בית

בבל , , 25/8/2019

                           

 

גדעון לוי הסובארו האחרונה של עוואד

מתוך אזור הדמדומים: חיים ומוות תחת הכיבוש הישראלי

עוואד חינדאש שמח כל כך כשקיבל את אשרת הכניסה לארצות הברית, עד שנתן לדוור במתנה את מערכת הסטריאו שלו. בקליפורניה חיכתה לו איזדורה, אשתו הטרייה, וכל מה שנותר לו לעשות לפני שיפתח בחיים חדשים זה לסיים את עבודת הפחחות והצבע על הסובארו, ולהיפרד ממשפחתו. כדור בגב קטע את תוכניותיו.

זאת היתה המכונית האחרונה של עוואד. יותר, אמר לחבריו, לא יקבל עוד מכוניות. זאת היתה סובארו, סתם סובארו עם לוחיות רישוי צהובות. היא הובאה לכאן ממזרח ירושלים לעבודות פחחות וצבע. לעוואד לא היה מוסך והוא היה מתקן את המכוניות של לקוחותיו ברחוב, משאיר את הצבע לייבוש בשמש האביבית הזאת. 700 שקל לפחחות וצבע כלליים. הרבה יותר זול מבכול מקום אחר.

עכשיו עומדת המכונית האחרונה של עוואד בשמש, במעלה הסימטה שליד הבית, כאבן שאין לה הופכין. עוואד עוד הספיק לצבוע את חזיתה בצבע אפור נגד חלודה. הפגושים הוסרו, עבודות הפחחות הושלמו והכול היה מוכן לצבע כללי. עוואד ידע שזאת המכונית האחרונה שלו. בשבוע הבא אמורים היו חייו להשתנות מקצה אחד למשנהו.

בקצה תבל, בקליפורניה, חיכתה לו איזדורה, אשתו הטרייה. שם גם חיכו לעוואד חייו החדשים. הניירות כבר הגיעו - הוויזה, תעודת המעבר וכל ההיתרים הדרושים. קליפורניה ואיזדורה חיכו לעוואד, ועוואד כבר לא ידע את נפשו מרוב התרגשות. לדוור שהביא לו את אשרת הכניסה לארצות הברית הוא נתן במתנה את מערכת הסטריאו שלו. כל כך שמח.

כל משפחת חינדאש שמחה. האחים שלו קיוו בלבם שבעקבות הגשמת החלום האמריקאי של עוואד, יוכלו יום אחד גם הם לנסוע מערבה ולהצטרף לאחיהם המצליח. איזדורה הלא אמרה שדווקא לפחחות וצבע יש שוק מבטיח בקומפטון, קליפורניה, שם חיכתה לבעלה. מעגל קסמים שלכאורה חסר כל סיכוי להשתנות, עמד לפתע לפרוץ. עוואד חינדאש, הפליט העלוב ממחנה ג'ילזון שליד רמאללה, אמור היה השבוע לשבור את מעגל הייאוש. לגמור לצבוע את הסובארו האחרונה, להיפרד לשלום מהמשפחה ומהחברים הרבים במחנה, לארוז כמה מיטלטלים ולנסוע הרחק מכאן, אל עולם ועתיד אחר בקצה מערב.

הכול היה ערוך ומוכן. אפילו אמא עאישה כבר השלימה עם הניתוק המכאיב הצפוי לה מבנה. היא ידעה שבקליפורניה מחכים לעוואד סיכויים גדולים הרבה יותר מאלה שכל בן פליטים אחר יכול לחלום עליהם בג'ילזון. עאישה גם אוהבת מאוד את כלתה הטרייה, איזדורה. איך האמריקאית הזאת הסכימה לגור איתם במשך שלושה חודשים בחושה הזאת שהיא ביתם, ואיך תמיד עזרה להוריד מהשולחן ואיך סייעה בעבודות הבית, אפילו שחזרה עייפה מהעבודה. כולם כל כך אהבו כאן את איזדורה ואף אחד לא מעז עכשיו לטלפן אליה ולספר לה מה שקרה. לספר לה שכמה ימים לפני שגם חלומה עמד להתגשם, ועוואד שלה היה עולה על המטוס שיביא אותו סוף סוף אליה, הוא נורה ומת. כאן ליד הבית, בין הסובארו האחרונה שחיכתה לצבע הסופי לבין המזוודות שכבר נארזו בדרך לאמריקה, נגוז באחת החלום האמריקאי של עוואד חסן חינדאש. כמה ימים לפני שעמד לנסוע מכאן, הוא נורה בידי החיילים שישבו שם למעלה על התצפית, כנראה ללא כל סיבה מיוחדת.

קשה להניח שעוואד, שבמשך שש שנות אינתיפאדה לא נעצר מעולם, ירצה להסתבך עם מישהו דווקא שבוע לפני שהוא אמור היה להושיט לדיילת כרטיס בכיוון אחד שייקח אותו הרחק מכאן, מהתופת של ג'ילזון. אמא עאישה גם אומרת ששמעה את החייל היורה צועק "זה על עפולה", אחרי שכבר הרג את בנה, תוך שהוא מניף את ידו. יש עוד כמה שכנים וקרובים שאומרים ששמעו את החיילים אומרים את הדברים הללו בדיוק, אחרי שעוואד כבר נפל על החול, בכניסה לביתו.

דם רב דווקא לא ניגר ממנו, רק כמה טיפות מהגב, אבל בטנו תפחה לפתע. דימום פנימי. מותו נקבע שעה קלה אחר כך. על פי התיאורים זה היה מעשה הרג בדם קר למדי. החייל היורה עוד פצע אחר כך ארבעה תושבים נוספים, הכול מעמדת התצפית במרומי בית הקומות שצופה על הסימטה. במשרדי "בצלם" יש דו"ח רפואי שקובע שעוואד חינדאש נורה בגבו. השבוע שלח הארגון מכתב לפרקליט הצבאי הראשי: "מהעדויות עולים ממצאים חמורים ביותר בנוגע להתנהגותו של החייל היורה, התנהגות שהינה בלתי חוקית לפי כל קנה מידה משפטי. מהעדויות עולה שהחייל שהרג את עוואד חינדאש ירה בו ירי מכוון במטרה לפגוע, ללא כל אזהרה או ירי באוויר. ירי זה לא בוצע לשם הגנה עצמית, שכן עוואד חינדאש לא סיכן את חיי החייל והלך לקראת החייל רק לאחר שזה הורה לו לעשות כן."

מצ"ח, ככה אמרו לי השבוע בדובר צה"ל, חוקר את הנסיבות.  

זה קרה ב-12 באפריל. עוואד השכים קום, רצה כל כך לגמור כבר את הסובארו ולהתפנות למלאכת האריזה והפרידה. לא פשוט לנסוע בפעם הראשונה בחייך לחו"ל, ועוד פחות מזה להיפרד מהמחנה שהיה ביתך כל חייך. לילה לפני כן אמר לאמו שתעיר אותו מוקדם מהרגיל, כי הוא בכלל תכנן לנסוע למשרדי המינהל האזרחי ברמאללה, לקבל שם את היתר היציאה ותעודת המעבר שכבר היו מוכנים בשבילו. הנה, שולפת האמא את הפתק המדובלל, אישור מס' 668, צריך רק לבוא ולקחת. אלא שבבוקר התברר שרמאללה שוב בעוצר, אין מינהל ואין אישורים. לכן החליט עוואד לנצל את השכמתו המוקדמת כדי לגמור כבר עם הסובארו האחרונה שלו. לקח את צבע היסוד ומרח את המקומות הנגועים במכונית.

    אחרי הצהריים גמר לצבוע למטה ברחוב ואז החליט להעביר את הסובארו לחניה שמול הבית, כמה עשרות מטרים במעלה דרך הכורכר. היה יום מתוח בג'ילזון. למטה, על הכביש הראשי, ניתכו האבנים ולמעלה, כאן בבית האחרון בסימטה, עמדו החיילים שהקימו תצפית; שניים או שלושה חיילים צופים על עוואד, שבמשך שש שנות אינתיפאדה לא נעצר מעולם, וקשה להניח שירצה להסתבך עם מישהו דווקא שבוע לפני שהוא אמור היה להושיט לדיילת כרטיס בכיוון אחד שייקח אותו הרחק מכאן.

גג הבית בן שלוש הקומות. שעה קלה קודם לכן הגיעה לכאן משאית צבאית עם בלוקים מבטון, שהיו אמורים להפריד בין מחנה הפליטים ובין הכביש הראשי של שכם שלמטה. צעירי המחנה יידו בהם אבנים. חיילי המשאית לא הגיבו בתחילה, אבל שניים או שלושה מהם עלו על גג בית הקומות שבקצה המחנה והחלו להמטיר גז מדמיע וכדורי גומי בצעירים המיידים.

עאישה חינדאש עמדה בדיוק בכניסה לבית, צופה במתרחש. כשעוואד התניע, היא עוד הספיקה להזהיר אותו לבל יתקרב יותר מדי אל עמדת החיילים. "אני מפחדת עליך," היא צעקה לבנה והוא, שאנן, ראשו בקליפורניה, השיב לה שאין לה סיבה לחשוש, שהרי הוא רק רוצה להחנות את הסובארו במקום מבטחים כדי שצבע היסוד יתייבש.

עוואד החנה ויצא את המכונית, עאישה שמעה את אחד החיילים קורא לעברו בערבית: "תעאל הון", בוא הנה. עוואד שמע שהחיילים קוראים לו מלמעלה לבוא אליהם ואז החל להתקדם לעברם בצעדים מדודים. החייל שלמעלה שאל אותו אז לאן הוא הולך ועוואד, על פי עדות האם ועוד שכנה, אמר לחייל שהוא רק החנה את המכונית וכבר הוא נכנס הביתה, הנה הבית והנה אמו בפתחו. אחר כך, על פי עדות האם והשכנה, החייל הורה לעוואד ללכת הביתה ועוואד פנה לאחור והחל לרדת במדרון אל ביתו, מרחק כמה עשרות מטרים.

    הנה, מראים לי עכשיו ברחוב הג'ילזוני, הנה הגג שעליו ישבו החיילים, הנה פה ירד עוואד בדרך הביתה, פה הסובארו ופה הוא נפל. אמו אומרת שמיד אחרי שעוואד החל לרדת לאטו לעבר הבית - כולם מדגישים באוזני שהוא הלך לאט, לא רץ ולא ברח - היא שמעה לפתע כמה יריות. עוואד החל לרוץ, נותרו רק כמה מטרים עד פתח הבית, אבל שם הוא נפל על החול. בבית החולים ברמאללה קבעו את מותו. אמו אומרת - שני כדורים מאחור, הדו"ח הרפואי מדבר על כדור אחד ומה זה משנה עכשיו.

"מי שמת בשביל אלוהים, חי בשביל אלוהים", אומר הפסוק בכרוז התנחומים המשותף מטעם "הכוחות הלאומיים" ו"החזית האיסלאמית". אנחנו מצטופפים עכשיו בקיטון הזעיר ששימש עד לאחרונה חדר אורחים ביום, וחדרם של עוואד ואיזדורה בלילה. קירות ורודים, מתקלפים, מישהו צייר עליהם לב וחץ שמפלח אותו עם השם עוואד באנגלית. עכשיו הולכת עאישה להביא את ערימת המכתבים מאמריקה. עשרות מעטפות, מכתבים, גלויות צבעוניות, מברקים, קלטות, וכרטיסי ברכה נשפכים מתוך המעטפות. על כולן כתובה הכתובת באנגלית: לכבוד עוואד חינדאש, מחנה ג'ילזון, רמאללה, הגדה המערבית, דרך ישראל. השולחת: איזדורה סטיוונס, קומפטון, קליפורניה 90222. בתוכם חבוי סיפור אהבה גדול.

קצת מביך אותי להיכנס עכשיו לאינטימיות הזאת שאחת משתי צלעותיה כבר לא בחיים, אבל האם רוצה מאוד שאקרא הכול. אני קורא רק בכרטיסי הברכה, מקום בו נדמה שהאינטימיות מצומצמת יותר מאשר במכתביה הארוכים של איזדורה. הנה כרטיס הברכה האמריקאי כל כך, עם ציור הדובי האדום ולב הזהב מ-21.2.94: "תודה שטלפנת אלי הבוקר. כשאתה מטלפן אלי אחר הצהריים, זה בוקר בקליפורניה. זה אומר שאני מתחילה את יומי איתך. אני שמחה שאתה מרגיש יותר טוב. למה אתה עייף, מלאך שלי? עוואד, אני לא אכעס אם לא תוכל לטלפן. אני יודעת שאתה עייף ואולי אינך רוצה לנסוע כל פעם לביר זית לטלפון. אני אוהבת אותך, איזדורה."

הם הכירו בביר זית. עוואד ראה אשה עם הרבה מזוודות והציע לעזור לה בסחיבתן. ככה נולד סיפור האהבה הנורא הזה. איזדורה לימדה אנגלית בביר זית. הנה תמונתה באלבום המשפחתי: אשה גדולה, שחורה, עם חיוך טוב ורחב. היא בת 37, עוואד היה בן 23. אחרי שלושה חודשי מגורים משותפים בקיטון הזה שבו אנו יושבים עכשיו, התאסלמה איזדורה והשניים נסעו לרמאללה להינשא.

הנה, הסכם הנישואין, גאוות המשפחה: תעודה מספר 242119  B, מבית הדין השרעי ברמאללה. כתובת החתן: הכפר קוליה (הכפר המקורי של המשפחה, ליד לוד). כתובת הכלה: U.S.A..

לפני כמה חודשים חלתה אמה של איזדורה והיא נאלצה לנסוע לקליפורניה, לסעוד אותה. אחר כך מתה האם ואיזדורה, בת נאמנה, נשארה לטפל באביה הקשיש, מחכה לעוואד שיבוא כבר סוף סוף. בלאו הכי תכננו לחיות בקליפורניה ולא בג'ילזון - בחירה די מובנת, צריך להודות.

הנה, כאן על הרצפה המעופשת הזאת ישנו בני הזוג בשלושת החודשים שאיזדורה גרה כאן. כאן אהבו וכאן טוו את חלומותיהם. "אני רוצה אותך לשארית חיי," כתבה לו איזדורה לא מזמן, "אני רוצה להתעורר איתך כל בוקר, לדעת שכל מה שקורה - תמיד אוכל לחזור הביתה לאהוב אותך". והנה עוד מכתב: "אהבתנו היא כמו נס. אני לא יכולה להאמין שאתה שייך לי. אני לא יכולה להעלות על דעתי שאי-פעם אחיה בלעדיך. אוהב אותך תמיד. איזדורה."

גם עוואד כתב המון. כל לילה, אחרי שהיה גומר את תיקון המכוניות, היה מתיישב כאן, לשולחן הזה, וכותב וכותב אל תוך הלילה. בבוקר היה נוסע לסניף הדואר ברמאללה; לפעמים היה נוסע לטלפון בביר זית. השבוע הוא כבר אמור היה להיות בביתו החדש שבקליפורניה. עכשיו טמונה גופתו כאן במדרון, בבית הקברות של ג'ילזון.

האם יודעת איזדורה? בחדר מושלך הס. אחר כך הם אומרים שבאונר"א אמרו שיודיעו לה ומישהו דיבר עם הצלב האדום ומישהו עם הקונסוליה האמריקאית, ובעצם אף אחד לא יודע אל-נכון אם יודעת איזדורה סטיוונס-חינדאש שהיא אלמנה.

*  *  *

השבוע צלצל הטלפון במשרדי "בצלם" בירושלים. יעל שטיין, עובדת הארגון, הרימה את השפופרת. מן העבר השני שמעה קול אישה דוברת אנגלית. האישה לא הזדהתה ורק שאלה אם יש בתיקי הארגון מידע על צעיר אחד מג'ילזון, עוואד חינדאש שמו. שטיין חיפשה בתיקים ומצאה: עוואד חינדאש נהרג ב-12 באפריל מאש כוחותינו. "כן, יש הרוג כזה," היא השיבה ביבושת. האישה מעברו השני של הקו עוד הספיקה לשאול לנסיבות האירוע ויעל עוד שאלה אותה אם היא מכירה את ההרוג.

"כן, הוא בעלי," אמרה איזדורה סטיוונס ואז נשבר קולה. כבר ימים רבים שהיא חשה שמשהו אינו כשורה עם עוואד שלה. "איי ניו איט, איי ניו איט," היא זעקה פתאום בטלפון שמעבר לאוקיינוס. יעל שטיין שאלה אותה אם היא לבדה בבית ואיזדורה אמרה שלא. הכלב שלה איתה. ושוב הבכי הנורא: "הוא היה צעיר כל כך, ממש תינוק."

תצלום: מיקי קרצמן

גדעון לוי השכל האנושי לא מעכל דבר כזה

מירה חיה ומתה כהרף עין. היא נולדה, לדברי הוריה, על אדמת העפר של המחסום שצר על כפרם, לאחר שהחיילים סירבו לתת לאמה היולדת לעבור לבית החולים, ומתה מיד אחר כך. דובר צה"ל מכחיש שכך היה. >>>

 

איל ויצמן ורפי סגל כיבוש אזרחי

הפוליטיקה של האדריכלות הישראלית מחומה ומגדל דרך הפרויקט הישראלי ועד להתנחלויות ולמאחזים.
פרסום מחודש של הקטלוג שצונזר על ידי עמותת האדריכלים בעיצוב מחודש של חתן פרס ישראל דוד טרטקובר, ובהוצאה משותפת של בבל ו- VERSO. >>>

לוקאס ברפוס מאה ימים

אפריל 1994. ההמון משתולל בקיגאלי, והאזרחים הזרים מפונים בבהלה מרואנדה.
דויד, עובד הארגון השווייצרי לסיוע ולפיתוח, מאוהב באגָת, בתו של פקיד ממשלתי גבוה, ואינו מתייצב בזמן לטיסה האחרונה.
במשך מאה ימים הוא מסתתר בביתו. >>>

איל ויצמן ורפי סגל ההר

את פרויקט ההתנחלות בגדה המערבית ניתן להבין כשיאו של מסע ההתיישבות הציוני מן העמק והמישור אל ההר; מסע שבא להשלים את השיבה ההיסטורית ל”ארץ המובטחת". >>>

אפרת שוילי זיאד אבו-זיאד

זיאד אבו-זיאד - שר ללא תיק, מתוך הסדרה "שרים בקבינט הפלסטיני" של אפרת שוילי במוזיאון ישראל. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית