום נגיש, מקום כמו בית האופרה של סידני או מגדל אייפל, שבהם מרגישים נינוחים, ולא מפוחדים או מדוכאים.
פלדה יצוקה היתה האמצעי לכך. זו הפכה להיות תרומתי, משימתי. חשתי כי אני האדם הפשוט ביותר בצוות. הייתי נחוש למלא את חלקי. לא הביורוקרטים ולא התעשייה, אשר מאוחר יותר החליטה שהקיבעון שלי לגבי שימוש בפלדה יצוקה מטופש ובלתי מתאים לעידן המודרני של 1971, לא הבינו כי יש להם עסק עם מהנדס אובססיבי. אחרי הכל, מהנדסים הם אנשים הגיוניים, לא כמו ארכיטקטים או טיפוסים אמנותיים אחרים. הם נוטים לקבל החלטות על-פי שיקולים רציונליים, שכן מדובר באנשים בעלי ערכים פרגמטיים, אנשים אשר ראו את האור.
ההחלטה להשתמש בפלדה יצוקה התקבלה עוד לפני שתכננו את הקונסטרוקציה. היא התקבלה אף לפני שידענו אם זה יצליח, לפני שידענו דבר וחצי דבר על אודות עיצוב בפלדה יצוקה. שלוש מערכות נפרדות של עבודה החלו לפעול בו-זמנית.
בנקודה זו חשוב לדבר על עבודת הצוות. לעתים קרובות נעשה שימוש לרעה במונח הזה ככיסוי לנועם הליכות, או כהצדעה לאחרים בידי מישהו שזוקף לזכותו את כל הזכויות והאחריות לממצא חשוב. צוותים טובים מורכבים מאנשים שונים, אנשים אשר גישותיהם הנבדלות משלימות זו את זו, ואשר נכונותם האישית לעבוד יחדיו ולקבל את נוכחותם ואת תרומתם של כל היתר, לזמן-מה לפחות, מאפשרת יצירת מומנטום אמיתי. נוסף על רנצו פיאנו וריצ'רד רוג'רס, הצוות שעבד על הקונסטרוקציה בשלב הרעיוני הזה כלל ארכיטקטים חשובים אחרים כמו לורי אבוט -- עוד משוגע-לדבר ייחודי ומסור כמוני -- רשם מעולה שהיה יכול לרשום ולהמחיש באופן גרפי את הרעיונות שאני יכולתי רק לדבר עליהם, ושלושה מהנדסים: לנארט גרוט, האיש שעשה את העבודה ופיקח עליה; ג'וני סטנטון, צעיר בן עשרים ומשהו, מוכשר ונינוח; ואנדרו דקאני, מהנדס מן האסכולה הישנה, מהנדס כמו שמהנדסים אמורים להיות. מעל כולם ריחפו בלונדון טד האפולד, פובל אהם וכל היתר בהיררכיה של ארופ, אשר נשאו ונתנו על יצירת החלל שיאפשר לצוות להתחיל בעבודתו.
לגיבוי של ארופ היה תפקיד מכריע. אנחנו, שעבדנו בפאריס, יכולנו להעלות רעיונות ולחקור ולהדגים כיצד הם עובדים. אבל בהנדסה, מבנים חייבים להיות נכונים ומדויקים. אסור להם להיכשל. כאשר מחדשים, והשימוש בפלדה יצוקה בצורה זו היה חידוש, חיוני שיעמדו לרשותך אמצעים לניתוח מפורט ויסודי שייעשה בידי האנשים המיומנים ביותר, כאלה שאין להם מחויבות רגשית להצלחת הפתרון, אלא רק התעקשות ברורה, הגיונית ואובייקטיבית שהקונסטרוקציה ומרכיביה יעמדו בכל החוקים והדרישות הנחוצים. סידני לימדה אותי כיצד לעשות שימוש מושכל בארופ ובעובדיו המוכשרים. בובור היה ההוכחה שזה עובד.
השימוש בכישרונם של המהנדסים הרבים המיומנים מאוד בארופ היה מרכיב מרכזי בכל מה שעשיתי, ועבודתי היתה דלה והרבה פחות הרפתקנית בלעדיו. מבין הרבים שהסתייעתי בהם בתקופה ארוכה זו, בולטים במיוחד שניים: ג'ון בלנשארד, המנתח המוכשר ביותר שהכרתי, וטורלוך אובריאן, מדען חומרים שאין שני לו. מהר מאוד הבנו שהמשימה העומדת בפנינו אינה כה פשוטה, ואי אפשר לפתור אותה בשיחת טלפון ליפנים שיגידו לנו מה לעשות. המשימה הברורה אך הקשה ביותר היתה למצוא את המבנה הנכון. מהות הבעיה היתה שהארכיטקטורה נזקקה למיפתח נקי של 44.8 מטר, שיחד עם אזורי התנועה מלפנים ומאחור הגדילו את המבנה ל56.8- מטר. על המבנה היה להכיל את כל שלושת האזורים. סיבוך נוסף היה שהחלל הפנימי האמיתי היה רק המפתח העיקרי -- אזורי התנועה היו מחוץ לחזית -- כך שהיה הכרח ליצור נקודה טבעית שאליה תכוון החזית. לא היה טעם בתכנון קונסטרוקציה מסיבית, אשר תימתח מעל החלל העיקרי כולל אזורי התנועה והתעלות. ניסינו כמובן לפתור את זה בדרך זו. הארכיטקטים לא התרשמו. ניסינו גם להכפיל את העמודים מכל צד, כדי לקצר את המפתח בקצות המבנה. גם זה לא הרשים אותם; אפשר אף לומר שזה זכה לציון שלילי.
ואז הציע אחד מחברי הצוות, אינני בטוח מי, ככל הנראה לנארט גרוט -- מכל מקום אני יודע שלא היה זה אני -- קורה נמשכת על זיז תומך קצר, מה שמכונה פתרון הגרברטה, על שם היינריך גרבר, מהנדס גרמני מן המאה ה19-, שהמציא את הפתרון התכנוני הזה לגשרים. הצעה זו פתרה באופן אלגנטי את כל הבעיות. מובן שמיהרנו לאמץ אותה. הצעד הבא היה לעצב את האלמנטים -- את העמוד, את החיבור, את הגרברטה ואת הקורה. המפתח לכל היה הגרברטה. ככלות הכל, עמוד הוא עמוד; מוט חלול עגול שנועד לשאת עומס. וחיבור לא קשה למצוא; בחרנו במוט עגול מלא. לא, העניין היה בגרברטה ולאחר מכן בקורה. שוב החל המאבק על מציאת רעיון טוב. היה ברור כי נדרשת יציקה, אולם מאיזה סוג, באיזו צורה? ההצעה הזוכה הגיעה מכיוונו של ג'וני סטנטון, בסיועו של, אם זיכרוני אינו מטעני, לורי אבוט: יחידה אחת שעוברת מהחיבור דרך העמוד, ומתחברת אל הקורה בחיבור פרקי.
מנקודה זו החל התכנון האמיתי של הגרברטה. הדבר לקח חודשים. היינו חייבים לתכנן משהו הניתן ליציקה. ביקורים אצל מומחים ובבתי יציקה סייעו לנו להבין כיצד יש לבצע זאת. הכוחות והעומסים שבחלק -- אני אוהב את המילה חלק, היא נותנת לי הרגשה של אמן כשאני משתמש בה2 -- היו הגורמים העיקריים שקבעו את צורתו: חלק צר יותר באזור המתיחה ובמקום שבו מופעל העומס, ומעובה וחזק יותר באזור החיבור לעמוד, שבו העומס והמומנטום מגיעים לשיא, ושוב צר ועדין יותר באזור המחבר עם הקורה. פיתוח הצורה והאופי האינטראקטיבי של העיצוב היה מסובך בשלב זה. החלטות מסוימות יכלו להתקבל רק על-ידי המהנדסים. איכות החומר ואופי הלחצים על האלמנט היו צריכים להשתוות לעומס שפלדה יצוקה יכולה לשאת. האחריות של המהנדסים בנקודה זו היא חד-משמעית. אסור שהמבנה יתמוטט. הוא חייב לתפקד, ולהמשיך לתפקד תחת כל תנאי עומס. הוא עשוי להיראות אלגנטי או לא, הוא עשוי לבטא את האופי המובנה של פלדה יצוקה או של החומר שממנו הוא עשוי, ואם זה אפשרי זה נותן הרבה סיפוק, אבל אם לא, צריך להתפשר מעט. הוא חייב לשאת את העומסים.
פלדה יצוקה היתה חומר לא מובן היטב. היא יוצרה בעיקר בבתי יציקה מהמאה ה19-, במיוחד באירופה, בלב אזורי התשתית התעשייתית הישנה. שיטותיהם וגישותיהם התבססו על עבודת אומנות, ולא השתנו כמעט מסוף המאה ה19-. למסורת זו היה הכרח להוסיף את דרישות התקן המודרניות לבחינת המהימנות והיציבות. באותה עת החלה להתפתח טכנולוגיה חדשה שנולדה מהצורך בכיסויי פלדה אמינים לכורים גרעיניים ומהמורכבות של בניית אסדות נפט לים הצפוני העמוק והקר. היא כונתה "מכניקת השברים", המדע הצופה את התנהגות המתכות בתנאי לחץ, ואת אופן תגובתן במקרה שיופיעו בהן פגמים וסדקים קטנים. נדמה היה שזה הפתרון. עבדנו יחד עם מכוני הריתוך הן בצרפת והן בבריטניה כדי לפתח דרך להשתמש בטכנולוגיה זו לחיזוי התנהגות הגרברטה, ולהגדרת החומר הנכון. הצורה הסופית של הגרברטה, ששורטטה בקפדנות, נבנתה כדגם ושורטטה מחדש פעמים רבות בידי הארכיטקטים, ביטאה את כל הצרכים הללו.
לאט-לאט, תוך כדי עבודה, פיתחנו פילוסופיה לגבי עבודתנו. החלק החל להטמיע בתוכו בצורה מוחשית מאוד את מה שהתרחש. צורתו היתה כמעט סכמה מבנית של הכוחות הפועלים בתוכו. הצורך ביציקה הומחש באמצעות העובי של החלק העליון והתחתון. צורות הפתחים למעלה ובצדדים נוצרו משלבי ההקמה. סמכים עגולים גדולים הוכנסו בנקודות התמיכה של הקורה ובנקודה שבה הגרברטה יושבת על הסרן דרך העמוד, כדי שהוא יעבוד כנדרש. כל הדברים הללו גלויים לעין. זה הפך למעין מסה המתארת כיצד זה עובד. כל נקודות המגע בין הגרברטה למרכיבים האחרים היו ממוכנים. בכך נוצר ללא כוונה יתרון חשוב של שליטה באופן שמשתמש עתידי עשוי לחבר מרכיבים ליציקה. היה אפשר לשלוט בגמישות העתידית. ככל שאתה יודע יותר, כך אתה מיטיב לקרוא וכך אתה רואה יותר. כל המידע מצוי שם, הגרברטה תואמת את תכונות הפלדה היצוקה וצורתה היא תוצאה ישירה של הכוחות הפועלים עליה. ויחד עם זאת, יש בה ביטוי אישי, אם כי אינני בטוח של מי, בהיותו תוצר ייחודי של אותה קבוצת אנשים שעבדה עליו, הצוות שלנו. ולמרות ייצורה התעשייתי, אין היא מוצר תעשייתי קשוח ובלתי אנושי, אלא מוצר הנותן ביטוי מובהק להתערבות האנושית.
מהות העיצוב שנבע מן השימוש בפלדה יצוקה היה שכל חלק הוא נפרד, מקבץ של מרכיבים שנקודות המגע ביניהם היו בודדות בלבד. כמו במוזיקה, שבה המרווח בין התווים מגדיר את איכותה, גם כאן המרווח בין החלקים הוא שהגדיר את קנה המידה.
מרגע שנקבע העיצוב, המשכנו בעבודת הסרטוט וההגדרה של כל קונסטרוקציית הפלדה כדי שיהיה אפשר לטפל בה. העבודה נעשתה באווירה של ספקנות רבה. הספקנות נבעה מהחברים הצרפתים השונים בצוות, מהמזמין ומכל היועצים השונים, רובם יועצי תעשייה ומומחים צרפתים, אם כי לא מצד האנשים ממכון הריתוך, Institut de Soudure. בבסיסו של דבר, הספקנים לא יכלו להבין לא את המניעים שלנו, ולא את ההיגיון שמאחורי העמדה שלנו. "מה אתם רוצים?" הם שאלו. "אתם רוצים שזה ייראה כך, אוקיי, אנחנו יכולים לייצר את זה בצורה כזו בשיטות המסורתיות, רק תשאירו את זה לנו". כוונתם היתה: "אתם צעירים מדי. העולם אינו כה פשוט. הניחו לאנשים המבינים בכך לעסוק בזה". אנחנו מצדנו התעלמנו מכל הדיבורים. גם כשהבנו, חייכנו והמשכנו בעבודתנו.
המרכיבים האחרים בעיצוב -- הקורה, העמודים היצוקים בצנטריפוגה והחיבורים שהיו רדיקליים בפני עצמם -- החווירו בהשוואה לגרברטה. היא היתה סמל הנועזות שלנו, מוקד תשומת הלב שלנו.
הקבוצות שהיו אמורות להשתתף במכרז הורכבו והפרויקט התנהל כמצופה, או כמעט כמצופה. המזמין ונשיא הגוף האחראי על הפרויקט, בדמותו של רובר בורדאז, הפגין קור רוח עילאי לנוכח כל הספקנות והסקפטיות. הוא גונן עלינו ביעילות מפני הביקורת האמיתית ולרגע לא ביקש מאיתנו לחדול. היתה זו תופעה יוצאת דופן בהתחשב במעמדם של הצדדים משני צידי המתרס: מצד אחד כל האנשים הבכירים בתעשייה הצרפתית שייאלצו לבנות את הפרויקט ולשאת לאחר מכן באחריות לו, ומנגד אנחנו, קבוצה של צעירים זרים, כמעט ללא הישגים מוכחים. נכון שזכינו בתחרות על תכנון המרכז, אבל גם כאן לא התנהל התרחיש בדיוק כפי שכתב אותו המזמין. בתסריט המקורי היה אמור המזמין לערוך את התחרות, זוכה היה אמור להיבחר, ובמקרה של זר, הוא היה אמור להשתדך לאנשי מקצוע צרפתים מיומנים שיבצעו את הפרויקט ביעילות. ואכן, מאז הניסיון המייגע של בובור, דאגה הממשלה הצרפתית שבכל התחרויות שלאחר מכן, העניינים אכן יתרחשו כך. נוסף על הספקנות מצד התעשייה הצרפתית, היתה התנגדות רבה גם מצד אנשי מקצוע צרפתים, שחשו מושפלים מאי-שיתופם בפרויקט החשוב ביותר שנבנה בצרפת מאז מלחמת העולם. אבל המזמין עמד בכל הלחצים, והעניק לנו את המרחב והזמן לבצע את התוכניות שלנו.
מעניין להרהר במשמעות היותך זר במצב כזה. לא רק שלא קלטנו את מידת חוסר השקט סביבנו, אף לא היינו מודעים לרחש השמועות והספקות שפשטו בחברה באותו זמן, הן לגבי הפרויקט והן לגבינו אנו. בבית, כל זה היה נעשה גורם המרחף מעלינו כל העת, ומן הסתם היה בו כדי לצנן את התלהבותנו, לערער את ביטחוננו ואולי אף להכריח אותנו להשתנות.
בזמן המכרז הצגנו את הפרויקט לפני ה-Socotec, ה-bureau de control, או רשויות הפיקוח. הם לא התרשמו. כמעט הכל לא היה בסדר. כמו מתאגרף המנסה להתרומם אחרי ספירה של שמונה, הזדקפנו וניסינו להבין את ההערות ולסווגן. הן היו כל-כך רבות שאפילו זה היה כמעט בלתי אפשרי. רבות מהן היו מורכבות ושליליות עד כדי כך שהסקנו שהרשות פשוט אינה מאמינה כי הפרויקט ייצא לפועל. בניגוד אלינו, עובדיה יכלו לשמוע את זרם השמועות. למרות הכל המשכנו להתמודד עם הסעיפים בזה אחר זה, ובעזרתו של רובר בורדאז השגנו פריצת דרך. בסוף התהליך, התערבותה של Socotec היתה חיובית מאוד. מ' דוסי, המהנדס הראשי של Socotec, הציע לערוך מבחן עומסים לכל המרכיבים העיקריים כדי להבטיח את מהימנותם. ללא ספק היה זה הפתרון האינטליגנטי ביותר, והוא הוכיח את עצמו כמתנה משמים בשלב הייצור.
המכרז עצמו התנהל ללא תקלות עד שהגיעו התוצאות. כל הקבלנים הלא-צרפתים פרשו ושתי החברות הצרפתיות העיקריות חברו יחד והגישו הצעה אחת הגבוהה ב50%- מתקציב הפרויקט, ואף הציעו פתרון הנדסי חלופי שהתיישב להפליא עם מגבלותינו הכספיות. כל הסכרים נפרצו. המזמין הכריז על ביטול המכרז והורה לנו לשאת ולתת עם בעל ההצעה הנמוכה ביותר, ובמקביל האיץ בנו לחפש חברות אחרות בעולם שיהיו מסוגלות לבנות לפי התוכניות שלנו. הם היו ספקניים, ודומני שהם האמינו שמשא ומתן על פשרה יהיה הפתרון היחידי האפשרי. GTM, הקבלן הראשי, הציע חלופה מבטון, כדי לאותת לתעשיית הפלדה שהיא לא תוכל לזכות בכל הקופה. באמצעות קשרים קיבלנו שתי תשובות חיוביות, אחת מניפון פלדה (Nippon Steel) ביפן והשנייה מקרופ (Krupp) בגרמניה, שנפגעו מכך שלא שיתפו אותם בסיבוב הראשון.
ביום שבו התקבלה התשובה מניפון פלדה החלו השמים להתבהר. כן, נאמר בה, הכל אפשרי, ואפשר לשלוח את זה לנמל לה-האבר במחיר של חמישה פראנק לקילו, בדיוק מחצית מהתקציב שלנו. אט-אט שבה אלינו אמונתנו, והתחלנו לראות התקדמות אמיתית במגעינו עם הקבלנים הצרפתים. גם קרופ שלחו הצעה סבירה. יצאנו לדרך.
כאן המקום לציין שמצב הדברים לא נבע רק מבעיה של התעשייה הצרפתית. הייתי עד למצבים דומים במדינות רבות, וגם בהן פתרתי אותם באותו האופן. התפתחות אירונית של סיפור זה אירעה לאחרונה ביפן בסוף שנות השמונים, בזמן בניית פרויקט המסוף של נמל התעופה קנזאי. אותן החברות היפניות שסייעו כה רבות בפרויקט בובור, התנגדו לפתרון שהצענו למבנה גג המסוף ולחלונות הקיר הקיצוני בטענה שהם "בלתי ניתנים לביצוע, לא מספיק יפניים, לא מובנים..." ואילו אותן חברות צרפתיות שהתבצרו והערימו קשיים ב1973- הפכו למושיעות ב1991-, ולקחו על עצמן לבנות בדיוק את מה שנדרש במסגרת מגבלות התקציב ותוך עמידה בלוחות הזמנים. אין מונופול על האמונות של התעשייה, במיוחד תעשיות מבוססות היטב כמו תעשיית מבני הפלדה. מטוקיו ועד פריס, מניו יורק ועד סיאול, נדמה שהכלל הוא חוסר גמישות ודעתנות בבית, שיתוף פעולה וגמישות מעבר לים. לעולם אל תאמין למה שהתעשייה טוענת שאפשרי או בלתי אפשרי. הדברים תמיד נאמרים מתוך מניע נסתר.
התחלנו במשא ומתן רציני עם קרופ, כדי לוודא שהם אכן מבינים נכון את התוכנית ואנחנו קוראים נכונה את תמונת המחיר. במקביל החלה אף התעשייה הצרפתית להבין שאולי כדאי לה לבחון את ההצעה ברצינות, והחלה לגלות שהיא איננה כה בלתי אפשרית, אחרי הכל. כן, ובכן, ייתכן שהם מסוגלים לבצע זאת. וכן, נכון, אולי התקציב שעמד לרשותנו היה אפשרי. אבל המשכנו עם קרופ, והמזמין אף הוא האמין בו.
בכך ובדברים רבים נוספים היה המזמין הצרפתי ראוי לציון. מדובר בסוכנות מיוחדת המכונהEtablissement public , אשר הוקמה במיוחד כדי להגדיר את המפרטים לערוך אותם, לבנות ולהקים את בובור, ואפיוּנהּ בכך שלא היתה תלויה במשרד ממשלתי אחד. רובר בורדאז, נשיא הסוכנות, היה עובד ציבור ותיק מאוד בעל קשרים הדוקים עם המזמין האמיתי, הנשיא פומפידו, ולכן נהנה מחופש פעולה נרחב להחליט ולבצע את מה שחשב שהוא טוב לפרויקט. הוא וה- Etablissement public היו אחראים לכל ההיבטים של הפרויקט, החל ברכישת היצירות עבור המוזיאון לאמנות מודרנית, וכלה במינוי כל מנהלי המרכז וצוותו והפיקוח על התקציב. הוא שהחליט מהי טובתו האמיתית של הפרויקט, לאחר ששאל לדעתם המלומדת של היועצים -- לרבות החברים המובילים בצוות השופטים, ז'אן פרובה, הממציא והמהנדס הצרפתי הנודע, ופיליפ ג'ונסון, הארכיטקט האמריקני המפורסם.
תמיכה זו היא שאפשרה לנו להקים את מבנה הפלדה על-פי התכנון המקורי. ב1973- נחתם חוזה עם קרופ, קרופ הנודע מברטה השמנה3, שם שהיה בו כדי לעורר פחד ואי-נוחות בלבבות רבים מן הפאריסאים המבוגרים יותר, אבל גם אותו קרופ המיישם הלכה למעשה את המאמצים לאיחוד אירופה; הוכחה, אם עוד היתה דרושה הוכחה, שצרפת לפחות האמינה בעתיד אירופה. מאותו רגע החלה סאגה חדשה.
קרופ, יחד עם פוליג הקל (Polig Heckel) ובלייהארט (Bleihart) PFB, בית יציקה מסארברוקן, החלו לעבוד במהירות. בתוך ארבעה חודשים החלו ביציקת חיבורי הקורה הראשונים, ובתוך שישה חודשים הם היו מוכנים לצקת את הגרברטות הראשונות. זה היה מרגש ומספק. היצירה הגדולה שלנו החלה ללבוש צורה. היו צריכים להזהיר אותנו. בדרך כלל דברים לא הולכים כל-כך חלק; אני נעשה חשדן מאוד כאשר העניינים מתגלגלים טוב מדי. אבל מה אפשר לעשות; אווירה חיובית מרגיעה גם את המוח החשדן ביותר. ואז, בתחילת 1974, הגיעה המכה. הגרברטה הראשונה שנבדקה נכשלה במבחן כבר במחצית העומס. היא נשברה לשניים. ואז נשברה גם השנייה ואחריה נתקלה קורה בגורל דומה. משהו יסודי היה פגום. בינתיים כבר יוצרו כארבעים-וחמש גרברטות, יחד עם חיבורי קורות למחציתם, כשש מהן באופן סופי.
הזמן דחק. אחד מתנאי התחרות היה שהתוכנית הזוכה תמומש בתוך חמש שנים. בהצעה שלנו הנחנו שהתוכנית שלנו עשויה לקחת שש שנים. אבל חבר השופטים, שהניח שהתוכנית פשוטה וברורה, חשב שאנחנו פסימיים מדי, ובמבט לאחור אני מניח שהם צדקו. אנחנו השלכנו מעבודת הבנייה בבריטניה לגבי צרפת, אולם בצרפת התהליכים היו לרוב זריזים יותר. הסכמנו על חמש שנים וההסכמה הפכה לסעיף מחייב בחוזה. ההשלכות של זה הוטמעו גם בתנאי המכרז לקונסטרוקציית הפלדה. אבל כארבעה וחצי חודשים הלכו לאיבוד בוויכוחים על המכרז, ומה שהיה מלכתחילה חוזה לחוץ, נעשה לחוץ עוד יותר. קרופ הסכימה לכל זאת בעת החתימה. אולם מה יהיה עתה? נסענו לגרמניה והתחלנו בבירורים. מה שגילינו היה מקרה קלאסי של אי-הבנה בינלאומית. חוכמה שלאחר מעשה היא דבר נורא, וכאן הכתובת היתה על הקיר. המכרז שלנו נכתב בצרפתית והשתמש בתקנים לאומיים צרפתיים, כפי שהיה נכון ונדרש לעשות. הם היו היחידים בעלי התוקף החוקי בצרפת. בנקודה אחת השתמשנו בתקן בריטי מיוחד שהיה אז בפיתוח. מדובר בתקן שקבע את איכות החומר ליציקות של הריתוכים המיוחדים בקורות. בחרנו בתקן האנגלי משום שרוב העבודה על הגישה החדשה של מכניקת השברים פותחה מהבעיות שהתעוררו בבניית אסדות הנפט בים הצפוני, ומכון התקנים הבריטי נאלץ להגדיר דרך למדוד את הפלדה בתנאים אלו. בעיות דומות לא התעוררו באותה עת בצרפת או בגרמניה. לכן הסכימו Socotec והרשויות הצרפתיות האחרות לאמץ גישה זו. התקנים הבריטיים הושוו לתקנים הצרפתיים בשלב המכרז כדי שהחברות שלא היו מורגלות לדרישות האזוטריות של התקן הבריטי המיוחד הזה, יקבלו מושג לגבי התקנים ולגבי סוג הפלדה הנדרשת ויוכלו לתמחר אותה בשלב המכרז. שני הקבלנים הגרמנים העיקריים שראו זאת מצאו את התקן הגרמני המקביל, ובהיותם בטוחים שהתקן הגרמני מחמיר יותר מהתקן הצרפתי המקביל, המשיכו לייצר את החלקים על-פי התקן הגרמני, בלי שקראו או ניסו להבין את אופי הדרישות שעלו מתוך התקנים הבריטיים החדשים שצוטטו. למעשה, התקנים הללו היו שונים לחלוטין ברמת החלקים שאנו ייצרנו, במיוחד הגרברטות. לאלה היו חתכים גדולים ועבים שהתנהגו בצורה שונה לגמרי מן החתכים הדקים שטופלו באמצעות התקנים של אותם ימים. עמיתינו הגרמנים בקושי דיברו אנגלית, אנחנו לא דיברנו גרמנית כלל, ואף אחד מאיתנו לא הצטיין בצרפתית.
התקשורת היתה קשה. הבעיה העיקרית היתה למצוא דרך לתקן במהירות האפשרית את החלקים שכבר יוצרו, ולמצוא את הדרך הטובה ביותר לייצר את הנותרים. חיפשנו בבריטניה, כי שם לפחות היינו בטוחים שנבין איש את רעהו. המזמין הצרפתי והקבלן הראשי סמכו על המומחים הצרפתים, ויצרני הפלדה הגרמנים, אלה עם הבעיה הגדולה ביותר, אשר לא האמינו או בטחו בנו או בצרפתים, חיפשו בגרמניה. הם פשוט לא יכלו להבין כיצד תקן אנגלי מעורפל יכול להיות נכון, בעוד שכל תקני ה-DIN הגרמניים, המחמירים והקשוחים ביותר, יכולים להיות מוטעים. המצב לא היה פשוט.
באותו זמן התרחש אירוע נוסף אשר המחיש בבהירות את חומרת מצבנו. בשלושה במרץ 1974 התרסק מטוס 10DC של נתיבי האוויר הטורקיים בדרכו מנמל התעופה אורלי שבפאריס ללונדון, ובו רבים מאוהדי נבחרת הראגבי האנגלית שבאו לפאריס לצפות במשחק של צרפת נגד אנגליה. כל הנוסעים נהרגו. המקרה התפתח לפרשה מלוכלכת. החקירה, שהתנהלה בעיקר בעיתונות האנגלית בראשות צוות האינסייט של הסאנדיי טיימס, העלתה שורה של טעויות ורשלנות בפיקוח בנמל התעופה. אחת מדלתות הכבודה בירכתי המטוס לא ננעלה היטב, וכתוצאה מהפרשי הלחצים פנים/חוץ בגבהים היא נפתחה. פיצוץ ירידת הלחץ שהתרחש עקב כך גרם לנפילת רצפת תא הנוסעים, ולניתוק או שיתוק כבלי הבקרה שרצו לאורך הרצפה מתא הטייס עד לזנב המטוס. בהיעדר מערכת הידראולית, וכתוצאה מכך היעדר אמצעים חלופיים להיגוי המטוס, ההתרסקות היתה בלתי נמנעת. החקירה אף העלתה שבשלב התכנון העיר מי שהעיר כי יש בכך בעיה, אולם הערתו נתקלה בקיר אטום או שנשללה ממניעים פוליטיים. היה ברור כי המתכננים היו רשלנים, או למצער זו היתה ההנחה של חבר המושבעים העיתונאי. העירו למתכננים כי מה שהם עשו מוטעה, והם בחרו להתעלם מהעצה. מה יכול להיות ברור יותר?
התחלתי להרהר במצבנו. גם במקרה שלנו היו מי שאמרו לנו "לא", ולא מדובר בבודדים. הבדיקות שלנו עלו על הכשל, אולם היינו חייבים למצוא פתרון; אחרת היינו נידונים גם אנו למשפט העיתונאים. המחשבה על כך דירבנה אותנו. חיפושינו אחר פתרון הובילו אותנו לאוניברסיטת שטוטגרט, שבה השתמש פרופסור קוסמאול ממכון החומרים בשיטות מכניקת השברים. ניסיונו התבסס על תוכנית הגרעין הגרמנית. לפתע מצאו את עצמם קרופ ו-PHB מול מהנדס גרמני שאמר להם כי שיטותינו נכונות, והן אף הפתרון היחידי לבעיה. תוך זמן קצר הוצע פתרון על-ידי עמית של פרופסור קוסמאול. הוא הציל את החלקים שכבר יוצרו על-ידי חימומם מחדש. מקצתם נאלצנו להשליך כי הם כבר מוכנו, ולא היה אפשר לחממם מחדש לאחר המיכון, אבל ברוב הגדול היה אפשר להשתמש שוב. גם הקורות ניצלו באותה דרך. אף שאיבדנו שלושה חודשים, האסון נמנע והמזמין הצליח לשכנע את קרופ להסכים לצמצם שוב את לוח הזמנים. תוך זמן קצר הגיעו החלקים הראשונים לפריס, והפרויקט המשיך כאילו מעולם לא אירע שום משבר.
אבל לפני השלב הסופי הרגוע נכונה לנו הפתעה נוספת. במאי 1974 נפטר פומפידו. בתקופת שלטון הביניים עד לבחירת יורשו, שונה שם המרכז למרכז ז'ורז' פומפידו. רובר בורדאז גייס את תמיכת שלושת המועמדים המובילים כדי להבטיח את עתיד הפרויקט. אבל יהיה הזוכה אשר יהיה, התמיכה כבר לעולם לא תהיה כשהיתה. מי שזכה בסופו של דבר, ואלרי ז'יסקאר ד'אסטן, היה מן הסתם הפחות אוהד מבין מועמדי הימין. הוא ראה בפרויקט בזבוז כסף וככל הנראה גם לא אהב את העיצוב. העובדה שהוא עצמו שירת כשר אוצר במימשל פומפידו ריככה אותו, אולם הדבר לא הפריע לו להתערב. הוא דרש להסיר קומות מן הבניין. למרבה המזל היינו בשלב כה מתקדם, שהדבר היה בלתי אפשרי.
זה קרה בקיץ. אני הייתי בחופשת קמפינג בנורמנדי. הקפדתי מאוד לא לגלות לאנשים היכן אהיה, ולא תכננתי את פרטי הטיול. לקחתי את האוטו עם משפחתי בשרבורג וחיפשתי אתר קמפינג מתאים. למרות זאת נתקלתי לתדהמתי בוקר אחד באדם שרדף אחרי בחוף וצעק לעברי: "אתה חייב להתקשר מיד למשרד שלך בפאריס, אתה חייב לחזור לפאריס". מובן שציפיתי לגרוע ביותר. משהו נכשל. רצתי לטלפון. היתה זו שעת צהריים, ולא היתה תשובה. אפילו בצרפת, חשבתי לעצמי, אסון אמיתי ידחה ארוחת צהריים, ואולי לא. לא יכולתי להיות בטוח. עברה עלי שעה מתוחה עד שהצלחתי לבסוף ליצור קשר. "הנשיא רוצה להוריד שתי קומות מהבניין. אתה חייב לחזור." "זה הכל?" שאלתי. הוקל לי כל-כך, שהסכמתי לחזור ברצון, החלטה שלא התקבלה בהתלהבות אצל משפחתי. כבר היה מאוחר מדי לערוך שינויים. התוכנית שרדה ניסיון הפיכה נוסף. מכאן ואילך התנהל הפרויקט אך ורק עם תקלות קטנות ושגרתיות, עד לפתיחתו כמתוכנן ב30- בינואר 1976.
מרכיבים אחרים של התוכנית הושלמו אחרי פרשת הגרברטה. אבל אלה כבר היו עניין של מה בכך. כאשר עיצבנו את מרכיבי הפלדה העיקריים יצרנו שפה עיצובית. היו לנו צינורות בדחיסה (Compression), מוטות מלאים במתיחה ואלמנטים יצוקים למחברים. מרגע שהונחו הכללים האלה, כל השאר היה פשוט. ואיש -- לא קבלן, לא מומחה -- לא הטיל ספק בפתרון שלנו, ביכולתנו להשיג את הפתרון שרצינו. הדו-שיח היה פשוט. אנשים הקשיבו, ואנחנו אפילו כבר דיברנו קצת צרפתית. יום אחד, חשבנו, יקבלו אותנו.
הוקמו צוותי משנה מתוך הצוות הראשי של הארכיטקטים והמהנדסים כדי לתכנן ולבצע מרכיבים אחרים. החזית היתה באחריות אריק הולט וארבעה ארכיטקטים נוספים; מייקל דייוויס תכנן את IRCAM (המכון למוזיקה ולמחקר אקוסטי) עם צוות נוסף; והכיכר וסביבתה הפכו ליצירה של קונו ברולמאן ואלן סטנטון. ג'יאני פרנסיני וג'ון יאנג עמדו בראש שני צוותים נוספים שהתמודדו עם חלקים שונים. וולטר זבינדן היה אחראי לביסוס. בצוות אחר פיתחו עמיתי המהנדסים טום בארקר ולורי אבוט את אסטרטגיית השירות ואת פרטיה. הפתרונות הנפרדים ביטאו את תרומתו ומנהיגותו של כל פרט, ואף שכל דבר אושר בידי הארכיטקטים האמיתיים, לעתים קרובות צמחו הרעיונות מלמטה. הכרת התודה האחרונה מגיעה ל-GTM ובמיוחד לז'אן תורי, מנהל האתר. העומס עליו היה גדול אך גישתו היתה חיובית והוא סייע לכל אורך הדרך.
המסקנות העיקריות מן החוויה הזאת פשוטות. תקשורת היא המפתח להתקדמות. אבל תקשורת היא דבר קשה מאוד. היא מצריכה שניים: אחד שמתקשר ואחד שמקשיב. אי אפשר למדוד אותה או לדעת אם הצליחה. תקשורת עם התעשייה היא קשה במיוחד. תעשיינים חיים בעולם מוגדר וברור, עולם שבו הם נמצאים בשליטה ושעליו הם רגילים לשלוט. הכל נשמע דרך מסך המסנן החוצה את המידע הבלתי נחוץ. כל מידע שעלול לאיים על האיזון מתעוות והופך לבלתי מובן, כך שבסופו של התהליך אפשר לעבוד רק במגבלות הסביבה הטכנולוגית הקיימת. הניסיון שלנו לשדך את הגישה המודרנית של בקרת שברים לתעשיית אומנות הברזל היצוק המסורתית נידון מלכתחילה לכישלון במובן מסוים. כמו תושבי ברלין באותה עת, זעקנו מעבר לחומה בצורה, וכל צד הסיק את המסקנות הרצויות לו מן הוויכוח. היינו זקוקים לכך שהקבלנים שלנו יבינו אותנו, ולכן, אני מניח, התעלמנו מכל סימן של חוסר הבנה מצדם לגבי גודל הבקשה שלנו. הם, מצידם, אפילו לא טרחו לקרוא את כל הניירת שעמלנו כה רבות על הכנתה.
נדמה לי שהתפתינו על-ידי ההגנה המשפטית שהמערכת כולה הציעה לנו. ככלות הכל, אנחנו היינו הצודקים. זה היה בכתובים. קרופ ו-PHB חתמו על חוזה. הכל היה ברור, דבר לא הושאר ליד המקרה, והקבלנים ידעו את אשר עליהם לעשות. הסרטוטים שלנו היו ברורים ומדויקים, אפילו הם הודו בכך. אבל מה אם הם לא יצליחו לבצע זאת? מה אם לא נצליח למצוא פתרון? מבחינה משפטית לא השארנו שום פרצה, אבל מה זה עוזר? ללא פתרון היינו פגיעים באותה מידה כמו הקבלן. בחברה המודרנית, שהולכת ונעשית ליגליסטית יותר ויותר, אנחנו עלולים להסתחרר ולא לראות את הצרכים הפשוטים, את היעדים הפשוטים. העגה החוזית טובה אולי לעורכי-הדין וליישוב סכסוכים, אבל היא עלולה לפגוע קשות בדו-שיח האמיתי ובתקשורת. במיוחד נכון הדבר כאשר מעורבות בעניין כמה שפות. זה הרגע שבו מבינים כי שפה היא תרבות. צרפתי שהיה קורא את החוזה שלנו לא היה עושה אותן טעויות שעשו הקבלנים הגרמנים. ייתכן שהיה עושה טעויות אחרות, אבל הן היו תואמות לפחות חלק מן הציפיות שלנו. תרגום אינו פותר את הבעיה. ההיררכיה והיחסים נותרים מעוותים, וזה דבר שאינו ניתן לגישור באמצעות תרגום. רק כאשר מצאנו מומחה גרמני מכובד אשר הסביר את הבעיה, זכינו להכרה כלשהי.
כל אותן ישיבות ארוכות שבהן ניסינו לשכנע ולהסביר בפירוט את הבעיות האמיתיות היו כמו שכבת האוזון: בעיה של מישהו אחר. הקבלן ידע מה הוא עושה. זה היה המקצוע שלו. הוא עשה זאת מאז ומעולם. היה חייב להיות הסבר פשוט. הוא יעשה זאת טוב יותר. הוא ישגיח טוב יותר על התהליך. איך ייתכן שהוא טועה? אחרי הכל, הוא היה המאסטרו של הטכנולוגיה שלו. לשמוע הרצאה ממתכננים צעירים וזרים כיצד לייצר את המוצרים הבסיסיים ביותר של מלאכתו היה לא מציאותי ואף מעליב. ייתכן שהקבלן הזיע בשיחות איתנו, אבל לא היתה זו זיעה שנבעה מתוך יחס ועניין, אלא זיעה שנבעה מדאגה. לא ייתכן שכל זה נכון. אשר למיפרטים, מה תועלת היתה בהם? ארכיטקטים ומהנדסים ממציאים כל הזמן מיפרטים קשים יותר ויותר. אלה נועדו רק כדי להקשות על החיים, לכבול את הקבלן מכל הכיוונים. לא רק בלתי סביר לחשוב שהמיפרט נושא בחובו את הפתרון, זה גם טיפשי ובלתי מועיל.
כך קרה שלאן שלא פנינו, נקטעו התקשורת והדו-שיח בגלל מוסכמות, בגלל דעות קדומות ובגלל חשש מכישלון. זו היתה גם הבעיה כשהתחלנו בתכנון. נכשלנו לחלוטין בניסיונותינו להסביר ולשכנע. נדרשנו לסדרה של אירועים טראומטיים כדי שגם השפה הפשוטה ביותר תהפוך למובנת. למעשה, התקשורת היחידה שעלתה יפה היתה בין הארכיטקט למהנדס -- דו-שיח אשר לעתים קרובות נועד לכישלון. על כך מגיעה הצדעה לארכיטקטים לא רק בגלל נכונותם להתדיין, אלא גם בגלל נכונותם להפקיר את עצמם בידי הסובבים אותם ולסמוך על החלטות של אחרים, שבסופו של דבר גם הם יצטרכו לשאת באחריות להן. אני מניח שזה נובע מביטחון עצמי. תהא הסיבה לכך אשר תהא, מדובר בתופעה נדירה.
והמזמין. מה אפשר לומר עליו? נדיר אינה המילה המתאימה. נבון, כמו שאומרים בצרפתית, ומנוסה. אפשר לאהוב או לשנוא את מרכז פומפידו; בקלות אפשר למצוא כאלה שאינם אוהבים אותו, ואם אותו צוות היה מתכנן אותו היום, הוא בוודאי היה מרסן את החיוניות הזוויתית והגסה שלו. אבל אני מקווה שמוסכם שהיה שווה לעשות זאת ושווה לעשות זאת בצורה הנכונה. זה היה כמעט צעד הכרחי, קבלה של המציאות הטכנולוגית של העולם הסובב אותנו והדרך לאלף אותה. אני מקווה שזה כל הסיפור של ההנדסה: הניסיון להפוך את הטכנולוגיה לאישית ולאנושית. ללא המזמין, ומר בורדאז במיוחד, כל זה לא היה אפשרי.
האם כל זה היה כדאי? ללא ספק. מבחינתי התשובה פשוטה. יום אחד, זמן קצר לאחר הפתיחה, הבחנתי בגברת קשישה, לבושה שחורים כמו האמהות האיריות של ילדותי, יושבת וצופה באנשים בעיניים מלאות תימהון. התבוננתי בה זמן מה, יושבת בשלווה, מלטפת את דופן הגרברטה; היא לא פחדה, לא הרגישה מאוימת, והיא עמדה בקומה הרביעית. וחשבתי לעצמי שאם באיזשהו אופן, באמצעות שימוש במרכיבים כאלה, אנחנו יכולים להעניק לאנשים -- אנשים אשר בנסיבות אחרות היו מרגישים מנוכרים -- תחושת נינוחות, זו היתה ההוכחה שהדבר החשוב באמת בבניין הוא להשתמש במרכיבים ובחומרים המבטאים את אופיים האמיתי. ייתכן שהאפקט שהתקבל לא היה כולו בזכות הפלדה היצוקה, אבל השפעתה בוודאי לא היתה שלילית. היתה לה תרומה חיובית לאווירה. זה היה שווה את זה.

1
2 באנגלית piece, גם במובן של יצירה
3
rice.jpg

נתי מרום עיר עם קונספציה

בניגוד למיתוסים פופולריים שהתקבעו עם השנים, תל אביב היא עיר מתוכננת מן היסוד, "עיר עם קונספציה", שמחשבה ומעשה תכנוניים עיצבו אותה מראשיתה.
תל אביב נוסדה והתפתחה מתוך תפיסה כי עיר טובה היא עיר שיש לתכנן מראש, בכוונה תחילה. >>>

שרון רוטברד אברהם יסקי, אדריכלות קונקרטית

ב-1952, אברהם יסקי ושותפו שמעון פובזנר תכננו את הפרויקט הראשון שלהם, כיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין). יסקי היה אז בן 25.
בחמישים וחמש השנים הבאות עשה יסקי את אחת הקריירות המזהירות בתולדות האדריכלות בישראל. >>>

אברהם יסקי בעיות צורה בארכיטקטורה

(דברים בכנס "הארכיטקטורה הישראלית לאן?", אמצע שנות ה- 70)

במסגרת הנושא הכללי "הארכיטקטורה הישראלית לאן?", בחרתי להעלות את עניין הצורה בארכיטקטורה לוויכוח. >>>

פול ויריליו עמדת תצפית קבורה בחוף ברטניי

>>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית