בית

בבל , , 18/10/2021

                           

 

ההגעה

מתוך אדוארד קארי אחוזת מצפה

לבשתי כפפות לבנות. גרתי עם אמי ועם אבי. לא הייתי ילד. הייתי בן שלושים ושבע. שפתי התחתונה היתה תפוחה. לבשתי כפפות לבנות למרות שלא הייתי משרת. לא ניגנתי בתזמורת כלי נשיפה. לא הייתי מלצר. לא הייתי קוסם. הייתי שומר במוזיאון. מוזיאון של חפצים משמעותיים. לבשתי כפפות לבנות כדי לא להזיק לאף חפץ מבין תשע-מאות שמונים וששה החפצים שבמוזיאון. לבשתי כפפות לבנות כדי שלא אצטרך לגעת בשום-דבר בידי החשופות. לבשתי כפפות לבנות כדי שלא אצטרך להביט בידי.
גרתי בעיר, כשם שעושים אנשים רבים, עיר קטנה, עיר לא מרשימה, לא מפורסמת במיוחד. גרתי בבניין גדול, אבל היתה לי גישה רק לחלק קטן ממנו. אנשים אחרים גרו סביבי. בקושי הכרתי אותם.
הבניין שגרנו בו היה קוביה ענקית בת ארבע קומות בסיגנון הניאו-קלאסי, ושמה אחוזת מצפה. אחוזת מצפה היתה מלוכלכת. כתמים שחורים, כמו גלדים גדולים שלא נרפאו, טינפו את החוץ, ועל קירותיה האפורים רוססו בצבע מכוניות אדום וצהוב הודעות שונות שנמסרו באישון לילה על-ידי משחית אלמוני. העין נפלה קודם כל על המלים: ואפילו אתה מסוגל למצוא אהבה. הדבר היחיד הראוי לציון בבניין, למעט סתמיותו וגודלו, היו ארבעת העמודים הפשוטים שתמכו באכסדרת הכניסה. העמודים היו שרוטים וחבוטים מאוד, ואחד מהם, במיוחד, נטה להתכופף. רק עוד דבר אחד חריג היה בבניין - הכיפה מעל גג הצפחה, מעל אולם הכניסה. היֹה היה פעם, בכיפה זו, מצפה. מצפה שעכשיו לא היו בו טלסקופים, שעכשיו שימש מקלט לא מוכרז ליונים, לחרא שלהן, לגוזלים שלהן, לגוססים ולמתים שלהן.
אחוזת מצפה עמדה פעם באיזור כפרי, מוקפת מבני משק ואורוות, גנים ושדות. עם הזמן הזדחלה העיר עד אליה, מדי שנה כיסתה עוד שדות, עד שהגיעה לשטח הגן, שחנקה באספלט, ולמבני המשק, שהרסה. רק הבית עצמו, אותה קובייה גדולה ואפורה, נותר על כנו. סביב הבית בנו חומה עגולה, שלושה מטר גובהה. מחסום, הצהרה: עד כאן תגיע העיר, לא יותר. אבל העיר המשיכה בשלה, הרחק מעבר לביתנו, ובנתה עוד ועוד דרכים ובתים. ובעוד העיר ממשיכה בשלה, הפכו הדרכים בסביבת אחוזת מצפה ליותר ויותר רחבות וסואנות, נהר שהפך יותר ויותר בוטח, עד שנוצר אגם מקושת ואחוזת מצפה הפכה לאי. מעגל תנועה, אי תנועה, שנשכח על-ידי העיר אבל הוקף בזרם המהיר של עסקיה.
לעתים קרובות חשבתי על ביתנו כעל ישיש מוצק וקירח. יושב הישיש כשזרועותיו הרופסות חובקות את ברכיו העגולות, בוהה בייאוש בתנועה שלמטה, במבנים הסמוכים, המודרנים, הקטנים יותר, באינספור האנשים האצים על פניו. הוא נאנח בכבדות; לא ברור לו מדוע הוא עדיין כאן. הזקן לא בריא, הזקן גוסס. הוא סובל מתחלואים אינספור, עורו דהוי, איבריו הפנימיים שותתים דם.
זה היה ביתנו, והיינו מאושרים למדי בחיינו שם, עד שהגיע דייר חדש.

השמועה הראשונה על הדייר החדש הגיעה אלינו בצורת פתק קטן שהוצמד ללוח המודעות באולם הכניסה. נאמר בו:

דירה 18 -
דייר נכנס.
בעוד שבוע.

פתק פשוט, שמילא אותנו חשש. השוער תלה שם את הפתק. הוא ידע מה רצינו לדעת: רצינו לדעת מי הוא שרוצה להיכנס לדירה שמונה-עשרה. הוא תלה שם את הפתק כי ידע שילחיץ אותנו. הוא יכול היה פשוט לשתוק, וכעבור שבוע, ללא התראה, היינו המומים לגלות מישהו השוקד על חייו בדירה שמונה-עשרה. אבל הוא הזהיר אותנו משום שידע עד כמה זה ילחיץ אותנו. המניע היחידי שלו היה להלחיץ אותנו. הוא ידע שכולנו, בנפרד, נבלה את השבוע בדאגה לגבי האדם המסתורי שעומד להיכנס לדירה שמונה-עשרה, ושהוא לבדו יחזיק בסוד, כי איש לא דיבר איתו מעולם.
השוער לא נהג לפתוח את פיו אלא כדי לסנן לחש נזעם. השוער לחש אלינו אם התקרבנו אליו יתר על המידה. משמעות הלחש היתה - לכו מכאן. והלכנו. לא היה נעים להתקרב יותר מדי ללחשו של השוער. לא היה נעים להתקרב יותר מדי לשוער. כך שגם אם היינו שואלים על הדייר החדש, היינו נענים בלחישה. לכו מכאן. נאלצנו לחכות. ויותר מכול, שנאנו לחכות. המתח הזיק ללבבות החלשים שלנו. לא נותר לנו אלא לדמיין את הדייר העתידי של דירה שמונה-עשרה - במשך שבוע שלם.
ובמשך שבוע שלם היינו מבועתים. לילותנו היו קצרים. היינו מוצאים זה את זה בוחנים את דירה שמונה-עשרה, כאילו עצם השהות באגף הזה של הבניין, שמילא אותנו חוסר-שקט, תאפשר לנו להבין מיד איזה מין אדם ייכנס לשם בקרוב. כאשר ראינו שם זה את זה נסוגנו לאחור, מבויישים. אם נכנסנו לדירה בזמן שהשוער ניקה אותה, הוא גירש אותנו משם בלחישה. היינו רצים חזרה לדירות שלנו, רועדים.
דירה שמונה-עשרה - שבימיה של אחוזת מצפה כאחוזה כפרית היתה חדר-הלבשה גדול וחדר-שינה - דמתה עכשיו לדירות האחרות בקומה השלישית; לא מצאנו בתוכה שום רמז. רצינו לעקור את לוחות הריצוף, לפגוע בצנרת, לנתק את קווי החשמל. כל דבר שיבהיר לדייר החדש שאינו רצוי. רצינו, אבל לא עשינו כלום. משותקים מרוב בהלה, מצחינו שטופי זיעה, ישבנו וחשבנו, בפרטיות, על מושבי האסלה שלנו, מאחורי דלתות נעולות. אכלנו פחות. אילו התארך השבוע ליותר משבוע, היינו כולנו רזים יותר באופן ניכר.
לפני בואו של הדייר החדש שרר קיפאון מושלם. שנים נערמו על שנים, ולא הצלחנו למצוא כל הבדל ביניהן. אמת, הזדקנו, אבל מכיוון שראינו זה את זה מדי יום, לא הבחנו, או העמדנו פנים שאיננו מבחינים, (כאילו על פי קנוניה) בפרטי ההזדקנות. ביתנו היה עניין אחר. סביר שרבים מאיתנו היו מודעים ביותר להתפוררות האיטית, אך הדרגתית, של ביתנו. בכל קומה התקלפו מהקירות פסים גדולים של הטפט הכחול-לבן הנצחי, השטיחים דהו והיו מלאים בחורים, מעקי המדרגות בקומה העליונה, שם היו הדירות הזולות, הקטנות יותר, כבר קרסו. הצנרת היתה גחמנית למדי. החשמל פסק לעתים קרובות.
אנו, דיירי אחוזת מצפה, היינו קבוצה קטנה ומשונה של אנשים. יתכן שקבוצה אינה המלה המתאימה, כי החיים באותו בניין היו הדבר היחיד שקישר איכשהו בינינו. ואולי הפכנו לדומים לאחר שבילינו זמן רב כל-כך בבדידות. ככל שאנשים מבלים יותר זמן לבדם הם הופכים קשים יותר. כמה משונים האנשים שלאחר גיל מסוים מוצאים את עצמם חסומים מכל כיוון, אותם אנשים המשוכנעים כי איש כבר לא יעסיק אותם, האנשים שחיים לבדם. ומובן שהם מבלים את זמנם בחיפוש אחר דרכים להסתדר איכשהו, או במחשבות על עברם, אבל הם יכולים להעלות זכרונות רק בחברת עצמם. וכמה זה משעמם, כמה כואב, כשמדי יום ביומו משתקפת במראה רק בבואתם שלהם. כמה הם משתוקקים לחמוק מעצמם, לא רק לחמוק מעורם אלא לחמוק מהעבר, מההווה ומהעתיד שלהם; בקצרה, להותיר מאחור, לנצח, כל דבר שיש לו קשר כלשהו אליהם.
אבל אני העדפתי לחשוב על האנשים האלה כעל אנשים טהורים, אנשים מרוכזים, או, אם לומר זאת בדרך אחרת, אנשים רגילים כפי שהיו אילו ניתקו אותם מעבודה, מחברים, ממשפחה, מכל תנועות החיים שאומרים לנו כי עלינו להשתתף בהן. האנשים האלה אובססיבים; לפעמים קל להבחין בהם, לפעמים לא. לפעמים, כשאתה רואה אותם בעיר, המוזרויות שלהם גורמות לך לצחוק, אבל לעתים קרובות יותר הן מצערות אותך. הם קבוצה נדירה של פרטים, יצורים תמוהים שנדמה כי יצאו מתוך אגדות אפלות משונות, אבל הם מציאותיים בהחלט, הם מסתובבים בחוצות, אפשר למצוא אותם בערים, בין שלטי הקוקה-קולה ודוכני עיתוני הערב, ממתינים יחד עם כולנו לחילופי האור ברמזור. אנחנו, השבעה מאחוזת מצפה, דמינו להם במקצת.

אנחנו, השבעה.
במשך שנים התרגלנו שדיירים עוזבים. דיירים ארזו ועזבו, או מתו בדירותיהם ונלקחו משם. לאחר שעזבו הדירות נותרו ריקות, ועם כל פינוי נראה ביתנו יותר ויותר גדול. ידענו היטב שערך כל אחת מהדירות שלנו, אף כי היה גבוה פעם, פוחת בהתמדה, ושאם נחליט למכור, לא סביר שנמצא קונה.
אחוזת מצפה תוכננה לשכן עשרים וארבע משפחות, אבל ערב הגעתו של הדייר החדש חיו שם רק שבעה בני-אדם. ההנחה היתה שסביר כי המספר יפחת בהדרגה, אך לחלוטין לא סביר שיגדל אי-פעם. רק דבר אחד הדאיג אותנו - להיות האדם האחרון שיישאר במקום. לחיות בביתנו העצום, להתהלך בכל הדירות הריקות, לבד לעד - זה לא משהו שייחלנו לו. למרות שלא היינו מאושרים יחד, ולמרות שהיינו ידידותיים זה כלפי זה רק לסירוגין, ולמרות שרבים מאיתנו חיו בבידוד כמעט, יכולנו לשאוב נחמה כלשהי מהעובדה שלא נשאנו את האומללות שלנו בגפנו. חלקנו אותה, בין שבעה. יכולנו לשאוב עונג מסוים, או תחושת אחווה, מחיים במחיצת אנשים שחייהם הסתיימו במידה זהה של חוסר עניין. לא היו לנו דברים רבים לצפות להם. לא היו שינויים רבים. השינוי היחידי היה בואם של מומחי הריסה, שהיו מופיעים מדי פעם, מבלי שהוזמנו, ומעולם לא נשארו זמן רב. בביקורם הראשון, לפני כשתים-עשרה שנה, דאגנו. זה טבעי. מומחי ההריסה הגיעו יחד עם נציגי חברת הנדל"ן שהחזיקה באחוזת מצפה, החברה ששילמה לשוער. חיכינו שיקרה משהו. לא קרה שום-דבר. את הפחד, עם זאת, יכולנו לחלוק בין שבעה. זמן-מה תקשרנו זה עם זה, חילקנו את חרדתנו לחלקים שווים. כאשר חלף פרק זמן הולם, ונדמה היה לנו שבעצם לא עומד להתרחש כלום, חזרנו איש איש לבדידותו. סגרנו את הדלתות שלנו, והפסקנו את התקשורת בינינו עד לביקורם הבא של מומחי ההריסה. הביקורים הדאיגו אותנו פחות כל פעם. שכנענו זה את זה שלמעשה לא יקרה שום-דבר, עד כדי כך שבביקור האחרון, לפני בואו של הדייר החדש, לא התייחסנו למומחי ההריסה הלא-קרואים שלנו ולא שקלנו אפילו לפתוח את דלתותינו זה לזה.
התמדנו, חיכינו בסבלנות לרגע שאחד מאיתנו יישאר אחרון בביתנו, ולא יהיה לו עוד ממי להתעלם. הבדידות טובה רק כשמוקפים באנשים אחרים. אני, בהיותי הדייר הצעיר ביותר, הייתי צריך לחשוש יותר מכולם. הייתי בן שלושים ושבע כשהגיע הדייר החדש. אפשר היה להניח, על כן, שאשמח על בואו של דייר נוסף לביתנו, אבל לא כך היה. איש מאיתנו לא שמח, וזו הסתירה הגדולה שבבדידות. למרות שהשתוקקנו לא להיות בודדים, חששנו גם מהכאב הכרוך בהחלצות ממצבנו הבודד. ואפילו אם היינו מתגברים על החשש שלנו, האמנם יכולנו לדעת בוודאות שלעולם לא ישיבו אותנו למצב של בדידות? לא ולא.
למרות שלא בהכרח נהנינו ממצבנו הערירי, לפחות היינו רגילים אליו. הוא היה אמין, כמעט חבר. לא רצינו שום שינויים. למרות שהשתוקקנו לא להיות הדייר האחרון, השתוקקנו גם שימינו המנומנמים יימשכו בלא שינוי. לא רצינו רעש. לא רצינו תנועות פתאומיות.
ביום לפני בואו של הדייר החדש היינו מאוחדים כולנו בחרדה שכירסמה כל חלקה טובה בנו. לא פתחנו עדיין את דלתותינו זה לזה, אבל האפשרות היתה קיימת. יכולנו להרגיש בפירכוסן של ידיות הדלתות. היינו חסרי מנוח. שקלנו את האפשרות שהדייר החדש יהיה אדם המואס בחברותיות כמונו. שקלנו את האפשרות שהדייר החדש יהיה זקן או גוסס, ואולי אפילו ימות בלילו הראשון כאן. שקלנו את האפשרות שהדייר החדש יעיף מבט אחד על ביתנו ויחליט לעזוב. אם כך יקרה, נעלב לכמה דקות, ואחר-כך יוקל לנו לנצח.
לא יכולנו לעשות דבר מלבד לחכות ולהפוך את שהותו איתנו, שהיינו בטוחים שתהיה קצרה, לבלתי-נעימה. אבל איש לא היה מודאג יותר ממני, כי אני הרי הייתי הדייר הצעיר ביותר בביתנו, ולכן, אם יתברר שהדייר החדש אינו זקן ואף אינו גוסס, אני זה שעלול לסבול את חברתו במשך הזמן הרב ביותר.

הגיע היום.
היה בוקר בהיר. הוא לא היה צריך להיות בהיר, הוא צריך היה להיות מעונן. היה יום נעים של שלהי אביב. הוא לא היה צריך להיות יום נעים של שלהי אביב, הוא צריך היה להיות אפוף פסימיות חורפית מדכדכת.
קמתי מוקדם, האכלתי את אמי, את אבי ואת עצמי. אני מניח שאנשים רבים היו מתמלאים אימה אילו התעוררו בגיל שלושים-ושבע ומצאו שהם חיים עם הוריהם. מבחינתם, היה מחניק לבלות כל יום עם הוריהם; אנשים אלה היו מרגישים שאין להם מרחב, הם היו אומרים שהאוויר שהם נושמים מזוהם איכשהו. אולי היו כורעים על הברכיים ליד מיטותיהם בלילות, כשם שעושים ילדים טובים, ומתפללים שהוריהם ימותו עד הבוקר, כשם שעושים ילדים רעים. אני לא הייתי כזה, אותי לא אימלל לחיות עם הורי.
בבוקר היום שבו הגיע אלינו הדייר החדש, השתופפתי ליד הדלת וחיכיתי לרעשים. דממה. בשמונה וחצי הייתי מוכרח לעזוב את הבית ולצאת לעבודה. עליתי במדרגות לדירה שמונה-עשרה, הדלת היתה פתוחה, הדירה ריקה לגמרי. הוא לא בא עדיין. סימן החיים היחידי מהקומה השלישית היה הלבביות שזרמה מטלוויזיית-המחמד של מיס היג, בדירה שש-עשרה.
הייתי מוכרח ללכת לעבודה.
אחוזת מצפה

ג'אנט ווינטרסון תפוזים הם לא הפרי היחיד

"… תפוזים הם לא הפרי היחיד הוא רומאן מנחם. הגיבורה שלו היא מישהי שנמצאת בצד החיוני של החיים. היא ענייה, היא ממעמד הפועלים אבל היא צריכה להתמודד עם השאלות הגדולות שחוצות מעמד, תרבות וצבע. >>>

נדין גורדימר המציאה

ג'ולי, בתם היחידה והמרדנית של בנקאי לבן ועשיר מיוהנסבורג ושל בעלת בתי קזינו מקליפורניה, פוגשת בעבּדו, מכונאי במוסך. עבדו הוא מהגר לא חוקי החי תחת זהות בדויה מפחד שלטונות ההגירה.
ג'ולי מתאהבת בעבדו. הוא עובר לגור אצלה. היא מראה לו את העולם השבע שלה. >>>

איימי בלום בדיוק כפי שאני

לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל.
"צובל ממש מתאים לך, ליזבט," אמר מר קליין לאחר שהניח עלי מקטורן בעל צווארון-צעיף. "מתאים בדיוק לעור שלך ולעיניים שלך. הבחורים בטח אומרים לך את זה אלף פעמים ביום. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית