בית

בבל , , 24/5/2012

                           

 

גדעון לוי השכל האנושי לא מעכל דבר כזה

מתוך אזור הדמדומים: חיים ומוות תחת הכיבוש הישראלי

הם רצו לקרוא לה מירה. כל ילדיהם נקראים בשמות שמתחילים במ', ממוחמד ועד מיידה, בתם הקטנה. הם שמחו לשמוע מהרופא שזאת תהיה בת, אחרי שישה בנים ובת אחת. הם שאלו בגדי תינוקת מאחותה של רולה - מצבם הכלכלי אחרי שלוש שנות אבטלה לא איפשר להם לקנות בגדים חדשים - וארזו תיק מיוחד לקראת הלידה. עכשיו הם מסתובבים בבית הלומים. רולה לא מוציאה הגה, דאוד מדבר בשטף נורא ואותות הטראומה ניכרים בו. מיידה לא מרפה מהבובה שבידה.

מירה חיה ומתה כהרף עין. היא נולדה, לדברי הוריה, על אדמת העפר של המחסום שצר על כפרם, לאחר שהחיילים סירבו לתת לאמה היולדת לעבור לבית החולים, ומתה מיד אחר כך. דם רב ניגר מאפה ומפיה של הילודה ואחרי כמה סימני חיים קלושים נפחה את נשמתה. דובר צה"ל מכחיש שכך היה. הוא אומר שהאם לא ילדה במחסום. בכל מקרה, לבית החולים הגיעה האם כשתינוקתה המתה, מגואלת בדם, נישאת בידיה. המרחק מהמחסום לבית החולים קטן. רופא קבע שנחבטה קשות בלידתה, נתון שמחזק גם הוא את החשד שהילדה אכן נולדה במחסום. גם נהג האמבולנס הפלסטיני שהוזעק למקום מאשש את גרסת ההורים וסותר את גרסת צה"ל: הוא לא לקח את האישה, הוא אומר, בניגוד לטענת צה"ל.

כך או כך, נמשכו חייה של מירה רק כמה דקות, אפילו לא נצח של פרפר. חייל צעיר עמד ביום ראשון השבוע במחסום בית פוריק, זה המחסום המדובר, ובדק צילומי רנטגן של פלסטינית קשישה שביקשה לעבור מכפרה לשכם לטיפול רפואי. החייל הניף את הצילומים אל על, בוחן את הממצאים מול אור השמש משל היה רנטגנולוג מומחה, עד שפסק: האישה תעבור. מה ראה החייל בצילומי הרנטגן הללו ששכנע אותו לנהוג באנושיות שכזאת? סימנים לגידול בכבד? מים בריאות? סדק בגולגולת? כל העם צבא וכל הצבא חיל רפואה וכל חייל  מחסומים הוא עכשיו רופא מומחה. באותו זמן עמד חייל אחר, צנחן, במחסום חווארה הסמוך ויידה אבנים בנהגי מוניות שהתקרבו יותר מכפי שהרשה להם, מגרשם כגרש כלבים שוטים. כפר סאלם, מאחורי מחסום בית פוריק, מזרחית לשכם, הוא אחד הכפרים הנצורים ביותר בגדה בשלוש השנים האחרונות. כמעט תמיד אין שם מעבר לשום מכונית, גם לא לאמבולנסים. רק שביל עפר מוביל לכפר וגם בו התנועה אסורה בדרך כלל. כ-5,000 תושבים במצור ובאבטלה. עניינם כבר הגיע לבג"ץ שאישר כרגיל את המשך המצור.

בית משפחת אשתייה בפאתי הכפר. ספק בית ספק דיר. קירות לא מסוידים, זבובים בחלל, צחנה, ריק מבהיל. אין כלום בבית זולת ערימת המזרנים ושולחן הפלסטיק הזעיר והשחוק, כזה שנועד לפעוטות, שהובהל לסלון לשמש שולחן לאורחים. דאוד מחמוד אשתייה, פועל בן 44, אב לשבעה, פה כמעט נטול שיניים וזיפי זקן, יחף, בן הכפר, מובטל כמעט לגמרי, יום עבודה או שניים בחודש. רולה אשתייה, אשתו, בת 30, בשמלת קטיפה כחולה, מטפחת לבנה ועיניים עצובות, בת מחנה הפליטים עסכר הסמוך ומוצא משפחתה מיפו.

ביום חמישי לפני שבועיים העירה רולה את דאוד בסביבות חמש בבוקר והודיעה לו שהצירים תקפוה. "אני מרגישה שאני הולכת ללדת," אמרה, מנוסה מלידותיה הקודמות. זה היה יומיים לתום החודש השמיני להריונה. הם לקחו את התיק שהכינו מבעוד מועד והתכוונו לצאת לכיוון בית החולים "רפידייה" בשכם, עניין של פחות מרבע שעה נסיעה בימים כתיקונם. את ילדיה ילדה רולה ב"רפידייה", או עם אמה בבית גיסתה המיילדת במחנה עסכר, הכול לפי אפשרות ההגעה. הפעם נראה היה להם של "רפידייה" יהיה קל יותר להגיע כי צה"ל היה בדיוק בבלאטה שמול עסכר. דאוד יצא לבית השכן, העירו וביקש להשתמש בטלפון הנייד שלו. גם לדאוד יש טלפון אבל זה חודשים ארוכים שידו אינה משגת את קניית כרטיס השיחות. הוא טלפן לסהר האדום בשכם וביקש להחיש אמבולנס. משכם הסבירו לו שהאמבולנס לא יוכל להיכנס לסאלם, בגלל צה"ל, וכי על היולדת להגיע למחסום בית פוריק, במורד העמק, כחמש דקות נסיעה מביתם, ורק משם יאספם. אור ראשון הפציע ורולה ודאוד ירדו ברגל בשביל שמוליך מביתם לכביש הראשי של הכפר, תיק התינוקת בידם. הרחוב היה שומם אבל נהג מונית אחד שעמד וחיכה לקח אותם למחסום. דאוד אומר שהמחסום היה שומם. צה"ל פשט כאמור על בלאטה והכול מסביב היה עצור. המחסום רגיל: שער ברזל צהוב, תמיד סגור אך לא נעול, כמה קוביות בטון, רשתות הסוואה, עמדת ירי, עמדה לחיילים, גדרות תיל, חול ועפר. רולה ודאוד יצאו מהמונית שמיהרה לחזור כלעומת שבאה ונעמדו לבדם מול המחסום הצה"לי. "תנו לנו לעבור," ביקש דאוד.

הנה סיפור המעשה בפיו: "אמרתי לחיילים, 'אשתי הולכת ללדת, אני מחכה פה לאמבולנס שצריך להגיע משכם, תנו לי לעבור.' בהתחלה הם לא ענו. אחר כך חייל אחד אמר, 'שב פה על הרצפה, אתה ואשתך.' התיישבנו ליד הגדר תיל, על האדמה. הם היו שבעה או שמונה חיילים ושני ג'יפים והיה להם אוכל ותה או קפה. הם עמדו ודיברו, אף אחד לא התייחס אלינו, חוץ מחייל אחד. "הכאבים שלה התחזקו. חזרתי וביקשתי שוב. אמרתי להם שהאישה חייבת ללדת, עוד מעט היא תלד במחסום. החייל אמר: 'תשב בשקט.' הראיתי לו את התיק של התינוק. החזקתי את האישה בידיים, היא נשענה עלי. כמה פעמים התחננתי וביקשתי. אמר לי: 'שב בשקט. תישאר פה ואל תזוז.' אבל הכאבים התחזקו והתחזקו." מאפרה גדושה וכמה כוסות תה משמשות עכשיו את דאוד הנסער להמחיש על השולחן את המחזה במחסום, כעל שולחן חול: כאן עמדו החיילים וכאן רולה הכורעת. רולה יושבת כל העת דוממת, מקשיבה, מצחה מכווץ. דאוד ממשיך לספר: "ליד התיל יש שם אבן בגובה 40 סנטימטר (אחת מקוביות הבטון). האישה התחילה לזחול בכיוון האבן ונשכבה עליה. ואני מדבר עם החיילים. רק אחד התייחס, השאר אפילו לא הסתכלו. היא ניסתה להסתתר מאחורי האבן. לא היה נעים לה שיראו אותה במצבה. היא התחילה לצעוק ולצעוק. החייל אמר: 'תמשוך אותה בכיוון שלנו, שלא תתרחק.' והיא צועקת עוד יותר ועוד יותר. לא הזיז לו. פתאום היא צעקה: 'ילדתי, דאוד, ילדתי.' התחלתי לחזור על צעקותיה כדי שהחיילים ישמעו. בעברית ובערבית. הם שמעו." כחמישה-עשר מטר הפרידו לדבריו בין החייל ובין האישה שכרעה ללדת, והוא באמצע, בין שניהם. "הוא היה עם נשק שלוף, מאיים עלי: 'תביא אותה לפה.' ואני מנסה לשכנע אותו שהיא יולדת. היא היתה פוחדת מהחייל עם הרובה. 'ילדתי, ילדתי,' היא צעקה. אמרתי לה,  'עכשיו הם יירו בי.' הפסיקה לצעוק. כבר ילדה. מאחורי האבן. היא שתקה כמה דקות ופתאום התחילה לצעוק שוב: 'מתת אל בנת.' מתה הילדה. מתת אל בנת.  "החייל התקרב וראה אותה מקרוב. הסתכל ולא אמר כלום. אמרתי לו: 'עכשיו אני יכול להביא מכונית מהצד השני?' האמבולנס לא הגיע, אבל היו שם הרבה מכוניות וכל מכונית היתה לוקחת אותה לבית חולים. לעג לי: 'אולי אתה רוצה שאני אביא לך מכונית?'

"השתחררתי ממנו והתחלתי לרוץ לכיוון המכוניות, בצד השני של המחסום. מרוב הפחד על האישה והכאב על התינוקת היתה לי תקווה שאולי אפשר להציל את התינוקת בבית חולים. רצתי לכיוון המכוניות, בערך 300 מטר. אפילו לא הסתכלתי אחורה, והבאתי מכונית עד עשרים מטר מהשער הצהוב של המחסום. לא היה נעים לי שיראו אותה במצב הזה, גם לא נהג מונית. פרצתי בבכי וגם היא בכתה. חבל הטבור היה על האדמה, בין התינוקת לאמא. הילדה היתה בידיים שלה, הכול דם. אפילו הצעיף שלה היה מלא דם. הכול מלא דם. וחבל הטבור מלא חול ועפר. "שאלתי אותה: מה זה? מה לעשות? היא אמרה לי: 'הילדה מתה. היא יצאה, עשתה כמה תנועות ומתה.' אז ראיתי דם מהאף והפה שלה. הילדה נראתה מתה. הידיים היו ככה בצדדים. היינו חייבים להיפטר מחבל הטבור. הבאתי שתי אבנים, שמתי אחת מתחת לחבל וחתכתי את חבל הטבור. כיסיתי את הדם בחול ומהר עלינו על האוטו שלקח אותנו ל'ראפידייה'.

"הגענו וישר הביאו אלונקה והכניסו אותה לחדר הטיפול הנמרץ. הם אמרו שאין מה לעשות, הילדה מתה. נשארנו שם עד הצהריים, המצב הנפשי שלי ושל רולה היה לא טוב. לא רצינו להישאר בבית חולים, לא יכולתי לסבול, ביקשתי שייתנו לנו את התינוקת, שנקבור אותה. חשבתי שזה יקל עלינו. שחררו את רולה ונתנו לנו אישור קבורה. ירדתי למקרר ולקחתי את התינוקת מהמקרר. עטפו אותה בבד לבן והבאנו אותה למסגד, התפללנו וקברנו אותה ליד הסבא שלה. "השכל האנושי לא מעכל דבר כזה. זה מקרה שעובר את הלאומיות או את הדתיות. נקלענו למצב ולהשפלה שאין כמותה, שאין נוראה ממנה. אין קשה מזה. כל הזמן התחננתי לחייל. בעברית, בערבית, כל מלה שהאישה צעקה אמרתי לו. שיידע."

תגובת דובר צה"ל: "חיילי צה"ל מונחים לאפשר מעבר במחסומים במקרים הומניטריים, כמו מקרה זה, בכל שעה ובכל מצב. בתחקיר יסודי שנערך בעקבות התלונה, תוחקרו המפקדים והחיילים שהיו במחסום בזמן האירוע, והאישה זומנה למפקדת התיאום והקישור לצורך שמיעת עדותה. מתחקיר זה עולה כי מיד עם הגעת הרכב הכווינו החיילים אמבולנס, אשר הגיע למחסום ואסף את היולדת בתוך כחמש-עשרה דקות. בניגוד לטענות האישה לא ילדה במחסום, אלא עברה קודם לכן. כמו כן, איש לא אסר את מעבר הרכב לבית החולים טרם הגעת האמבולנס. היתה זאת החלטתם של הנוסעים להמתין להגעת האמבולנס למקום. מכל מקום, כל מקרה בו יימצא כי חיילים חרגו מההנחיות הנוגעות למקרים הומניטריים יטופל במלוא חומרת הדין." נהג האמבולנס של הסהר האדום, שנשלח לאחר שהוזעק בידי המשפחה, ואשר צה"ל טוען כי החיילים הם ש"הכווינו" אותו וכי הוא אסף את היולדת, מכחיש זאת מכול וכול.

הנהג, חאלד חלילי, סיפר לתחקירן השטח של "עמותת הרופאים לזכויות האדם", איברהים חביב, שהמשפחה הזעיקה אמבולנס ב-6:15 בבוקר וכי הם ביקשו עוד זמן להתארגן. ב-6:40 התקשרו שוב ואמרו שהם בדרכם למחסום. חלילי מספר שבדרכו למחסום, ליד מחנה בלאטה, במקום שנקרא עין יעקב, עצרוהו לפתע חיילים במחסום פתע והורו לו לחזור כלעומת שבא. הוא נאלץ לחפש דרך חלופית, דבר שגזל ממנו עוד כעשר דקות. בסביבות 7:00 הגיע האמבולנס למחסום אבל היולדת לא היתה בו עוד. החיילים אמרו לו, לדבריו, שהיא נאספה בידי מכונית טרנזיט רגילה.

המיילדת עביר מחלוף מבית החולים "רפידייה" סיפרה שבסביבות שבע בבוקר התקשרו אליה לחדר הלידה מהמחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים שתבוא מהר. היא ראתה שם אישה שמחזיקה בידה תינוקת עטופה בבד ספוג בדם. מחלוף סיפרה שלקחה את התינוקת לידיה ואז גילתה שהיא מתה. היא רצתה לנתק את חבל הטבור ואז גילתה שהוא מנותק. היא שאלה את האישה איך נותק החבל והיא הסבירה לה שבעלה חתך את החבל באבן לאחר שילדה על האדמה.

ד"ר באסם עלאוונה מ"רפידייה" אמר שהתינוקת נפלטה בלידתה ומתה כתוצאה מחבטה קשה שספגה עם לידתה. ד"ר הישאם אל-נענע, מנהל מחלקת יולדות ונשים ב"רפידייה", אמר שהתינוקת נולדה כפג במשקל 1.8 ק"ג וייתכן שמתה בגלל שלא חוברה מיד לחמצן. סיבה אפשרית נוספת לדעתו היא העובדה שהאב חתך את חבל הטבור באופן לא מקצועי ולא קשר את קצותיו, מה שעלול היה לגרום לדימום קטלני. דאוד אשתייה: "הדבר שהכי זעזע אותי היה כשהיא זחלה לכיוון האבן והחייל אמר לי תמשוך אותה. זה כל מה שיש לי לספר לך. אתה רוצה שאני אחתום לך? במינהל האזרחי ביקשו שאני אחתום. שם החוקר אמר לי, עוד לפני שהתחלתי לספר לו, שאני משקר."

תצלום: מיקי קרצמן

גדעון לוי הסובארו האחרונה של עוואד

כל מה שנותר לעוואד חינדאש לעשות לפני שיפתח בחיים חדשים בקליפורניה היה לסיים את עבודת הפחחות והצבע על הסובארו, ולהיפרד ממשפחתו. >>>

 

מחמוד דרוויש ערש הנוכרייה

"ערש הנוכריה" הוא ספרו האחרון של מחמוד דרוויש, שראה אור ב-1999 בהוצאת ריאד אלרייס בבירות. זהו קובץ שירי אהבה וגלות, שעולה מהם קולו הייחודי של דרוויש, הממשיך לחפש את מקורותיו במסורת עתיקת היומין של השירה הערבית. >>>

שרון רוטברד עיר לבנה, עיר שחורה

לפעמים, כדי לשנות עיר, די לשנות את הסיפור של העיר. בתל אביב, שהיא אולי העיר היחידה בעולם שקרוייה על שם ספר, מזה זמן רב הסיפור של העיר נקרא "עיר לבנה". >>>

יהושע סימון ועזמי בשארה מחסום, כתיבה

"...דרך סיפורים קצרים, פרגמנטים, סצינות ורעיונות, בשארה מתעכב בספרו על המצב האנושי במציאות המחסומים. עובדים, חולים, טרנזיטים, חיילים, חביות, בטוֹנדוֹת, רוכלים, ילדים, שקיות ניילון, שעמום, השפלה-דמוּמה, זעם כבוש... >>>

אפרת שוילי עימאד אל-פאלוג'י

עימאד אל-פאלוג'י - שר הדואר והתקשורת, מתוך הסדרה "שרים בקבינט הפלסטיני" של אפרת שוילי במוזיאון ישראל. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית