בית

בבל , , 20/11/2019

                           

 

פטר ביכסל קבה

מתוך אצל העיר פריס

אסקימואי צעיר בצפון אלסקה מוצא - בשלג, כך אני מדמה לעצמי - דפים אחדים מעיתון מאויר ישן. במאמר שהוא קורא חסרים הכותרת והסוף. מעט השורות שעדיין ניתנות לקריאה ושתי התמונות, די בהן. זו כתבה על טרנסווסטיטים בניו-יורק. מפתיע אותו מאוד שיש דבר כזה, והוא תוחב את הדפים לכיסו. הוא עצמו גבר.

רק כעבור חודשים הוא קם ושם פעמיו העירה - בשלג וברגל, אני מדמה לעצמי, כל הדרך בשלג עד לניו-יורק.

האישה שלצידי על הבר איננה נאה, אבל נשית, היא עגלגלה - זה הטיפול ההורמונלי, היא אומרת - יש לה פנים רחבים וקול עמוק. פה בחשיכה היא מרכיבה משקפי שמש זולים מפלסטיק עם מסגרת אדומה. כמו כולם פה בשעה הזאת היא שתויה, אבל היא לגמרי לא קולנית ולא ממלמלת כמו גבר, אלא עייפה כמו אישה. היא לא יפה, אבל היא מוצאת חן בעיני עם עצמות הלחיים הרחבות שלה. היא כמעט לא מאופרת. כשהיא מבחינה שהיא מוצאת חן בעיני היא אומרת משהו, ובתחילה אני מאמין שהאנגלית הגרועה שלי היא שגורמת לי להבין: "אני גבר". אני לא משתף אותה בחוסר הבנתי המדומה, אבל אני מחייך למחשבה שהבנתי שהיא אמרה שהיא גבר ועכשיו היא נראית לי עוד יותר נשית - בוודאי יש לה ילדים ובוודאי קשה לה או שהמקצוע שלה לא טוב או שניהם - אם כבר, אז שניהם. בחוץ כבר מתבהר, והיא חוזרת פעמים כה רבות על המשפט שלא הבנתי נכון, עד שאני בטוח לגמרי שלא טעיתי בהבנתו: "אני גבר".
"לא, את לא", אני אומר, "את אישה יפה", אני אומר. "אני לא יפה", היא אומרת, ואת זה היא אומרת לא כמו שאישה יפה היתה אומרת, "אני לא יפה". היא לא יפה. "אבל בעיני את מוצאת חן", אני אומר.
עכשיו היא נעמדת, פותחת את מכנסיה, והתנועה הזאת של פתיחת המכנסיים היא הדבר הגברי הראשון והיחידי שאני מגלה אצלה. הנה פותחת אישה את מכנסיה כמו שגבר עושה זאת. ובין הרגליים תלוי לו מה שתלוי בין רגלי גברים, קטן מאוד ומצומק - הטיפול ההורמונלי, היא אומרת. והיא סוגרת את מכנסיה ושוב היא אישה.
קוראים לה קבה קמינג. היא כותבת לי את זה על פתק בצבע צהוב עמוק שזרוק שם: "קבה קמינג, רחוב 51 מערב, מספר 472, דירה BN".
קבה קמינג איננו שמו של הגבר שנמצא עמוק בתוכה. זהו שמה של האישה שמספרת לי איך פעם היא היתה גבר באלסקה. אני תוחב לכיסי את הפתק הצהוב. מחמיא לי שהיא נותנת לי אותו, אולי היא מחבבת אותי. אני אומר שאני מקווה שנתראה שוב. אני לוקח מהבָּר את העודף שלי והולך.
אבל לפני הדלת אני נעצר, ממתין ואז נכנס בחזרה. "סליחה", אני אומר, "ממש חקרתי אותך, שאלתי יותר מדי, אני מקווה שהשאלות שלי לא פגעו בך, אבל יש לי עוד שאלה".
"כן", היא אומרת.
"את מאושרת", אני שואל.
"את זה כולם שואלים", היא אומרת, "אבל מבחינתי לא מדובר בלהיות מאושרת, מדובר בלהיות אישה, אתם הגברים לא מבינים את זה". רציתי לעשות עוד משהו טוב בשבילה ואמרתי, אני אוהב אותך, והלכתי.

מתוך הקובץ "אצל העיר פריס"

מגרמנית: חנן אלשטיין

אצל העיר פריס

אלי סמית כמו

איימי ואש, שתי נשים צעירות שהמשיכה ביניהן, כמו המשיכה בין קרח לאש, מרקיעה אל מעבר לגבולות החבויים בין תרבויות, ארצות, משפחות, חברויות ואהבות. סמית שוברת ציפיות בקשר לניגוד בין דמיון למציאות, ומפתה את הקוראים לבחור את משמעות החיים כסיפור משכר של אהבה. >>>

ג'יין ג'ייקובס מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות

ב־1958 הביטה ג'יין ג'ייקובס מחלון דירתה ברחוב הדסון 555 בגריניץ' וילג' בניו יורק, וראתה שהעיר הנהדרת שבה בחרה לחיות הולכת ונעלמת. >>>

גי דבור תיאוריית הסחף

"בין השיטות הסיטואציוניסטיות, הסחף הוא טכניקה של מעבר מואץ דרך סביבות מגוונות. מושג הסחף קשור באופן הדוק להכרה בתוצאים בעלי אופי פסיכוגיאוגרפי, ובהפגנת התנהגות משחקית-קונסטרוקטיבית, מה שמנוגד למושגים הקלאסיים של המסע ושל הטיול. >>>

רם קולהאס אז מה בעצם קרה לאורבניזם?

"מאחר שאיננו אחראים, עלינו להיעשות בלתי אחראים. בנוף של תועלתנות גוברת ושל חוסר יציבות, האורבניזם לא חייב עוד להיות הנכבדה שבבחירותינו; האורבניזם יכול לקחת את עצמו בקלות, להיעשות 'מדע עליז' - אורבניזם קל. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית