בית

בבל , , 16/7/2020

                           

 

פטר ביכסל קבה

מתוך אצל העיר פריס

אסקימואי צעיר בצפון אלסקה מוצא - בשלג, כך אני מדמה לעצמי - דפים אחדים מעיתון מאויר ישן. במאמר שהוא קורא חסרים הכותרת והסוף. מעט השורות שעדיין ניתנות לקריאה ושתי התמונות, די בהן. זו כתבה על טרנסווסטיטים בניו-יורק. מפתיע אותו מאוד שיש דבר כזה, והוא תוחב את הדפים לכיסו. הוא עצמו גבר.

רק כעבור חודשים הוא קם ושם פעמיו העירה - בשלג וברגל, אני מדמה לעצמי, כל הדרך בשלג עד לניו-יורק.

האישה שלצידי על הבר איננה נאה, אבל נשית, היא עגלגלה - זה הטיפול ההורמונלי, היא אומרת - יש לה פנים רחבים וקול עמוק. פה בחשיכה היא מרכיבה משקפי שמש זולים מפלסטיק עם מסגרת אדומה. כמו כולם פה בשעה הזאת היא שתויה, אבל היא לגמרי לא קולנית ולא ממלמלת כמו גבר, אלא עייפה כמו אישה. היא לא יפה, אבל היא מוצאת חן בעיני עם עצמות הלחיים הרחבות שלה. היא כמעט לא מאופרת. כשהיא מבחינה שהיא מוצאת חן בעיני היא אומרת משהו, ובתחילה אני מאמין שהאנגלית הגרועה שלי היא שגורמת לי להבין: "אני גבר". אני לא משתף אותה בחוסר הבנתי המדומה, אבל אני מחייך למחשבה שהבנתי שהיא אמרה שהיא גבר ועכשיו היא נראית לי עוד יותר נשית - בוודאי יש לה ילדים ובוודאי קשה לה או שהמקצוע שלה לא טוב או שניהם - אם כבר, אז שניהם. בחוץ כבר מתבהר, והיא חוזרת פעמים כה רבות על המשפט שלא הבנתי נכון, עד שאני בטוח לגמרי שלא טעיתי בהבנתו: "אני גבר".
"לא, את לא", אני אומר, "את אישה יפה", אני אומר. "אני לא יפה", היא אומרת, ואת זה היא אומרת לא כמו שאישה יפה היתה אומרת, "אני לא יפה". היא לא יפה. "אבל בעיני את מוצאת חן", אני אומר.
עכשיו היא נעמדת, פותחת את מכנסיה, והתנועה הזאת של פתיחת המכנסיים היא הדבר הגברי הראשון והיחידי שאני מגלה אצלה. הנה פותחת אישה את מכנסיה כמו שגבר עושה זאת. ובין הרגליים תלוי לו מה שתלוי בין רגלי גברים, קטן מאוד ומצומק - הטיפול ההורמונלי, היא אומרת. והיא סוגרת את מכנסיה ושוב היא אישה.
קוראים לה קבה קמינג. היא כותבת לי את זה על פתק בצבע צהוב עמוק שזרוק שם: "קבה קמינג, רחוב 51 מערב, מספר 472, דירה BN".
קבה קמינג איננו שמו של הגבר שנמצא עמוק בתוכה. זהו שמה של האישה שמספרת לי איך פעם היא היתה גבר באלסקה. אני תוחב לכיסי את הפתק הצהוב. מחמיא לי שהיא נותנת לי אותו, אולי היא מחבבת אותי. אני אומר שאני מקווה שנתראה שוב. אני לוקח מהבָּר את העודף שלי והולך.
אבל לפני הדלת אני נעצר, ממתין ואז נכנס בחזרה. "סליחה", אני אומר, "ממש חקרתי אותך, שאלתי יותר מדי, אני מקווה שהשאלות שלי לא פגעו בך, אבל יש לי עוד שאלה".
"כן", היא אומרת.
"את מאושרת", אני שואל.
"את זה כולם שואלים", היא אומרת, "אבל מבחינתי לא מדובר בלהיות מאושרת, מדובר בלהיות אישה, אתם הגברים לא מבינים את זה". רציתי לעשות עוד משהו טוב בשבילה ואמרתי, אני אוהב אותך, והלכתי.

מתוך הקובץ "אצל העיר פריס"

מגרמנית: חנן אלשטיין

אצל העיר פריס

ג'אנט ווינטרסון תפוזים הם לא הפרי היחיד

"… תפוזים הם לא הפרי היחיד הוא רומאן מנחם. הגיבורה שלו היא מישהי שנמצאת בצד החיוני של החיים. היא ענייה, היא ממעמד הפועלים אבל היא צריכה להתמודד עם השאלות הגדולות שחוצות מעמד, תרבות וצבע. >>>

הרולד ברודקי באפלה פראית זו

יומן מחלה של ברודקי, שמגלה בגיל 65 , כי נדבק באיידס בעקבות יחסים הומוסקסואליים בהם התנסה כ- 20 שנים קודם לכן וכי המחלה משתוללת כעת בגופו. בכנות מרשימה מתאר ברודקי את שתי שנות חייו האחרונות לצד אשתו, אלן, וחושף בדקדקנות את מצבי הגוף והנפש של חולה איידס. >>>

יבגני זמיאטין מאמאי

בערבים ובלילות אין יותר בתים בפטרבורג: יש ספינות אבן שש-קומתיות. עולם בודד שש-קומתי, שטה הספינה על גלי האבן בין עולמות שש-קומתיים בודדים אחרים; הספינה חוצה את אוקיינוס האבן הסוער רחובות, נוצצת בשלל אורות התאים. בתאים אין דיירים, כמובן: יש נוסעים. >>>

תומר ליכטש אני אוי (מחזור)

תנועה בחושך
נהגי מונית של לילה
עבירותנועה קטנות
בחסות אפילה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית