בית

בבל , , 20/11/2019

                           

 

יהלי סובול בין דירות

מתוך בין דירות

על מזוזת הדלת של חדר השינה נשען בחור רזה. הוא היה לבוש ג'ינס ישן, ללא חולצה, עיניו היו אדומות.

הוא הביט אל הסלון. חבורה של חמישה נערים ישבה שם וצפתה בטלוויזיה. הם צפו בערוץ "אקסטרים", בתוכנית שתיעדה תחרות גלישת גלים. הנערים היו בגבם אליו ולא הבחינו בו. הם היו מרוכזים במסך וצפו בו רוב הזמן בשתיקה. רק כשנראה בו ביצוע מיוחד היה פולט מישהו קריאת התפעלות קלה. על השולחן בסלון היה מונח באנג ענק מזכוכית כתומה. היתה שעת צהריים. היה חם ורוח לא נשבה. דרך החלונות הפתוחים נשמע רחש של רחוב עסוק. לפני מסך הטלוויזיה ריחפה קבוצה של חמישה או שישה זבובונים במסלולים מפותלים תזזיתיים, אבל אף אחד לא ניסה לגרש אותם.

הבחור ניתק מהמזוזה והלך לחדר האמבטיה. הוא נעמד מול הכיור שמעליו ניצבה מראה מלבנית גדולה. הוא בהה כמה רגעים בהשתקפות של עצמו ואז פתח את זרם המים הקרים. הם היו פושרים. הוא התכופף, התיז על עצמו מעט מים,  מילא את פיו פעם אחת וירק. הוא הביט על מגבת חומה שהיתה תלויה לצד הכיור, היסס לרגע, לקח אותה, וטפח קלות, בסלידה, על פניו.

כשחזר אל הסלון מצא את החבורה כמו שעזב אותה. הוא ניגש אליה, צנח אל תוך כורסה פנויה ופלט,

"Yo."

אחד הנערים ענה לו מבלי להביט בו ב-"Yo" משלו, ונער אחר שאל אותו, "מה קורה?" הוא לא ציפה לתשובה והבחור לא ענה לו.

ליד הבאנג הכתום ניצבה קערית שהיתה מלאה בתערובת של גראס וטבק. הבחור התכופף, מילא את הפייה של הבאנג בתערובת, ותר בעיניו אחר מצית. משלא מצא, שאל, "יש פה אש?"

תשובה לא באה.

הוא גישש על שולחן הזכוכית ולבסוף מצא מצית מתחת לתקליט של טאליב קוואלי. הוא הצית את התערובת ושאף עמוק.

התמונה על המסך עברה מהים אל הרים מושלגים. אוסף של צעירים זינק באוויר ונחת על מישור לבן, בדרך אל הפיתול הבא והמישור הלבן הבא.

מתוך חלום אלים הרגיש ביד שמנענעת את הכתף השמאלית שלו. הוא תפס אותה בידו הימנית ופקח את עיניו.

"שאול, כמה אתה יכול לישון?"

"מה? מה השעה?" הוא הרפה מידו של הנער ושפשף את עיניו.

"לא יודע. ערב."

הוא הזדקף מעט בכורסה והביט מסביבו. הם היו לבד בחדר. הוא ורועי. על השולחן היו שאריות של פיצה בארגז קרטון וכוסות. הקערית עם תערובת הגראס היתה ריקה. הטלוויזיה היתה פתוחה עדיין על אותו ערוץ. שוב תוכנית על גלישת גלים.

"שאול, שכחתי להגיד לך משהו".

"מה?"

"ההורים שלי חוזרים היום לפנות בוקר."

שאול הביט למעלה לכיוון רועי שעמד מאחורי הכורסה שלו. מנורת התקרה סינוורה אותו. הוא מצמץ.

"באמת? לא יכולת להגיד לי את זה אתמול או שלשום?"

"נראה לך שזכרתי? הם צלצלו לפני שעה להגיד לי לאסוף אותם."

הוא לא ענה. הוא קם מהכורסה והלך לשטוף פנים. המגבת החומה היתה זרוקה על הרצפה. הוא יצא מהאמבטיה בפנים רטובות וחזר לסלון.

"יש משהו לאכול?" הוא שאל.

"לא יודע, תסתכל במקרר," ענה רועי.

הוא ניגש למטבח ופתח את דלת המקרר. לא היה שם דבר לאכול. היתה שארית וודקה סמירנוף בבקבוק. הוא לגם אותה בלגימה אחת וחזר לחדר השינה שבו התגורר בחודש האחרון. על הרצפה ליד המיטה היה זרוק תיק הגב שלו, תיק שחור קטן ומרופט, חיקוי עור. הוא דחס לתוכו כמה פרטי לבוש שהיו זרוקים על הרצפה, שרך את התיק והתיישב על המיטה. החדר היה חשוך והראש שלו היה ריק מרעיונות. הוא לא רצה ללכת לשום מקום ולא לפגוש אף אחד.

אחרי זמן-מה קם ויצא מהחדר. הוא נפרד מרועי, נתן לו את מפתח הדירה שהיה ברשותו, וירד לרחוב.

                                                      _____

 

הוא הלך ללא מטרה מוגדרת, מתקדם באופן כללי מערבה בכיוון הים. הלילה היה חם. הוא חש גירוד מציק באצבעות כף רגלו השמאלית כשצעד דרך רחובות קטנים, מביט על הבניינים המתפוררים והמשופצים, ערב רב של סגנונות שעורר בו רעד.

הוא עלה במדרגות המובילות אל כיכר ביאליק. רגליו התעייפו והוא התיישב על ספסל מול מזרקה מצופה פסיפס צבעוני. הוא הביט על בית העירייה הישן ועל בית המקהלה המשופץ שניצב מולו, מתנת מישהו עשיר. בראשו עלה זיכרון של יום כיפור רחוק מהילדות. שנה שבה עדיין צם. הוא ישב אז על אותו ספסל. כיכר ביאליק, שאינה כיכר של ציפורים, היתה מלאה אותו יום ביונים. עמדה שם אישה שנשאה שקית ניילון מלאה לחם. היא פירקה אותו בתוך השקית ופיזרה את הפירורים בתנועת יד רחבה תוך שהיא משמיעה קולות מצמוץ. היונים נדחקו אחריה בקבוצה גדולה, מתנפלות על הפירורים ברעבתנות, רומסות אחת את השנייה. זה הצחיק אותו, ההילולה הזאת בערב יום כיפור.

הוא קם, פנה מערבה, והגיע לרחוב אלנבי. במעלה הרחוב היתה התקהלות מחוץ לבר של  אדם. נערים ונערות במכנסי סקייטרים וחולצות של הלהקות החדשות התגודדו על המדרכה, מחזיקים בידיהם כוסות בירה, עומדים או יושבים על שפת המדרכה.

אדם היה פעם חבר טוב. עד לפני כמה שנים גרו יחד בקומונה ליד התחנה המרכזית הישנה. הוא עמד מחוץ לבר, מהסס. הוא לא רצה לראות פנים מוכרות, אבל ידע שאם ייכנס לבר בוודאי ימצא מקום לישון בו הלילה. הוא נשען על עמוד של תמרור, חוכך בדעתו, שוקל את האפשרות ללכת לישון על חוף הים. לבסוף נכנס.

מיד כשחצה את הסף הבחין באדם שעמד מאחורי הבר ואדם הבחין בו. הוא סימן לו בתנועות יד נמרצות להתקרב אל הבר. המקום היה מלא באנשים ששתו ושוחחו בצעקות. הוא פילס לו דרך, נדחק בין האנשים, עד שהגיע אל הבר ונשען עליו במרפקיו. אדם התכופף קדימה, גופו הגדול רכון מעל לבר. הוא שלח יד ותפס בעורפו של שאול, מקרב את ראשיהם.

"איזה אורח נדיר. מה שלומך בנאדם?"

"סוחבים."

אדם נענע באצבעו לשלילה. "לא, לא, פה לא סוחבים. פה עפים הלילה." הוא דימה בידו החופשית תנועה של מטוס ממריא. "יש יום הולדת היום. שנתיים למקום."

"מזל טוב."

"מה אתה שותה? הרגיל?"

"רגיל זה טוב."

אדם הרפה את אחיזתו והסתובב אל הבקבוקים התלויים במהופך. הוא מזג ג'וני ווקר אדום לשתי כוסות וחזר אל שאול. הוא הגיש לו כוס אחת, הרים את שלו ואמר, "לחיים. כשזה ייגמר תבוא לבקש עוד."

הם הקישו את כוסותיהם. שאול לגם את כל מה שהיה בכוס בלגימה אחת, הניח אותה על הבר בחבטה ואמר,

"זה נגמר. באתי לבקש עוד."

אדם צחק. הוא רמז לברמנית שעמדה לידו והניד את ראשו לכיוון שאול, "ראית אותו? לופי דה לופ. תני לו עוד אחת." הברמנית מילאה את הכוס והגישה לו אותה. אדם פנה לעיסוקיו.

הוא התיישב על כיסא בר גבוה שהתפנה בסמוך אליו. הפעם שתה לאט, בלגימות קטנות, והביט סביבו.

רוב  האנשים היו צעירים ממנו. הם צרחו זה לאוזנו של זה. התמונה היתה מוכרת לו עד זרא. היה מסוגל לנחש רק מלהביט בהם, מי מהם עוסקים בפיתוי הדדי, מי מדבר על היצירה האמנותית שלו, מי מנסה להשיג סמים ומי מרכל.

ריבוי הפנים הלאה אותו. הוא חיפש לו פרצוף אחד שיוכל להתרכז בו. בפינת הבר ישבה בחורה צעירה. מעליה היתה תלויה מנורה תעשייתית עם אהיל בצבע כסף, על פניה היתה מרוחה שכבת איפור עבה. היא עקבה מהופנטת אחרי תנועותיו של בחור שעמד במרחק-מה ממנה ושוחח עם בחורה אחרת.

שאול נעץ בה את מבטו. היא לא הרגישה בכך. היתה לה הבעה עצובה, מרירה, של הפסד. הוא התחיל להמציא לעצמו את הסיפור שלה. ראשית ניסה למקם אותה. היא נראתה לו שייכת לעיר שינה, אולי רעננה או כפר סבא. לבסוף החליט שהפרוור שלה דרומי יותר ושיכן אותה בחולון. היא עובדת בתל אביב בחנות בגדים אופנתית. הבחור שבו היא נועצת מבטים ביקר אתמול בחנות שבה היא עובדת. היא כבר ראתה אותו קודם פה ושם, בהופעות, בבר. הוא חיפש חולצה. היא ניסתה לפתוח איתו בשיחה אבל נחלה כישלון צורב. היא ניסתה לשוחח איתו על סאונד, על מערכות הגברה, אבל התבלבלה במושגים. היא החליפה סאבים בטוויטרים. הבחור גיחך ועזב את החנות מבלי לקנות דבר. עכשיו היא יושבת שם עגמומית, ובראשה, כמו בעינוי סיני, מטפטף צמד המילים. סאבים – טוויטרים, סאבים – טוויטרים, סאבים...

בין דירות עומד לראות אור בבבל, פלטפורמה לספרות בעריכת איתמר בן כנען

 

בין דירות

דרור בורשטיין הרוצחים

שאול רובינזון הוא מבקר ספרות בן 33 שפִּרסם כמה ספרים של פרוזה ניסיונית ועיקר עיסוקו גניבות ספרותיות קטנות. כמה צלחות חומוס במסעדת "עבאס" בירושלים עם חבר ילדות, המשורר נחמן לורי, בבוקר אחד של יוני במהלך שבוע הספר שלפני רצח רבין, משכנעות אותו לשדוד ספרייה. >>>

דוד אבידן ברזים ערופי שפתיים

מהדורה מחודשת לספרו הראשון של דוד אבידן, שראה אור ב- 1954. למהדורה המחודשת נוספו גרסאות מאוחרות יותר של השירים "חלום רע" ו"בעניין אהבתו האומללה של אלפרד פרופרוק" שהתפרסמו בקובץ "סיכום ביניים" (עכשיו, 1960). >>>

אתגר קרת סוסיקו

" סוסיקו" - סיפור קצר של אתגר קרת. >>>

דרור בורשטיין הרוצחים: ההתחלה

בשנת 2004, בחודש אוקטובר, שהיה החם והלח ביותר מזה שנים בתל אביב, עד כי ראש השירות המטאורולוגי פוּטר ממשרתו בידי שׂרת האנרגיה בעוון טעות חיזוי קשה ובלתי נסלחת והטעיית ההמונים הצמאים לְסתיו בכל הנוגע לאופיו הצפוי של חודש אוקטובר האהוב שלנו, כלשון מכתבה של >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית