מכונת קריאה

בבל , , 24/5/2012

פרק 1

מתוך ניצה קן סקסופון

"עלי לעשות מעשה גדול אחר, ולכן רוצה אני, שאתן תבחרנה מביניכן האחות מכן, האחיות, ותמסורנה לי אותה: אבל זה חייב להיות באהבה ובהסכמה, בידידות כדי שכל אחת תאחל לה טובות כאילו בעצמה היתה הולכת במקומה.(רק אז) תתנו לי את האחות הזאת, כי 'אחות בלי אח היא כספינה בלא הגה', ואני אקח אותה אלי ואתן לה לאכול ולשתות היטב, יהיה לי עסק עמה שבע פעמים בכל לילה ושש פעמים ביום. אשה זו תתעבר בבת, ומשתתעבר יהיה לכן הסימן הזה: חוט אדום ילך מיד אחריה, כל מקום אשר תפנה לשם ילך החוט אחריה, ואז תראו מה אני אעשה בנערה הזו."

לפני עלות השחר הגיחה רחלה החוצה. ללא קול יצאה לעולם אל מול קרני הלבנה.
"מזל-טוב! יש לך בת!" הודיעה המיילדת.
"איך היא?" גנחה חנה.
"יפהפייה" ענתה שפרה בביטחון. היא שילשלה את פלג גופה העליון דרך חרך-הדלת. שני החיוורים שבחוץ הזדקרו.
"מר פראנק?"
בעל האף הנשרי, שמתחתיו מסתתר שפם כהה, התייצב לפניה וגבותיו התקשתו בציפייה מתוחה.
"מזל-טוב! נולדה לך בת יפהפייה!" הכריזה באוזניו, ושלחה אותו בדחיפות לקרוא לרופא, שיבוא לראות במו עיניו את התופעה.
ידי-המיילדת חזרו לעסוק ביעילות בהסרת החוטים האדומים שנכרכו סביב התינוקת, ולא נפנו לנחל-הליחה ששפע מבין רגליה של חנה. אך נראה שאין הדבר מפריע כלל ליולדת. היא נחה עכשיו. שפרה הניחה עליה את התינוקת. חנה עצמה את עיניה. היא החליקה את כריות-אצבעותיה על תווי-פניה הקטנים של הרְחלה שלה, כמנסה להיזכר בשרטוט דיוקן פנימי שנשאה איתה כל הימים. וגם כאשר האצבע המורה חלפה מעל שפתה של הפעוטה וגילתה שם חלקת מישור נדירה, לא התעורר כל מורא בלב האם הצעירה. וגם כאשר התקרב אליה קרבה יתירה הרופא הזר, שרכן כדי לקחת את התינוקת לבדיקה, ופניו הדאוגים עוטים לרגע חיוך מרגיע עבורה, לא צמח בה עדיין שום חשש. היא הציצה לעבר אצת-הים הגדולה, השליה שלה שעל השולחן, אשר חיכתה בפרפור קל לתורה, למגע בוחן אחרון של חיים. מראה הגוש האדמומי, שרקמות רחמה ורקמות העוברה שלה מעורבבים בו, צמרר בה את צרור מילותיו של יוסף-חיים, הסופר המת שדבקה בו לאהבה:
"אם מום יתנו בך החיים ושלייתם נהפכה על פניך."
ומוסיפה היתה לנעוץ מבטה במקור-החיות שהפך ל"א שטיק פלייש" לא נחוצה, אלמלא צעקותיה של המקשה ללדת שמימינה, שננעצו בתוך החתך שבין רגליה והזכירו לה את כאבה שלה. חפציבה הפריחה עכשיו יפחות וגניחות, ואיתן הגיחה חבצלת לעולם. בכייה החד של התינוקת החדשה חדר עתה לעור התוף של חנה ועורר את זיכרון השקט של הפעוטה שלה. חנה נזעקה מיד לעבר יוסף, שעמד סמוך לרופא, מסתיר מעיניה את פרי-בטנה:
"למה היא לא בוכה?...למה היא לא בוכה?..."
ממעמקי מיטתה נשמע לה קולה כזעקה עמוקה, אך האב והרופא לא שמעו את לחישתה, ונפנו אליה רק לאחר זמן, שבשבילה נמתח כמו בטן בחודש התשיעי, ובשבילם נשאר כשהיה, ללא שינוי. יפחותיה של חנה נמשכו גם לאחר שבעלת-הקול הקטנה הושמה על חזה חפציבה אמהּ, ומשה אביה, הבעת-אושר אווילית-משהו על פניו, כבר ניצב לצד אישתו ובתו.
יוסף שלח עכשיו יד מרגיעה ללטף את מצחה הגבוה של חנה, והרופא לקח על עצמו את משימת ההסבר:
"ובכן גבירתי, ראשית אין מקום לדאגה," אמר כשהוא נופח רוח-חיים בחשש חדש שפרח באחת, ללא הודעה מוקדמת, בראש היולדת.
"אמנם, אני חייב להודות שהתופעה נדירה, ואף פעם לא נתקלתי בדבר שכזה, אך מכל יתר הבחינות יש לך תינוקת בריאה, שניחנה ביופי יוצא-דופן," סיים וניגש לשכנתה שקודם לכן קישתה ללדת, ועכשיו, משילדה, נראתה שרויה בקושי גדול עוד יותר.
אם מום יתנו בך תינוקת נדירה ותתהפך בחן יוצא דופן
מילות המת ומילות הרופא התערבלו להן בלשונה הפנימית של חנה, אך כלפי חוץ היא פנתה אל יוסף, ובכעס מסוים על שמוסיף הוא ללטפה בשעה שהקטנה שרויה לבדה בסלסילה הגדולה, דרשה:
"אני רוצה את התינוקת שלי! ואפילו אם היא אילמת!!
"אילמת?" מילמל יוסף בתדהמה, "מה זה עלה על דעתך?"
"שמעת כמוני מה שאמר הרופא, אז אל תעשה את עצמך! לי זה בטח לא מועיל!" הטיחה כלפיו.
פניו של יוסף עטו הבעה של הבנת-הטעות.
"לא, לא, את טועה. היא לא אילמת. הוא דיבר על משהו אחר," אמר, ובמקום לספק הסבר מילולי הלך למלא את דרישת-אשתו.
שפרה הורתה לו לתת את התינוקת לחנה ליניקה ראשונה של תמצית הנוזל הצהוב, המצוי לפני בוא החלב, אשר אין כמוהו מזין. הוא חזר עם הקטנה בזרועותיו, והניחה על חזה חנה. בו-ברגע שנצמדה הפעוטה לפטמתה, פרץ מרץ מחודש באישה, וגירש ממנה את החשש ואת החלישות, כמו היתה היא היונקת ולא המיניקה.
האיש שעמד לידה התבושש עדיין בהסברו, אך נראה היה כי היא אינה זקוקה לו כלל. כמכושפת הביטה בפנים הפעוטות התחובות לתוך חזה, ובתנועות המציצה שהעבירו בה דקירות דקות של עונג על-סף הכאב.
"רחלה יפה שלי שלי," לחשה לה בניגון.
וגם לאחר שנרדמה התינוקת, ותנועות המציצה פסקו, וחנה הרימה אותה סמוך סמוך אל פניה, לא ראתה עדיין דבר מלבד תווי-פניה המדויקים להפליא.
"את רואה?" יוסף הצביע על המקום שבין האף לשפה העליונה "זה חלק. אין לה כאן שקערורית כמו שיש לכל אחד" אמר והחליק מוכנית על שפמו, שהסתיר את שלו.
חנה החליקה שוב את האצבע המורה על אותה חלקה חלקה שאליה התכוון, ואחר אמרה, מאשרת את דבריו בנינוחות מאושרת ובלתי-צפויה:
"נכון. היא חסרה את הגומה. המלאך שכח."
הכרזתה באה לעולם בקול רם, שעורר את תשומת-לבם של כל הנוכחים בחדר. חפציבה שכחה את ייסוריה, משה שכח את אושרו החדש, הרופא פסק לתפור, המיילדת נעצרה מהתרוצצותה, ויוסף הוסיף להביט באישתו ובבתו. את השקט והקיפאון פילח קול דקיק וצלול:
"אאא וווההה אאא וווההה"
צלילי-ההברות הברורות חדרו דרך החזה החשוף של חנה, שמרוב בהלה כמעט הפילה מעליה את התינוקת.
"אמרת משהו?" הסמיך יוסף פניו לאשתו השרועה בחוסר-תנועה על המיטה. אך באותו רגע שוב נשמע הקול, והפעם סמוך לתנוך-אוזנו:
"אאא וואט שששאאא"
"אלוהים אדירים! התינוקת מדברת!" הפטיר יוסף, ותלה עיניים מתחננות ברופא שהתקרב לעברם.
אבל כיוון שאף בעבור הרופא, סמכותי ככל שיהיה, כבר היה הדבר בלתי-נסבל, הוא פנה אל כל הנוכחים בחדר באותו טון של אחריות שסיגל לעצמו במשך השנים:
"אני מניח שכולנו קצת עייפים. אחרי מנוחה קצרה הכל ייראה אחרת."
הוא סימן למיילדת לקרב אליו, ואחרי שהסתודד איתה, הרים את זרועו כמעביר אליה את השרביט, ופנה ללכת.
בריחתו של הרופא מן החדר, והתעלמותו מהתופעה המפתיעה, הטילו ספק אם אכן היו דברים מעולם. שתי אחיות נוספות שנכנסו עכשיו והחלו טורחות על העברתן של שתי האימהות לחדר-היולדות ושל שתי היילודות לחדר-התינוקות, טישטשו בתנועות מהירות את אשר אירע.
וכך מצאו עצמן חנה פראנק וחפציבה סמנון שכובות כואבות זו לצד זו בחדר אחד. האחת ממשיכה לגלגל מילים במוחה:
אם שפה יתנו בך תינוקת יפה יתפתח ממך ח"ן המלאך
והאחרת, לכאורה בעלת מרה לבנה, ופניה כפני הבתולה ההיא, אך למעשה היא כבר שקועה עמוק במרה שחורה כמו שיערה, שגולש בגלים כבדים עד פלג גופה התחתון.
ובחדר אחר, בסוף המסדרון, מונחות בסלסילות גדולות סמוכות, רחלה פראנק וחבצלת סמנון. בעיניים עצומות, מכוסות היטב בשמיכות, כל אחת, עד לסנטרה, כבר בעלילה שלה; האחת מנסה לאחות קרעי-זיכרון של גלגול קודם, והאחרת, שרויה בחלום של בת-יום על מים חמימים נעימים. על כל פנים קטנים סיפורי-פתרונים שונים.
ובחוץ הגברים. יוסף פראנק פוסע עם משה סמנון באחוות-אבות מנודים, שאינם יודעים כיצד יתמודדו עם צד אחד של שמחה המצטודד ועובר לצד אחר של חרדה. מדי-פעם הם מנידים ראש בשתיקה, נזהרים שלא ללכסן מבט שיחייב לומר דבר-מה איש לחברו זה לא מכבר.
בית-היולדות הישן מתקופת הבריטים עוטה עתה פרגוד כהה, המסתיר בחוכמתו המובנת-מאליה של הלילה את הסיפור החדש שנרקם. ואפילו המוח הקדחתני המתחבא מאחוריו אינו יכול לעצור ולהתבונן בבת-אחת בכל האותיות נותנות החיים, המזריקות מנת-רגש לנפש הגלמים הללו, אלא רק לשמוע כעת את בקיעת הקליפה הקשה מסביבם, את מתיחת האיברים ואת הקפיצה החוצה לתוך החיים.

מושא-האהבה של רחלה היה צעיף אדום צמרי בצורת ריבוע, שאין יודע מאין צץ. כל ערב, בשעה שאימה היתה משכיבה אותה לישון, היתה תופסת אותו בחמדה, מעבירה את ציציותיו על לחייה ומתענגת על המגע המחודש איתו, כמו היה כל היום כולו רק הכנה מייגעת לרגע המיוחל הזה. אבל היה דבר-מה נוסף שבלעדיו לא יכלה להירדם. היה זה שיר-הערש שלה בדמות מעשיה, שהורגלה בה מיום שנולדה.
אימה היתה מסמיכה את פניה אליה ומסודדת לה:
"תינוקות, לפני לידתם, הם החכמים בעולם. כי כשמגיע זמנם להגיח אל העולם, בא מלאך ומראה להם את כל הדברים שהיו מעולם. הוא מלמד אותם את חוכמת-הנסתר, והם מתמלאים באותו ח"ן מיוחד. אך כאשר האור טופח על פניהם, מחליק המלאך את אצבעו מתחתית האף ועד לשפה העליונה, ויוצר גומה, המשכיחה את כל אשר ראו. ואז יוצאת מתוכם צרחה, המפריחה את הזיכרון הקדום.
פעם אחת הגיחה אל העולם רחלה, מחוננת ביופי שאינו ידוע. המלאך נסחף עימה במסע, וכה הסתנוור מן הח"ן שקרן ממנה, עד ששכח את המוטל עליו. וכאשר נזכר כבר היה מאוחר, ובדממה נולדה התינוקת, כשעל פניה חיוך חכם, והחלקה החלקה שבין האף לשפה מוארת באור הלבנה."
ובסוף המעשייה היתה חנה נושקת לה על עיניה, ואומרת:
"ליל-מנוחה וחלומות-זהב לרחלה שלי."
ורחלה היתה תוחבת את פניה לתוך הרדיד האדום, ולוחשת:
"עכשיו אוואטשא עכשיו אוואטשא"
אבל לא חנה, שכבר ריחפה מן החדר, ולא יוסף שנכנס מאוחר יותר ועמד דקות ארוכות ליד מיטתה, סוקר את דמותה עצומת-העיניים, ולבסוף מרפרף את שפתיו על שער ראשה, לא שמעו דבר. וטוב שכך, שכן אימה הורתה לה לא לגלות את הסוד לאף אחד, ולא להרחיב על-כך את הדיבור אפילו בפני אביה, שסיגל לעצמו התעלמות מוחלטת מחריגות בתו, והיא מצידה הבינה מהר מאוד שלא כדאי לה לערב אותו בעניין.
בהתחלה היתה רחלה מתחלקת עם אימה בכול; שכן חנה, בעלת-חלומות שכמותה, שהתרועעה עם דמויות בדיוניות, לא נרתעה מתינוקת בת-יומה המסוגלת לדבר כבוגרת על עברה. אמנם לשינוי השם התנגדה מן הרגע הראשון, ולא היתה מוכנה לפנות אל בתה בשם אווה או בצורת החיבה שלו אוווטשא, אך על כל השאר היתה מוכנה לשמוע, כמו אֵם נאמנה המאזינה לאשר עבר על בתה בבית-הספר. אולם ככל שגברו הדיבורים בני מאתיים השנה, כך התמעטה נכונות אימה להאזין להם, מתוך חשש שילדתה תיזלל על-ידי זהות קדומה זו, אשר תאכל כל חלקה טובה בה.
וכשנולדו הבנים, קובי ועמנואל, בזה אחר זה, הלכו עתותיה של חנה והתמעטו גם הן. עתה היה עליה להתחשב בצורכי ילדיה האחרים, שרגילים ככל שיהיו, דרשו ממנה תשומת-לב בלתי-פוסקת. ובכל זאת שמרה עדיין על אותו פסק-זמן, בועה קדושה שלפני השינה, שבו היתה יושבת על שפת מיטתה של בתה, או משתרעת לצידה, ולוחשת לה את המעשייה שהיא מקור ייחודה. ורק באותם רגעי-יחד היתה רחלה מסירה את האיסור, וחוזרת להיות בעלת זיכרון חזק ומזיק, שהחיים בצלו, כמו חיי-נצח, הם בבחינת אוצר אך גם צרה צרורה.
אולם כדרכן של בועות סבון ההולכות ופוחתות ככל שהולך ואוזל הנוזל מקור חיותן, כך הצטצמצו פגישות האם ובתה. עיסוקי היומיום, צורכי-הגוף של כל בני-המשפחה, חלחלו בחנה בדמות עייפות כרונית, שדחקה אותה אל חלומותיה שלה על דמויות בדויות ואחרות.
ולבסוף נותרה רחלה לבדה עם סודה הכבד.

יורם טהרלב מצע אשה מצע טוב

סיפורן של כמה מהנשים הנועזות בתנך - רחב הזונה, בנותיו של לוט, יעל שרה והגר, ושתי בת שבע ועוד. >>>

אלכס אפשטיין מתכוני חלומות

רומן שכולו מתכונים מרהיבים לחלומות. ספר בישול מלא הומור שאפשר לדמותו לתבשיל רותח של דמיון חסר גבולות. >>>

דיויד בורוז דיוקן עצמי כמלך הנרי השמיני

צילום שחור לבן מתוך התערוכה I Hate You In June משכן לאמנות עין-חרוד. >>>

אסף שור מוטי (הקדמה)

הספר הזה חמור במבנהו. חמור ופשוט. פירמידה סימטרית מאוד שראשה עננים ובסיסה גיאומטריה אוקלידית. ובכל זאת הוא ספר, לא קונצרט וכדומה אמנויות ביצוע, ואין לי אפשרות לשבת באולם ולהעיר בזמן החזרות. ואין שום חציצה בין הקהל והבמה. >>>

גירסה להדפסה