בית

בבל , , 15/1/2021

                           

 

יהודה שנהב ויוסי דהאן על כישלון השוק והמצב האנושי

מתוך ברברה ארנרייך כלכלה בגרוש

בקיץ 2003 פרצה מחלוקת חריפה סביב החלטת אוניברסיטת צפון קרולינה בארצות הברית לחייב את הסטודנטים שהתקבלו לשנת הלימודים הראשונה לקרוא את כלכלה בגרוש. ארגון סטודנטים בשם "הוועדה למען קרולינה טובה יותר" כינס מסיבת עיתונאים שבה גינה את ההחלטה ותיאר את הספר 'פורנוגרפיה אינטלקטואלית' ו'אוסף של מליצות מרקסיסטיות'. לא היתה זו הפעם היחידה שבה כונתה ארנרייך "מרקסיסטית" או "סוציאליסטית". האנתרופולוגית האמריקאית אורלי הוכשילד הכתירה אותה לאחרונה כתורסטיין ובלן של המאה העשרים ואחת. האמת היא שארנרייך אינה מרקסיסטית וגם לא ניאו-מרקסיסטית (למרות שנישאה לחבר איגוד מקצועי שהשתכר 4.5 דולר לשעה כאשר התאהבה בו, כפי שהיא עצמה מספרת). ארנרייך היא אנתרופולוגית ועיתונאית חוקרת המבקשת לאוורר – וגם להזֵר -- את כל מה שאנו יודעים על חיי העבודה של מעמד הפועלים האמריקאי. התוצאות לא תמיד צפויות מראש.

כלכלה בגרוש החל כמאמר מוזמן לעיתון האמריקאי הארפר'ס, הפך לרב מכר בארצות הברית ובשל הפופולריות שלו אף עובד למחזה. הוא גם שימש השראה לעיתונאית הבריטית פראן אברמס, שיצאה למסע דומה בקרב עניים עובדים בבריטניה ותיעדה את ניסיונה בכתבות נרחבות בעיתון הבריטי "Guardian" ולאחר מכן בספר. כלכלה בגרוש מספק חרך הצצה אל אנשי השירותים, החדרניות, נהגי המשאיות, הטבחים, פועלי הבניין, שוטפי הכלים ושאר המקצועות המשלמים שכר-מינימום. ארנרייך כותבת מן המטבחים של המסעדות השמנוניות, איזורי הזבל ושטיפת הכלים שלהם; מחדרי ההלבשה של חדרניות במוטלים זולים המדיפים ריח פירורי צ'יפס ושאריות עשן שממאן להתפזר; מן הקרוונים הממוקמים מתחת לאוטוסטרדות אפורות בצדי תחנות הדלק; מן המקלחות והמטבחים של בתי החולים הסיעודיים בהם עוסקות העובדות בניקוי שאריות של אוכל זול, ערימות קיא ושער ערווה; מבט מלמטה על עולם שהאופקים שלו מתוחמים באיזורי שכר-המינימום בין וונדיס, סבארו, וול-מארט וקנטקי פרייד צ'יקן.



ברברה ארנרייך אינה מלמדת מדעי החברה באוניברסיטה ואינה מחזיקה בתיאוריות גדולות. היא יוצאת אל האודיסיאה הזו בעקבות מהפכה חברתית שהנהיג ביל קלינטון במחצית השנייה של שנות התשעים ושכונתה "מרווחה לעבודה" (("From Welfare to Workfare", מהפכה שמטרתה ביטול הדרגתי של קצבאות ושירותי רווחה ואילוץ הנתמכים להתפרנס בכוחות עצמם בשוק התעסוקה האמריקאי. ארנרייך קראה את מה שיש למומחי הכלכלה בהרוורד ובפרינסטון לומר על התוכנית. היא רצתה חוות דעת שנייה מן המומחים האמיתיים לכלכלה. עובדי שכר-המינימום אשר מחזיקים בידע אשר אינו מוכר לעמיתיהם בקולג'ים היוקרתיים. היא יצאה לגלות כיצד נראית המהפכה הזו מנקודת מבטם של אנשים עובדים אשר משתכרים פחות משישה דולר לשעה, ללא חסכונות בבנק, ללא רכוש, ללא מערכת תמיכה מסודרת, ללא ביטוח בריאות או פנסיה. לשם כך ביקשה להתערטל, ככל שניתן, מכל מה שהעובד הבורגני לוקח כמובן מאליו. ללא מערכת המיומנויות שרכשה כבת מעמד הביניים הגבוה. ללא קשרים מן העולם הישן. ללא כרטיס האשראי - גם אם הארוחה הבאה מוטלת בספק. היא רצתה ללמוד על בשרה את משמעות החלום האמריקאי הגורס שעבודה קשה היא מפתח לחיים טובים יותר.



כלכלה בגרוש הוא אגרוף בפרצוף. אתנוגרפיה חברתית ריאליסטית המלמדת אותנו על האלסטיות של חוקי הכלכלה, על כישלון השוק, ועל המצב האנושי יותר מאשר כל תיאוריה אקדמית. אנו למדים שאין מערכת כלכלית סודית שמשרתת את העניים. בדיוק להפך. העניים נזקקים לפתרונות דיור יקרים יותר, מוזנחים יותר ורחוקים יותר. כי מי שאין בידו להבטיח ערבויות נדרש לשלם הרבה יותר תמורת קורת גג. אנו מגלים שיש מקומות7 שבהם השכר "אדיש" לכוחות השוק. שיש מגזרים שבהם משכורות אינן עולות בהתאמה לכוח הקנייה שלהם, שנדרשות שתי משרות לפחות על מנת לא לגור במכונית במגרש החניה ושתיאום השעות בין שתי משרות של עבודה זמנית בלתי-יציבה עם ממונים גחמתיים אינו אפשרי אם אתה עני. אנו למדים שעל מנת לקבל עבודה או ליהנות מתמיכה של מוקדי סיוע לעניים צריך זמן, כסף ואמצעים ושרק מיעוט קטן מן העניים מצליח להגיע אל מרכזים אלה על מנת לקבל סיוע במזון. ארנרייך מגלה לנו שעולם העובדים בשכר-מינימום הוא עולם של כאב שנשלט על ידי שימוש מסיבי באספירין, אדוויל ואקסדרין.



בעולם שכר-המינימום ישנם מעבידים וסוכניות כוח אדם שמפרסמים מודעות דרושים פיקטיביות על מנת להבטיח עתודה של מועמדים שיחליפו את העובדים הנוכחיים כאשר הם עוזבים או מפוטרים. מודעות יוצרות אשליה של עודפי ביקוש ומאיימות על מעמדם של העובדים. עובדים אינם מנסים לשפר את מקום העבודה שלהם משום שכל ניסיון כזה משמעותו שבוע נוסף ללא משכורת. עובדים חסרי בית או טלפון הופכים את תא הטלפון הציבורי למשרד זמני לחיפוש עבודה. חלק מן העובדים העניים ישנים באולמות שינה קולקטיביים, לעתים בשיטת המיטה החמה.



ארנרייך מתארת כיצד משילים העובדים את זכויות האדם שלהם בכניסה למקום העבודה. כיצד בחברה האמריקאית המוגדרת כדמוקרטית הם מוותרים על הזכות לפרטיות, על חופש הביטוי ועל הזכות להתאגד. אנו למדים על האופנים השונים שבהם מרגלים מעבידים אחרי עובדיהם: התחייבות של עובדים לעבור בדיקת שתן – אם יתבקשו - בכל רגע ורגע של היום והלילה. חיפוש בארוניות שלהם. איסור רכילות בין עובדים ולעומת זאת עידוד הלשנה. תעשייה שלמה המגלגלת מיליארדים מתפרנסת מפגיעה בפרטיותם של העובדים וחודרת לגופם ולנשמתם על מנת להבטיח יעילות, שקט וציות ללא תנאי למעסיקים. בעלי בתים משאירים פתיונות במקומות מוסתרים על מנת לבדוק את מידת היסודיות והמהימנות של עובדי הניקיון, ומעסיקים ממקמים מכשירי הקלטה ומצלמות וידיאו כדי לפקח על עובדים. וגם אם אין זה תמיד המקרה, הפחד מאפשרות כזו משמש מנגנון בקרה עצמית אפקטיבי ויעיל שבו העובד מתחיל להשגיח על עצמו. מה שפוקו כינה ה"פנאופטיקון" של עולם העבודה המודרני. זוהי אחת הסיבות מדוע אנשים החיים בתנאים מחפירים כל כך אינם מורדים בסדר הכלכלי-חברתי הזה.



אנו למדים על "הרציונליות" של התאגידים, על טכניקות הניהול וההדרכה שמפתחות חברות על מנת להכשיר את עובדיהם ועובדותיהם. על קלטות וידיאו ללימוד ניקוי בתים בשיטה מכנית. על שאלוני אישיות שמחברים פסיכולוגים תעשייתיים על מנת לאתר עובדים שעלולים "להתחכם" עם המעביד. פסיכולוגים ארגוניים – אותם מכנה פוקו "הפקידים הקטנים של האורתופדיה המוסרית" המקבלים שכר שהוא בערך פי 10-15 משכרם של העובדים אחריהם הם מרגלים. אנו למדים על האינדוקטרינציה של העובדים בתאגידים הגדולים: על הסדנאות שבהם הם נדרשים לשנן את "האני מאמין" של חברות כמו וול-מארט או טארגט או קיי-מארט. על פולחן האישיות של סם ווֹלטוֹן (היזם שהקים את וול-מארט), על תחושת המשפחתיות שהחברה מייצרת לכאורה עבור עובדיה, עד הפיטורין כמובן. על הלשון המעצבת והמשמרת את הסדר ההיררכי הזה ועל ה-Newspeak התאגידי, לפיו העובדים חייבים לשנן שהבוסים-המנהלים הם "מנהלי שירות", העובדים "חברים" ו"שותפים" והלקוחות אינם אלא "אורחים" הבאים לבקר ב"קהיליית" וול מארט.



תעשיית שירותי הניקיון מבטיחה ללקוחותיה שלא יתפתחו מערכות יחסים דביקות ביניהם לבין עוזרות הבית, וארנרייך מגלה שחברות הניקיון משווקות את עצמן כמי שמנקים את הרצפה "על הידיים והברכיים" (כפי שעשו פעם) וכופים תנועת הכנעה זאת על עובדותיהן. אסור לאכול, ללעוס מסטיק או לקלל בבתים גם אם הבעלים אינם נמצאים. אסור לעשן בשום מקום בטווח של 15 דקות מן ההגעה לבית. חברות כוח אדם אינן אוהבות להעסיק את מי שכבר עסקו בניקיון משום שגילו התנגדות לאימוץ מערכת השיטות של החברה. אנו למדים על האגזמות, הפצעים והפגיעה הבלתי-הפיכה בעור שחומרי הניקוי החזקים גורמים לעובדות הניקיון.



למרות שכלכלה בגרוש עוסק בשאלות חברתיות-כלכליות הוא אינו עיוור לשאלות של זהות. המחברת מודעת היטב לזהותה הלבנה והנשית. בכך היא קושרת באופן ישיר ועקיף בין מעמד לזהות. הטקסט מראה באופן בולט לא רק שזהות הומוגנית אינה פותרת בעיות חברתיות, אלא גם ובעיקר שהומוגניות מעמדית אינה מטאטאה את פוליטיקת הזהויות מתחת לשטיח. גם במקומות שבהם כולם לכאורה שותפי גורל חברתי מתעוררות שאלות של צבע וזהות אתנית כקטגוריות מרכזיות של דיבור ושל עשייה. ארנרייך מתארת כיצד מאורגנות הקטגוריות התעסוקתיות לאורך קווי המתאר האתניים. כיצד משתנה צבעה של היד המנענעת את המטאטא מאיזור לאיזור: אמריקאיות ממוצא מקסיקאי בדרום-מערב, קריביות בניו יורק, הוואיות בהוואי, ובמערב התיכון ובמיין, בעיקר נשים לבנות, ילידות ארצות הברית, שמגיעות מאזורים חקלאיים. חידוד מקומה של הזהות האתנית בכלכלת השוק הגלובלית עולה אף ביתר שאת בספרה החדש של ארנרייך (יחד עם אורלי הוכשילד) נשים גלובליות (Global Women), המתאר מהגרות עבודה דומינקניות, וייטנמיות או פיליפיניות כאומנות, כעובדות ניקיון וכמספקות שירותי מין. באופן פרדוקסלי, נשות העולם השלישי הן אשר מאפשרות את המהפכה הפמיניסטית של נשות המערב.



ברברה ארנרייך אינה בלתי-מוכרת לקורא הישראלי. ב-1987 תרגמה הוצאת "ברירות" את ספרה הערוך יחד עם אנט פואנטס נשים בקו הייצור העולמי. כלכלה בגרוש עוסק בארצות הברית, אבל האם הוא מתאים למציאות הישראלית? למעשה קשה לחשוב על מדינה מערבית אחרת שבה יש פרולטריון ענק כל כך של עניים עובדים, ונטולי זכויות בסיסיות, כפי שהוא קיים בישראל. מעל מאתיים אלף מהגרי עבודה שזכויותיהם הבסיסיות ביותר הקבועות בחוק מופרות על ידי מעסיקיהם מדי יום. מהגרי העבודה הללו הם קסטת הטמאים של המציאות הישראלית. על פי דו"ח מבקר המדינה לשנת 1998, לכשני שליש מעובדים אלה לא משולם שכר-מינימום הקבוע בחוק, רבים מהם עובדים שבעה ימים בשבוע, מעל עשר שעות ביום. הם חיים בתנאים גרועים הרבה יותר מאלה שמתארת ארנרייך. עובדים אביונים אלה שמוצאם מארצות עניות כתאילנד, סין, פיליפינים ורומניה, מגיעים לישראל בהסדרים של "עבדות חוב". הם ממשכנים חלק גדול מהעתיד התעסוקתי שלהם לטובת מתווכים וסרסורי עבודה על מנת לכסות את הוצאות ההגעה לכאן. עם נחיתתם בארץ הם כבולים למעסיקם ששולט בחיי התעסוקה שלהם ובמעמדם החוקי בישראל. לתפיסת העבדות הקדומה כי העובד אינו אלא קניינו של אדונו יש איפוא גרסה ישראלית מודרנית. מתחת לקסטת הטמאים של העובדים הזרים מצוי מעמד עובדות נחות ומוכה יותר, נשים - קורבנות סחר בבני אדם. מאז תחילת שנות התשעים, עם קריסתה הכלכלית והחברתית של ברית המועצות ובעקבות המהפכה הכלכלית הניאו ליברלית שאמורה היתה להפוך את מדינות חבר העמים לגן עדן כלכלי, הפכה ישראל למוקד של סחר בנשים. אלפי נשים המגיעות לישראל מרוסיה, אוקראינה, מולדובה ואוזבקיסטן, כמוצא אחרון של הישרדות מוצאות את עצמן כלואות ב"מכוני עיסוי" ו"סוכנויות שירותי ליווי", בתי בושת ודירות מסתור. הן סחורות הנסחרות בין סרסורים, קורבנות לתקיפות פיזיות ומיניות של מעסיקיהם ולקוחותיהם ללא הגנה מספקת של שלטון החוק, מערכת המשפט ורשויות האכיפה שנוטים לראות אותן כעברייניות.



לצד מהגרי העבודה מועסקים בשוק העבודה הישראלי באמצעות חברות כוח אדם גם למעלה ממאה אלף עובדים בעלי אזרחות ישראלית. בעוד ששיעור העובדים באמצעות חברות כוח אדם במדינות אירופה הוא בין אחוז לשניים וחצי אחוזים, בישראל הוא עולה על חמישה אחוזים. מעמד עצום של עובדים לא מאוגדים בעלי סל זכויות מצומק. עובדים "ארעיים" שמועסקים במשך שנים באותו מקום עבודה. עובדים שבחלוקה המעמדית במקום העבודה, יוצרים מה שכונה על ידי שופטת בית הדין הארצי לעבודה אלישבע ברק, מעמד של "Outlaws" - "מצורעים תעסוקתיים", פרולטריון ענק וזמין לניצול מיידי. תעשייה שלמה של "ראיסים" מודרניים המכנים את עצמם בכינויים המכובסים חברות ל"תיווך כוח אדם" ו"מאגרי אנוש" מפרים את העיקרון הבסיסי ביותר של הצהרת פילדלפיה של ארגון העבודה הבינלאומי הקובעת שהעבודה איננה מצרך אלא חלק מאישיותו וכבודו של האדם העובד.



בשוק עבודה שבו כרבע מיליון מובטלים, לעניים ולעובדים ממעמד הביניים ומהמעמד הנמוך אין הרבה ברירות: כל מקום עבודה הוא נכס יקר שאסור לאבדו. קשה לנהל מאבק חברתי וכלכלי באווירה של הסתה אידאולוגית שמובילים השלטון, האליטה הכלכלית וחלק לא קטן מאמצעי התקשורת. הם מתייגים עניים, מובטלים ועובדים בשירות הציבורי כ"בטלנים" ו"פרזיטים". לצד כינון שוק עבודה פראי נמשכת בישראל מלאכת ריסוק מדינת הרווחה, ופרימת רשת הביטחון הסוציאלי, אותה רשת שאמורה לקלוט את קורבנות המדיניות הכלכלית מלצנוח לחיי חרפה ולאפשר להם קיום מינימלי בסיסי.



המתקפה המרכזית על מדינת הרווחה החלה במהדורה הנוכחית בשנת 2002. סדרה של תוכניות "הבראה" כלכליות שיזמו האוצר והממשלה, ברוח "חוקי העניים" באנגליה במאה ה-18, שמה לה למטרה לקצץ בקצבאות הביטוח הלאומי. בוטלה הצמדת הקצבאות לשכר הממוצע במשק וקצבאות הבטחת הכנסה קוצצו בארבעים אחוזים. דמי האבטלה קוצצו אף הם, בעקבות סדרת קיצוצים והחמרת הקריטריונים לזכאות לדמי אבטלה, רק שליש מתוך מאתיים אלף המובטלים זכאים לדמי אבטלה. חשוב לציין שדמי האבטלה בישראל אינם נדיבים, הם מן הנמוכים בעולם המערבי. בשנת 2001 שילם המוסד לביטוח לאומי קצבאות בהיקף של 43 מיליארד שקלים, מסכום זה קוצצו באמצעות תוכניות אלה, בהדרגה ובשלבים, כ-7 מיליארד שקלים. על פי הערכות המוסד לביטוח לאומי בדו"ח העוני לשנת 2003 יעבור שיעור העניים לראשונה את מחסום עשרים האחוזים וכל ילד שלישי במדינה יהיה עני.



מי נושא בנטל "הבראת הכלכלה" ו"עידוד הצמיחה"? על פי נתוני המוסד לביטוח לאומי, שלושת העשירונים הנמוכים נושאים ב-48 אחוז מסך הקיצוץ, בעוד ששני העשירונים העליונים נושאים רק ב 9 אחוזים של הקיצוץ. הפילנתרופים האמיתיים בחברה, כפי שכותבת ברברה ארנרייך, הם העניים. הקיצוץ בקצבאות הילדים, הבטחת הכנסה, בנכות, בזקנה, בקצבת שארים ובקצבאות אחרות יממנו את יישומה של רפורמת מס שתזרים תוספת של 1245 שקלים לחודש למאיון העליון שהכנסתו החודשית מגיעה ל-60,000 שקלים בחודש. זוהי סובסידיה להון שמעניקים המובטלים, האמהות החד ההוריות והקשישים לבעלי ההון. לאן תלכנה אלה ששמטו מתחת לרגליהן את רשת הביטחון הסוציאלי? היכן מצויה "העבודה" - החלק השני של מדיניות מ"רווחה לעבודה"? בגרסה הוולגרית והקיצונית של הניאו ליברליזם שהתפתח בישראל, חל איסור מוחלט על המדינה להתערב בשוק החופשי על מנת ליצור מקומות עבודה חדשים. מדיניות התעסוקה של האוצר מסתמכת בעיקר על שיסוי קבוצת עובדים אחת באחרת. המובטלים ומקבלי הבטחת הכנסה אמורים לתפוס את מקומות העבודה בחקלאות, בבניין ובסיעוד שיתפנו כתוצאה ממבצע הגירוש ההמוני של עובדים זרים וילדיהם על ידי משטרת ההגירה.



מדיניות "מרווחה לעבודה", או כפי שהיא ידועה בכינויה "תוכנית ויסקונסין", שאמורה לדאוג למקומות עבודה למובטלים ולמקבלי הבטחת הכנסה אינה אלא תוכנית להפרטת שירות התעסוקה באמצעות הפיכתן של חברות כוח אדם לשחקנים המרכזיים בשוק התעסוקה בישראל. חברות אלה שיזכו למימון ממשלתי, ישמשו כמתווכות בין מחפשי עבודה למקומות תעסוקה. על כל סירוב לקבלת מקום עבודה תוטל סנקציה של קיצוץ קצבאות הרווחה. בעוד "תוכנית ויסקונסין" האמריקאית כוללת מרכיבים כגון סיוע במעונות יום, הכשרה מקצועית, ייעוץ תעסוקתי ועידוד ליציאה ללימודים, ה"תוכנית הישראלית" חפה מכל אלה. והיכן בדיוק יימצאו מקומות התעסוקה כאשר שיעור האבטלה עולה על עשרה אחוזים, ואחד מייעדי מדיניות הצמיחה של הממשלה הוא פיטור אלפי עובדים במגזר הציבורי? אחת התוצאות של תוכנית כזו תהיה, קרוב לוודאי, כפי שמסביר חתן פרס נובל לכלכלה רוברט סולו, דחיקת עובדים בדרגות השכר הנמוכות ביותר על ידי עובדים זולים יותר. מקבילתה הישראלית של ברברה ארנריייך תתקשה הרבה יותר ממנה להשיג מקום תעסוקה. היא תתויג כטפילה חברתית, "אוכלת חינם" בלשונו המסיתה של שר אוצר אחד. התמיכה הכספית הדלה תילקח ממנה על מנת להמריצה לעזוב את עולם התענוגות של נתמכי הסעד.



במסע הדה-לגיטימיזציה וההסתה שניהלו שר האוצר, פקידיו וחסידיהם בתקשורת, הפכו הקורבנות לאשמות. האמהות החד-הוריות שצעדו לירושלים והקימו שם מאהל מחאה, כונו "טפילות" שאינן רוצות להרפות מעטיני הרווחה של המדינה. נשים "בלתי-אחראיות", שלו רק דבקו בערכי משפחה מסורתיים ובבעליהן לא היו נזקקות לסיוע כלכלי. אם הן יכולות לצעוד מאתיים קילומטר לירושלים, אמר שר אוצר, הן יכולות ללכת לעבוד. ראוי לומר משהו גם על הפורנוגרפיה של העוני בתקשורת הישראלית. העניים בדרך כלל נוכחים נפקדים בתקשורת הישראלית. אולם כאשר עוסקים בהם הם מוצגים באמצעות דימויים סטריאוטיפים נלעגים ומשפילים: "המקרר הריק" המוצג מדי שנה ביום פרסום דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי, "המובטל הנצחי המעשן סיגריות אמריקאיות" בכיכר עיירת הפיתוח או הפגנת "הצמיג הבוער" עם סגירת מפעל הטקסטיל. עניים אף התגלו בשנים האחרונות גם כמחוללי רייטינג, תוכניות טלוויזיה פופולריות מתרימות חברות מסחריות וצופים לעזור לעניים המוצגים באולפן כמסכנים מוכי גורל, ולא כקורבנות מדיניות חברתית כלכלית מעשה ידי אדם.



