בית

בבל , , 25/8/2019

                           

 

ההתחלה

מתוך עדו בן-כנען בפעולות אין זכר לאיש

לפני הכל ניתן לראות שבים משתקפים הצלילים, במחשבות נותר ההד, ובפעולות אין זכר לאיש. אלה המחשבות שפיהקו במוח רווי הבירה של רועי, אשר על שום הימנעותו שוב מצא עצמו יושב בחוף ומביט. שום כינוי לא דבק בו, לכן גם בשבילנו הוא ייוותר רועי. פגיעוּת זו של תשומת-לב היתה מאיפיוניו המובהקים, מפתח להבנת לא מעט כתלים במחשבתו.
הוא נדד לכלבים החולמים בריחות ולעניין שיש להם בבקבוקי הפלסטיק הגמישים. אלא שאז התברר לו בפעם הראשונה, בניסוח מפורש, שלאובייקטים ככלל יש עניין בעולם, וגם לו אפשר לשייך כזה. מחשבה זו אמר לעצמו במחשבה צריך להביא בפני זו שאמורה לדעת; המטפלת שלי, נילי. גם לכלבים יש פרצוף שמסגיר אותם, פיהק למולו בולדוג. בגלל הפיהוק נאלץ להטות ראשו. וכשהים פרוש מולו הבחין שהאופק נשאר כשהיה, אופקי, שהרי על-כן הוא אופק, חשב. אז מאיפה ולמה ההפתעה שחש ברקמות. המצוקה התמוססה לנוכח עיסוקו, צילום קולנוע, בו על-פי מיגבלות מיבנה המצלמה האופק מסתובב עם נטיית המצלמה, כמה לא אבירי מצדו, שהרי כשהאופק מסתובב לכיוון האונך, הלא-קיים, משתבשות הפרצפציות שקבעו לנו והכל מבואר רק בתרגום היום למה שהיה פעם. בהתחשב בכך שמה שהיה פעם תמיד נשמר בו האופק במצב האופקי, הספק מוסר.
הכל התנקז, הרגיש רועי, והלך מדוד, כדי לא להסגיר לקהל החוף את היעדר שיווי המישקל שבו. הצעדים בחול היו מסובכים מהרגיל, ההגעה עצמה הפכה למיפלט של סיפוק. מחלון ביתן השירותים נגלה לעיניו החוף על מירקמי העור השונים של טיפוסיו. כמי שהיה מורגל בהעדפת עור שחום בעל מירקם של בריאות עורית הוא לא נמנע מלהבחין בכיעור המנצנץ של התיירות האדומות, שהגיעו להתרפק על החורף הארץ-ישראלי, הכתמים הלא-מאוזנים של אדום וורוד תחמו את גופן התיירי שעשה אותן נחשקות בלי רצון להסביר. השתן אזל: סימן להתעלם מהילדים, מהכלבים ומהדייגים שעל המזח ולחזור אל כורסת הפלסטיק הצהוב שכמו התאימה עצמה לצבע הבירה שאהב.
עכשיו, אחרי בירה נוספת, עוד יותר קשה לו לרועי להיזכר. מה גם שהוא אינו יודע אם יש בדברים שהוא רוצה לזכור כאלה שירצה לספר לה, לנילי, שמלבד היותה זו שאמורה לדעת היא גם זו שבשבילה הסיפור שלו קיים. רועי מרגיש שכדי לזכור הוא צריך להיות מסוגל לספר, אם לא לעצמו, עכשיו, אז לנילי בפגישה הקרובה. מכאן המאמץ שלו לזכור. המחשבות הללו הצטרפו לטישטוש האלכוהולי, והכריעו לחסד השיכחה, כך שבינתיים נתייחס שנינו לסוגיית הזיכרון כאילו לא הוזכרה, על-מנת לא להיזכר, על-מנת לא למשוך את תשומת-לבו של אף משורר רק משום שנתבקש להיות שם. רועי, שמצא עצמו שוכח, אט-אט נזכר בפער שבין הידיעה לניסוח, אפילו זה של הרעב המקרקר בקיבתו. יום שישי לפני הצהריים, חוף הים של תל-אביב, הכיסאות הצהובים, צריך להחליט איפה לאכול במועד המתקרב. אפשר לעלות ברחוב גורדון, שם בקפה תם מוגשות חביתות עין משלוש ביצים, חריגוּת אסתטית מעוררת תיאבון או מסיגה את המחשבה. אני תוהה ומחליט לפסוח על הביצים בדרך לפלאפל המצוין שבפינת פרישמן-דיזנגוף למי שעולה מהים או דיזנגוף-פרישמן אם באים מהסנטר. לרועי לא היה סדר יום, הוא לא צריך היה להיות בשום מקום, בשום זמן, ואף על פי כן, תמיד הרגיש שהוא צריך לזוז, לעבור למקום הבא. תחושה זו היא שהכניסה אותו למעגל השוטטות, בגללה הוא שותה מהר, אוכל מהר, ממצה הכל בחטף, כך שאם יזדמן לו המעבר הוא לא יהיה זה שיעכב בעדו. רועי בדרך, שועט הלאה, אוכל בהליכה את הפלאפל, טיפת הטחינה נוחתת ומכתימה במקום המוכר, ירך ימין, לא רחוק מהמפשעה, מביך כתם הטחינה במקום הזה, אלא שרועי כבר למוד הסתגלויות, עוצר ומנקה את הכתם ברוק. התגברנו גם על זה, חושב ומחזיר לעצמו את הזמן שאבד בהליכה מהירה אף יותר מהליכתו המהירה. מרגע שהחזיר לעצמו את הזמן שאבד יכול היה לשוב אל אי-ההתמסרות שבחוויית שטף הדברים, מעטים היו מעיזים לכנות דברים חוויות, אולם בשביל רועי השלכת בקבוק משקה אל פח-של-בוקר בים, פח בתולי שרק הונחה בו שקית, טרם זכתה להכיל דבר, וכבר חוללה ברועי חשיבה. רועי שבמתכוון, או לא, השליך את הבקבוק הריק, חסר המישקל, בעוצמה רבה, כך שהשקית שדופנותיה עדין לטפו במגע זו את זו יבותקו והיא תיפתח ותכיל את הבקבוק בקרקעיתה. החוויה היתה חווית שיווי מישקל שהצטרפה לסדרים הקטנים שבחייו. הכל תוצר של הלך-רוח, חשבתי. כי יכול היה, באותה המידה אולי, להניח את הבקבוק על גבי השקית ולאפשר בכך להצטברות הזבל לפתוח את השקית עד שתגיע לשיווי המישקל הנחשק כל-כך. אבל הוא לא. הוא חייב למצות הכל בחטף, לכן הרהבתי עוז וכיווצתי את הזמן, חשב חולף על פני סוכת המציל. מעניין איך נקבעים מסלולי השוטטות. הרי בשבוע הבא הציר הזה מהבית דרך פרישמן לים ועל החוף דרומה, עד לכיסאות הצהובים שוב ייראה כל-כך בלתי-מוכר, ואילו מסריק למעלה לקינג-ג'ורג' עד למינזר יהפך לנוף קדומים, כפי שמתנסחים אלה המקושרים אלי בזיקה בלתי-מובנת של ערבות. דרך הדברים הללו מחלחל ברועי הפחד, מוכר, סימן לאי-מיצויו של האסקפיזם בזמן ההירהור. די מובן, שהרי מהבוקר רק בירה אחת שטפה את עיבויי הנוזלים בוושט, תוצר של עונת המעבר, סתיו. סוף נובמבר והסתיו נקרא להעיד, השנה חם מהרגיל, זו שנה שחונה. לפחד שהיה בי מהערבות הצטרף מחנק הזמן השחון. זה הזמן ללגום, שהרי תוך שעה צריך לבוא לידי ביטוי, פגישה עם נילי בארבע.
צועד בקינג-ג'ורג' מוותר על האינטימיות, כשלפתע פורץ אדם מבוגר מחנות לתיקון שטיחים, "סליחה איך כותבים חומרי?", הוא מתעקש. "גשמי, ההיפך מרוחני, איך כותבים ב-חית או ב-כף?". ואני שתמיד רציתי שזה יהיה לי פשוט, שוב מוצא את עצמי נאבק ומאפשר לי את רגעי ההירהור. הוא, שכנראה מאוד נחפז, עומד ללכת מעלי, הזיהוי מאפשר אצלי את הדיבור ואני אומר "ב-חית" ומלווה את הדברים בכתיבת המילה 'חומרי' באוויר לפניו. הוא מודה לי וחוזר לכוך השטיחים. אני חושש ששיניתי סדרי עולם, מתנחם ומחכה לשקופית שתתחלף. והכל בדרכי. יש לי חצי שעה של זמן משלי, לא שהוא לא היה שם קודם אלא שרציתי לצרף אלי אדם, חבר, שיח מוכר. צילצלתי לדרור מהרחוב אבל הוא חייב לגמור לכתוב. נדברנו שאתקשר בעוד חצי שעה. אחרי הנדברנו הרגליים שלי נשאו אותי דרך דיזנגוף צפונה. עולים בארלוזורוב, פונים ביהושע בן-נון ודרך אמסטרדם דופקים אצל דרור בדלת. אמבה פותחת את הדלת. דרור תשוש מדי לדיבורים אז משחקיםplay-station מירוץ מכוניות אכזרי, צינור ניקוז של אדרנלין. לאחר התבוסה החמישית אני מותש, מפקיר את דרור והולך לסוּפּר לרכוש ולהתבשר. רועי לא איש של סופר. כל ביקור נעשה בשבילו חדשני, בייחוד בעידן המודרני בו התחדשות הסופרים היא בלתי-פוסקת. הסופר מאפשר קניית בשר, רועי רוכש חבילה של סטייק עין, ברוקולי, בצל, וגבינה צפתית לסלט. ארוחת הערב כבר יודעת שתתממש. פלחים-פלחים נאכלת. האוכל מאפשר שיכחה, המטבוליזם מאושש את תשומת הלב לדאגות שייתכנו, בבחינת אני חושב שאני חושב על החיים, ובעצם אני חושב על כלום. הבטחתי, אני מתקשר. עורקיו פכו, אין צורך בהבטחה כדי שההתקשרות תהיה בעייתית, יש בהשתופפות הזו משום זרות אופיינית. לא מצליח להיזכר בטלפון הספציפי שמעורר את התחושה, רק בתחושה עצמה. לעומתי אני, רועי יודע בדיוק במה הוא לא מודה. אלא שהמטבוליזם שלו לא שונה בהרבה משלי וההודאה שלו כאילו לא מתערבת בביולוגיה המשותפת. הביולוגיה, חושב רועי, משקפת איזה מסך עשן שמאפשר לדבר על מה שלאיש אין זכות לדבר בו, האלוהים. האלוהים שבזכותו אם נהגת שיכור ופגעת ברוכב טוסטוס לא הרגת אותו. הוא אפילו לא נפגע ולא באה משטרה ואתה שיכור, עוד מעט תקיא בבית, ובאוטו איתך או בלעדיך מאה גרם גראס שנקנה אחרי הכדורגל של שישי. האלוהים שבזכותו הכל מסתכם בסוף בכסף. חמש-מאות שקלים לתיקון הנזק שנגרם לכנף האחורית של הטוסטוס. מילא, זה לא מה שהופך סנדוויץ' לסנדוויץ', ובטח לא מאפשר להבין למה תזמין כבד קצוץ ולא רוסטביף ביום נתון, במידה והוא באמת נתון, במינזר. במינזר נזכר רועי שלכל אחד יש מרפק אחד או שניים ולהביט בהם זה תמיד מוזר. אין בו במרפק עדות לכלום, לא מזהים אדם לפי המרפק שלו, או שמא עדיין לא פיתחנו את היכולת לקרוא את סיפור המרפק.
המגע האסור שתמיד מרחף בינינו לא היה שם. לרועי זה לא כל-כך הפריע. הוא לא ממש שם לב שהוא מעביר את הימים בבהייה עקשנית בטלוויזיה ועישון גראס בכמות שהוא יכנה בעבר הרס עצמי, ויתמיד. כשכבר נעשה מודע למצבו החל למנות סיבות ולא מצא. כבר שלוש פגישות עם נילי, חשב, אני לא מצליח לדבר, מילא להצליח לדבר, אבל לפחות להרים את העיניים מקצה החוט שנפרם מהכורסה ושימש את ייעודו בחרדת הקודש, להיות קצה חוט למחשבתו. לא פעם שאל רועי את עצמו אם הוא רשאי לתלוש אותו, אולי הוא משמש גם את המטופלים האחרים. עם הזמן קיבל קצה החוט מימד אישי. קצה חוט כבר יש לי, שמח רועי להכריז, אלא שלא מצא בפני מי. מחשבות של כפירה שהיו עשויות לעלות הודחקו. ההד שנותר במקומן התגלה כבעל משמעות. ייתכן מאוד שהמרחק שנוצר הוא דווקא בגלל דבר שלא נאמר, נזכר בלחישתה של זו שאמורה לדעת. פנים רבות לה לידיעה, חשב. דבר אחד לא הסתדר לו, בחירתה האחרונה של נילי במקום מגוריה, שכונת כוכב-הצפון שליד תחנת הכוח רידינג, מה לה ולידיעה. איזה חרבון. דיברנו על חוסר הנחת שלי ממקום המגורים הזה, זה אינו הדבר שלא נאמר. יש דבר-מה שלא נאמר או שהוא נברא בדבריה? שאל את עצמו. כך או כך, חשב, יש בהחמצה משהו שאסור לוותר עליו. מנה את ההחמצות עליהן לא וויתרת, נשמע הקול. עזוב, אין לי כוח לתרגילים שלך, אני כבר לא ילד, זה לא תורם לכלום. רועי קם והלך. אחרי שקם והלך הבין שקם והלך, ולא זכר למה. כמו לשכוח שאתה קורא ספר תוך כדי קריאה חילחל הרעב. אחרי כמה שעות מצא עצמו יושב מעכל שווארמה, שווארמה-חממה שעל-מנת להגיע אליה נאלץ היה לחצות את כיכר רבין, המקום היחיד היום בתל-אביב שאפשר לא לחשוב בו על כלום. לכן כולם נמנעים מהכיכר המסכנה, אי-חשיבה יכולה להוביל למסקנות מרחיקות-לכת, הקשיב. היי, הנה אורי חולף את קינג-ג'ורג' על אופניו בלי חולצה, כאילו היה זה קיץ, ובאמת הפירסינג בפיטמה מנצנץ. אילו עמדתי ולא התעצלתי הייתי יכול ללוות אותו במבט ארוך יותר, מעבר לגבולות הוויטרינה של הבאצ'ו. איזו משמעות יש למבט המלווה? הרבה יאמרו - אין משמעות, "אבל אני לא יודע", אמר לעצמו רועי כמעט בקול, שישמעו.
הימים המעוננים חדורי השמש הציפו את העומס עד שנעשה בלתי-מורגש. לכולם היה ידוע שהוא שם, אבל רק הרומנטיקנים זכרו. נר שמיני של חנוכה, חשב רועי.המתנה למעלית מעוררת אי-נחת חשב סוֹפֵר מדרגות. נילי פתחה את הדלת ענודה לק אדום על ציפורני הליידי שלה. רועי כבר היה מורגל במצבי הלק המתחלפים מחוץ לחייו. נכנסו לחדר הטיפול. הזמן הזדחל אבל השיג את ייעודו, רועי יצא מלווה בנילי. ה'להתראות' נלחש כרגיל, הפלדלת הלבנה נטרקה מאחוריו בעדינות. למורד הוא בחר במעלית, רצה לחוש את המעלית עוצרת בירידה, ולו רק כדי לחזור לעצמי מבלי להטריד את ציצית הראש של הברון, חשבתי. היציאה לרחוב שטרם נסלל היתה חלקה כמעט כמו הנסיעה הביתה. ימים בדויים של אחרי-הכל נדחקו בין אוזניו, להתרפק על הנסיעה ממש לא יכל. בבית כבר לא נותרה ברירה מלבד לצאת. רועי יצא. עצר בקיוסק והמשיך זולל שקדים משקית הנייר החומה. לשקדים היה ריח של זיקנה, בלתי-אפשרי לנצור ריח, הסמיק רועי. נישא בסומק לחייו התנהל רועי לכרם, צעד הלוך ושוב מחדד את ההבחנה בין ללכת ולהגיע למינזר לבין ללכת ולהגיע לכרם. כרגיל נמצא מתבונן בבניין הכחול שכל זוויותיו כבר היו גלויות, גם אלה הפחות מקובלות. חדר הביטחון של דירת הגג, זה הפונה מזרחה אל רעשי השוק, עוצב להיות חדר ילדים, כנראה הרך נולד. יצאנו באמצע לעשן ג'וינט, אלנבי עוד מהדהד ועוד מוקדם. על-מנת לעשן צעדנו לעבר הכרם. רועי הפנה את תשומת-לבו של דרור לאופן שבו עוצב עכשיו החדר. דרור נחרד מההשלכות על הרך. קשה להאמין שהאוויר שאנו נושמים הוא המידע, הרעש הלבן, אבל מה אם כן, זעק. אז הרך ינשום אבק טיפולים, עניתי. דרור התעקש שלשכן רכים בחדר שהיה חדר טיפולים של היודעים-לדעת, זה סיכון מיותר. ההד הנצחי שהותרתי בחדר הישן של נילי לטש לעבר הזחיחות אבל לא העז. עצרנו אצל זוג נשוי ולא נשארנו הרבה. את הגבר לקחנו למינזר. במינזר פגשנו גם את אורי שיצא מאלנבי. "השיעור נגמר?" שאל רועי את אורי. "עומד להסתיים, עוד מנגנים במרתף אבל כבר לא hard-core." חבל, אבנר ניגן יפה, נזכר רועי באירועי השעה שעברה.
בפעולות אין זכר לאיש

ג'יימס הוז מרצדס לבנה עם סנפירים

שלושה חודשים לפני יום הולדתו ה-29 נתקף גיבור הספר חרדה שהוא מתקרב לתאריך הפקיעה.הוא לא רוצה להיות סתם אחד בן 30 מהמעמד הבינוני-נמוך שגר בחצר האחורית של אחותו וחי מעבודות זמניות או מדמי אבטלה, שזה מה שהוא עכשיו. >>>

מייקל שייבון ילדי פלא

גריידי טריפ הוא ילד פלא לשעבר, סופר מסטול בהווה ופלרטטן מועד. טריפ, שנשוי בשלישית, תקוע באמצע כתיבת אפוס בן 2611 עמ' בשם 'ילדי פלא', ובינתיים מתפרנס מהוראת כתיבה יוצרת בקולג'. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית