מכונת קריאה - open hard drive

בבל , , 23/5/2012

open hard drive

מתוך ג'אנט ווינטרסון ספר הכוח

אני רוצה להתחיל בצבעוני.

במאה השש-עשרה הובא הצבעוני הראשון מטורקיה להולנד. מי כמוני יודע? הרי אני עצמי הבאתי אותו.
בשנת 1634 כבר היו ההולנדים משוגעים לגמרי על הפרח דמוי פי הדג, עד שאספן אחד הציע חמש מאות קילו גבינה, ארבעה שוורים, שמונה חזירים, תריסר עזים, מיטה ומערכת בגדים תמורת פקעת אחת.
במה מיוחד הצבעוני כל כך?
במילים אחרות... מתי צבעוני איננו צבעוני?
כאשר הוא 'פארוט' או 'ביזאר'. כאשר מגוונים או מגמדים אותו. כאשר הוא זוכה לכינויים שפירושם 'גמול היופי' או 'מחייה נפש'. כאשר הוא זוכה לכינויים שפירושם 'מפתח העונג' או 'חלום האוהב'...
צבעונים, כל אחד - ועוד מאות נוספים - כל אחד בדרכו שלו שונה, וכולם זהים. סגולת הגיוון המשותפת לצבעונים ולאנשים כאחד.
בשנת 1591 הבאתי מסולימאן הגדול לליידן את 'מפתח העונג' ואת 'חלום האוהב'. ליתר דיוק, קשרתי אותם תחת מכנסי...
. . .
"שים את זה ככה."
"לא, אני אמעך אותם בזמן שאשן."
"שים את זה ככה..."
"לא, אני אמעך אותם בזמן שאתפלל."
"שים אחד כאן ואחד כאן..."
"לא! זה ייראה כמו נפיחוּת חולנית."

אם כך, איפה אפשר לאחסן זוג פקעות יקרות מפז?

וכך צץ אצלי הרעיון.

איפה שיש בו שתי ביצים יקרות מפז.

כן! כן! כן!

כשנולדתי, הלבישה אותי אמי כבן כי לא יכלה להרשות לעצמה להאכיל עוד בנות. על פי הכללים המיסטיים של מיגדר וכלכלה, צפוי איכר לרדת מנכסיו אם יניח מול בתו חצי קערת תאנים, בעוד בנו רשאי לזלול את כל הפרי שעל העץ, לשרוף אותו להסקה, ואז להשתין על הגזע, ועדיין להיחשב כברכה לאביו.
כשנולדתי רצה אבי להטביע אותי, אבל אמי שכנעה אותו לתת לי לחיות בתחפושת, כדי לראות אם אוכל להביא לביתנו עושר.
והבאתי.
גופי רזה כל כך, זעיר כל כך, שבקלות אחמוק תחת דלת ארמון, או בין האדמה לרצפת בקתה מבלי שיבחינו בי כלל.
חוט של זהב, רגע של שיחה, נתז של קפה, זרע של פלפל, זהו כל המרחק שאני מצד לצד.
הפכתי למרגל.
סולימאן עצמו מינה אותי, וכעת הורה לי לעלות על ספינה ולשאת שי לידידיו ההולנדים. שי שכל קפטן שפל וכל סוחר מצורע ינסו לגנוב.
איך להסתיר אותו?
שים את זה ככה...

אמי לקחה חוט עבה וליפפה אותו סביב הקצה המיובש של כל פקעת. אחר כך תפרה הכול לרצועת עור צרה, וקשרה לי אותה סביב אגן הירכיים.
"ככה הם צריכים להיות תלויים, בדיוק באמצע?"
(אמי הלכה לבדוק אצל אבי.)
"כדאי לסדר אותן מצד שמאל."
"בסדר, אבל חסר משהו."
"מה?"
"החלק האמצעי."

עליתי אל הגבעות, שם גדלים הצבעונים צפופים-צפופים. מצאתי לי גבעול שמן ובעל צורה, שתמך בראש אדום, נאה בגודלו ומעוגל בקצותיו. קטמתי אותו בבסיסו בסכין, והעסיס כיסה את אצבעותי.
בבית חנטה אמא את הצבעוני, ותוך מספר ימים היה מוכן ללבישה.
הוא היה האמצע שלי. כעשרים סנטימטר אורכו, דָשֵן ובעל משקל. חיברנו אותו לגופי ובחנּו את התוצאה. אגדות רבות מספרות על גברים שהפכו לחיות ועל נשים שהפכו לעצים, אבל אין, לדעתי, עד לרגע זה, אף אגדה אחת על אישה שהפכה לאיש באמצעות ייחור בוטני.
אמי כרעה על ברכיה וקירבה את אפה.
"יש ממך ריח של גינה," היא אמרה.
. . .
השמש זרחה. הספינה הרימה עוגן. הרמתי את זרועותי, נופפתי ונופפתי. אחר כך היטבתי את תנוחת הצבעוני שלי וירדתי למטה.

אולי חלמתי על ביזוֹנים המעכירים את גדותיהם של פלגים צלולים, שמציפים ערוגות של גרגיר הנחלים. היו תפוזים מסוכרים בשמש על שולחן, וספלים קטנים של קפה מתוק, והיו סדנאות וסככות האורגים הקטנות של עירנו.
בצדי הדרכים היו נשים שמכרו ביצים קשות ועלי גפן ממולאים תוצרת בית, בעת שילדיהן קלעו מחצלות פשוטות ואישיהן פרקו פחם או ארזו טבק, או יצאו ונכנסו אצל ניקולאוס המשכונאי.
חלמתי שחרשתי שדה ואחרי הלכה החסידה ובדקה את האדמה ההפוכה וחיכתה לצפרדע על הגדה הבוצית של השדה.
אל היריד הגיעו סירי נחושת עמוסים על עגלת שוורים. ידיים להוטות נשאו אותם אל שטיחים מוצלים, כדי לצחצח את כתמיהם במטלית. כל הסירים היו מכוסים בשביל שהג'יני לא ייצא מהם, טורקי לא יקנה סיר בלי ג'יני.
בין אם פשוט או מפואר, כל עשייה חייבת לכלול את זכר מה שלא ניתן לעשייה. בבד הטווי, בכלי החרס המכויר, בסיר הרקוע ובקופסת הכסף נמצא אללה, רוח האל בחפצים הארציים.
חלקיק וחלום.

התעוררתי לקול שקשוק. האור היחיד בתאי הגיע מפתיל בצפחת שמן. לקחתי אותו מהמדף שמעל הערסל שלי והסתכלתי למטה. מילאתי לי דלי עץ במים לרחצה ולשתייה, והשארתי שם את ספל המתכת קשור בשרשרת בתוך הדלי. עכברוש ארך-שיער שתה וטלטל את הכוס מצד לצד.

בבוקר, הוזמנתי לסעוד עם הקפטן, מפני שהייתי הנוסע היחיד בתשלום בספינת התבלינים. הוא הגיש לי עוף צלוי ולחם קשה זרוּע בגרעיני דלעת שאפתה אשתו.
הוא היה בקי בנתיבי העולם ובקי בהוויות העולם, איש שעשה רווחים מן הסחר עם האנגלים. הוא הוביל באופן סדיר בדיל, בדים גסים ורובים שהשולטן נצרך להם עבור צבאו, בתמורה לתכשיטים ולחפצי מותרות האהובים על האנגלים.
אם בדיל תמורת זהב ורובים תמורת אבני אודם נראים סחר חליפין משונה, האשם באפיפיור. האפיפיור, לא אפיפיור אחד כי אם אפיפיורים רבים, אפיפיור בסך-הכול-המתמשך ללא התחלה או סוף, סירב להתיר לצאן מרעיתו לסחור עם הכופרים, ומאחר שצאן מרעיתו היה אירופה כולה, התקשתה האימפריה העות'מנית לצייד את מכונת המלחמה שלה. עד שבשנת 1570 הטיל סוף-סוף האפיפיור חרם על המלכה אליזבת ועל נתיניה. עכשיו כולנו היינו כופרים והחלו קשרי מסחר בין בריטניה והמזרח.

הקפטן הזה גדל באיסטנבול. נפשו היתה עשויה כיפות ומינרטים. הוא שיבח את עצמו בשלווה בוטחת. הוא סגד לעצמו.
"בטח בעצמך," יעץ לי. "בטח אפילו בטעויות שלך. עם אללה אין דרך שגויה. יש רק דרך אחת שאתה חייב ללכת בה."
"ואם הדרך מובילה לשומקום?"
הוא משך בכתפיו. "אז הפוך את השומקום לאיזשהו מקום."
הוא חייך. "אתה צעיר. יש לך תקוות ופחדים, אך לא ניסיון. אתה אינך יודע שהארמונות המוזהבים והשווקים אינם קיימים באמת. וכך צריך להיות. אתה תחייה בעולם הזה כאילו הוא אמיתי עד שיחדל להיות אמיתי, ואז תדע, כמוני, שכל ההרפתקאות שלך, הרכוש שלך, ההספדים שלך וכל מה שאהבת - הזהב הזה, הלחם הזה, ים הזכוכית הירוק - היו חלום שחלמת ממש כמו הביזון וגרגיר הנחלים."
"האם אני ישן כל הזמן?"
"לא ער ולא ישן. רק הגוף מתעורר וישן. הנפש בתוך עצמה נעה."
"ומתי אני מת?"
"רק הגוף חי ומת."
הוא השליך את פגר העוף שלו אל הים.

חיה מסתתרת בשביל להינצל. הקפטן השתין בגאווה מהסיפון לים, ואני, בתואנה של בחילה, הלכתי להסתתר מאחורי ערימת חבלים.
בהסוואות אני מנוסה. אני מסווה את עצמי מפני טורפים. אני מסווה את עצמי מפני נסיבות. ההסוואות שלי סבוכות, אבל מובנות לי היטב. היום אפילו גופי מסווה.
אבל מה אם גופי הוא ההסוואה? אבל מה אם בחרתי בעור, עצמות, כבד ועורקים כדי להתחבא? לבשתי אותם ועכשיו לא אוכל לפשוט אותם. האם זה כולא אותי או משחרר אותי?

"עָלִי!"
זה היה הקפטן.
"אני אספר לך את הסיפור של אנטיוכיה...
"מי שמבקר כיום באנטיוכיה אינו יכול לתאר לעצמו שפעם בני אדם קראו ספרים בספריות השיש הוורוד והתווכחו על גבולות הקיום ליד המזרקות שבכיכר.
"אבל כך היה.
"מי שרוכב על חמורו באבק האדום של הסלעים שהתפוררו ברוח, אינו יכול לתאר לעצמו שפעם רחצו נשים בבריכות עמוקות כמו האור ודגי המים המתוקים זגזגו בצללי האקוודוקטים.
"אבל כך היה.
"לפעמים, במסעי בין עמקים כה שוממים שאפילו נץ אינו שורד בהם, ראיתי ספינות בהט אדום ממצרים וסרקופג מאבן שהרועים משתמשים בו עכשיו בשביל הצאן. העצוב מכול הוא המדבר של אנטיוכיה הפיסידית, שבו שכנה לפנים עיר מסחר ודעת, וכעת אפילו בית קברות איננו.
"אנטיוכיה היתה עיר של אקוודוקט. קשתות האבן שלה הביסו שפלה והר כדי להעלות מים מנִקבה רחוקה. מקור החיים המנצנץ הזה נישא חזרה אליה והורעף על יבוליה ועל תושביה עד שאלה ואלה שגשגו. אומרים שמי אנטיוכיה יכלו לרפא עיוור ולפתות בתולה. הדקלים היו גבוהים ממגדלים.
"כך היה.
"תרבות הנשענת על אקוודוקט מסתכנת בכליה. בשעה שאנשיה אוכלים ושותים, קוראים ומתווכחים, צריך מישהו להגן על הקשתות המחיות. אם הוא נכשל, או נרדם, יכול ברברי אחד עם גרזן להכמיש כל מחשבה.
"איש לא חושב בלי כוס מים. לא ניתן להשקות את חלומות הגוססים. העולם בא אל סופו, ואתה איתו, לסגת חזרה אל מוחו של האל.
"הברברים ביקעו את רחובות השיש והשתמשו בלוחות לבניית דירים. הם הורידו עמודים מבריקים שהובאו בספינות ונגררו רתומים לשוורים לתפארת המקדש, והניחו אותם במאוזן כתמוכות לחומות. ציפורים קיננו באגנים היבשים של המזרקות הציבוריות. הברברים נטו אוהלים וחפנו את המים בידיהם. להם זה הספיק. לשם כך הם באו.
"באקוודוקט השבור של אנטיוכיה מקופל סיפור חורבנן של אפסוס, של מילטוס, של פרגמון ושל ערים מפוארות אחרות באסיה הקטנה, שהזהירו לפנים בין המפוארות בערי העולם."
שאלתי, "מי היו הברברים?"
הקפטן אמר, "אתם. הטורקים החריבו את האקוודוקט אל אנטיוכיה."
התרגזתי. אמרתי, "הטורקים הם לא ברברים."
הוא הביט בי במבט נוקב. "תמיד יש עיר. תמיד יש תרבות. תמיד יש ברברי עם גרזן. לפעמים אתם העיר, לפעמים אתם תרבות, אבל בשביל להיות העיר הזאת, והתרבות הזאת, לקחתם פעם גרזן והרסתם את שהיה שנוא עליכם, ומה ששנאתם היה מה שלא הבנתם.
"אנטיוכיה היא מסחר, הדר, פנאי, אנינות, רעיונות. תושביה לבשו משי בזמן שאנו הטורקים בקושי ידענו לתפור עור עֵז. מה לנו הספריות והמקדשים שלהם?
"ועתה עשירה איסטנבול מונציה, ומסחרו של אללה חובק עולם. אנו נותנים לילדינו לשחק באבני אודם, ותריסי ההרמונות מצופים זהב.
"אנחנו בלתי-מנוצחים," אמרתי.
"אתה חושב?" אמר הוא. "בתוך שלוש מאות שנה עלולים הטורקים לשוב אל העזים שלהם."
"לא ייתכן!" נזעקתי. "ואם, כמו שאמרת, כלום לא קיים, לא ייתכן שיש מקום כזה, עתיד." (הייתי מרוצה מעצמי על המשפט הזה.)
הקפטן צחק ובעט בי בחיבה. "העתיד בוא יבוא. האמונה שלנו במדומה חזקה מכדי שנוותר עליו."
השתתקתי. הבעיטה של הקפטן טלטלה אותי, והמדומה האישי שלי החל להעיק עלי. כמהתי להתגרד.
"החיים הם ברכה, עלי, אבל המוות הוא הזדמנות."

איך יכול עלי להחליף חוכמות חיים כשהפקעות שלו מגרדות? בשמחה היה מקריב את היקום הערטילאי תמורת ההזדמנות לתחוב את שתי ידיו בתוך מכנסיו, ובזה בדיוק היה עסוק כשפשטו הפיראטים מגנואה על האונייה.
הגברים הללו היו צרובים כלחם בתוך האש, אף כי עיניהם היו צלולות כאש. הם רצחו את הצוות, ערפו את ראשו של הקפטן, ועמדו לסחוט את עלי כמו רימון, והנה הבחין אחד מהם בידיו האוחזות בפקעות -כלומר בביצים שלו.
"מתמזמז לך?" שאל מנהיג הפיראטים.
עלי פחד כל כך שסיפר את האמת.
"מגן על אוצרי," הוא אמר. תשובתו היתה אווילית כל כך שהיא הצחיקה את הפיראט. עכשיו הוא הוציא את הזין שלו והחזיק אותו מתחת לאפו של עלי.
"זה אוצר. אתה לא שווה כופר של פשפש."
עלי מצץ אותו. וכי מה כבר יכול לעשות? הוא אמנם עוד לא עשה את הדבר הזה מעולם, אבל הייאוש הוא מורה טוב והוא גילה מהר מאוד שלשונו רהוטה כמו זו של כל זונה בשוק.
הפיראט נהם.
"למה להרוג אותך אם אפשר למכור אותך?"
וכך מצא את עצמו עלי במעונו של ציר איטליה בטורקיה.
רועד, רעב, מלוכלך ובודד, ישב עלי על הרצפה ותהה מה יהיה עליו. נכנסו לחדר שתי משרתות. האחת מילאה אמבט נחושת והשנייה ערכה מזון ובגדים נקיים. אף אחת מהן לא פנתה אל עלי עד שהסתיימה המלאכה. אז אמרה אחת מהן, "עליך לאכול, להתרחץ ולהתלבש ולהיות מוכן עם השקיעה."
"להיות מוכן למה?"
"לנסיכה."

פתחתי את החגורה ושכבתי באמבט. הנחתי שיותר לא אוכל לשמור את הקלפים קרוב לחזה, אם כי לא החזה שלי היה האיבר השנוי במחלוקת. כאישה, איזה גורל צפוי לי? רחמים או מוות?
כנער, כבר לא נותר לי למה לצפות, נותר רק...

"משגל," אמרה הנסיכה.
היא סבבה וסבבה אותי כאילו הייתי מזרקה, וּפה ושם עצרה כדי לשכשך את ידיה. היא היתה יפה, צעירה, יהירה.
"בעוד חודש ישיאו אותי, ובעלי מעוניין שאלמד משהו מאומנויות האהבה. הוא מינה אותך לי למורה."
"אני לא יודע כלום," אמרתי.
"משום כך נבחרת. אתה רק נער ולא מסוגל לא להכאיב לי ולא להעליב אותי. אתה תהיה עדין. אתה לא תמהר. אם לא אהיה מרוצה ממך אתיז את ראשך."
"בעצמך?"
"מובן שלא."
"גברת," אמרתי, "בממלכה שלך יש ודאי רבים שכלִי זינם טוב משלי."
"אין להם אוצר כמו שלך," אמרה. "שמענו שחששת פחות על חייך מאשר על איברך."
"האוצר שלי הוא לא מה שאת חושבת."
"אני בכלל לא חושבת. נשק אותי."
נישקתי אותה. זה היה לא רע.

עברו ימים ולילות. נישקתי את פיה ואת צווארה. נישקתי את שדיה ואת בטנה. נישקתי אותה נמוך מבטנה ונהניתי מאדוות ההנאה שמצאתי שם. היא היתה מתוקה וערבה, צלחת תאנים ביום נאה.
הלכנו וקרבנו אל הבלתי-נמנע, אבל עדיין לא היינו שם.
. . .
ימים ולילות. ימים ולילות שמחוברים במסמרות עונג. כור אהבתנו חימם את הזמן והתיך יחדיו את בּידוּל השעות, עד שהזמן נהיה מתמשך, רצוף, כפי שמתאר אותו הנביא.
באשר לי, ימים אלה לא ייגמרו לעולם. אני תמיד שם איתה, בחדר הזה. ואם לא אני אז הטביעות שלי - מאובן אהבה שלי שתגלו אתם.

"תפשוט את המכנסיים ותן לי לראות אותך."
כעת הגיע הרגע. הכול יתגלה. כבר לא היה אכפת לי. בין אם מוות, בין אם חיים, יש למלא את התפקיד ותו לא.
בהיסוס, הפשלתי את הכחול והזהב של מכנסי. היתה דממה. ואז אמרה הנסיכה...
"מעולם לא ראיתי גבר."
(גם עכשיו את לא רואה.)
"הסיפורים ששמעתי... הבשרנות, ההתנפחות... אבל אתה כמו פרח."
(זה היה נכון.)
היא נגעה לי בפקעות.
"כמו ערמונים מתוקים."
(צבעונים, חמודתי, צבעונים.)
היא ליטפה את ציפוי השעווה שהקפדתי על טריותו, כדי להגן עליהן. קצות אצבעותיה הבהיקו.
"איך אתה קורא לזה?"
"זה 'מפתח העונג', וזה 'חלום האוהב'." אמרתי בכנות, בעצם, כי זאת היתה האמת.
"ואיך קוראים לזה?"
עכשיו הגיעו אצבעותיה אל האמצע. היה עלי לחשוב במהירות.
"אני קורא לו 'גבעול האביב' שלי."
היא צחקה בעליצות ונשקה לפרח האדום, שעלי הכותרת שלו היו מהודקים בחוזקה ויצרו ראש. למרבה המזל דאגה אמי שיהיה מחובר היטב וכך יכלה הנסיכה לשחק בו ככל שחפצה.
אז התחיל לקרות דבר משונה. כשנישקה הנסיכה וגיפפה את הצבעוני שלי, התחושות שלי נעשו עילאיות, אך עלתה עליהן פליאתי, כשחשתי שההסוואה מתעוררת לחיים. הצבעוני החל להזדקף.
הסתכלתי מטה. והנה הוא יצר גשר בין גופי לגופה.
עדיין לבשתי כותונת, והנסיכה לא יכלה לראות את חגורת העור שהחזיקה את הכול. כל שיכלה לראות, כל שיכלה לחוש, היה השתוקקות הפקעות והגבעול שלי.
כרעתי על ברכי, והצבעוני נופף לעברי כמו שעשה על מדרון הגבעה באותו יום שקטפתי אותו.
בעדינות רבה גהרה הנסיכה על ברכי ואני הרגשתי שהראש האדום המוצק והמוט החיוור ניטעים בגופה. לשד ירקרק רך טפטף לאורך ירכיה הכהות.
כל אחר הצהרים זיינתי אותה.

מלביש השפה

אני במרוצה מתמדת כדי למנוע גילוי. אני במרוצה מתמדת כדי לגלות דברים בעצמי.
לילה. אני מול הצג. הגיע אלי אִימֵייל. פתחתי אותו. כתוב בו - חופש, ללילה אחד בלבד. >>>

נדין גורדימר המציאה

ג'ולי, בתם היחידה והמרדנית של בנקאי לבן ועשיר מיוהנסבורג ושל בעלת בתי קזינו מקליפורניה, פוגשת בעבּדו, מכונאי במוסך. עבדו הוא מהגר לא חוקי החי תחת זהות בדויה מפחד שלטונות ההגירה.
ג'ולי מתאהבת בעבדו. הוא עובר לגור אצלה. היא מראה לו את העולם השבע שלה. >>>

שימו לילה אומרת

מיהו שימו? אלמוני רב- כישרון או סופר נודע המסתיר את זהותו? הרומן הזה, התמים והמתוחכם גם יחד, ראה אור בצרפת ובמשך זמן רב לא באה החידה על פתרונה. הוא מתואר בביקורת הצרפתית כ"פרח שצמח על הבטון של פרברי העוני". >>>

איימי בלום אהבה זה לא עוגה

באמצע דברי ההספד בהלוויה המשעממת וקורעת הלב של אמי, התחלתי לחשוב על ביטול החתונה. העשרים ואחד באוגוסט לא נראה לי תאריך מתאים, ג'ון ווסקוט לא נראה לי האדם המתאים להתחתן אתו, והיה לי קשה לראות את עצמי בשמלת המשי הלבנה שמרת ווסקוט הציעה לי. >>>

עדי רוזנבלום ומרקוס מאנטיין עדי רוזנבלום ומרקוס מאנטיין - ללא כותרת

משמאל:

Guilt By Reminding Us What We Mustn't do Show Us What We May Want

מימין:

Girls Mature Faster Than Boys I Guess

>>>

גירסה להדפסה