בית

בבל , , 18/10/2018

                           

 

ההתחלה

מתוך אלפרידה ילינק הפסנתרנית


המורה לפסנתר אריקה קוהוט פורצת כמו רוח סערה אל תוך הדירה שבה היא מתגוררת עם אמה. האם אוהבת לכנות את בתה הסופה הקטנה שלי, מפני שהילדה באמת נעה לפעמים במהירות מסחררת. היא מנסה להתחמק מן האם. אריקה מתקרבת לגיל ארבעים. האם יכלה להיות בקלות, על פי גילה, הסבתא של אריקה. אריקה באה לעולם רק אחרי הרבה שנות נישואין קשות. ומיד העביר האב את השרביט לאשתו ונמוג. אריקה הופיעה והאב נמוג. היום אריקה זריזה מכורח המציאות. כמו ענן של עלי סתיו היא חולפת ביעף דרך דלת הכניסה ומשתדלת להגיע לחדר שלה מבלי להיראות. אבל אמא כבר ניצבת במלוא קומתה לפני החדר ועוצרת את אריקה: קודם היא דורשת הסברים ואחר כך מעמידה אל הקיר. גם חוקרת וגם מוציאה להורג, האישה הזאת. וזאת,במחילה מכבודכם, ברשות השלטון והמשפחה. כן. הם הכירו בה, פה אחד, כאם. האם דורשת לדעת מדוע אריקה הגיעה הביתה רק עכשיו, כל-כך מאוחר. הרי התלמיד האחרון כבר הלך הביתה לפני שלוש שעות, נעלב כולו מהדברים הקשים שאריקה הטיחה בו. או שהיה נדמה לך, אולי, שאני לא אצליח לגלות איפה היית, אריקה. ילדה חייבת לדווח לאימא שלה, גם בלי שהיא נשאלת בכלל, וגם אם לא מאמינים לדיוווחים שלה, מפני שהילדה אוהבת לשקר. כן, האם מוכנה לחכות. בהחלט. היא תספור עד שלוש. האם מגיעה בקושי לשתיים, והבת כבר מוצאת תשובה שיש בינה לבין האמת איזשהו קשר רופף. בתגובה, נחטף תיק-התווים מידיה, ומיד נחשפת לעיני האם התשובה המרה על כל השאלות. ארבע חוברות של סונטות מאת בטהובן שוכנות כבוד, בחלל הצר, לצד שמלה חדשה, שרואים עליה שנקנתה זה עתה. האם מתפרצת מיד בשצף קצף נגד הבגד. בחנות, רק לפני זמן מה, השמלה נראתה, על הקולב, כל כך מגרה, כל כך צבעונית וחיננית, והנה, עכשיו, היא מונחת פה, כמו איזו מטלית מדולדלת, מנוקבת כולה ממבטיה של האם. והרי זה לא סוד שהכסף של השמלה היה מיועד לקופת-החסכונות! ועכשיו הוא מבוזבז. זרוק. הרי במקום את השמלה, אפשר היה לראות, כל פעם שמתחשק, סכום כסף רשום בפנקס החסכונות של הבנק האוסטרי לבניה. אבל יש מי שחבל לו לעשות את כל הדרך לארון הלבנים שבו מציץ פנקס החסכונות מאחורי ערמת-סדינים. והנה, היום נרשמה הוצאה. סכום כסף נמשך. והתוצאה: כל פעם שירצו לדעת לאן נעלם הכסף היפה, אריקה תצטרך, במחילה מכבודה, ללבוש את השמלה. האם צורחת: בגללך הלכה הלוואה נוספת לעזאזל! היתה יכולה להיות לנו דירה חדשה. בקרוב מאד. אבל לא. את הרי לא יכולת לחכות. ולכן יש לך עכשיו רק סמרטוט. סמרטוט שבקרוב כבר לא יהיה אפילו באופנה. אמא רוצה את הכל מאוחר יותר. שום דבר היא לא רוצה מיד. רק את הילדה היא רוצה תמיד. היא רוצה תמיד לדעת איפה אפשר יהיה להשיג את הילדה במקרה חירום. אם, חלילה, יהיה חשש שהיא עומדת לקבל התקף-לב. מה האמא רוצה בסך הכל? לחסוך עכשיו, כדי להנות מאוחר יותר. אבל לאריקה אין משהו אחר לעשות, רק לקנות לעצמה שמלה! לכמה זמן? הרי כל השמלה הזאת לא תחזיק הרבה יותר מחתיכת קרח בשמש. היא תצא מהאופנה לא בשנה הבאה, אלא כבר בחודש הבא. כסף אף פעם לא יוצא מהאופנה.

הכסף נחסך בשביל דירה פרטית משותפת. הדירה השכורה, שבה הן תקועות עכשיו, היא כבר כל-כך ישנה, שרק אפשר לזרוק אותה לפח- הזבל. הן יוכלו לבחור מראש, יחד, את ארונות הקיר ואפילו את המיקום של הקירות, כי שיטת הבניה של הדירה החדשה שלהן היא חדישה לגמרי. הכל נעשה לפי ההוראות האישיות שלהן. כן. בעל המאה הוא בעל הדעה. האם, שמקבלת רק פנסיה קטנטנה, מחליטה כמה אריקה תשלם. בדירה החדשה-חדשה הזאת, שנבנית בשיטה עתידית, כל אחת תקבל ממלכה משלה. אריקה פה, האמא שם. שתי ממלכות נפרדות למהדרין. אבל יהיה בה גם סלון משותף. לפגישות. כל פעם שירצו. והרי, בדרך הטבע, גם האמא וגם הבת רוצות, כי הן שייכות זו לזו. כבר כאן, בדיר החזירים הזה, שמתפורר לאט-לאט, יש לאריקה ממלכה משלה, שבה היא שולטת תחת פיקוח. זוהי רק ממלכה זמנית, כי לאמא יש תמיד גישה חופשית. לדלת, בחדר של אריקה, אין מנעול. לילדים אין סודות.
מרחב-החיים של אריקה מורכב מהחדרון שלה, שבו היא יכולה לעשות מה שהיא רוצה. אף אחד לא מונע ממנה שום דבר, מפני שהחדר הזה הוא כל כולו שלה. ממלכתה של האם היא כל יתר הדירה, כי עקרת- הבית מטפלת בכל ומסתובבת בכל מקום, בשעה שאריקה רק נהנית מהפירות של עבודות-הבית שהאם מבצעת. אריקה מעולם לא נאלצה להתעסק בעבודות-בית. חומרי הניקוי היו הורסים את ידי הפסנתרנית שלה. מה שמדאיג את האם לפעמים, ברגעי המנוחה הנדירים, הוא האוצר החמקמק שלה. כי הרי אי-אפשר תמיד לדעת איפה בדיוק הכל נמצא. איפה, למשל, האוצר החמקני הזה עכשיו? באיזה מקומות הוא משוטט לו ביחידות או בצוותא עם מישהו? אריקה, הכספית הזאת, היצור החלקלק הזה, מסתובבת אולי, ממש ברגע זה, באיזשהו מקום ועושה שטויות. אבל הבת חוזרת כל יום מחדש, בדיוק על השניה, למקום שאליו היא שייכת: הביתה. חרדה ממלאה את לב האם לעתים קרובות, כי הדבר הראשון שכל בעל-קניין לומד - ומתוך כאב - הוא, שטוב לתת אמון, אבל רצוי גם לפקח. הבעיה העיקרית של האם היא, כיצד לקשור את הקניין שלה למקום אחד, לרתק אותו, כדי שלא יברח. בדיוק למטרה הזאת קיים מקלט הטלביזיה. הוא מביא ישר אל תוך הבית תמונות יפות, אגדות יפות, סינטטיות, ארוזות היטב. הודות לו אריקה תמיד נמצאת בבית, ואם היא פעם איננה, יודעים בדיוק איפה היא מתרוצצת. לפעמים אריקה הולכת בערב לקונצרט, אבל גם זה פחות ופחות. או שהיא יושבת ליד הפסנתר והולמת בקלידים של הקריירה הפסנתרנית שלה, שנקברה סופית כבר מזמן. או שהיא מרחפת, כמו רוח רעה, באיזו חזרה עם תלמידיה, שלשם אפשר לצלצל אליה במקרה חירום. או שהיא יושבת ומנגנת להנאתה וחוגגת בהרכבים קאמריים, יחד עם עמיתים למקצוע, אוהבי מוסיקה, כמוה. גם שם אפשר לצלצל אליה. אריקה נאבקת נגד העבותות האימהיים האלה, ומבקשת, שוב ושוב, לא לצלצל אליה. אלא שלאם אין בעיה להתעלם מהבקשות האלה, מפני שהיא - ורק היא - קובעת את החוקים. היא גם זאת שקובעת את היקף הביקוש לבתה. התוצאה היא, שפחות ופחות אנשים מעוניינים לראות את הבת או לדבר איתה. המקצוע של אריקה הוא גם התחביב שלה: המוסיקה, בת-האלים. המוסיקה ממלאה את כל זמנה של אריקה. לא נותר מקום לשום דבר אחר. ובאמת, האם יש משהו מהנה יותר מהופעה מוסיקלית המבוצעת על-ידי מיטב הכוחות?
כאשר אריקה יושבת, פעם בחודש, בבית-קפה, יודעת האם באיזה בית קפה, והיא יכולה לצלצל לשם. היא מנצלת את הזכות הזאת בנדיבות רבה. מנגנון של בטחונות והרגלים מתוצרת-בית.
הזמן בחייה של אריקה הופך לאט-לאט לשריון גבס. אבל הוא מתפורר מיד, כאשר האם הולמת בו בגסות באגרוף שלה. כשזה קורה, אריקה נותרת נלעגת, לעיני חבריה, עם רסיסי הגבס האורטופדיים של צוארון הזמן סביב צוארה הדק, ועליה להודות: אני חייבת לשוב הביתה עכשיו. הביתה. אריקה כמעט תמיד בדרך הביתה, כשפוגשים אותה בחוץ.
האם מצהירה, למעשה אני מקבלת את אריקה כמו שהיא. הרבה יותר ממה שהיא עכשיו כבר לא יצא ממנה. היא היתה יכולה - עם הכישורים שלה - להפוך בקלי-קלות לפסנתרנית בקנה מידה לאומי, אילו רק הפקידו אותה בידיים שלי, בידיים של האמא שלה! אלא שאריקה נקלעה לפעמים, בניגוד לרצון האם, להשפעות זרות; אשליות של אהבה לגברים איימו להסיט אותה מהלימודים, דברים חסרי-ערך כמו איפור ובגדים משכו תשומת-לב לא רצויה; וכך הסתיימה הקריירה עוד לפני שממש התחילה. אבל, לפחות, משהו אחד בטוח בכל זאת יש: משרה של מורה לפסנתר בקונסרבטוריון של העיר וינה. והיא אפילו לא נאלצה להשתלם ולעבוד באחד מאותם מוסדות איזוריים או בתי-ספר מחוזיים, שבהם רבים כל כך כילו את נעוריהם, בתוך נחיל-המורים המאובק, האפור והשפוף, החולף לו, כנוע וחפוז: כן, אדוני המנהל, תודה, אדוני המנהל.
רק הגנדרנות הזאת. הגנדרנות הארורה הזאת. הגנדרנות של אריקה מטרידה את אימה והיא לצנינים בעיניה. הגנדרנות הזאת היא הדבר היחיד שאריקה חייבת עכשיו ללמוד לאט-לאט לוותר עליו. מוטב עכשיו מאשר מאוחר יותר, כי בגיל שניצב כעת בשער, הגנדרנות היא מעמסה מיותרת. שלא לדבר, שהגיל עצמו כבר מעמסה לא קטנה. האריקה הזאת! האם גדולי המוסיקה היו גנדרנים? לא. בשום פנים ואופן, לא. הדבר היחיד שאריקה עדיין חייבת לוותר עליו, זאת הגנדרנות. ואם יהיה צורך, האמא שלה תגהץ אותה ככה, ששום קישוט מיותר לא יישאר. וכך גם היום: האם מנסה למשוך את השמלה מתוך האצבעות הקפוצות של הבת, אבל האצבעות האלה מתורגלות היטב. תעזבי, אומרת האם, תני לי אותה! על החמדנות שלך לכל מיני שטויות מגיע לך עונש. והנה, האמא שלך מענישה אותך: את יכולה, מצידה, להתקשט ולהתאפר כמו איזה ליצן, והיא בכל זאת לא שמה לב אליך. תביאי הנה את השמלה!
אריקה מסתערת לפתע לעבר ארון השמלות שלה. חשד אפל עולה בליבה, חשד שכבר עלה בליבה כמה פעמים. הנה, היום שוב חסר משהו: חליפת הסתיו האפורה. מה קרה? בשניה שאריקה מרגישה שמשהו חסר, ברור לה גם מיד מי האחראי לכך. לא קשה לנחש: רק בן-אדם אחד בא בחשבון. זונה! זונה! אריקה צורחת בחמת-זעם לעבר הסמכות העליונה, ונועצת את צפרניה בשער הבלונדיני הצבוע של אימה, ששרשיו האפורים מבצבצים מתחת לצבע. גם הספר יקר, אז עדיף לותר עליו. אריקה צובעת לאימה את השער כל חודש במכחול וצבע מהסופרמרקט. עכשיו אריקה תולשת את השער שהיא עצמה צבעה. היא מושכת בו בזעם. האם בוכה. כשאריקה מפסיקה למשוך, הידיים שלה מלאות שער, והיא מתבוננת בו בתדהמה אילמת. הכימיה הרסה את כוח ההתנגדות של השערות האלה. גם באופן טבעי הן אף פעם לא היו מי יודע מה. באותו רגע, אריקה לא יודעת מה לעשות עם השערות האלה. לבסוף היא הולכת למטבח ומשליכה את השער הבלונדיני שכבר החל לדהות.
האם עומדת מרוטת-שער ומיללת באמצע הסלון. כאן אריקה נותנת לעתים קרובות קונצרטים פרטיים. בקונצרטים האלה אריקה היא הטובה מכולם, מפני שבסלון אף אחד חוץ ממנה איננו מנגן על הפסנתר. האם עדיין מחזיקה את השמלה החדשה בידה הרוטטת. אם למכור אותה, אז צריך לעשות את זה מיד. דוגמה כזאת עם חמניות ענקיות ילבשו לכל היותר שנה, וזהו. הראש של האם כואב במקומות שחסר בהם שער.
הבת חוזרת, בוכה מהתרגשות. היא קוראת לאימה נבלה מנוולת. בליבה היא מקווה שהאם תיכף תשלים איתה, ותתן לה נשיקת אוהבת. האם מקללת את אריקה: הלואי שהיד שלה תיפול. מפני שהיא היכתה ומרטה את אימה. אריקה מייפחת יותר ויותר בקול. הנה, היא כבר מתחרטת. הרי אימא'לה שלה מקריבה את עצמה, כל כולה, כולל השער. הנה, אריקה מתחרטת מהר מאד על כל מה שהיא עושה לאימא שלה. כי הרי היא אוהבת את אימא'לה שלה. הרי היא מכירה אותה עוד משחר ילדותה. לבסוף אריקה נכנעת, כמצופה, תוך שהיא בוכה בכי מר. בשמחה, בשמחה רבה אימא'לה מוותרת. הרי היא באמת לא מסוגלת לכעוס על הבת שלה ברצינות. עכשיו אני, קודם כל, ארתיח לשתינו קפה, שנשתה ביחד. תוך כדי שתיה גוברים עוד יותר רחמיה של אריקה על אימה, ושארית הכעס נעלם עם העוגה הטעימה. היא בודקת את הקרחות בשער של האם, אבל היא לא יודעת מה לומר. בדיוק כמו שלא ידעה מה לעשות עם השער המרוט. היא שוב בוכה קצת מתוך דאגה שלאחר מעשה, מפני שאימא'לה כבר זקנה וגם תסתלק יום אחד. ומפני שגם הנעורים שלה עצמה כבר חלפו. בכלל, מפני שמשהו תמיד חולף ורק לעיתים רחוקות משהו אחר בא במקומו.
האם מסבירה עכשיו לילדה שלה, מדוע נערה יפה לא צריכה להתגנדר. הילדה מביעה את הסכמתה. בשביל מה כל השמלות הרבות, הרבות האלה שתולות בארון של אריקה? הרי היא אף פעם לא לובשת אותן. השמלות האלה תולות ללא שימוש ולכל היותר מקשטות את הארון. אז נכון שאת הקניות האם לא יכולה תמיד למנוע, אבל במה שנוגע ללבישת השמלות, היא שליטה יחידה ללא עוררין. האם היא שמחליטה איך אריקה תצא מן הבית. ככה את לא תצאי לי מהבית, מחליטה האם, מתוך פחד שאריקה תלך בבגדים האלה לבתים זרים עם גברים זרים. גם אריקה עצמה הגיעה להחלטה לא ללבוש לעולם את השמלות שלה. חובתה של האם היא לעזור בקבלת החלטות ולמנוע החלטות מוטעות. עדיף למנוע פגיעות מראש, כי אז לא צריך, אחר-כך, להתאמץ לטפל בהן. האם מעדיפה לפצוע את אריקה במו ידיה ולפקח, אחר-כך, על תהליך ההחלמה.
השיחה קולחת ומגיעה לנקודה שבה שופכים רעל על כל אלה שמופיעים או עלולים להופיע בדרכה של אריקה, מימין ומשמאל. אין שום צורך בכך. פשוט, אסור להרשות להם להצליח! ואת עוד נותנת להם! כי בסך הכל היית בהחלט יכולה לעצור אותם, אבל לזה, את הרי לא מוכשרת, אריקה. אם המורה באמת מחליטה למנוע את זה, אז לא יצא, לפחות מהכיתה שלה, שום צעיר מצטיין שיפתח קריירה חריגה ובלתי רצויה כפסנתרן. את עצמך לא הצלחת, אז למה שעכשיו אחרים כן יצליחו, במקומך, ועוד מבין התלמידים שלך?
אריקה, עדיין מתנשפת, לוקחת את השמלה המסכנה בידיה, ותולה אותה, ללא שמחה ומבלי להוציא הגה, ליד השמלות האחרות, וליד חליפות המכנסיים, החצאיות, המעילים, והחליפות שבארון. את כל אלה היא אף פעם לא לובשת. הם פשוט מחכים לה עד שהיא חוזרת, בערב, הביתה. אז היא פורשת אותם, מחזיקה אותם לפני הגוף, ומסתכלת. כי: הם שייכים לה! נכון, אמא יכולה לקחת אותם ולמכור אותם, אבל ללבוש אותם, היא לא יכולה. כי האמא - אין מה לעשות - שמנה מדי בשביל הגזרות הצרות האלה. הבגדים לא מתאימים לה. כל זה שייך רק לה. רק לה. רק לאריקה. השמלה עוד לא חושדת בכלל שממש ברגע הזה הקריירה שלה נקטעה ללא שום אזהרה. היא מסולקת מבלי שהשתמשו בה, ולעולם לא יוציאו אותה. אריקה רוצה אותה רק בתור רכוש, וכדי להסתכל בה. להסתכל בה מרחוק. היא לא רוצה אפילו למדוד אותה פעם אחת. מספיק לה להחזיק מולה את החלום הזה, ששזור מבד ומצבעים, ולנענע אותו בחן, כאילו נשבה בו רוח-אביב קלילה. אריקה מדדה מקודם את השמלה בבוטיק, ועכשיו היא כבר לא תלבש אותה לעולם. עכשיו היא כבר לא יכולה אפילו להזכר כמה השמלה הזאת משכה אותה בחנות. עכשיו יש לה עוד גוויית-שמלה. אבל היא שלה.
בלילה, כשהכל ישנים ורק אריקה לבדה ערה, כשהמחצית האהובה של הזוג הכבול באזיקי-דם, כלומר, כבוד האם, נחה בשלוה שמיימית על יצועה, וחולמת על שיטות-עינויים חדשות, אזי היא פותחת, לפעמים, לעתים רחוקות מאד, את הדלת של הארון ומלטפת ברוך את העדים האלמים לתשוקותיה הכמוסות. הן לא כל-כך כמוסות, התשוקות האלה. המחיר שהן עלו זועק לשמיים. ומה יוצא מכל זה עכשיו? הצבעים מצטרפים וצועקים בקנון, בקול שני ושלישי. אפשר, בכלל, להופיע בבגדים כאלה מבלי להעצר על-ידי המשטרה? בדרך כלל, אריקה לובשת רק חצאית וסוודר, או, בקיץ, איזו חולצה. לפעמים האם מקיצה בבהלה משנתה, והיא חשה מיד: היא שוב מסתכלת בבגדים שלה, הפרצופה הגנדרנית הזאת. כמובן שהאם בטוחה בכך. הרי הדלתות של הארון לא חורקות להן סתם ככה, מתוך הנאה.
מה שחבל, זה שהקניות של השמלות האלה עלולות כל פעם לדחות עד אינסוף את מועד הרכישה של הדירה החדשה. ונוסף לכך, קיימת גם תמיד הסכנה שאריקה תיפול לתוך מלכודת-אהבה, ושביום מן הימים תתגלה ביצת-קוקיה גברית בתוך הקן שלהן. מחר, בארוחת-הבוקר, אריקה תזכה, בודאי, להטפה על קלות-הדעת שלה. הרי אתמול האם היתה יכולה בקלות למות בו במקום, כתוצאה מפצעי השערות, מההלם. אריקה תצטרך לשלם על זה. אין דבר, היא יכולה בשקט להרחיב את מעגל השיעורים הפרטיים שלה.
רק שמלת-כלה חסרה, תודה לאל, בקולקציה העגומה הזאת. האם בכלל לא משתוקקת להיות אמא-של-כלה. היא רוצה להשאר אם רגילה. התואר הזה מספיק לה. אבל די לצרה בשעתה. עכשיו הגיע זמן ללכת לישון! האם משמיעה את הדרישה מתוך המיטה הזוגית, אבל אריקה ממשיכה להסתובב סביב הראי. הפקודות של אימה פוגעות בה כמו גרזנים בגב. מהר-מהר היא נחפזת למשש עוד שמלת אחר-הצהריים פרחונית, חמודה, הפעם במכפלת. הפרחים האלה מעולם לא נשמו אויר צח, וגם מים אינם מכירים. השמלה נרכשה, לטענת אריקה, בבית אופנה עילית במרכז העיר. גם האיכות וגם הגימור יחזיקו לנצח. ההתאמה לגוף תלויה, כמובן, באריקה עצמה. אסור לה להגזים בדברי-מתיקה ובדברי-מאפה. כבר במבט ראשון בבגד, אריקה אמרה לעצמה: את השמלה הזאת אני אוכל ללבוש במשך שנים, מבלי שהיא תצא, אפילו קצת, מהאופנה. ובאמת, כבר עברו שנים והשמלה עדיין באופנה! את אימה הנימוק הזה בכלל לא משכנע. השמלה הזאת לא תתיישן אף פעם. בבקשה, שאמא תנסה לפשפש היטב-היטב בזיכרון שלה, והיא תגלה שהיא עצמה גם לבשה פעם, בצעירותה, שמלה מאותה גזרה. מה אמא'לה? האם מכחישה מתוך עקרון. ואף-על-פי-כן, אריקה מסכמת, הרכישה היתה כדאית; על סמך העובדה שהשמלה לעולם לא תתיישן, אריקה תלבש אותה גם בעוד עשרים שנה, בדיוק כמו היום. האופנות משתנות מהר. השמלה, על-אף טיבה המעולה, תשאר תלויה בארון. איש לא יבקש לראות אותה. עבר זמנה ובטל יופיה, ושניהם לא ישובו עוד לעולם, אלא, אולי, בעוד עשרים שנה.
כמה מהתלמידים שונאים את אריקה, המורה שלהם לפסנתר, אבל ההורים שלהם כופים עליהם ללמוד את אמנות המוסיקה. אי-לכך, מרשה לעצמה גם הגברת פרופסור קוהוט, מצידה, להשתמש בכפיה. רוב התלמידים, דרך אגב, נחמדים. הם מכים בחריצות על הקלידים ומתעניינים בלימוד הנגינה. הם, אפילו, מתעניינים באמנות הזאת, כשהיא מבוצעת על-ידי אחרים, הן בחוגים מוסיקליים והן באולמות הקונצרטים. הם משווים, שוקלים, מודדים, סופרים. הרבה זרים מגיעים אל אריקה, וכל שנה הם מתרבים. וינה, עיר המוסיקה! בעיר הזאת רק מה שהתקבל עד עכשיו הוא גם מה שיתקבל בעתיד. הכפתור מתפוצץ לה על כרס התרבות הלבנה והשמנה, שמתנפחת והולכת כל שנה, כמו כל גוייה ששוהה במים ולא מושים אותה החוצה.
הארון קולט את השמלה החדשה. עוד אחת! האם אינה רואה בעין יפה שאריקה יוצאת מהבית. השמלה הזאת צעקנית מדי, היא לא מתאימה לילדה. האם אומרת שבאיזשהו מקום צריך שיהיה גבול. היא לא מבינה למה היא מתכוונת. עד כאן ולא יותר, לזה בדיוק האם התכוונה.
האם טוענת שהיא, אריקה, איננה אחת מיני רבות, אלא אחת ויחידה. ההסבר הזה עולה תמיד מחדש אצל האם. גם אריקה מכריזה כבר, היום, שהיא אינדיבידואליסטית. היא מצהירה שהיא לא מסוגלת להיות כפופה לאף אחד ולשום דבר. היא גם מסתגלת בקושי. מישהי כמו אריקה יש רק פעם אחת ויחידה, וזהו. אם יש בעולם מישהי מיוחדת שאי-אפשר להחליף אותה במישהי אחרת, הרי זאת אריקה. מה שהיא מתעבת, זאת השיויוניות על כל צורותיה, גם, למשל, ברפורמה בבתי-הספר, שלא מתחשבת בשום כישורים אישיים. אריקה לא נותנת שיכלילו אותה יחד עם אחרים, ולא משנה אם הם דומים לה בדעותיהם. בין כה וכה היא היתה מתבלטת מיד. היא פשוט היא. היא כמו שהיא, והיא לא יכולה לשנות את זה. האם חוששת ממקומות שבהם היא לא יכולה לראות את אריקה. בגלל ההשפעות השליליות. והיא רוצה, מעל לכל, להגן על אריקה. שמא, חלילה, איזשהו גבר יהפוך אותה למישהי אחרת. כי: אריקה היא יצור מיוחד במינו. אף-על-פי שהיא מלאת ניגודים. דוקא הניגודים האלה באריקה הם הם שגורמים לה לצאת בהחלטיות נגד כל ניסיון של הכללות המוניות. אריקה היא אישיות מיוחדת מאד, והיא ניצבת בודדה מול ההמון הגדול של תלמידיה, אחת כנגד כולם, והיא מנווטת את ההגה של ספינת-האמנות. שום הכללה לא תוכל אף פעם לעשות עימה צדק. כשתלמיד שואל אותה לאיזו מטרה היא שואפת, היא מזכירה מיד את האנושיות, ובכך היא מתמצתת עבור תלמידיה את "צוואת הייליגשטאט" של בטהובן, ומתייצבת, גבוה-גבוה, לצדו של גיבור המוסיקה.
מתוך שיקולים אמנותיים-כלליים ואנושיים-אישיים, אריקה מגיעה למסקנה הבאה: לעולם לא תהיה מסוגלת להיות כפופה לגבר, לאחר שהיתה כפופה לאימה במשך שנים רבות כל כך. האם מתנגדת שאריקה תתחתן כל-כך מאוחר, מפני שהבת שלי לא תוכל אף פעם להסתדר ולקבל הוראות בשום מקום. ככה היא. זהו. אריקה לא צריכה לבחור חבר לחיים מפני שהיא בלתי-גמישה. היא גם כבר לא אילן צעיר. אם אף אחד לא מסוגל לוותר, הנישואין מסתייימים בכי רע. מוטב שתישארי כמו שאת, אומרת האם לאריקה. הרי סוף-סוף האם עשתה את אריקה למה שהיא עכשיו. את עדיין לא נשואה, העלמה אריקה, שואלת החלבנית ושואל גם הקצב. מה אפשר לעשות, בעיני אף אחד אף פעם לא מוצא חן, עונה אריקה.
בכלל, היא שייכת למשפחה של תמרורים שניצבים בודדים בנוף. ישנם מעטים מסוגם. הם צומחים קשוחים וסגופים, וגם חייהם מתנהלים בקשיחות ובסגפנות. אריקה הגיעה רק אחרי עשרים שנות נישואין לעולם, שבו אביה השתגע, והוכנס למוסד, כדי שלא יהווה סכנה לאותו עולם.
בשתיקה מנומסת אריקה קונה שמינית חבילה חמאה. יש לה עדיין את אמא'לה, והיא לא צריכה לחפש לה בעל. כשרק מזדמן למשפחה הזאת קרוב כלשהו, הוא מסולק מיד ונדחה. היחסים עם הקרובים נקטעים מיד כאשר מתברר, כמצופה, שהם בלתי-שמישים וחסרי-תועלת. האם מנערת מעליה את בני-המשפחה במכה אחת, ומרחיקה אותם אחד אחרי השני. היא בוררת ודוחה. היא בוחנת ומשליכה. בצורה כזאת לא נוצרים טפילים, שבאופן קבוע רוצים משהו שלאף אחד אין שום עניין לתת להם. אנחנו נשארות ביחד, שתינו בלבד, נכון, אריקה? אנחנו לא זקוקות לאף אחד.
הזמן חולף, ואנחנו חולפים עמו. תחת מכסה זכוכית מסוגרים ביחד, אריקה, כיסויי-הבגדים העדינים שלה ואימה. את המכסה ניתן להרים רק אם מישהו מבחוץ אוחז בכפתור הזכוכית ומושך אותו כלפי מעלה. אריקה היא חרק בתוך ענבר, מעבר לזמן, ללא גיל וללא עבר, וללא השפעה על המתרחש. את כושרו לזחול ולשרוץ אבד החרק הזה כבר מזמן. אריקה אפויה בתוך תבנית-האפיה של האינסוף. את האינסוף הזה היא חולקת בשמחה עם המוסיקאים האהובים עליה, אם כי לעולם לא תוכל לחלוק את נצחיותם. אריקה נלחמת על מקום קטן, לפחות בטווח ראיה, לצד גדולי היוצרים. זהו מקום שנאבקים עליו בלהט, כי כל וינה כולה רוצה להקים בו לפחות סוכה זעירה. אריקה תוחמת את מקומה ומתחילה לחפור את היסודות. היא זכתה במקום שלה בהגינות, תוך לימודים וביצועים! סוף-סוף גם יוצר מישני הוא יוצר. הוא מתבל את נגינתו תמיד במשהו משלו, משהו מעצמו. הוא מטפטף מדם לבו אל תוך היצירה. גם למבצע יש מטרה משלו: להיטיב לנגן. והוא חייב, ללא ספק, להיות כפוף לכותב היצירה, אומרת אריקה. היא מודה ומתודה שלגביה זאת בעיה. כי בשום פנים ואופן היא איננה מסוגלת לקבל מרות.
אולם לאריקה יש מטרה נכספת, כמו לכלל המבצעים: לעלות על האחרים.

אל תוך החשמליות ה י א ממש נדחפת על-ידי המשקל של כלי הנגינה שתולים לה מלפנים ומאחור, שלא לדבר על תיקי-התוים הדחוסים. פרפר עמוס לעייפה. החיה חשה שבתוכה נמים כוחות, שמוסיקה בלבד אינה מספיקה להם. החיה קופצת את האגרופים הזעירים סביב ידיות של נרתיקי כנורות, ויולות, חלילים. היא מעדיפה לנצל את כוחותיה בצורה שלילית, אם כי הבחירה בידה. האם היא שמציגה את הבחירה: מגוון נרחב של פטמות בעטיני הפרה הקרויה מוסיקה.
ה י א חובטת בחזקה בכלי הקשת והנשיפה שלה ובתיקי התוים בגבם ובבטנם של האנשים. ואל תוך קותלי-השומן שמקפיצים את כלי הנשק שלה חזרה לעברה, כמו כריות גומי. לפעמים, בהתאם למצב הרוח, היא לוקחת את כלי-הנגינה ואת התיק ביד אחת, ודוחפת בבוגדנות את האגרוף של היד השניה אל תוך מעילי-חורף, שכמיות או ז'קטים. היא מחללת את התלבושת הלאומית האוסטרית שמחייכת אליה בחיוך זנונים מתוך כפתוריה העשויים קרן-הצבי. בשיטת הקאמיקאזה היא משתמשת גם בעצמה ככלי-נשק. פה ושם היא גם מצליפה ישר אל תוך המון אנשים מטונפים מעבודתם עם הקצה הדק של כלי-הנגינה - פעם, למשל, זה כינור, פעם זאת הויולה, הכבדה יותר. בשעות העומס, ככה בשעה שש, אפשר לפגוע בהרבה אנשים כבר בזמן שלוקחים תנופה. לפשוט ממש את היד, אין מקום. ה י א יוצאת מן הכלל המבחיל, שניצב מול עיניה. ואימה מסבירה לה שוב ושוב שהיא באמת יוצאת דופן, כי היא הילדה היחידה של האמא והיא חייבת ללכת בדרך הישר. בחשמלית ה י א רואה יום-יום, בדיוק מה שהיא לא היתה רוצה להיות. ה י א מפלסת לה דרך בזרם האפור של בעלי הכרטיסים וחסרי הכרטיסים, של אלה שעולים ואלה שמתכוננים לרדת, של אלה שהגיעו מאיזשהו מקום בידיים ריקות ואין להם גם מה לצפות מן המקום שאליו הם נוסעים. המראה שלהם לא מלבב. על אחדים אפשר להגיד שהם, למעשה, כבר ירדו עוד לפני שהספיקו ממש להיכנס פנימה.
כאשר זעם ההמון מאלץ אותה לרדת בתחנה הרחוקה מהבית, ה י א אכן עוזבת את הקרון בצייתנות, כשהיא מרסנת את הכעס שמצטבר באגרופה הקפוץ, אך היא מחכה בסבלנות לחשמלית הבאה, שבטוח תגיע לתחנה, כמו שבטוח, שהשמש תעלה בבוקר. זהו מחזור שתמיד חוזר חלילה. ואז היא שוב יוצאת להתקפת-מצח בכוחות מחודשים. עמוסת כלי-נגינה, היא משתחלת, תוך מאמצים ומעידות, בין האנשים השבים הביתה מעבודתם, ומתפוצצת בקרבם כמו פצצת-מצרר. לפעמים היא מיתממת ואומרת בבקשה אני צריכה לרדת כאן. אז הם תיכף כולם בעד. כן, כן! שתצא על המקום מהרכב הציבורי הנקי! כי, באמת, הוא לא נוצר בשביל אנשים כמוה! אלה שמשלמים דמי-נסיעה בכלל לא צריכים לתת לטיפוסים כאלה לעלות.
הם מסתכלים בתלמידה וחושבים שהמוסיקה רוממה את רוחה כבר בגיל רך, אבל, למעשה, היא מרוממת רק את האגרוף שלה. לפעמים מאשימים איזשהו בחור צעיר, אפרפר, עם תרמיל מרופט, מלא כל מיני חפצים מבחילים, פשוט בגלל המראה שלו. שירד מהר ושיעוף אל החברים הנחמדים שלו, לפני שאחד מבעלי המעילים האלגנטיים יתקן לו את הצורה.
זעם ההמון, ששילם במיטב כספו, טבין ותקילין, תמיד מוצדק. עבור שלושה שילינגים לכל נוסע, מגיעה לו בהחלט תמורה. מה גם שהוא יכול להוכיח את זה כל פעם שמבקר הכרטיסים מגיע. הוא מציג בגאוה את הכרטיס והנה, חשמלית שלמה עומדת כול כולה לרשותו. על ידי התשלום הוא גם חוסך לעצמו שבועות ארוכים של גיהינום מבעית, מלא חרדה, שמא יופיע המבקר.
גברת אחת, שחשה את הכאב בדיוק כמוך, מתפרצת בצרחה קולנית: עצם הירך שלה, אותו חלק חיוני, שעליו מונח, חלקית, המשקל שלה, נפגעה. בדוחק המסוכן הזה לא ניתן לגלות את האשם על-פי העיקרון הפשוט שאין מסובב בלי מסבב. מבול אדיר של האשמות, קללות, עלבונות, השבעות, וקינות ניתך על ההמון. הקינות זורמות מתוך פיות זבי-ארס. הן מבכות את מר גורלם של בעליהן. ההאשמות, לעומת זאת, מותזות לעבר הזולת. הם עומדים דחוסים כמו סרדינים בקופסת שימורים, אבל זאת לא אומרת, שהם טובלים ברוטב טעים. רחוק מזה. כרגע הם טובלים בזיעה.



7


הפסנתרנית

ז'ורז' בטאיי סיפור העין

סיפורה של העין הוא לכאורה מסעם גדוש המעללים האירוטיים והאלימים של צמד מתבגרים. הסיפור שנפתח בעיירת-חוף צרפתית, ממשיך במדריד ובסביליה ומסתיים בגיברלטר, הוא גם מסע בעקבותיה של העין - מהעין ועד לתחת . >>>

חנה ארנדט אייכמן בירושלים

בספר "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע" מכונסות רשימותיה של ארנדט ממשפט אייכמן, שאותו סיקרה כשליחה מטעם ה"ניו יורקר". >>>

רָסֶל סָלָזאָר פָּרֵניָאס משבר הטיפול בפיליפינים: ילדים ומשפחות מפוצלות בכלכלה הגלובלית החדשה

אמהות מהגרות העובדות כמטפלות נקלעות לעתים תכופות למצב כואב שבו הן מטפלות בילדיהם של אחרים בשעה שנמנע מהן לטפל בילדיהן שלהן. >>>

אינגבורג באכמן תמרון סתיו

אֵינֶנִּי אוֹמֶרֶת, זֶה הָיָה אֶתְמוֹל, בְּכַסְפּוֹ חֲסַר-הָעֶרֶךְ
שֶׁל הַקַּיִץ בְּכִיסֵנוּ אֲנַחְנוּ שׁוּב שׁוֹכְבִים
עַל גְּבָבַת הַלַּעַג, בְּתִמְרוֹן הַסְּתָיו שֶׁל הַזְּמָן. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית