בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

מרשל מקלוהן המדיום הוא המסר

מתוך להבין את המדיה

בתרבות כמו זו שלנו, המורגלת זה מכבר לחלק ולפלג כל דבר כדי להשיג שליטה, לפעמים אנחנו עדיין מופתעים קצת כשאנו נזכרים, שמכל בחינה מעשית, המדיום הוא המסר. בזאת אנו אומרים רק שלכל מדיום - כלומר, לכל שלוחה המרחיבה אותנו - יש השלכות על האדם והחברה. השלכות אלה הן תולדה של קנה המידה החדש שמופיע בחיינו עם כל שלוחה המרחיבה אותנו, או במילים אחרות, עם כל טכנולוגיה חדשה. לדוגמה, נכון שעקב האוטומציה, נוטים הדפוסים החדשים של ההתקשרות בין בני האדם לגרום לקיצוץ במספר מקומות העבודה. זאת התוצאה השלילית. מן הצד החיובי, האוטומציה יוצרת בשביל בני אדם תפקידים, כלומר מעורבות עמוקה בעבודתם ובהתקשרויותיהם עם זולתם, מעורבות שהטכנולוגיה המכנית שקדמה לה הרסה. רבים נוטים לטעון שלא המכונה, אלא מה עושים במכונה, זאת המשמעות, כלומר המסר, שלה. אבל אם נבחן את התמורה שחוללה המכונה ביחסים בינינו לבין זולתנו ובינינו לבין עצמנו, ניווכח שלא חשוב בכלל אם המכונה ייצרה קורנפלקס או קדילאק. שיטת הפיצול, שהיא המהות של טכנולוגיית המכונה, עיצבה מחדש את עבודתו של האדם ואת ההתקשרויות שלו עם אנשים אחרים. טכנולוגיית האוטומציה היא הפוכה במהותה. היא משלבת וביזורית ומעמיקה בעיצוב יחסי אנוש, כשם שהמכונה היתה מפוצלת, ריכוזית ושטחית.
אור החשמל, למשל, יכול להאיר את עינינו בהקשר זה. אור חשמל הוא מידע צרוף. הוא אפוא אמצעי תקשורת, אבל הוא מדיום ללא מסר, אלא אם כן משתמשים בו כדי להציג פרסומת מילולית או שם. עובדה זו, המאפיינת את כל אמצעי התקשורת, פירושה שה"תוכן" של כל אמצעי תקשורת הוא תמיד אמצעי תקשורת אחר. התוכן של הכתיבה הוא הדיבור, בדיוק כפי שהמילה הכתובה היא התוכן של הדפוס, ודפוס הוא התוכן של הטלגרף. על השאלה: "מהו התוכן של הדיבור?" התשובה צריכה להיות, "הדיבור הוא מימוש של תהליך חשיבה, שהוא עצמו לא-מילולי". ציור מופשט מייצג הדגמה ישירה של תהליכי חשיבה יצירתיים, ובאותה המידה הם עשויים להתגלות בדגמי מחשב. אלא שאנחנו דנים כאן בתוצאות הנפשיות והחברתיות של דגמים ודפוסים אלה, כשהם מגבירים או מאיצים תהליכים קיימים. מכיוון שה"מסר" של כל אמצעִי תקשורת, קרי, טכנולוגיה, הוא השינוי בהיקף, בקצב או בדפוס, שהוא מביא לחיי האדם. מסילת הברזל לא הציגה לראשונה בפני החברה האנושית את התנועה, וגם לא את התחבורה, הגלגל והדרך. אבל היא האיצה והרחיבה את היקף התיפקודים האנושיים שקדמו לה, כי היא יצרה סוגים חדשים לחלוטין של ערים וסוגים חדשים של עבודה ושל פנאי. שינויים אלה התרחשו בין אם מסילת הברזל פעלה בסביבה טרופית ובין אם בסביבה צפונית, והם בלתי-תלויים לחלוטין במשא, כלומר בתוכנה של מסילת הברזל כאמצעי תקשורת. לעומת זאת המטוס, בכך שהוא מאיץ את קצב התעבורה, נוטה לפורר את העיר, הפוליטיקה וההתקשרויות האנושיות שצורתן היא תולדה של מסילת הברזל, באופן בלתי-תלוי לחלוטין בשימושים שעושים במטוס.
נחזור אל אור החשמל. אחת היא אם משתמשים באור כדי לבצע ניתוח מוח או כדי לשחק בייסבול בלילה. אפשר לטעון שפעילויות אלה הן בדרך מסוימת "התוכן" של אור החשמל, מפני שהן לא יכלו להתקיים בלי אור החשמל. עובדה זו רק מדגישה את הטענה כי "המדיום הוא המסר", מאחר שהמדיום, אמצעי התקשורת, הוא זה שקובע את קנה המידה ואת הצורות של ההתקשרויות והפעולות האנושיות. התכנים, משמע השימושים של אמצעי תקשורת כאלה הם אמנם רבגוניים, אך בד בבד הם נטולי כל השפעה על עיצוב צורת ההתקשרות האנושית. ואכן, המצב הטיפוסי הוא, ש"התוכן" של אמצעי תקשורת זה או אחר מעוור אותנו ומונע מאיתנו לראות את תכונותיו של אמצעי זה. רק כיום החלו ענפי תעשייה שונים להכיר באילו תחומים הם עוסקים בעצם. רק כאשר חברת יבמ גילתה שלמעשה היא איננה עוסקת בייצור ציוד מישרדי ובמיכשור עסקי אלא בתחום של עיבוד מידע, היא התחילה לנווט את עצמה מתוך ראייה ברורה של הדרך. חלק נכבד מרווחיה של חברת ג'נרל אלקטריק בא לה בזכותן של נורות חשמליות ומערכות תאורה. היא, וכמוה חברת אי.טי.&טי. (A.T.&T.) גילו שהן בעצם עוסקות בהעברת מידע.
אור החשמל חומק מתשומת הלב כאמצעי תקשורתי רק מפני שאין בו "תוכן". לכן הוא משמש דוגמה מצוינת לטענה, שלמעשה אין עוסקים כלל בחקר אמצעי התקשורת, מאחר שעד שאור חשמל אינו משמש לכתיבת שם מותג כלשהו, אין מתייחסים אליו כלל כאל אמצעי תקשורת. וגם אז אין נותנים את הדעת על האור, אלא על ה"תוכן" (שהוא בעצם אמצעי תקשורת אחר). המסר של אור החשמל, כמו המסר של האנרגיה החשמלית בתעשייה, הוא רדיקלי, רווח מאוד ומבוזר לחלוטין, מפני שאור חשמל ואנרגיה חשמלית אמנם נבדלים מהשימושים שלהם, אך הם מבטלים גורמי זמן ומרחב בהתקשרות בין בני האדם, בדיוק כמו רדיו, טלגרף, טלפון וטלוויזיה, ויוצרים מעורבות מעמיקה.
מבחר מכתבי שייקספיר עשוי לספק ספר הדרכה מלא כמעט ללימוד השלוחות של האדם. יש מקום להתפלפל, האם בשורות מוכרות אלה מתוך רומאו ויוליה הוא התייחס לטלוויזיה או לא:i

הס! איזה אור מן החלון בוקע?
דוברת היא, אך דיבורה אילם הוא.

במחזה אותלו, אשר כמו המלך ליר, עוסק בעינויי הנפש העוברים על האדם שאמונות שווא חוללו בו שינוי, יש שורות המעידות על האינטואיציה שהיתה לשייקספיר בקשר לכוחות השינוי הטמונים באמצעי תקשורת חדשים: ii

אומרים שיש כשפים שבכוחם
לפגום בתום הבתולים. רודריגו,
לא נזדמן לך לקרוא על כך?

במחזה טרואילוס וקרסידה של שייקספיר, המוקדש רובו ככולו לעיון נפשי וחברתי בתקשורת, שייקספיר מצהיר שהוא מודע לכך, שכדי לנווט ניווט חברתי ופוליטי אמיתי צריך לחזות מראש מה יהיו תוצאותיהם של חידושים:iii

השגחתה של עין המדינה
יודעת כל פרודת זהב של פלוטו,
יורדת עד חקרי כל מצולות,
קוראת כל מחשבה, כמעט חושפת
כאלוהים הרהור בחיתוליו.

המודעות הגדלה לפעולת אמצעי התקשורת, ללא כל תלות ב"תוכן" או בתוכניות באה לידי ביטוי בחרוזים האנונימיים המתאוננים:

בחשיבה מודרנית (אם לא למעשה),
דבר אינו קיים אלא אם הוא עושה.
זאת על רגל אחת התורה הרוצה
לתאר את הגירוד, אך לא את העקיצה.

אותו סוג של מודעות כוללת לתצורה, המגלה מדוע מבחינה חברתית המדיום הוא המסר, התרחשה בתיאוריות הרפואיות המעודכנות והרדיקליות ביותר. בספרו הדחק בחיים,iv מספר האנס זלייה (Hans Selye) על החשש שהביע אחד מעמיתיו החוקרים כששמע את התיאוריה שלו:

כשהוא ראה, שאני עומד לפתוח בתיאור נלהב נוסף של תצפיותי בחיות שטופלו בחומר לא נקי, רעיל, זה או אחר, הוא הביט בי בעיניים עצובות ונואשות ואמר בייאוש גלוי: 'אבל זלייה, נסה להבין מה אתה עושה לפני שיהיה מאוחר מדי! הרי עכשיו החלטת להקדיש את כל חייך לחקר הפרמקולוגיה של הלכלוך!'
(האנס זלייה, הדחק בחייםv)

כפי שזלייה עוסק במצב הסביבתי הכולל בתיאוריה שלו על השפעת ה"דחק" (stress) על ההתמודדות עם מחלות, כך הגישה החדישה ביותר לחקר אמצעי התקשורת עוסקת לא רק ב"תוכן", אלא גם באמצעי התקשורת, ובמשבצת התרבותית שבתוכה פועל אמצעי תקשורת מסוים. חוסר המודעות ששרר בעבר בקשר להשפעות הנפשיות והחברתיות שמקורן באמצעי תקשורת, עולה כמעט מתוך כל אחת מן ההתבטאויות המקובלות.
לפני שנים אחדות, כשקיבל הגנרל דייוויד סארְנוֹף תואר כבוד מאוניברסיטת נוטרה דאם, הוא הצהיר: "אנחנו נוטים בקלות רבה מדי להפוך את המכשיר הטכנולוגי לשעיר לעזאזל בגלל חטאי המשתמשים בו. תוצריו של המדע המודרני אינם טובים או רעים כשלעצמם, אופן השימוש בהם, הוא שקובע את ערכם". זה קולה של הסהרוריות השוררת כיום. נניח שהיינו אומרים: "עוגת התפוחים עצמה היא לא טובה ולא רעה. אופן השימוש בה, הוא שקובע את ערכה". או, "וירוס האבעבועות עצמו הוא לא טוב ולא רע. אופן השימוש בו, הוא שקובע את ערכו". ושוב, "כלי הנשק עצמם אינם טובים או רעים. אופן השימוש בהם, הוא שקובע את ערכם". כלומר, אם הקליעים מגיעים לאנשים הנכונים, כלי נשק הם טובים. אם שפופרת הטלוויזיה יורה את התחמושת הנכונה באנשים הנכונים, היא טובה. ואין לי כוונה לעורר רוגז. אלא שהצהרתו של סארנוף לא תעמוד בשום ניתוח מדוקדק, כי היא מתעלמת מטבעו של אמצעִי התקשורת המסוים, של אמצעֵי התקשורת כולם כאחת. סגנון זה הוא סגנון נרקיסיסטי אמיתי, של מי שמהופנט בגלל קטיעת איבר מגופו והרחבתו לשלוחה בצורה טכנית חדשה. גנרל סארנוף המשיך והסביר את הגישה שלו ביחס לטכנולוגיה של דפוס. הוא אמר שאמנם הדפוס גרם להפצת הרבה פסולת, אך בזכותו הופצו גם התנ"ך וגם רעיונותיהם של אנשי חזון והוגי דעות. לא עלה כלל בדעתו של גנרל סארנוף, שטכנולוגיה כלשהי מסוגלת לעשות יותר מאשר להתווסף אל מה שאנחנו כבר בין כך וכך.
כלכלנים כרוברט תיאובלד (Robert Theobald), ו.ו. רוֹסטוֹ (W. W. Rostow) וג'ון קנת גלְבּרָיִית (John Kenneth) מסבירים מזה שנים מדוע "כלכלה קלאסית" איננה יכולה להסביר שינוי וצמיחה. ובמיכון טמון פרדוכס: אם כי הוא עצמו גורם לצמיחה ולשינוי מירביים, עקרון המיכון מרחיק את עצם אפשרות הצמיחה ואת הבנת השינוי, מפני שהדרך להשיג מיכון היא לפצל כל תהליך ולסדר את החלקים בסדרות. אבל כפי שהוכיח דייוויד יום במאה השמונה-עשרה, אין ברצף עצמו שום עיקרון של סיבתיות. העובדה שדברים באים בזה אחר זה אינה מסבירה דבר. אין להסיק דבר מדבר שקדם לו, פרט לכך שנוצר שינוי. לפיכך, היפוך היוצרות הגדול ביותר התרחש עם החשמל, שעשה את הדברים למיידיים ובכך שם קץ לרצף. במהירות מיידית, החלו הסיבות לדברים להופיע שוב בתודעה, דבר שלא קרה לדברים שהופיעו ברצף ובשרשור. במקום לשאול מה בא קודם, הביצה או התרנגולת, פתאום נראה כאילו התרנגולת היא רעיון שהגתה הביצה, כדי להשיג עוד ביצים.
רגע לפני שמטוס שובר את מחסום הקול, אפשר לראות את גלי הקול על כנפיו של המטוס. היכולת הפתאומית לראות את הקול בדיוק ברגע שהקול מסתיים, היא דוגמה טובה לדפוס הקיום הכביר הזה, המגלה צורות חדשות ומנוגדות, בדיוק כשהצורות הקודמות מגיעות לשיא הביצוע שלהן. מיכון לא היה מפוצל או רציף באופן מוחשי כל כך כמו עם לידתו של הקולנוע, הרגע שתרגם אותנו מעבר למכני, אל עולם של צמיחה ושל יחסי גומלין אורגניים. הקולנוע, באמצעות האצה פשוטה של המכני, נשא אותנו מעולם של רצף וחיבורים אל עולם של תצורה ומבנה יצירתיים. המסר של הקולנוע כאמצעי תקשורת הוא המעבר מקשרים ליניאריים אל תצורות. זה המעבר שהפיק את האבחנה הנכונה בהחלט כיום: "אם זה פועל, משמע עבר זמנו". כשמהירות אלקטרונית תמשיך ותתפוס את מקומו של הרצף הקולנועי המכני, קווי השדה (lines of force) במבנים ובאמצעי התקשורת ייעשו ברורים כשמש. אנו שבים אל הצורה המכלילה של האיקונה (icon).
לתרבות שהיא ברמת אוריינות ומכניות גבוהה, הקולנוע התגלה כעולם של אשליות ושל חלומות זוהר שאפשר לרכוש בכסף. בדיוק ברגע זה בתולדות הקולנוע קרה הקוביזם. וכך תיאר אותו א.ה. גומבריך בספרו אמנות ואשליה:vi "הניסיון הרדיקלי ביותר לדכא כל אי-בהירות ולאכוף ראייה אחת של התמונה - זו של מבנה עשוי בידי אדם, בד ציור צבוע", מפני שהקוביזם מחליף בו זמנית את כל הפנים של חפץ מסוים למען "זווית הראייה", קרי, פן אשליית הפרספקטיבה. במקום שעל בד הציור תהיה אשליה של מימד שלישי, אשליה שהיא מומחיות מסוימת, הקוביזם מציב יחסי גומלין בין מישורים וסתירה, כלומר התנגשות דרמטית בין תבניות, אורות, מרקמים, אשר "מעבירה את המסר" באמצעות מעורבות. רבים טוענים שזהו תרגיל בציור ולא באחיזת עיניים.
במילים אחרות, הקוביזם, בכך שהוא מציג פנים וחוץ, מעלה ומטה, אחורה וקדימה ואת כל היתר בשני ממדים, מוותר על אשליית הפרספקטיבה לטובת מודעות חושית מיידית לשלם. הקוביזם, בכך שהוא נאחז במודעות מיידית כוללת, הכריז לפתע כי המדיום הוא המסר. האם לא ברור מאליו, שברגע שהרצף פינה את הדרך לסימולטני, אנו נמצאים בעולם של המבנה והתצורה? האם זה לא מה שקורה בפיסיקה, כמו בציור, בשירה ובתקשורת? קטעי תשומת לב בעלי התמחות מסוימת עברו לשדה כולל, וכעת אנחנו יכולים לומר בטבעיות גמורה, "המדיום הוא המסר". לפני המהירות האלקטרונית והשדה הכולל לא היה ברור מאליו שהמדיום הוא המסר. נדמה היה שהמסר הוא ה"תוכן", למשל, אנשים נהגו לשאול על מה התמונה, אך לא עלה בדעתם לשאול על מה המנגינה, על מה הבית ועל מה השמלה. בנושאים אלה היתה לאנשים תחושה מסוימת של התבנית השלמה, של צורה ושל פונקציה כאחדות. אבל בעידן האלקטרוני, התפיסה האינטגרלית של מבנה ושל תצורה נעשתה רווחת מאוד והגיעה עד לתיאוריה החינוכית. במקום לעבוד על "בעיות" בחשבון בתור התמחות, הגישה המבנית מאמצת כיום את קווי הכוח בתחום המספר ובזכותה ילדים חושבים על תורת המספרים ועל "קבוצות".
הקרדינל ניומן אמר על נפוליאון, "הוא הבין את הדקדוק של אבק השריפה". נפוליאון הקדיש תשומת לב מסוימת גם לאמצעי תקשורת אחרים, בעיקר לאיתות בדגלים, שהקנה לו יתרון נכבד על אויביו. הוא ייזכר בזכות דבריו, "שלושה עיתונים עוינים מפחידים יותר מאלף כידונים".
אלקסיס דה טוֹקְוויל (Alexis de Tocqeville) היה הראשון ששלט בדקדוק של דפוס וטיפוגרפיה. לפיכך היה מסוגל לפענח את המסר של השינוי העתיד להתחולל בצרפת ובאמריקה כאילו קרא אותו בקול רם מטקסט שנמסר לו. לאמיתו של דבר, המאה התשע-עשרה בצרפת ובאמריקה היתה באמת כמו ספר פתוח בפני דה טוקוויל, מפני שהוא למד את הדקדוק של הדפוס. לכן הוא ידע גם מתי הדקדוק הזה איננו ישים. הוא נשאל מדוע לא כתב ספר על אנגליה, כי הרי הוא הכיר וכיבד את אנגליה. הוא השיב:1

צריך מידה לא רגילה של יוהרה פילוסופית כדי להאמין, שאפשר לשפוט את אנגליה בתוך שישה חודשים. שנה תמיד נראתה בעיני פרק זמן קצר מכדי להעריך כראוי את ארצות הברית, וקל בהרבה לרכוש מושגים ברורים ומדויקים על הברית האמריקאית מאשר על בריטניה הגדולה. באמריקה כל החוקים נובעים במידה מסוימת מאותו קו מחשבה. ניתן לומר שהחברה בכללותה מושתתת על עובדה אחת; הכול נובע מעיקרון פשוט אחד. אפשר להשוות את אמריקה ליער שמבתרות אותו דרכים ישרות רבות, וכולן מתלכדות בנקודה אחת. צריך רק למצוא את המרכז, והכול מתגלה במבט אחד. אבל באנגליה השבילים מצטלבים זה עם זה, ורק אם הולכים בכל אחד מהם ניתן להרכיב תמונה של השלם.

בחיבור מוקדם יותר על המהפכה הצרפתית הסביר דה טוקוויל כיצד המילה הכתובה, שהגיעה לרוויה תרבותית במאה השמונה-עשרה, יצרה הומוגניות באומה הצרפתית. הצרפתים היו אותם אנשים מצפון עד דרום. העקרונות הטיפוגרפיים של אחידות, המשכיות וליניאריות היו הנדבך העליון שהונח על המורכבות של חברה פיאודלית ודְבוּרה (אוראלית) עתיקה. בני האוריין ועורכי הדין שזה עתה הופיעו חוללו את המהפכה.
לעומת זאת, באנגליה היה כוח רב מאוד למסורות הדבוּרוֹת העתיקות של מערכת המשפט המקובל,2 בגיבויו של מוסד הפרלמנט שנולד בימי הביניים. לכן האחידות וההמשכיות של תרבות הדפוס החזותית החדשה לא קנתה לה באנגליה אחיזה מלאה. התוצאה היתה אפוא, שהאירוע החשוב ביותר בתולדות אנגליה לא התרחש מעולם; כלומר, המהפכה האנגלית המקבילה למהפכה הצרפתית. למהפכה האמריקאית לא היו מוסדות משפטיים מימי הביניים שיש להיפטר מהם או לעקור אותם, להוציא את המלוכה. מאז טוענים רבים, שהנשיאות באמריקה נעשתה אישית ומלוכנית יותר מכל מלוכה אירופית.
הניגוד בין אנגליה לבין אמריקה שמציין דה טוקוויל מבוסס באופן ברור על העובדה, שתרבות הטיפוגרפיה והדפוס יוצרת אחידות והמשכיות. אנגליה, הוא אומר, דחתה את העיקרון הזה ודבקה במסורת הדינמית, משמע הדבורה, של המשפט המקובל. מכאן נובעת האיכות הלא-המשכית והלא-צפויה מראש של התרבות האנגלית. הדקדוק של הדפוס אינו יכול לסייע לביאור המסר של תרבות ומוסדות דבורים ולא-כתובים. מתיו ארנולד סיווג בצדק את האריסטוקרטיה האנגלית כברברית, מפני שלכוחה ולמעמדה לא היה דבר עם אוריינות או עם הצורות התרבותיות של טיפוגרפיה. כה אמר הדוכס מגלוסטר לאדוארד גיבון עם פרסום ספרו עלייתה ושקיעתה של הקיסרות הרומית, "עוד איזה ספר שמן, אה, מר גיבון? מקשקשים, מקשקשים, אה, מר גיבון?" דה טוקוויל היה אריסטוקרט משכיל מאוד, והוא היה מסוגל בהחלט להיות מנותק מן הערכים וההנחות של הטיפוגרפיה. לפיכך הוא היה היחיד שהבין את הדקדוק של הטיפוגרפיה. ורק בתנאים כאלה, בריחוק מסוים מהמבנה או מאמצעי התקשורת, רק אז ניתן להבחין בעקרונותיו ובקווי השדה שלו, מפני שלכל אמצעי תקשורת יש הכוח לכפות את הנחותיו על מי שאינו עומד על המשמר. ניבוי ושליטה מבוססים על הימנעות מהמצב התת-סיפי הזה שהוא הטרנס של נרקיס. אבל יותר מכול תסייע להשגת היעד הזה הידיעה שהכישוף עשוי לקרות מייד עם המגע, כמו מהתיבות הראשונות של מנגינה.
מסע להודו מאת א.מ. פורסטר הוא אטיוד דרמטי, שעניינו אי-היכולת של התרבות הדבורה והאינטואיטיבית של המזרח הרחוק ליצור מפגש עם הדפוסים הרציונליים והחזותיים האירופים של החוויה. "רציונלי", כמובן, מתפרש במערב כבר מזמן כ"אחיד, המשכי ורצוף". במילים אחרות, אנו מבלבלים בין היגיון לאוריינות, ובין רציונליות לטכנולוגיה אחת מסוימת. וכך, בעידן האלקטרוני, בעיני העולם המערבי המקובל נהפך האדם לכאורה ללא-רציונלי. ברומן של פורסטר, רגע האמת וההיעקרות מן הטרנס הטיפוגרפי של המערב בא במערות מאראבאר. כוחות ההיגיון של אדלה קוויסטד אינם עומדים לה בהתמודדות עם השדה המהדהד המכליל והטוטלי שהוא הודו. לאחר המערות "החיים נמשכו כרגיל, אבל לא היו להם תוצאות, כלומר, קולות לא הדהדו, מחשבה לא התפתחה. דומה שהכול היה קטום משורשיו, ולכן נגוע באשליה".3
מסע להודו (הביטוי הוא של וולט ויטמן, שראה את אמריקה פונה אל המזרח), הוא משל על האדם המערבי בעידן האלקטרוני, והוא מתקשר רק במקרה לאירופה ולמזרח הרחוק. אנו מצויים בעיצומו של הקונפליקט הסופי בין מראה לקול, בין סוגי התפיסה והארגון של הקיום הכתוב לאלה של הקיום הדבור. היות שהבנה מפסיקה פעולה, כפי שהבחין ניטשה, נוכל למתן את חריפותו של הקונפליקט אם נבין את אמצעי התקשורת המרחיבים אותנו ומעוררים את המלחמות האלה מפנים ומחוץ לנו.
התפרקות השבטיות עקב אוריינות והשפעותיה הטראומטיות על איש השבט היא הנושא המרכזי של ספר שכתב הפסיכיאטר ג'.ק. קארותרס (J. C. Carothers), החשיבה האפריקאית בבריאות וחולי.vii חלק נכבד מהחומר שהוא מציג הופיע במאמר בכתב-העת פסיכיאטריה (Psychiatry) בנובמבר 1959: "התרבות, פסיכיאטריה, והמילה הכתובה".viii שוב, המהירות האלקטרונית היא שגילתה את קווי השדה הפועלים בטכנולוגיה מערבית באזורים הנידחים ביותר של הג'ונגלים, הערבות והמדבריות. לדוגמה, הבדואי הרוכב על גמל מצויד בטרנזיסטור. בפעולתה השגרתית מטביעה הטכנולוגיה שלנו את ילידי המקומות הנידחים בשיטפון של מושגים, בלי שהיתה להם הכנה מוקדמת כלשהי. אבל עם אמצעי התקשורת האלקטרוניים חווה איש המערב בעצמו בדיוק אותה הצפה, שחווים תושבי המקומות הנידחים. אנחנו חסרים בסביבה האוריינית שלנו את ההכנה למפגש עם הרדיו והטלוויזיה, בדיוק באותה המידה שבן גאנה חסר את היכולת להתמודד עם האוריינות, שעוקרת אותו מן העולם השבטי הקיבוצי שלו ומנחיתה אותו בבידוד אינדיבידואלי. אנחנו משותקים בעולם האלקטרוני החדש, בדיוק כמו בן אחד השבטים הנידחים שנקלע אל התרבות האוריינית והמכנית שלנו.
המהירות האלקטרונית בוללת את התרבויות הפרה-היסטוריות עם פסולת משווקי התעשייה, את הלא-אוריין עם האוריין למחצה ועם הפוסט-אוריין. משבר נפשי בדרגות שונות הוא תוצאה שכיחה מאוד של עקירה ושל הצפה במידע חדש ובאינספור דפוסים חדשים של מידע. וינדם לואיס בנה סביב הנושא המרכזי הזה את קבוצת הרומנים שלו הנקראים העידן האנושי.ix הראשון שבהם, The Childermass, עוסק בדיוק בתמורות המואצות באמצעי התקשורת שהן מעין טבח של תמימים. בעולמנו, ככל שאנחנו נעשים מודעים יותר להשפעות הטכנולוגיה על תצורות פיסיות וגילויים נפשיים, כן מתערער אצלנו הביטחון בזכותנו להטיל אשמה. חברות פרה-היסטוריות קדומות מתייחסות לפשע אלים כאל מעשה מעורר רחמים. מתייחסים אל הרוצח כפי שאנו מתייחסים אל חולה סרטן. "ודאי נורא ואיום להרגיש ככה", הם אומרים. ג'.מ. סינְג' (J.M. Synge) עסק ברעיון זה באופן משכנע מאוד בספרו ילד הפלא של עולם המערב.x
אם הפושע נתפס כנון-קונפורמיסט, שאיננו מסוגל לעמוד בדרישה שמציבה הטכנולוגיה להתנהג על-פי דפוסים אחידים והמשכיים, האדם האורייני נוטה מאוד לראות באחרים שאינם מסוגלים להתנהג באופן קונפורמי יצורים מעוררי רחמים במידה מסוימת. בעולם הטכנולוגיה החזותית והטיפוגרפית מתגלים במיוחד הילד, הנכה, האישה, והאדם הלא-לבן כקורבנות של אי-צדק. לעומת זאת, בתרבות המקצה לאנשים תפקידים במקום מקומות עבודה - הגמד, החריג, הילד יוצרים לעצמם את המרחבים שלהם. אין מצפים מהם להתאים לגומחה אחידה והדירה (repeatable), שבשום מקרה איננה מתאימה למידותיהם. מה משמעות הביטוי "זה עולם של גברים"? כהבחנה כמותית, שחוזרים עליה אינסוף פעמים בתוך תרבות הומוגנית, הביטוי מתייחס לגברים בתרבות הזאת, שחייבים להיות גזורים לפי מידה אחידה4 כדי להשתייך אליה. במבחני האינטליגנציה שלנו יצרנו את השיטפון העצום ביותר של סטנדרטים מסולפים. הבוחנים, שאינם מודעים להטיה התרבותית הטיפוגרפית שלנו, מניחים שהרגלים אחידים והמשכיים מעידים על אינטליגנציה, וכך הם מבטלים את איש האוזן ואת איש המישוש.
סי.פי. סְנוֹ (C.P. Snow), בביקורת על ספרו של א.ל. ראוז (A.L.Rowse) שהתפרסמה במוסף הספרים של ניו יורק טיימס ב24- בדצמבר 1961 על פייסנותxi ועל הדרך למינכן, מתאר את מיטב המוחות ובעלי הניסיון בדרג הפוליטי העליון בבריטניה בשנות השלושים. "מנת המשכל שלהם היתה גבוהה בהרבה מן המצוי בדרך כלל בין נושאי תפקידים בכירים בפוליטיקה. למה אם כן הם חוללו אסון לאומי?" סנו מאשר את השקפתו של ראוז: "הם לא הקשיבו לאזהרות כי הם לא רצו לשמוע". עמדתם האנטי קומוניסטית מנעה מהם לפענח את המסר של היטלר. אבל כישלונם הוא כאין וכאפס בהשוואה לכישלוננו הנוכחי.
הטכנולוגיה האלקטרונית מהווה איום כולל על השקעתה של אמריקה באוריינות כטכנולוגיה, כלומר, כאחידות המיושמת בכל רמה של חינוך, ממשל, תעשייה וחיים חברתיים. האיום שהציבו סטאלין והיטלר היה איום חיצוני. הטכנולוגיה האלקטרונית כבר נכנסה בשערינו, ואנו משותקים, חירשים, עיוורים ואילמים נוכח המפגש בינה לבין הטכנולוגיה של גוטנברג, שעליה ובאמצעותה קם אורח החיים האמריקאי. אבל אם עדיין אין מודים בקיומו של האיום, לא זה הזמן להציע אסטרטגיות. אני נמצא במצב שבו נמצא בזמנו לואי פאסטר, שאמר לרופאים, שהאויב הנורא ביותר שלהם הוא סמוי מן העין, ושהם אפילו אינם מכירים אותו. התגובה המקובלת שלנו לכל אמצעי התקשורת, כלומר, שהעיקר איך משתמשים בהם, היא עמדת השיתוק של הגולם הטכנולוגי, מכיוון שה"תוכן" של אמצעי תקשורת הוא כמו אותו נתח בשר עסיסי שהפורץ מביא איתו, כדי להסיח את דעתו של כלב השמירה של השכל. השפעתו של אמצעי תקשורת נעשית חזקה ואינטנסיבית רק משום שניתן לו אמצעי תקשורת אחר כ"תוכן". תוכנו של סרט הוא רומן או מחזה או אופרה. השפעת צורת הקולנוע אינה קשורה לתוכן הכלול בתוכנית שלו. "תוכן" של כתיבה ושל דפוס הוא דיבור, אבל הקורא כמעט לחלוטין אינו מודע, לא לדפוס ולא לדיבור.
ארנולד טוֹיְנְבִּי חף מכל הבנה של אמצעי תקשורת כמעצבי ההיסטוריה, אבל הוא שופע דוגמאות שעומדות לרשותו של חוקר אמצעי התקשורת. כך הוא עשוי להביע בכובד ראש את הדעה שחינוך מבוגרים, כמו, למשל, האגודה לחינוך העובדיםxii בבריטניה, הוא כוח-נגד מועיל להשפעתה של העיתונות הפופולרית. טוינבי מחזיק בדעה זו, אף כי כל החברות במזרח הרחוק קיבלו עליהן כיום את הטכנולוגיה התעשייתית על כל ההשלכות הפוליטיות שלה: "אולם במישור התרבותי, אין נטייה אחידה תואמת".xiii למה הדבר דומה? לקולו של האדם האורייני, שלא מוצא את הידיים והרגליים בסביבה של פרסומות, אך מתפאר, "אני אישית, לא שם לב לפרסומות". ההסתייגויות הרוחניות והתרבותיות שיש אולי לעמי המזרח הרחוק כלפי הטכנולוגיה שלנו לא יועילו להם כהוא זה. השפעות הטכנולוגיה אינן מתרחשות ברמה של דעות או של מושגים, אלא משנות את יחסי החושים או התבניות התפיסתיות בהתמדה ובלי להיתקל בהתנגדות כלשהי. האמן המעמיק הוא האדם היחידי המסוגל להגיע לעימות עם טכנולוגיה והוא חסין מפניה, רק משום שהוא בקי בשינויים בתפיסה חושית ומודע אליהם.
הפעלתו של הכסף כאמצעי תקשורת ביפן של המאה השבע-עשרה היתה בעלת השפעות לא בלתי-דומות לפעולת הטיפוגרפיה במערב. חדירתה של כלכלת הכסף, כתב ג'. ב. סאנסום (G.B. Sansom) בספרו יפן,xiv "גרמה מהפכה איטית, שלא ניתן לעמוד בפניה. בשיאה התמוטט הממשל הפיאודלי, ויפן חזרה למגעים עם ארצות זרות אחרי למעלה ממאתיים שנות הסתגרות". הכסף ארגן מחדש את חיי החושים של עמים רק משום שהוא שלוחה של חיי החושים שלנו. תמורה זו אינה תלויה באישורם או בהתנגדותם של אלה שחיים באותה חברה.
ארנולד טוינבי ניסה פעם אחת לטפל בכוחם של אמצעי התקשורת לחולל שינויים בעזרת מושג שהוא טבע, "אתריאליזציה" (etherialization), שהוא לפי תפיסתו עקרון קידום הפישוט והיעילות בכל ארגון וטכנולוגיה. בצורה אופיינית, הוא מתעלם מההשפעה של האתגר שבצורות הללו על תגובת חושינו. הוא סבור שדעותינו הן התגובה הרלוונטית להשפעת אמצעי התקשורת והטכנולוגיה בחברה, "זווית ראייה" שהיא בבירור תוצאה של הכישוף הטיפוגרפי, מפני שהאדם בחברה אוריינית והומוגנית חדל להיות רגיש לחיים הרבגוניים והלא-המשכיים של צורות. הוא רוכש את אשליית המימד השלישי ואת "זווית הראייה האישית" כחלק מקיבעון נרקיס שלו, והוא מנותק לגמרי מן המודעות של בלייק, ומזו של משורר ספר תהילים, שאנחנו נעשים מה שאנחנו רואים.
כיום, כשאנחנו מחפשים כיוון בתרבות שלנו, ויש לנו צורך להינתק מן ההטיה והלחץ שמפעילה צורה טכנית זו אחרת של הבעה אנושית, עלינו רק לבקר בחברה שבה אין חשים בצורה המסוימת הזאת, או תקופה בהיסטוריה שבה היא לא היתה מוכרת. פרופסור וילבר שְׂרָאם (Wilbur Schramm) עשה צעד טקטי כזה כשחקר את הטלוויזיה בחיי ילדינו.xv הוא גילה אזורים שאליהם הטלוויזיה לא חדרה בכלל והעביר בהם מספר מבחנים. מאחר שהוא לא חקר מלכתחילה את אופייה המיוחד של תמונת הטלוויזיה, מבחניו עסקו בהעדפות "תוכן", בזמן צפייה ובהיקף אוצר המילים. בקיצור, הגישה שלו לסוגיה זו היתה ספרותית, אם כי לא באופן מודע. כתוצאה מכך, לא היה לו על מה לדווח. לו היה משתמש בשיטותיו בשנת 1500 לספירה כדי לגלות את השפעות הספר המודפס על חייהם של ילדים או של מבוגרים, הוא לא היה מוצא דבר מן התמורות בפסיכולוגיה האנושית והחברתית שנבעו מהטיפוגרפיה. במאה השש-עשרה הוליד הדפוס אינדיבידואליות ולאומיות. ניתוחי תוכניות ו"תוכן" אינם פותחים שום אשנב לקסם הטמון באמצעי התקשורת האלה, גם לא למטען התת-סיפי שלהם.
לנרד דוּבּ (Leonard Doob), בדו"ח שלו תקשורת באפריקה,xvi מספר על אפריקאי אחד שטרח טרחה רבה להקשיב מדי ערב לחדשות הבי.בי.סי, אף כי לא הבין דבר מהן. עצם ההימצאות בנוכחותם של הקולות האלה מדי ערב בשעה שבע, היתה חשובה לו. הגישה שלו כלפי הדיבור דמתה לגישה שלנו למנגינה - ההטעמה המהדהדת היוותה משמעות מספקת. במאה השבע-עשרה עדיין היו אבותינו שותפים לגישה של בן אפריקה זה לצורות של אמצעי התקשורת, כפי שעולה בבירור מהרגש שמביע ברנאר לאם (Bernard Lam) הצרפתי בספרו אמנות הדיבור.xvii

מה רבה השפעתה של חוכמת אלוהים, שברא את האדם להיות מאושר, שכל המועיל לשיחו (לאורחות חייו) נעים לו... כי כל מזון המועיל להזנה הוא מענג, ואילו דברים אחרים אשר אי-אפשר להטמיע אותם ולעשות אותם חומר מחומרי גופנו הם תפלים. שיח דברים לא ינעם לשומע אם אינו קל לדובר, גם לא קל לבטאו אלא אם כן יישמע בהנאה.

הנה אפוא תיאוריה של שיווי משקל בין התזונה האנושית לבין ההבעה האנושית, שכיום, לאחר מאות שנים של פיצול והתמחות, לא נותר לנו אלא לנסות ולנסח שוב כמותה עבור אמצעי התקשורת.
האפיפיור פיוס ה12- היה חרד מאוד לקיומו של מחקר רציני בתחום אמצעי התקשורת של ימינו. ב17- באוקטובר 1950 הוא אמר:

לא יהיה מוגזם לומר, שעתידה של החברה המודרנית ויציבות חייה הפנימיים תלויים במידה רבה בקיומו של שיווי משקל בין חוזקן של טכניקות התקשורת ובין יכולת התגובה של האדם.

במשך מאות שנים ידעה האנושות כישלון טיפוסי וכולל בתחום זה. השלמה תת-סיפית וכנועה עם עוצמת השפעתם של אמצעי התקשורת הפכה אותם לבתי כלא ללא חומות למשתמשים האנושיים שלהם. על כך העיר א. ג'. ליבְּלינג (A.J. Liebling) בספרו העיתונות,xviii שאדם אינו חופשי אם הוא לא רואה לאן הוא הולך, גם אם יש לו אקדח שעוזר לו להגיע אל יעדו, מפני שכל אחד מאמצעי התקשורת הוא גם נשק רב עוצמה, שבעזרתו ניתן להלום באמצעי תקשורת אחרים ובקבוצות אחרות. כתוצאה מכך, ההווה הוא עידן של מלחמות אזרחים רבות, שאינן מוגבלות לעולם האמנות והבידור. בספרו מלחמה וקידום אנושי קבע פרופסור ג'. א. נֵף (J.U. Neff):xix "המלחמות הכוללות בתקופתנו הן תוצאה של שורת שגיאות אינטלקטואליות..."
אם הכוחות המעצבים את אמצעי התקשורת הם אמצעי התקשורת עצמם, הרי יש כאן שפע של נושאים נרחבים שניתן רק להזכירם, למרות היותם ראויים לכרכים רבים. דהיינו, שאמצעי תקשורת טכנולוגיים הם מוצרי יסוד או משאבים טבעיים, בדיוק כמו פחם, כותנה ונפט. מוסכם על הכול, שחברה אשר כלכלתה תלויה במוצר יסוד אחד או שניים בלבד, כמו כותנה, חיטה, עץ, דגים או בקר, תהיה בעלת דפוסי ארגון חברתי מסוימים כתוצאה מכך. דגש על מספר מוגבל של מוצרי יסוד יוצר אי-יציבות קיצונית בכלכלה אך עמידות רבה באוכלוסייה. הפתוס וההומור המאפיינים את מדינות הדרום בארצות הברית טבועים בכלכלה כזו של מוצרי יסוד מוגבלים, משום שחברה שמעצבת הסתמכות כזו על מספר מוגבל של סחורות, מקבלת אותם כגורם קושר מבחינה חברתית, כמעט באותה המידה שהכרך מקבל את העיתונות. כותנה ונפט, כמו רדיו וטלוויזיה, נהפכים ל"שעבודים קבועים" בכל חיי הנפש של הקהילה. ועובדה בת קיימא זו יוצרת את הטעם התרבותי הייחודי של כל חברה. החברה משלמת דרך האף ודרך כל אחד מחושיה האחרים תמורת כל מוצר יסוד המעצב את חייה.
גם חושינו, שכל אמצעי התקשורת הם שלוחות שלהם, הם שעבודים קבועים של האנרגיות האישיות שלנו, וגם הם מעצבים את המודעות ואת הניסיון של כל אחד מאיתנו. כפי שניתן להיווכח בהקשר אחר, שמזכיר הפסיכולוג קרל יונג:

כל רומאי היה מוקף עבדים. העבד, על הפסיכולוגיה שלו, הציף את איטליה העתיקה, וכל רומאי נהפך בפנימיותו, ושלא מרצונו כמובן, לעבד, מפני שאם הוא חי באופן מתמיד באווירה של עבדים, הוא נדבק דרך הבלתי-מודע בפסיכולוגיה שלהם. איש אינו יכול להתגונן מפני השפעה כזאת.xx

1 תרגום חופשי.
2 Common Law.
3 תרגום חופשי.
4 Dagwood שמופיע במקור הוא בעלה של בלונדי מהקומיקס, הגבר הממלא את כל המצופה ממנו בדייקנות.
i ויליאם שייקספיר, רומאו ויוליה, תרגם רפאל אליעז, הקיבוץ המאוחד, 1985.
ב. ויליאם שייקספיר, אותלו, תרגם ט. כרמי. הוצאת דביר, 1991.
iii ויליאם שייקספיר, טרואילוס וקרסידה, תרגם שמעון זנדבנק, עם עובד, 1980.
iv Hans Selye, The Stress of Life.
Hans Seyle, The Stress of Life.v
viתרגום חופשי.
הספר בעברית: ארנסט.הנס. גומבריך, אמנות ואשליה: הפסיכולוגיה של הייצוג התמונתי. תרגמה דפנה לוי. כתר, 1988.
vii J.C. Carothers, The African Mind in Health and Disease, ארגון הבריאות העולמי, ג'נבה, 1953
viii The Culture, Psichiatry and the Written Word.
ix Wyndham Lewis, The Human Age.
x ילד הפלא של עולם המערב, ג'ון מילינגטון סינג. תרגם אסף אור, מרכז ישראלי לדרמה, 1987
xi A.L.Rowse, Appeasment ,The New York Times Book Review.
xii Workers Educational Association.
xiii Arnold Toynbee, (Somervell, I. 267).
xiv G.B. Sansom, Japan
xv וWilbur Schramm, Television in the Lives of Our Children.
xvi Leonard Doob, Communication in Africa
xvii Bernard Lam, The Art of Speaking London, 1696.
xviii A.J. Liebling, The Press.
xix J.U.Neff, War and Human Progress.
xx Carl Jung, Contribution to Analytical Psychology (1928)
להבין את המדיה

חנה ארנדט אייכמן בירושלים

בספר "אייכמן בירושלים: דין וחשבון על הבנאליות של הרוע" מכונסות רשימותיה של ארנדט ממשפט אייכמן, שאותו סיקרה כשליחה מטעם ה"ניו יורקר". >>>

אנדרה שיפרין עסקי ספרים

"...לרוע המזל, קיימים רק מעט מאוד מחקרים כלליים על תולדות המו"לות באמריקה, ולמעשה מדובר בדרך כלל בסקרים רחבים. גם ספרי הזיכרונות מעטים להפתיע – יש קומץ ביוגרפיות של מו"לים אמריקנים ובריטים מפורסמים, וכמה ספרים על תולדות התאגידים. >>>

פול ויריליו קטסטרופה

הקולנוע ללא ספק היה אמנות, אבל טלוויזיה לא יכולה להיות אמנות כיוון שהיא מוזיאון התאונות >>>

נקודת היעלמות

למצוא מחדש את קסם האוטוסטרדה והמרחק, והאלכוהול הקפוא במדבר והמהירות, לחיות את כל זה מחדש בווידיאו בבית, בזמן אמת - לא למען העונג הפשוט של הזיכרון, של ההיזכרות, אלא מפני שההיקסמות מחזרתיות אווילית כבר נמצאת כאן, בהפשטה של המסע. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית