החיים

מבעד לערפל הכבד נראו ההילות המכסיפות על קסדות המלאכים, וזמזום מכני שעלה מכנפיהם, התאבך מעל הגופות המרקיבות. מפעם לפעם, נשמעה אנקה של כאב או ייאוש, ורוח אלוהים ריחפה על פני העמק. כמו בציורי גיבורים אחרי קרב, סחבו שיירי אדם, אלה את אלה, מצד לצד. >>>

דם, אישה ותמרות עשן

"ספר אפוקליפטי, היסטרי ומטלטל אשר עלול לעייף את הקורא כמו גם להטריד את מנוחתו בכל פעם בה יעלה לירושלים...קשה למצוא עוד ספרים בהם המד''ב נראה כה קרוב, כה מאיים וכה בלתי נמנע מאשר ב'עירושלם'."
נועה ניר על ספרה של אפרת רומן-אשר "עירושלם", גליון 20 של "המימד העשירי", אתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה >>>

געגועים לריבונו של עולם

""עירושלם", ספרה הנהדר של רומן-אשר, לא זכה ליותר מדי תהודה ציבורית אצלנו. למה? אולי כי אנחנו בעצם לא אוהבים אפוקליפסות, כי אנחנו זקוקים לתשובות ברורות ולא לסוף פתוח, כי אנחנו פוחדים מחורבן במידה שאיננו מוכנים להעלות אותו בדעתנו וודאי לא לקרוא על אודותיו. ואיזה חורבן מפואר זה..."
אריאנה מלמד משוחחת עם אפרת רומן-אשר, YNET >>>

בורחות מהמציאות

"תשס"ז היתה שנת המפץ הגדול של סופרות הפנטזיה העבריות. פתאום, אחרי שנים של ריאליזם וא"ב יהושע, התפרצו אל הנייר ממלכות, שדים, יצורים מיתולוגיים, דרקונים ואפוקליפסות. פגישה עם חמש סופרות שלא משתגעות על ההגדרה 'פנטזיה', וגם לא בטוחות שהמרחק בין המציאות הישראלית לטירוף החוגג בספריהן גדול כל כך."
שמרית רון משוחחת עם הסופרות מרינה גרוסלרנר ("חלומות ראווה", ידיעות אחרונות), אפרת רומן-אשר ("עירושלם", בבל), מרית בן-ישראל ("בנות הדרקון, הקבוץ המאוחד), שהרה בלאו ("יצר לב האדמה", כנרת זמורה-ביתן דביר), הגר ינאי ("הלווייתן מבבל", כתר), מקור ראשון >>>

וירז'יני דפנט בֶּז-מוּאָה (זיין אותי)

נדין ומנו, שתי צעירות מהפריפריה הצרפתית, נפגשות במקרה ומגלות שיש להן הרבה במשותף: שתיהן פליטות של החברה התעשייתית, ניצולות של העיר המנוכרת, ובעיקר פצועות מהאלימות הגברית. לשתיהן צמאון אינסופי לוויסקי ולבירה, לזרע ולדם. >>>

בן ורד כלבי קיץ

קיץ אחד באמצע שנות התשעים. עולם קטן בשולי הכרך, תחום בין כבישים סואנים, לרגלי הר זבל, בצל מטוסים שממריאים ונוחתים.
סְקַרְזִ'יסְקוֹ קַמְיַאנָה ערירי תמהוני, כבר חמישים שנה בארץ, אבל העברית בפיו עדיין שבורה. ילדי הרחוב העניקו לו את הכינוי "מַסֵּכוֹנֶת". >>>

מיקי קרצמן חרדים

דרור בורשטיין בית המשפט העליון

השופטים, ממש כמו השומר מול שער החוק, נתפסים אז בדיוק כפי שהם, עומדים - בדיוק כמו האיש המחכה לפני השער - בפתחו של החוק במלוא מובן המילה, שלטי ה"אין מעבר" הקטנים המגינים עליהם מסתרגים, ועל מבטיהם השיפוטיים, כמו עלינו, חולש מבט רואה-כל, הנשקף מכל החלונות. >>>

גירסה להדפסה