לעומת התיאור הציני והסטריאוטיפי של עניים ועובדים באמצעי התקשורת, מגישה לנו ארנרייך עבודה ביקורתית וחשובה. היא מצטרפת בכך לסדרה של אתנוגרפיות ביקורתיות שעוסקות ביחסי הגומלין בין עוני ובעושר; ועבודות המתארות את מצבם של אנשים ונשים החיים על קצבאות הכנסה, בעיקר אמהות חד-הוריות. האתנוגרפיה של ארנרייך היא מן המשובחות ביותר בז'אנר אותו מכנה האנתרופולוג קליפורד גירץ תיאור-גדוש (Thick description). זוהי אתנוגרפיה ריאליסטית במיטבה. היא מספקת לנו המחשה מפורטת של מה שקורה כאשר כל יום דומה ליום שלפניו ולזה שאחריו, מעין גרסה מלמטה של טענת קץ ההיסטוריה. במילותיה של ארנרייך: " אפשר להזדקן כאן במהירות יתרה. למעשה, הזמן מתנהג באופן מוזר מאוד כשאין הפתעות קטנות שיכולות לבתרו ליחידות שראוי לזוכרן". יותר מכך, למרות שארנרייך התכוונה לשרטט אתנוגרפיה של עוני, היא מצליחה לייצר גם מבט מעניין על חייהם של העשירים. הבתים שמעוצבים ומנוהלים ברוח הפילוסופיה של מרתה סטיוארט. אוספי הספרים ("האותנטיים") ואוספי התמונות ("האותנטיות") של המאיון העליון. העשירים והעשירות הרוכשים רות'קו, ג'קסון או קליין ב-5 או 10 מליון דולר לתמונה. אלה שמקבלים הקלות ניכרות במס עבור תרומה של יצירות אמנות למוזיאונים, אלה אשר מחזיקים בית שני ושלישי באיזורי ההמפטונס או בכפר שמריהו. עבודתה של ארנרייך מזכירה לנו שעדיין לא נעשתה אתנוגרפיה אמיתית על עושר גדול.



נכון, יש לשאול שאלות ביקורתיות לא מעטות על הניסוי החברתי של ברברה ארנרייך. עד כמה דומה באמת ההתנסות שלה להתנסות של העובדים בשכר-מינימום? ומה עם הניסיון הבורגני שרכשה במשך השנים? ומה עם ההון האנושי, יכולת הדיבור, ההבנה במגע עם מוסדות? עד כמה יכולה העיתונאית המתחזה לייצג את כל אותם נשים וגברים בהם נתקלה בדרכה. שהרי בסופו של דבר ארנרייך יודעת שהיא תחזור אל חוף מבטחים. היא יודעת שההתנסות שלה – ככל שתהיה קשה – מוגבלת ומתוחמת לזמן קצר. אולם כל אלה מתגמדים אל מול השירות העצום שעושה ארנרייך להבנתנו את המצב האנושי ואת מצב זכויות האדם המתדרדרות עבור כל מי שחי על קו העוני ומתחתיו.
nickel-and-dimed.jpg

פתח דבר: מתכוננת

רק זכרו, בעודי נופלת, כי המכשולים שבהם נתקלתי הם עדיין התרחיש הטוב ביותר האפשרי: אישה שכל יתרונות המוצא, ההשכלה, הבריאות והמוטיבציה פועלים לטובתה, שמנסה לשרוד במעמקיה החשוכים-יותר של הכלכלה. >>>

 

נעמי קליין בלי לוגו

השלכותיה של הגלובליזציה התאגידית על כל תחומי חיינו, השקרים מאחורי ההבטחות הגדולות של עידן המידע, תנועת המחאה החדשה. >>>

נדין גורדימר המציאה

ג'ולי, בתם היחידה והמרדנית של בנקאי לבן ועשיר מיוהנסבורג ושל בעלת בתי קזינו מקליפורניה, פוגשת בעבּדו, מכונאי במוסך. עבדו הוא מהגר לא חוקי החי תחת זהות בדויה מפחד שלטונות ההגירה.
ג'ולי מתאהבת בעבדו. הוא עובר לגור אצלה. היא מראה לו את העולם השבע שלה. >>>

רָסֶל סָלָזאָר פָּרֵניָאס משבר הטיפול בפיליפינים: ילדים ומשפחות מפוצלות בכלכלה הגלובלית החדשה

אמהות מהגרות העובדות כמטפלות נקלעות לעתים תכופות למצב כואב שבו הן מטפלות בילדיהם של אחרים בשעה שנמנע מהן לטפל בילדיהן שלהן. >>>

יודית שחר אלוהי המזכירות

אֱלוֹהַי הַמַזְכִּירוֹת אוֹהַב אותָן עוֹטוֹת
פְּני מַזְכִּירָה מוּל הַמַרְאָה
טוֹפְפוֹת עִם שַחֲרִית לְעֶבֶר הַתַחֲנָה >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית