בית

בבל , , 13/12/2017

                           

 

טרופיק תאי

מתוך מישל וולבק פלטפורמה

אבא שלי מת לפני שנה. אני לא מאמין בתיאוריה הזאת שטוענת שאנחנו מתבגרים באמת רק במות הורינו; אנחנו אף פעם לא מתבגרים באמת. ליד ארון הקבורה של הזקן, חלפו בראשי אי-אלו מחשבות מטרידות. הוא עשה חיים, הבנזונה הזקן; הוא הסתדר כמו גדול. "היו לך ילדים, יא חרא..." חשבתי לעצמי בהתלהבות; "תקעת את הזין הגדול שלך בכוס של אמא שלי". אחרי הכול הייתי קצת מתוח, כמובן; לא בכל יום מת לך מישהו במשפחה. סירבתי לראות את הגופה. אני בן ארבעים, וכבר יצא לי לראות גופות; עכשיו, אני מעדיף להימנע מזה. זה מה שתמיד הניא אותי מלקנות חיית מחמד. אני גם לא נשוי. היו לי כמה הזדמנויות; אבל בכל פעם דחיתי אותן על הסף. יחד עם זאת, אני אוהב נשים. זו קצת החמצה בחיים שלי, הרווקות. זה מעיק בעיקר בחופשות. אנשים לא נותנים אמון בגברים שהחל בגיל מסוים מבלים חופשה בגפם: הם מניחים שהם אנוכיים מאוד ובלי ספק גם קצת מושחתים; אני לא יכול לומר שהם טועים.

אחרי טכס הקבורה, חזרתי לבית שבו בילה אבי את שנות חייו האחרונות. הגופה התגלתה שבוע קודם לכן. סמוך לרהיטים ובפינות החדרים כבר הצטבר קצת אבק; במפער אחד החלונות גיליתי קורי עכביש. הזמן, אם כן, האנטרופיה וכולי השתלטו אט-אט על המקום. תא ההקפאה של המקרר היה ריק. בארונות המטבח היו בעיקר ארוחות-ליחיד של שומרי משקל ארוזות בשקיות, קופסאות של חלבונים מתובלים וחטיפי אנרגיה. שוטטתי בחדרים שבקומת הקרקע וכרסמתי עוגיית מגנזיום. בחדר ההסקה רכבתי קצת על אופני-כושר. בגיל שבעים פלוס, היה אבא שלי במצב פיסי טוב בהרבה משלי. הוא התעמל במרץ במשך שעה מדי יום, ושחה בבריכה פעמיים בשבוע. בסופי-השבוע שיחק בטניס ורכב על אופניים עם בני גילו; פגשתי כמה מהם בבית ההלוויות. "הוא סחף את כולנו!..." זעק איזה גניקולוג. "הוא היה מבוגר מאיתנו בעשר שנים, ולמרות זאת, בעליות של שני קילומטר הוא לקח אותנו בסיבוב". אבי, אבי, אמרתי לעצמי, מה רבה היתה רהבתנותך. מהזווית השמאלית של שדה הראייה שלי קלטתי ספסל אימונים ומשקולות. ראיתי מיד בדמיוני איזה אידיוט במכנסיים קצרים - פניו חרושי קמטים, ועם זאת מאוד דומים לשלי - מנפח את שרירי החזה שלו במרץ חסר תקווה. אבי, אמרתי בלבי, אבי, הקמת את ביתך על כרעי תרנגולת. המשכתי לדווש, אבל התחלתי להתנשף, הירכיים קצת כאבו לי; ועדיין הייתי רק ברמה אחת. כשחזרתי וחשבתי על הטכס, הייתי מודע לכך שהרושם הכללי שיצרתי היה מצוין. אני תמיד מגולח למשעי, ויש לי כתפיים צרות; כשהתחלתי להקריח, לקראת גיל שלושים, החלטתי להסתפר קצר מאוד. לרוב אני לובש חליפות אפורות, עניבות בצבעים שקטים, ואינני נראה עליז במיוחד. אז ככה, בעודי עומד שם בשיער גזוז, במשקפיים דקיקים, בפרצוף חמוץ ובראש מורכן מעט כדי לשמוע מיקסשל שירי הלוויה נוצריים, הרגשתי נינוח מאוד במעמד - הרבה יותר נינוח מאשר בחתונות, למשל. קבורות בהחלט היו הקטע שלי. חדלתי לדווש והשתעלתי קלות.

הלילה ירד על השדות בסביבה. סמוך למבנה הבטון שבו היה קבוע דוד ההסקה, התגלה כתם חום שלא נוקה כהלכה. כאן מצאו את אבי, בגולגולת שבורה, לבוש במכנסיים קצרים ובסווטשרט "איי לאב ניו יורק". לדברי הרופא הפתולוג, כשמצאו אותו, הוא כבר היה ללא רוח חיים מזה שלושה ימים. במקרה הקיצוני, אפשר היה להסיק שמדובר בתאונה, הוא יכול היה להחליק על שלולית שמן, או משהו כזה. אבל החדר היה יבש לגמרי; הגולגולת היתה סדוקה במקומות אחדים, וקצת מוח התפזר גם על הרצפה; התקבל יותר על הדעת שמדובר במקרה רצח. סרן שוֹמוֹן ממשטרת שֵרְבּוּר אמור היה לסור אלי בערב. כשחזרתי לחדר המגורים הדלקתי את הטלוויזיה, סוני 16/9, מסך 82 ס"מ' מוסיקה היקפית ודי.וי.די כלול. בערוץ הראשון הוקרן פרק מתוך זינה הלוחמת, אחת הסדרות האהובות עלי; שתי נשים שריריות מאוד, עטויות מגיני זרועות ממתכת וחצאיות מיני מעור קראו תיגר זו על זו בחרבותיהן. "שלטונך ארך זמן רב מדי, טגראטה!" קראה בקול הבלונדינית; "אני זינה, הלוחמת משפלות המערב!"

דפקו בדלת; הנמכתי את הקול.
בחוץ ירד הלילה. הרוח ניערה ברכות את הענפים הדולפים בגשם. בחורה כבת עשרים וחמש, מטיפוס צפון אפריקאי, עמדה בפתח. "קוראים לי עיישה", אמרה. "ניקיתי אצל מר רנו פעמיים בשבוע. באתי לקחת את החפצים שלי".
"טוב..." אמרתי, "טוב". עשיתי מחווה שנועדה להביע הכנסת אורחים, מעין מחווה. היא נכנסה, העיפה מבט חטוף במסך הטלוויזיה: שתי הלוחמות נאבקו עתה זו בזו בגופן, סמוך להר געש; אני מניח שבחיזיון הזה יש איזה פן מגרה לגבי אי-אלו לסביות. "אני לא רוצה להפריע לך", אמרה עיישה, "באתי לחמש דקות".
"את לא מפריעה לי", אמרתי, "בעצם שום דבר לא מפריע לי". היא הנידה בראשה כמבינה, עיניה התעכבו לרגע על פני; היא בוודאי אמדה את הדמיון הפיסי ביני לבין אבי, ואולי הסיקה ממנו על איזו מידה של דמיון מוסרי. לאחר שבחנה אותי דקות אחדות, פנתה וטיפסה במדרגות שהובילו לחדרי השינה. "אל תמהרי", אמרתי בקול חנוק, "אל תמהרי..." היא לא השיבה, ולא חדלה מעלייתה; מן הסתם, אפילו לא שמעה אותי. חזרתי והתיישבתי על הספה, סחוט מהעימות. הייתי צריך להציע לה להסיר את המעיל; זה מה שמציעים לאנשים בדרך-כלל, להסיר את המעיל. אז שמתי לב שקר נורא בחדר - קור לח וחודר, קור של מערות קבורה. לא ידעתי איך מדליקים את ההסקה, לא התחשק לי לנסות, עכשיו היה אבא שלי ללא רוח חיים, ואני הייתי צריך לעזוב מיד. עברתי לערוץ שלוש בדיוק בזמן לסיבוב האחרון של שאלות לאלוף, וברגע שנַאדֶז' מוַאל פוּרֶה, הודיע לז'וליאן לפרס שזו הפעם השלישית שהוא מסכן את התואר שלו, הופיעה עיישה על גרם המדרגות, נושאת על כתפה תיק נסיעות קל. כיביתי את הטלוויזיה ונחפזתי לקראתה. "תמיד הערצתי את ז'וליאן לפר", אמרתי לה. "גם אם הוא לא מכיר בדיוק את העיר או את הכפר שממנו בא המועמד, הוא מצליח תמיד לומר משהו על המחוז ועל חבל-הארץ. יש לו מושג, לפחות בקירוב, על האקלים שלו, ועל נופיו המרהיבים. אבל, הוא בעיקר מכיר את החיים: מבחינתו המועמדים הם בני אדם, הוא מכיר את מצוקותיהם ואת שמחותיהם. דבר ממרכיבי המציאות האנושית של המועמדים אינו זר לו לגמרי או שנוא עליו. יהיה המועמד מי שיהיה, הוא תמיד מצליח לדובב אותו על עיסוקו, על משפחתו, על נטיות לבו - בקיצור על כל מה שעשוי לכונן חיים בעיניו. לעתים קרובות משתתפים המועמדים בתזמורת כלי נשיפה או במקהלה; הם משקיעים את כל מרצם בארגון חגיגה מקומית, או מתמסרים למטרה הומניטרית. על-פי-רוב, ילדיהם נוכחים באולם. תכופות, אתה מסיק מהתוכניות האלה שהאנשים מאושרים, ואתה עצמך חש מאושר יותר וטוב-לב יותר. לא?"

היא הביטה בי בלי לחייך; שערה היה אסוף לפקעת, פניה היו מאופרות קלות, בגדיה צנועים למדי; בחורה רצינית. היא היססה שניות אחדות לפני שאמרה בקול נמוך שנצרד מעט מחמת הביישנות: "חיבבתי את אבא שלך". לא מצאתי כל מענה; זה נראה היה לי מוזר, אבל אחרי הכול, אפשרי. לזקן היו בוודאי סיפורים לספר: הוא טייל בקולומביה, בקניה, או השד יודע איפה; יצא לו לראות קרנפים במשקפת. בכל פעם שהתראינו, הוא הסתפק בכך ששם אותי ללעג על הסטטוס שלי כעובד מדינה, ועל הביטחון שנבע מכך. "מצאת ג'וב טוב..." חזר ואמר, בלי להסתיר את תיעובו; זה תמיד קצת מסובך במשפחה. "אני לומדת בבית ספר לאחיות", הוסיפה עיישה ואמרה, "אבל מכיוון שעזבתי את בית הורי אני נאלצת לעבוד בניקיון". שברתי את הראש כדי למצוא תשובה הולמת: האם היה עלי לשאול אותה על מחירי הדירות השכורות בשרבור? לבסוף בחרתי באיזה "כן, ככה זה..." תשובה שניסיתי להעביר באמצעותה הבנה מסוימת בחיים. נראה היה שזה הספיק לה, היא פנתה לעבר הדלת. הצמדתי את פני לזגוגית כדי לראות את הפולקסווגן פולו שלה שעה שעשתה סיבוב פרסה בשביל הבוצי. בערוץ שלוש הוקרן סרט טלוויזיה כפרי שהתרחש כפי הנראה במאה התשע-עשרה, בהשתתפות צ'קי קאריו בתפקיד עובד אדמה. בין שני שיעורי פסנתר, התמזמזה קצת בתו של בעל הבית - בגילומו של ז'אן- פייר מריאל - עם הכפרי המצודד. ההתגפפויות התנהלו ברפת; שקעתי בתרדמה ברגע שצ'קי קאריו קרע מעליה במרץ את תחתוני האורגנזה שלה. הדבר האחרון ששמתי לב אליו היה חיתוך מצלמה אל קבוצה קטנה של חזירים.

הכאב והקור העירו אותי; כפי הנראה נרדמתי בתנוחה לא טובה, חוליות הצוואר שלי היו משותקות. השתעלתי שיעול קשה בשעה שקמתי, נשימתי מילאה את אוויר החדר הקפוא באדים. באופן מוזר, הטלוויזיה שידרה דיג טוב מאוד, תוכנית של הערוץ הראשון; בוודאי התעוררתי, או לפחות הייתי ברמת תודעה מספקת להפעיל את השלט; לא זכרתי את זה. תוכנית הלילה היתה מוקדשת לשפמנונים בוגרים, דגי ענק נטולי קשקשים, הרווחים יותר ויותר בנהרות צרפת, בעקבות התחממות האקלים; הם מעדיפים בעיקר את סביבת המרכזים הגרעיניים. מטרת הכתבה היתה לשפוך אור על אי-אלו מיתוסים: אכן, השפמנונים הבוגרים מגיעים לאורך של שלושה עד ארבעה מטרים; בדְרוֹם, אפשר למצוא גם זנים שאורכם עולה על חמישה מטרים; כל זה אינו בלתי מתקבל על הדעת. לעומת זאת, לעולם לא תראה את הדגים האלה טורפים, או תוקפים את המתרחצים. נראה היה שהחשד הרווח שתלו בשפמנונים הגיע איכשהו גם לאלה שמתמסרים לדיג שלהם; המסדר הקטן של דייגי השפמנונים התקבל בסבר פנים רעות בקרב המשפחה המורחבת של הדייגים. הם סבלו מכך, וייחלו לנצל את התוכנית הזו כדי לתקן את הדימוי השלילי. כמובן שהם לא יכלו להתפאר במניעים גסטרונומיים: בשר השפמנון בלתי אכיל לחלוטין. אבל מדובר בדיג נאה מאוד, חכם וספורטיבי כאחת, שיש לו קווי דמיון משותפים עם דיג זאב-הים, והוא ראוי לחסידים רבים יותר. צעדתי מעט בחדר בלי שעלה בידי להתחמם; לא יכולתי לסבול את הרעיון לשכב במיטתו של אבי. לבסוף עליתי לחפש כרים ושמיכות והתמקמתי לטוב ולרע על הספה. כיביתי את הטלוויזיה בדיוק אחרי הכותרות של השפמנון האגדה והמציאות. החשכה היתה אטומה; גם הדממה.

houellebecq3.jpg

גילברט קית' צ'סטרטון האיש שהיה יום חמישי

מה יותר פואטי, רכבת המגיעה ליעדה או רכבת המחמיצה אותו? הסדר או הכאוס? החוק או הפשע? הבריאות או המחלה? בעיני גבריאל סיים התשובה ברורה. >>>

ברנאר-אנרי לוי מי הרג את דניאל פרל?

דניאל פרל, כתב הוול סטריט ג'ורנל, נרצח באכזריות ב- 31 בינואר 2002 לאחר שנחטף שמונה ימים קודם לכן על ידי קבוצת "מטורפי אל" בקראצ'י. ברנאר-אנרי לוי, האינטלקטואל הצרפתי-יהודי הנודע חקר את הפרשה תוך שהוא צועד בעקססבותיהם של פרל ושל רוצחו, עומר שייח'. >>>

פול ויריליו הזיית ניו יורק

מאמר של פול ויריליו מ- 1993. על הפיגוע הראשון במגדלי התאומים ועל הפרספקטיבות החדשות של המלחמה. >>>

נקודת היעלמות

למצוא מחדש את קסם האוטוסטרדה והמרחק, והאלכוהול הקפוא במדבר והמהירות, לחיות את כל זה מחדש בווידיאו בבית, בזמן אמת - לא למען העונג הפשוט של הזיכרון, של ההיזכרות, אלא מפני שההיקסמות מחזרתיות אווילית כבר נמצאת כאן, בהפשטה של המסע. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית