בית

בבל , , 31/5/2020

                           

 

הקדמה

מתוך קאלה לאסן שיבוש תרבות


הספר שאתם מחזיקים בידיכם נושא מסר, שתגובתכם הראשונית תהיה לא לבטוח בו. המסר הוא, אנחנו יכולים לשנות את העולם. בימים אלה, מסוכן מאוד להבטיח הבטחה כזו, משום שהיא נשמעת כמו אחת מאותן הקריאות "העירו את הענק הפנימי שבכם", הריקות מתוכן: "אם אתם יכולים לחלום על זה, אתם יכולים לעשות את זה", "מסע של אלף צעדים מתחיל בצעד אחד קטן", וכדומה.
אבל זאת האמת. אנחנו רציניים. אנחנו קוראים לעצמנו משבשי תרבות. אנחנו רשת גלובלית רופפת של פעילי תקשורת, שרואים עצמנו כמו פלוגות הסער הקדמיות של התנועה החברתית החשובה ביותר של עשרים השנה הבאות. מטרתנו היא למוטט את מבני הכוח הקיימים, ולערוך שינויים מרחיקי-לכת באורח החיים שלנו לקראת המאה העשרים ואחת. אנחנו מאמינים ששיבוש התרבות עתיד להיות לתקופתנו מה שזכויות האזרח היו לשנות השישים, מה שהפמיניזם היה לשנות השבעים, מה שפעילות למען איכות הסביבה היתה לשנות השמונים. הוא עתיד לשנות את הדרך שבה אנחנו חיים וחושבים. הוא עתיד לשנות את הדרך שבה זורם המידע, את הדרך שבה האירגונים משתמשים בעוצמה שבידיהם, את הדרך שבה תחנות טלוויזיה מנוהלות, את הדרך שבה תעשיות המזון, האופנה, המכוניות, הספורט, המוסיקה והתרבות קובעות את סדר היום שלהם. מעל לכל, הוא עתיד לשנות את יחסי הגומלין שלנו עם תקשורת ההמונים, ואת הדרך שבה דברים מקבלים משמעות בחברה שלנו.
אנחנו שבט מגוון מאוד. עם אנשינו נמנים שמאלנים שנולדו מחדש, יזמים בעלי מצפון סביבתי, וגם נוצרים פונדמנטליסטים שאינם אוהבים את מה שהטלוויזיה עושה לילדים שלהם; פאנקיסטים אנרכיסטים ופרופסורים לתקשורת, ומנהלים של חברות פרסום המחפשים תפקיד חדש בחייהם. רבים מאיתנו הם פעילים ותיקים, שבאמצע פעילותם ממש מצאו לפתע כיוון רוחני חדש. עבורנו, הפמיניזם כבר אינו כוח מניע, התנועה לאיכות הסביבה שוב אינה מלהיבה, האש שוב אינה בוערת בקרביים של השמאל, ומרד הנעורים נראה יותר ויותר כמו מחווה ריקה מתוכן בהשראת נייקי (Nike). נראה שאנו מפסידים.
ואז עלה במוחנו הרעיון. אולי, אם נטיח יחד את הראשים של כל הפעילים הללו ונחבר מחדש את כל קטעי הכוחות המפוצלים האלה של זהויות פוליטיות לכדי תנועה אחת חדשה ורבת-עוצמה, נוכל לשוב ולנצח.
לא חיפשנו את זה בהכרח, אבל כל אחד מאיתנו לחוד זכה להתעוררות פוליטית. סידרה של "רגעי אמת" אישיים מאוד, על עצמנו ועל הדרך שבה פועל העולם. לאחדים, התובנות הללו היו בגדר התגלויות חילוניות, מעצימות. לפעמים הן נבעו ממשהו ששמענו במקרה, שקראנו או שנתקלנו בו. לפעמים היו מעורבים בהן דברים שחשבנו שאנחנו מכירים, אבל כעת, פתאום, הרגשנו אותם. האמיתות הללו הותירו אותנו מזועזעים; אין זה מוגזם לומר שהן שינו את חיינו. ברצוני לחלוק עימכם כמה מן התובנות שעלו בדעתי במהלך העשור האחרון, פחות או יותר.

אמריקה שוב איננה מדינה, אלא שם של מותג השווה טריליונים רבים. אמריקה(tm), כשם מותג מסחרי, אינה שונה מהותית ממק'דונלדס (MaCdonalds), ממרלבורו (Marlboro), או מג'נרל מוטורס (General Motors). היא דימוי, שנמכר לא רק לאזרחי ארצות-הברית של אמריקה, אלא לצרכנים בעולם כולו. שם המותג "אמריקה" מתקשר למילות מפתח כמו "דמוקרטיה", "הזדמנות" ו"חירות". אבל ממש כמו סיגריות שנמכרות כסמל לחיוניות ומרד נעורים, המציאות האמריקאית שונה מאוד מתדמית המותג שלה. תחת אמריקה(tm) חותרים התאגידים הגדולים, המציבים בראש סולם העדיפויות את ענייניהם שלהם. נציגיה הנבחרים מרכינים את ראשם בפני כוחם של התאגידים, כתנאי להישרדותם בתפקיד. נפוצה תחושה כללית של חוסר אונים והתפכחות מאשליות, ולצידה מבעבעת תחושה עמוקה של בגידה.
התרבות האמריקאית כבר אינה נוצרת על-ידי העם. הסיפורים שלנו, שבעבר היו מועברים מדור לדור על-ידי ההורים, השכנים והמורים, מסופרים עכשיו על-ידי תאגידים מנוכרים, שיש להם "משהו למכור בנוסף לסיפור" מותגים, מוצרים, אופנות, סלבריטאים, בידור - ראוות הענק המלוות את הפקתה של התרבות - הם למעשה התרבות הנוכחית שלנו. התפקיד שלנו מסתכם על-פי רוב בהאזנה ובהתבוננות - ולאחר מכן, בהתבסס על מה שראינו ושמענו, בקנייה.
חיים אותנטיים וחופשיים כבר אינם אפשריים כיום באמריקה(tm). מניפולציות ערמומיות ביותר מופעלות עלינו כל העת. הרגשות שלנו, האישיות שלנו וערכינו הבסיסיים ביותר נמצאים כל העת תחת מצור של התקשורת ושל כוחות תרבותיים, מורכבים מכדי שניתן יהיה לפענח אותם. מסר מוצרי אינסופי נארג אל תוך מירקם הקיום שלנו. מרבית הצפון-אמריקאים חיים כיום חיים מעוצבים - הם ישנים, אוכלים, יושבים במכונית, עובדים, קונים, צופים בטלוויזיה, שבים לישון. ספק אם בכל המעגל הזה ישנו אפילו קומץ של רגעים חופשיים או ספונטניים. אנחנו עצמנו מוּתגנוּ. הרוח האנושית של התרסה גאה ועצמאות חסרת מורא, אולפה בדרך משונה. התפתחנו להיות תרבות כפתורי סמיילי. אנחנו לובשים את האופנות הכי טרנדיות, נוהגים במכוניות הכי משובחות שתעשיית המכוניות יכולה לייצר, ומקרינים דימוי של שפע בלתי רגיל - אנשים קוּלים שחיים את החיים עד הקצה. אבל מאחורי המסיכה השמחה מסתתרים פנים כל-כך מכוערים, עד שחברַי מן המדינות המתפתחות המומים בכל פעם שהם באים לביקור, ומצפים לפגוש באמריקאים העולצים שמוצגים בטלוויזיה, אבל מוצאים במקומם את מופע האימים של הניתוק והאנומליה.
תקשורת ההמונים שלנו מייצרת תחושה של מעין "גוף" הקסליאני. הסם החזק ביותר בעולם הוא ההבטחה להשתייכות. והדרך הטובה ביותר להשיג השתייכות היא להסתגל לתכתיבים של אמריקה(tm). בדרך זו, תחושה פרוורטית של קוּליות משתלטת על דמיונם של ילדינו. וכך קורה שאתוס מניפולטיבי מאוד של התאגידים הוא שמניע את התרבות שלנו. הקוליות הזו היא חסרת תחליף - והיא זמינה, ומונפקת לנו ללא גבול. אפשר למצוא אותה בכל פינה (תמורת מחיר מתאים), למרות שהיא ממכרת מאוד, והשפעותיה קצרות-מועד. אם אתם מחפשים קוליות היום, אין כמעט ספק שתחזרו מחר בשביל עוד.
הקוליות האמריקאית היא מגיפה גלובלית. קהילות, מסורות, מורשות תרבותיות, ממלכות, היסטוריות שלמות מוחלפות על-ידי התרבות האמריקאית החד-תרבותית העקרה.
חייתי ביפן בתקופה שבה עברו עליה המעברים החדים ביותר לאורח החיים המערבי, ונדהמתי נוכח המהירות והעוצמה שבה המותג האמריקאי השתלט על העניינים. ראיתי שם תרבות, שמאחוריה אלפי שנות מסורת, מובסת בתוך שני דורות. פתאום, תלמידות תיכון מכרו את עצמן אחרי שעות בית-הספר, תמורת 150 דולר ללקוח, על-מנת להרוויח כסף לקניית מכנסי ג'ינס אמריקאיים ותיקי-יד.
כדור הארץ כבר אינו יכול לכלכל את סיגנון-החיים של הצרכן רודף הקוליות-בסיגנון-אמריקאי. חיפשנו, רכשנו, הקאנו ועיכלנו יותר מדי, מהר מדי, בחוצפה גדולה מדי, ועכשיו אנחנו עומדים לשלם על כך. ה"קידמה" הכלכלית הורגת את כדור הארץ.
לא ממש הבנתי את זה, עד 1989, אז שטף לפתע מבול של ידיעות בנושא הסביבה את מהדורות החדשות: גשם חומצי, כלבי-ים מתים בים הצפוני, פסולת רפואית הנשטפת אל חופי ניו-יורק, מכולות אשפה מסורבות עגינה נמל אחר נמל, החור ההולך וגדל בשיכבת האוזון, והתגלית שבחלב האם שבשדיהן של אמהות אמריקאיות, ישנה כמות די. די. טי גדולה פי ארבעה מזו המותרת בחלב פרה. באותה שנה, מסה קריטית של אנשים הבינה פתאום במה דברים אמורים והפכה ל"שוחרת איכות הסביבה". מצאנו את עצמנו עדים לחורבן המאיים על כדור הארץ כולו. לאנשים כמוני, שהזמן נראה להם תמיד כמו רכבת שנעה לנצח, שאנשים עולים עליה, ויורדים כעבור שבעים שנה, היה זה קץ עידן התמימות. ההתרעה על שואה אקולוגית - מותו של כדור הארץ - הפכה לממשית בפעם הראשונה, וזה החריד אותי. זה עדיין מחריד.

מרגע שחווים אפילו חלק מ"רגעי האמת" הללו, דברים שוב אינם יכולים לחזור ולהיות כשהיו. החיים שלך סוטים ממסלולם לכיוונים חדשים ומשונים. זה מאוד מרגש וקצת מפחיד. הרעיונות פורחים והופכים לאובססיות. הצורך לחיות את החיים בדרך אחרת הולך ותופח, עד שיום אחד הוא פורץ מעל לפני השטח.
כשזה קרה לי, הייתי במיגרש החנייה של הסופרמרקט השכונתי שלי. הכנסתי מטבע אל תוך עגלת הקניות, כשלפתע הבנתי איזה מין טמבל אני. הנה אני עומד כאן, משלשל מטבע אל תוך עגלה, כדי שתוענק לי הזכות לבזבז את כספי, בחנות שאליה אני מגיע בכל שבוע, למרות שאני מתעב אותה, אחת מרשת של חנויות סטריליות שלעתים נדירות משווקות סחורה מקומית ותמיד גורמות לי לעמוד בתור על-מנת לשלם. וכשאני מסיים את הקניות, אני מוכרח להחזיר את העגלה הזו בדיוק למקום שעליו החליטו מומחי היעילות שלהם, לדחוף אותה אל מאחורי עגלות אחרות, לחבר אותה אליהן באמצעות הוו המתאים, וללחוץ על הכפתור האדום על-מנת לזכות במטבע הארור שלי בחזרה.
פתיל פנימי קטן נשרף. קפאתי על מקומי. שלחתי מבטים סביב על-מנת להבטיח שאיש אינו מסתכל, שלפתי מתוך הכיס שלי את המטבע הגדול והמעוות שהיה שם, ודחפתי אותו בכל הכוח אל תוך החריץ שבעגלה. ואז, באמצעות הקמיע בדמות בודהה התלוי על מחזיק המפתחות שלי, דפקתי על המטבע בחוזקה, עד שהוא נתקע שם. לא עצרתי על-מנת לשאול את עצמי האם מה שאני עושה הוא מוסרי או לא, רק נתתי לזעם שלי לזרום. אז עזבתי את הסופרמרקט, והלכתי משם אל חנות הירקות והפירות הקטנה שבמורד הרחוב. הרגשתי חי יותר מכפי שהרגשתי מזה חודשים ארוכים.
זמן רב לאחר מכן, הבנתי שנתקלתי במקרה באחד הסודות הגדולים של החיים העירוניים: כבֵּד את האינסטינקטים שלך. שחרר את הכעסים שלך. כשהזעם עולה לפתע פתאום מתוך קרביך, אל תדכא אותו - תעל אותו, בטח בו, השתמש בו. אל תהיה אזרח כה לא-חושב כל הזמן. כשהמערכת טוחנת אותך עד אפר, נתק את גלגל המטחנה.
ברגע שאתה מתחיל לחשוב ולנהוג כך, ברגע שבו אתה מבין שקפיטליזם צרכני הוא מטבעו לא אתי, ולפיכך זה לא לא-אתי לשבש אותו; ברגע שאתה מבין שלאי-ציות אזרחי יש היסטוריה ארוכה ומכובדת המגיעה עד לגנדי, מרטין לותר קינג הבן, והנרי דיוויד ת'ורו; ברגע שאתה מתחיל לבטוח בעצמך ולהתייחס לעולם כאל יצור אנושי מועצם, במקום כאל בטלן צרכני חסר אונים, משהו מופלא קורה. הציניות שלך מתפוגגת.
אם הקוליות היא ה"גוף" האחיד ההקסליאני של זמננו, אז הציניות היא תוצר הלוואי הרעיל והמשתק שלה. היא הצד האפל של הקוליות. היא חלק מהסיבה לכך שאנחנו צופים יותר מדי בטלוויזיה ולא טורחים להצביע בבחירות. היא הסיבה לכך שאנחנו נתקעים שנה אחר שנה, במישרות מייגעות וחסרות משמעות. היא הסיבה לכך שאנחנו משועממים רוב הזמן ונעשים צרכנים כפייתיים.
על-מנת למצוא מיפלט מן הציניות, יש למצוא מיפלט מתחלואי הפוסט-מודרניות. בקצה הרחוק של הציניות מונחת החירות. והרדיפה אחר חירות היא המהות של כל מהפכה - וגם של ספר זה.
הסיטוּאציוֹניסטים (situationalist) צפו את בואה של המהפכה הזו כבר לפני זמן רב. התנועה הפילוסופית הצרפתית, שבהשראתה התחוללו מהומות פאריס ב1968-, צפתה מה עשוי לקרות לחברה המונעת בכוחו של הקפיטליזם הצרכני. הסיטואציוניסטים השכילו להבין עד כמה קשה יהיה להישאר נאמנים לליבת העצמי ב"חברת הראווה", בעולם של רצונות מומצאים ורגשות מתומרנים. גי דבור (Guy Debord), מנהיג הסיטואציוניסטים, אמר: "מהפכה אין פירושה להראות לאנשים את החיים, אלא לגרום להם לחיות". האינסטינקט הזה, להיות חופשי ולא כבול, טמון עמוק בכל אחד ואחת מאיתנו. זהו דחף חזק ממש כמו יצר המין או הרעב, כוח שלא ניתן לעמוד בפניו, ומרגע שנרתמים לו, אי אפשר לעצור אותו.
אנו נכה כשהכוח הזה לצידנו.
אנו נכה, באמצעות ניתוץ היכל המראות של הפוסט-מודרניות, והגדרה מחדש של משמעות החיים. את הקרב הזה נגדיר במושגים המפוארים מכל. המאבק הפוליטי הנושן, שהעסיק את המין האנושי במהלך רוב המאה העשרים - שחורים נגד לבנים, שמאל נגד ימין, גברים נגד נשים - יימוג אל הרקע. המאבק היחיד שעדיין ראוי להיאבק אותו ולנצח, היחיד שיכול לשחרר אותנו, הוא מאבקו של העם כנגד מנגנון הקוליות של התאגידים.
אנו נכּה באמצעות שיחרור אמריקה(tm) מהסווש, באמצעות התנגדות מאורגנת לכוחות שהם הבעלים והמנהלים של המותג הזה. כמו מרלבורו ונייקי, אמריקה(tm) ריססה את הלוגו שלה בכל מקום. וכעת עומדת להתחיל ההתנגדות המאורגנת למותג הזה, בעוצמה שטרם נראתה כמותה. אנחנו נצמצם את ההתלהבות מהאופנות האמריקאיות ומהסלבריטאים של אמריקה(tm), מהאיקונות שלה, מהשלטים ומהראווה שלה. אנו נשבש את תעשיית הדימויים שלה, עד שיום יבוא והיא תיעצר, פתאום ובאופן מוחלט. ואז, על חורבות תרבות הצריכה הישנה, נבנה תרבות חדשה, שלבה ונפשה אינם מסחריים.
זה יהיה שיבוש תרבות אדיר-ממדים, מלחמה מתמשכת של רעיונות, אידיאולוגיות וחזיונות של העתיד. ייתכן שהיא תימשך דור שלם, ואולי אפילו יותר. אבל המעשה ייעשה. הספר הזה מוקדש לתיאור האופן שבו ייעשו הדברים.
תחשבו על שיבוש תרבות - ביטול הקוליות של אמריקה(tm), כעל אסטרטגיה של מיתוג מחדש - מערכה חברתית אנטי-שיווקית המשתרעת על פני ארבע עונות.
בחלק הראשון, סתיו, נאמוד את הנזקים שכבר נגרמו. נצא למסע דרך הסביבה הנפשית, השולחת את אותם סימני אזהרה מוקדמים שהסביבה הגשמית שלחה אלינו לפני שלושים וחמש שנה. איזו משמעות יש לעובדה שחיינו והתרבות שלנו כבר אינם מעוצבים על-ידי הטבע, אלא על-ידי סביבת תקשורת ההמונים האלקטרונית שיצרנו במו ידינו?
בחלק השני, חורף, ננתח את הבעיה. אמריקה, ומרבית שאר העולם, לכודות עכשיו בטראנס צרכני-תקשורתי. תחושה מאלחשת של מלאכותיות מסחרית פושטת בעידן הפוסט-מודרני שלנו. האם נוכל להשיב את האותנטיות ואת הספונטניות?
בחלק השלישי, אביב, נבחן את האפשרויות להתחדשות. האם הרוח האמריקאית הפראית אכן אולפה? האם תרבות מנוגדת עדיין אפשרית? האם נוכל לעורר מהפכה נוספת?
בחלק הרביעי, קיץ, נעיף מבט אל מה שעשוי לקרות אם הדחפים המהפכניים האמריקאיים יוצתו מחדש.
גם אם הוא לא ישנה הרבה, אני מקווה שהספר הזה יעניק לכם שהות. היכן שאתם נמצאים, ומה שאתם עושים, אני מקווה שהוא ישמש לכם מה שהסיטואציוניסטים כינו בשם "היסט" (Detournement) - מהפך המשנה את זווית הראייה על חיי היומיום.

---------------------------------
מאנגלית: דפנה לוי
culture-jam.jpg

מגזין ניוזיק גליון 21

"ניוזיק" 21 לתרבות צעירה, עם דגש על מוסיקה אלקטרונית ועולם המועדונים. >>>

ז'אן בודריאר אמריקה

המסע של בודריאר מעביר את הקורא מהמרחבים הגדולים של אמריקה - מהשגב האנכי של ניו יורק, מהשגב האופקי של לוס אנג'לס ובעיקר מהמדבר, "שבו נס המכונית, הקרח והוויסקי מתרחש מדי יום" - לתובנות חודרות על מצבו של האדם המודרני ועל מצבה של המודרניות. >>>

גי דבור ההפרדה הכוללת

"הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים."
כמה תזות ראשונות. >>>

דרור בורשטיין פינת הרחובות עמק-רפאים ודוד רמז

פסי הרכבת בתל-אביב הם תמיד "דרך", ולא "מקום". תמיד יהיה שם "הלאה", המשך שאת סופו אי אפשר לראות: הרצליה, נתניה, חדרה, חיפה, עכו‏...‎‎ אין למסילה הזו סוף (כן, בוודאי, יש לה סוף, אבל לא עבורנו). >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית