 |
|
בבל , , 8/12/2023 |
|
| ||
|
|
|
|
שולמית הראבן
הדודות הגדולות
הן היו ארבע, בשמלות שחורות ששובלן גדיל-גדיל, על כתפיהן נוצות בת-יענה, עגיליהן ארוכים והן מכופתרות להפליא: אבל רק שלוש היו באות לשתות תה אצל סבתי. אחת, דודה סלומיאה, שרויה היתה ברוגז עם סבתי זה חמש-עשרה שנה. מעשה ובאה לבקרה בערב, וסבתי קיבלה אותה בפתח ואמרה מעמקי שועליה וכסיותיה שהיא יוצאת לתיאטרון. "היה עליה לוותר על התיאטרון" - החזיקה דודה סלומיאה בצדקתה זה חמש-עשרה שנה. מכל מקום, לא באה לשתות תה, ואני לא הכרתיה. סבתי היתה אחותן הקטנה, והן נהגו בה מגבוה. יושבות היו בחדר וממלאות אותו בנוכחותן, כפלישה של עורבות עדויות. ספלי התה הלבנים הקטנים היו נעלמים כליל בידיהן, כאילו היו קליפות ביצים שבירות ומרוקנות מתוכן. מחטטות היו ברכילות. ידי הדודות הגדולות נחו בכבדות, בהיסח-דעת מכוון. "טבעת חדשה, פאולינה?" פאולינה היתה מושכת בכתפים. "איזידור השתגע". "אוי ואבוי היה לו לולא היה משתגע לפעמים" - צייקה אמיליה. זו היתה מרשעת בגלוי, וחיבבתי אותה יותר מן האחרות, שאלתיה אם נכון שהיא מלכה. "למה, ילדתי?" "אמא אמרה לי שיש לך שלושה כתרים מזהב בפה". "אוה!" - נזעקו הדודות - "צלצלי לפרוילייין שתקח אותה מכאן!" צלצלו לפרויליין ונלקחתי משם. המטבח היה גדול כמערה, פינותיו מרובות. הפרויליין אכלה חלה מלופפת נקניק כשר, ושרה באוזני: "או טננבאום - או טננבאום - וי שאן זינד דיינא בלאטר -" אמי אמרה לי בערב שאני אינריגאנטית. תמיד היתה אומרת דברים כאלה. לפעמים היה הדוד מאוריצי מצטרף לתה, בשעות מאוחרות. הוא היה אדום-פנים, אזור איזורים, מאובזם ופרוף ונחנק. תמיד אמר שלחץ הדם יהרוג אותו, והרג אותו. עבד הרבה והיה חשוך-ילדים. "נו, אמיליה, בעלך כבר עבד הרבה, את אינך מרגישה צורך לצאת לנופש בזאקופנה?" לפעמים היה יושב ליד הפסנתר, מנגן אקורדים פשוטים ושר "היה לי חבר", או "הקורפורל הזקן". ומלמד אותי להחזיק בשלי גם כשהוא שר "קול שני". העוזרת היתה נכנסת ומחכה למצוותו. "חם וחזק" - הי המכריז, תמיד באותו נוסח. אחר כך היה פונה אלי. "ואת, עלמתי, את יודעת חם וחזק מהו?" "תה" - הייתי אומרת. הדוד מאוריצי היה מנענע בראשו בחיבה ריאליסטית. "זכרי, עלמה קטנה שלי, כל הדברים החשובים שבחיים הם חמים וחזקים. אל תוותרי, דרשי תמיד חם וחזק". הדודות הגדולות היו מתחלחלות, ועושות לו סימנים ("מאוריצי! די קליינה!") אבל מאוריצי היה נהנה. עד שיום אחד העזרתי ואמרתי: "למה אתם מסתירים? הרי אני יודעת למה הדוד מאוריצי מתכוון". "למה?" "לנשיקות, אז מה?" בדממה שנשתררה נשמע קולה של דודה אמיליה: "יש אנשים שאוהבים לשמוע את חכמת עצמם, ולא איכפת להם אוזניים של מי מקשיבות..." "היא מתכוונת אלי" - אמר מאוריצי ונהנה - "אל תקשיבי לה, עלמונת. אמרת דבר נכון. נשיקה צריכה להיות חמה וזקה. אשתי אמיליה, למשל, מעדיפה קר וחלש..." "פרויליין!!!" פרויליין לקחה אותי לחדרי ונשקתי לעצמי בראי. זה היה קר וחזק. הדודות הצחיקו אותי. יום אחד באה בתה של דודה סלומיאה. מעולם לא ראיתיה לפני כן. שמה היה ידוויגה, ואמרו שהיא היתה שנים רבות בבית הבראה. באה, מכונסת, קטנה, לבושה מכוער, צללית צמרית, כאילו היתה נערתה של דודה סלומיאה ולא בתה. היתה לבנה ושקטה מאוד. לא עדתה תכשיטים. לבש ה סגול ואדום יחד, כאילו לא ידעה איך צריך. הדודות לא דיברו אליה כלל; לפי שמצאה חן בעיני, הזמנתיה לחדרי. הדודות החליפו מבט והסכימו. ידוויגה אחזה בידי ברפיון, ונכנסה לחדר בעינים מושפלות. הסברתי לה את החדר. צייר אחד, שצייר את דיוקנה של אמי בקיץ שעבר, שרטט לי בית וגשר ושקיעה למתנה, והיה זה מקור-גאוה. היתה רקמה של שבעת הגמדים מעל מיטתי. היו ספרים. מי שרצה, יכול היה למצוא בסיבי העץ שבארון כל מיני ציורים, ואפילו פרצופים מפחידים. אמרתי לידוויגה שכאשר הורים יוצאים, וילדים נשארים לבדם בבית המהגוני הגדול, הם לפעמים מפחידים את עצמם בראי. ופרוייליין נוחרת. ידוויגה שתקה. אחר כך סיפרתי לה בדיחות מבית-הספר. כולן, משום-מה, היו על משוגעים. ידוויגה ניסתה לקפל לי נייר שייראה כאניה, אבל לא הצליחה, ואני הסברתי לה איך. היא שתקה. בזוית פיה היה חיוך קטן. היא היתה אתי, הקשיבה, אבל לא הי הלה מה לתת. לא כעסתי עליה. חשבתי: לעת אחרת. שאלתי כמה כפפות יש לה. ולא היו לה. לי היו הרבה, לבנות. הדודה סלומיאה הופיעה פתאום בפתח, הר נפוח של בגדים שחורים ועדיים בוהקים. לא אמרה שלום. "ידוויגה!" ידוויגה קמה בראש מושפל והלכה עם דודה סלומיאה. אחרי שיצאו הדודות ואפשר היה לשמוע שוב את תקתוק השעון בחדר, שאלה אותי סבתי: "על מה דיברת עם ידוויגה כל כך הרבה זמן?" "סיפרתי לה בדיחות על משוגעים". "על מה?... מה פתאום?" "לא זכרתי שום דבר אחר" - התנצלתי. סבתי רצה לאמי. קולות מאחורי הפרגוד היפני. "מקרה כזה? עוד לא שמעתי על מקרה כזה. קראי לילדה ונשאל אותה." קראו לי. נכנסתי, ממוללת את הסינר החום. "הגידי, את יודעת איפה היתה ידוויגה כל השנים האלה?" - חקרה אמי. "בבית הבראה, לא?" "איזה מין בית-הבראה?" "של שחפת" - אמרתי. השתיים החליפו מבט. "ידוויגה היתה בבית הבראה של חולי נפש" - אמרה אמי - "זו היתה אכזריות". בכיתי והכיתי בקיר. "אני מקווה שידוויגה הבינה שכוונתך לא היתה רעה" - אמרה אמי - "אבל להבא תזהרי. הפה אינו אשפה, שכל דבר אפשר להטיל לתוכו." |
|
לבנטיניות היא תכונה הנקנית לאט. לא כל מה שהוא מזרח-תיכוני, הוא לבנטיני. >>>
גידי רשף הסביב - מילניום - פרלוד טקסט טרגי אקספרימנטלי הפועל על אפקטים מוזיקליים וויזואליים של הכתוב. משוואות מתמטיות, תווים, תוכנות מחשב, צלבי קרס, ניאולוגיזמים, שפות שונות, קטעי שירה ופרוזה, והרבה שואה ברקע. >>> דוד אבידן הפסיכיאטור האלקטרוני שלי "הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב" מאת דוד אבידן (1995-1934) ראה אור לראשונה ב- 1974 בהוצאת א. לוין-אפשטיין - מודן. >>> " סוסיקו" - סיפור קצר של אתגר קרת. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
