בית

בבל , , 27/5/2020

                           

 

ניצחון או הפסד

מתוך יוסי סוכרי אמיליה ומלח הארץ, וידוי

הרמתי את פני לשמיים כדי לנער את זרם המילים מתוכי, להטות אותו לתוך איזה בור עמוק בתודעה. אבל תחת זאת הסתער עלי במלוא עוצמתו רושמו של אחד המפגשים האחרונים שהיו לי עמה: היא, אמי ואני צופים בטלוויזיה בערב יום העצמאות בדירה העירומה בפרדס כ"ץ ולשמע נגינת ההמנון הלאומי, היא מתיישבת בבת-אחת על הכיסא ואומרת, בפנים רוויות בוז ובטון ענייני: "בנגזי. אני צריכה לנסוע לבנגזי. בן אדם צריך להיקבר איפה שהוא חי, לא איפה שהוא מת".
הבנתי שאוכל להעלות בדעתי את דמותה של אמיליה בלא שהיא עצמה תפריע לי, רק כאשר אעזוב את חלקת הקבר שבבית העלמין בגבעתיים. נכנסתי למסעדה השכונתית שבה מגישים מאכלים טריפוליטניים. התאכזבתי: האוכל היה מעולה, אך לא איפשר לי לחמוק מסבתי. הוא הזכיר לי עד כמה היו ידיה רפות בכל הקשור בבישול. היא התייחסה אל המטבח כאל מלכודת. גם בחורפים הקשים ביותר היתה פותחת לרווחה את חלונותיו, לא מאפשרת לריח התבשילים להיכלא שם ולחנוק אותה בדימוי המקובל של אישה מזרחית חמה. לא פעם היתה אומרת, שכל המרוקאיות האלה שלא יוצאות מהמטבח מבשלות שם בעצם את המשפחות שלהן. מגישות אותן לפיותיהם של האשכנזים עם רוטב חריף שמוחק רגשות אשם.
ברגע שחשתי משב רוח קליל של אמצע נובמבר, הבליחה בי המחשבה שסבתא שלי שכבה על הגדר בשבילי, בדומה למה שעשו סבותיהם של חברי לבית ספר עבורם. היא מילאה את אותו התפקיד - רק בעולם אחר: שחור במקום לבן. האותיות הבוהקות והגאות שהרכיבו את שמה של סבתי על המצבה כפו אותה עלי במותה, בדיוק כפי שעמידתה המתריסה כפתה אותה עלי בחייה. בראשי שטה כעת לאיטה אחת האמירות הקבועות שלה: "ככה הם שיקרו לסבא דוֹחָא. הם הביאו אותנו בלילה כביכול כדי שהערבים לא יראו שאנחנו יוצאים, ואנחנו נמשכנו אחריהם כסומא. אבל בעצם הם הביאו אותנו כך, כדי שלא נראה מייד את המצבה שלנו, שתהיה לנו הרגשה שאחרי החושך בא האור". פתאום נראו לי המילים האלה שלה נוקבות מתמיד. הן אפילו הפחידו אותי קצת. ניסיתי לדלות מזיכרוני איזו אמירה אחרת שלה, שתהווה להן משקל-נגד, שתרכך אותן, אבל כל מה שעלה במוחי רק שינן אותן יותר. הניסיון שלי למתוח קו מקביל בינה לבין האשכנזים היה מוציא אותה מדעתה. נכון שגם היא חשבה שהיא והם נוטלים חלק באותו משחק, אלא שמבחינתה הם היו המְשֹחקים והיא המשוחקת, הם הידיים המניעות והיא כלי זוטר שהם הציבו על לוח השחמט, כדי שיהיה להם מה להקריב ברגע המכריע.
הסטתי מעלי את צלחת החריימה ולגמתי מכוס הסודה. הנחתי שבסופו של דבר אתחכם לאמיליה ואוכל לתפוס את דמותה מזווית בלתי-צפויה, לפני שהיא תתפוס אותי. בערב, כשהגעתי הביתה, היא הופיעה לפני בכל מיני גרסאות, שמעולם, דומני, לא נראו ברבים, ובכולן נותרה עדיין נפשה מחוררת.
בבוקר המחרת, כשהכנסתי ספרים לתוך התיק שלי, הבזיק בראשי רסיס זיכרון של הריח שלה. הרהרתי בו, עד שמדף ספרות המקור שבספרייתי כבש את שדה הראייה שלי. הוא גרם לי פתאום אי-נוחות, הוא וריחה של סבתי לא יכלו להסתופף בטבעיות תחת אותה קורת גג. בכל הספרים שאכלסו אותו לא היתה שורה אחת שאמיליה היתה מסוגלת להזדהות עמה. היא היתה סולדת מרוב הדברים שכתובים בהם, במיוחד מכל האפיונים של בני עדות המזרח. לא היה דבר זר לדמותה יותר מאשר אדם מכניס אורחים, לבבי, דובר עברית קלוקלת, תמים, בעל דמיון מופלג ונעדר יכולת לקרוא נכוחה את המציאות. היא היתה אישה קרה, העברית שבפיה רהוטה, חשדנית כפייתית כלפי זרים, ומעל לכול - בעלת יכולת מופלאה ללכוד במדויק את הפער בין התופעות הנגלות לעין ובין הממשות עצמה.
במקום לנסוע לקמרה אובסקורה, שם התחלתי ללמד פילוסופיה, התיישבתי על כיסא וניסיתי לאתר במוחי את התכונות שירשתי ממנה, אך לא הגעתי לכלל מסקנה, וכשכבר הופיעה בשערי מוחי סגולה המשותפת בבירור לשנינו, העדפתי שלא להכניסה פנימה, שמא יתברר כי אינה נובעת אלא מאהבה עצמית מעוורת. המרתי את הניסיון הזה במחשבות כלליות על הקשר ביני לבין אמיליה. גם בעניין זה לא הגעתי למסקנות נחרצות. בעצם רק לאחת: שהנפש המחוררת שלה היא הקרקע שעליה אני ניצב כל חיי.

הביטוי הראשון לכך התחוור לי כשהייתי בן שבע, בתקופה שקדמה למלחמת ששת הימים. כל יום עשיתי את דרכי לבית הספר, נושא בתוכי עימות, שנפשי הצעירה היתה קטנה מלהכיל. מצד אחד ידעתי ששוב אני עתיד לשמוע את רוב המורים ואת המנהלת, צבייה, שטיפחה אותי באהבה רבה וללא שמץ של פטרונות, מדברים על הערבים כמו על איזה שטן שרוצה רק לחסל יהודים, ומצד שני הדהדו בראשי דבריה החוזרים ונשנים של סבתי על כך שהמשפחה שלנו קרובה לערבים הרבה יותר מאשר ליהודים האלה, שמנהלים כאן את העניינים. במשך הזמן פיתחתי כל מיני דרכי התמודדות עם המצב הזה. כולן היו רק פתילי השהיה. במקרה הטוב הייתי מתפוצץ למחרת. במקרה הפחות טוב - כעבור כמה דקות. לפעמים, ביום שבו הייתי שומע את הנאום הקבוע של המנהלת, לא הייתי חוזר ישר מבית הספר הביתה. קודם הייתי מוכרח לראות את אמיליה, לחקור אותה שוב על הערבים. להוציא ממנה הודאה בטעות. הניסיון הזה אף פעם לא צלח בידי. היא חזרה תמיד על אותה גרסה: כמו בכל עַם גם אצלם יש אנשים מכל הסוגים, אבל בסך הכול, היחס של הערבים כלפיה היה טוב פי אלף מזה של היהודים בישראל.
לקראת סוף אותה תקופה הרגשתי שאינני מסוגל עוד לחיות עם העימות הזה לבדי. הפקעתי מראשי את הבלעדיות עליו. יזמתי פגישה בין סבתא שלי לבין המנהלת. רוב הזמן נשמר ביניהן אותו היחס, אך תוך כדי השיחה התהפכו ביניהן התפקידים. תחילה הפגינה המנהלת יחס חם מאוד כלפי אמליה, ואילו אמיליה התייחסה אליה בעוינות. ברגע שנושא הערבים עלה על הפרק התהפכו היוצרות: בבת-אחת התרככה אמיליה. היא סיפרה למנהלת בנימה מפויסת כיצד סוהא, שכנתה הערבייה, חֵרפה את נפשה למענה והסתירה את ילדיה במרתף סודי בביתה, בשעה שהגרמנים חיפשו אחריהם בכל רחבי בנגזי. בתוך כך היא גם הניחה, שלא כדרכה, את כף ידה על ידה של המנהלת, ואמרה לה בקול מתנשא שהיא מצטערת בשביל האשכנזים, שהערבים לא היו השכנים שלהם. המנהלת הגיבה בהבעה כעוסה. סבתא התעלמה מכך והמשיכה לספר באותו טון שבלוב היו היהודים מחוברים לערבים כמו תאומים סיאמים, והציונים הם שהפרידו ביניהם בניתוח, שכלל בעיקר הרדמה של השכל. אחרי כשלוש דקות קטעה אותה המנהלת והעירה שהערבים מסכנים את קיומינו כאן וכל הדרכים להביסם כשרות. אמיליה המשיכה בשלה, עד שצבייה שאלה אותה בנימה מתריסה איפה היתה היא כאשר הילדים שלה התחבאו. או אז יישרה אמיליה את גווה, משכה כלפי מעלה את שרוול חולצתה, חשפה יד מקועקעת במספר, והשיבה בקול מוכני: "הייתי ביחד עם האשכנזים בברגן-בלזן. כבר אז רציתם להפוך אותי לאבק".

אמיליה ומלח הארץ, וידוי

תנועת אחותי למען נשים בישראל לאחותי

מה פירוש להיות אישה מזרחית בתרבות המציבה אותך בשולי החברה? מה המשמעות של השמעת קול נשי מזרחי ונקיטת פעולה לשינוי המציאות הישראלית, שבה נשים מזרחיות מודרות מן המרכז הפוליטי, החברתי והכלכלי? כיצד אפשר לשנות את סדרי העדיפויות בחברה שבה אנו חיות ושבה מתעצבת >>>

יואל כהן המתריע מדימונה

ב-26 באפריל 1986 הותכה ליבת הכור הגרעיני של צ'רנוביל שבברית המועצות לשעבר, וגרמה לתאונה הגרעינית והסביבתית החמורה ביותר בהיסטוריה של המאה העשרים. כמה חודשים אחר כך, ב-5 באוקטובר 1986 פרסם הסאנדיי טיימס הלונדוני כתבה על תוכנית החימוש הגרעיני של ישראל. >>>

גדי אלגזי הקשיבו לקול הסירוב

הסרבנים בכלאם חופשיים יותר מאלה שהשתעבדו למנגנון הכיבוש. >>>

דליה מרקוביץ' וקציעה עלון מלכת יופי

על קטלוג "מלכת יופי", התערוכה הרטרוספקטיבית של מאירה שמש במשכן לאמנות בעין חרוד באצירת גליה בר אור - מתוך "לקרוא כאישה מזרחית", גליון מס' 11 של "הכיוון מזרח". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית