בית

בבל , , 16/11/2018

                           

 

אדם מאור עדות

מתוך דב חנין, מיכאל ספרד ושרון רוטברד (עריכה) משפטי הסרבנים

פתיחה

בבואי לנסות ולהסביר את סירובי לשרת בצבא, לחשוף כאן את התהליך שבסופו אמר לי מצפוני ששירות בצה"ל של היום עומד בסתירה לרוב ערכי, והגעתי למסקנה שאם אתגייס אהיה שותף לעוול כנגד קרוב לעשרה מיליון איש, אני נתקל בלא מעט קשיים. עצם העובדה שאני מסכים עם כל מה שאמרו חברי, שלפעמים ניסחו את מחשבותי טוב יותר משאוכל לעשות זאת אני, ובכל זאת כותב עדות שהיא שונה בתכלית, מרמז על גודלו של התהליך שאנו מנסים לתאר. לא אגזים אם אומר שכל אחד מאיתנו יוכל לדבר עוד זמן כפול מכפי שדיבר ולא לחזור על עצמו.

כל זאת, משום שהכיבוש איננו חטא יחיד שחטאנו ב1967-, והוא איננו מורכב מסדרה של חטאים הנובעים מניהול גרוע של מעשה מוסרי. הכיבוש הוא מעשה לא מוסרי בלתי-פוסק, הוא כחטא המתחדש ומכיל בתוכו מאות ואלפי פשעים יומיומיים. בזמן שאנו מדברים כאן, בבניין המקסים הזה, משתולל הכיבוש ברחבי פלסטין ואינו פוסח על אף לא אחד מתושביה. מחסומים, הגבלי תנועה שונים, עוצרים תכופים, אבל יותר מכל, הנוכחות החונקת והמדכאת של צבא כובש. מענים את תושבי פלסטין כמו שעינו אותם בשלושים ושש השנים האחרונות.

מכיוון שלמרות קושיה של המשימה - עלי לבצעה, בחרתי לי כמה מקרים מייצגים, מקרים שהייתי עד להם ולכן השפיעו עלי במיוחד. אציג את המקרים ואת העובדות שלמדתי מהם, ואת הסתכלותי האישית על המקרים ומסקנותי. בסוף העדות אדבר על גורמים שהיו משמעותיים בעיצוב תפישת עולמי, בעצוב מצפוני ובתפישתי את הכיבוש והשירות בצבא.

הפעולה ביאנון

יאנון הוא כפר קטן מאוד, לא רחוק מהכפר עקרבה ומהתנחלות איתמר. עם חתימת הסכמי אוסלו ותחילת החשיבה על גיבושם של הסכמי קבע, נעשתה איתמר מועמדת לפינוי. כדי למנוע זאת הוחלט לנסות ליצור רצף התיישבותי בינה לבין בקעת הירדן, שטח שממשלות ישראל הכריזו כי עליו לא יהיו מוכנות לוותר. בשביל ליצור את אותו רצף הוקמו גדעונים א' ב' ג' וחוות עולם, כולם מאחזים בלתי-חוקיים גם לפי חוקי מדינת ישראל. המאחזים הללו מקיפים את חירבת יאנון וחולשים על פסגות הגבעות מעליה.

על יאנון, בכל מקרה, הוטל איסור בנייה על ידי המינהל האזרחי עוד ב1992-. באוסרו על בניית בתים חדשים, ללא סיבה מוצהרת או נראית לעין, דן המינהל האזרחי את כל הזוגות הצעירים בכפר לחיים מחוץ לכפר מולדתם. התוצאה היא אוכלוסייה הולכת ומזדקנת בכפר, שלפי תוכניות המינהל יהיה מורכב מזוגות מבוגרים וילדיהם הקטנים.

עם תחילת האינתיפאדה החלו המתנחלים יורדים לחייהם של תושבי הכפר. בכל שבת היו מגיעים בקבוצות, חמושים, ועושים שם מעשים של בריונות לשמה. הם היו נכנסים לבתים ומכים את תושביהם. רוחצים את עצמם ואת כלביהם, ומכבסים במי השתייה של הכפר. הם היו שודדים את תושבי הכפר ומונעים מהם את מסיק הזיתים – מקור פרנסתם העיקרי. בלילות היו תושבי גדעונים מהלכים על גגות יאנון במטרה להפחיד את הגרים בבתים תחתיהם.

אותם מעשים נוראיים נעשו בידיעת צה"ל והמינהל האזרחי, ובאחריותם, שכן השטח הוא שטח C, שטח שנשאר לאורך כל השנים בשליטה ישראלית מוחלטת. כמו באזורים רבים אחרים בשטחים הכבושים, נותנים הצבא והמינהל האזרחי את הסכמתם באי-מניעת המעשים האלו, שהם מנוגדים לכל אמת מידה מוסרית.

באחת מאותן התקפות, בזמן שהמתנחלים היו עסוקים בהשחתת מי השתייה של התושבים, ניגש אליהם ראש הכפר וביקש שלא ישתמשו במים הללו, מפני שאחרת לא יהיו לתושבי הכפר מים לשתייה. כמה ימים לאחר מכן הגיעו נערים לביתו והיכו אותו מכות רצח אל מול משפחתו. הוא קיבל שיחת טלפון באותו יום. אדם בשם אברי רן קיבל את האחריות על האירוע והזהיר אותו מפני התערבות נוספת במעשי המתנחלים. הוא אמר לו שהפעם ההיא נועדה רק ללמדו מי שולט באזור, והבאה תהיה חמורה עוד יותר.

המעשים הללו לא היו חד פעמיים, ויחד עם החמרתם הם הלכו והפכו לשגרה. מחוסר ברירה, לאחר שנתיים של התעללויות בלתי-פוסקות, החלו תושבי הכפר לעוזבו, והוא ננטש לגמרי אחרי שמתנחלי האזור רצחו את האני בן מניה ז"ל, בשדות הזיתים שליד כפרו, עקרבה.

הגעתי ליאנון כחלק מפעולה של 'תעאיוש'. ישנו בכפר בניסיון לחצוץ בין המתנחלים לתושבים. עם תחילת הפעולה חזרו חלק מהתושבים הביתה.

הדרך לכפר לא עברה ללא בעיות. הצבא עוין מאוד פעולות כאלו ומשתדל לסכלן בכל מקום בו הן מתרחשות, כמו למשל בפעולה בדרום הר חברון בה נכחתי. נאמר לנו שהוצב מחסום בכביש המוליך לעקרבה ולכן נאלצנו לנסוע בדרך עפר עוקפת, שגם היא שובשה על ידי הצבא. בעקרבה החנינו את מכוניותינו והוסענו משם במכוניות של תושבי הכפר.

כשהגענו לאזור היתה כבר שעת צהריים מאוחרת ולא היה טעם ללכת למסיק, ולכן נסענו ישירות לכפר. במעלה הדרך ראינו כמה אנשים עוסקים בשיפוץ גנרטור שנשרף על ידי המתנחלים. הגענו והתמקמנו בבית שהשאילו לנו התושבים. לאחר מכן יצאנו לטיול קצר בכפר, לפני שתשקע השמש.

בדמדומים ראיתי מבוגרים יושבים ומדברים וקבוצה של ילדים משחקת לא רחוק מהם. ראיתי את הנוף המדהים הנשקף מהכפר וראיתי, בפסגותיהן של כל הגבעות מעל, ממוקמות בקפידה כמו מבצרי הצלבנים, את חוות גדעונים שהטילו צל על האזור כולו.

המשכתי לטייל בכפר ולא הייתי צריך ללכת רחוק כדי לגלות שתחושת החיות שהעניקו לי האנשים לשמאלי לא היתה אלא אשליה. הבית ממנו יצאתי עמד בשורה עם עוד כמה בתים ופנה לכיוון הוואדי. כשעברתי לצדו האחורי ראיתי את הכפר הנטוש. בתים שנראו רדופי רוחות באור ההוא, בשילוב עם מעשי הזוועה שידעתי שנעשו כאן, נתנו לי את ההרגשה שאינני מביט רק ביאנון. הבטתי באותו מראה החוזר ונשנה לאורך ההיסטוריה האנושית, בכפר הניטש לאחר פרעות, כמו בכל מקום ובכל זמן. שוב, גם כאן, והפעם אנחנו הפורעים.

בערב ישבנו, תושבי הכפר, פעילי 'תעאיוש' והרבה פעילים מארגונים בינלאומיים, והחלפנו סיפורים ודעות על המתרחש בשטחים. אחר כך התחלקנו למשמרות סיור בכפר והלכנו לישון. שום דבר מיוחד לא קרה במשך הלילה ובבוקר יצאנו למסוק זיתים.

למסיק הזיתים חלק חשוב מאוד בחקלאות הפלסטינית שמהווה כ8%- מהתוצר הלאומי הגולמי בגדה. ביאנון מסיק הזיתים הוא מקור הפרנסה היחידי.

לאורך כל השנתיים האחרונות היו המתנחלים מונעים במגוון דרכים את המסיק בכל אזור הגדה המערבית. בצאתנו למסיק אנו שוב יוצרים חיץ מסוים בין המתנחלים לפלסטינים.

התחלקנו אם כך לקבוצות לפי אזורי מסיק, כשקבוצה אחת נשארת לשמור על הכפר. אני יצאתי עם אדם בשם ואליד, עם משפחתו ועם חברי ושלושה מתנדבים מאיטליה. כשהגענו למקום נתבשרנו שחיילים מגדעונים אסרו את המסיק בחלקות הקרובות להתנחלות, למרות שאלו היו שייכות לוואליד. עזבנו את השטחים עם תחושה של חוסר צדק מוחלט. במשך היום מסקנו בשדותיו האחרים של ואליד, וחוץ ממקרה אחד לא היו בעיות מיוחדות. בערך באחת בצהריים צעק מישהו בערבית ולנו נאמר שצריך להתחבא. אחרי שהסתתרנו מאחורי חומת אבן שבורה ראיתי מפני מה כולם ברחו - זה היה ג'יפ של צה"ל.

המשמרת שלנו ביאנון היתה האחרונה בפעולה ההיא של 'תעאיוש'. היה חשש גדול בנוגע לעתידו של הכפר ושל תושביו והאווירה היתה של עצב וחוסר ודאות. כולם שמחו לשמוע שהמתנדבים הזרים מתכננים להישאר. עכשיו, בעקבות הצעדים הנוכחיים של צה"ל נגדם, אפילו הגנה זו של המתנדבים מחו"ל הולכת ומתערערת.

אנשי יאנון ידעו את שמו של האחראי על המעשים הנוראיים הללו. היו הוכחות שהראו מי ביצעו אותם ומה בדיוק נעשה, והיו גם עדי ראייה. חוץ מזה, בהרבה מקרים היו פניות למינהל האזרחי שהתריעו על אפשרות התרחשותן של פרעות כאלו. מובן מאליו שדבר מכל זה לא זכה להתייחסות רצינית מצד הגורמים הישראלים בשטח, הגורמים השולטים.

כל אדם שהיה רואה או שומע את הנעשה ביאנון היה מזדעזע. אף אדם שפוי לא היה מפקפק בקביעה שאברי רן, מנהיג כל הפעולות באזור, הוא טרוריסט, אולי אפילו מודל של טרוריסט. אבל אני רוצה להדגיש בשלב הזה שעיקר כעסי איננו מופנה לאברי ולנעריו. פנאטיות דתית ולאומית וגילויי גזענות קשים כאלו הם דברים שהתרחשו בכל העולם ובכל תקופה. רבות הן הקבוצות, כולל העם היהודי, שחוו כאלו פרעות. השאלה היא, לדעתי, מה עושה הרוב השפוי במקרים כאלו.

מובן מאליו שאם היו נעריו של אברי נכנסים אלי הביתה ומכים ושודדים אותי, אף אחד לא היה נותן לזה להימשך שנתיים, גם לא יותר מפעם אחת. מובן גם, שאם היו תושבי יאנון נכנסים לגדעונים התגובה של צה"ל היתה מהירה מאוד. אבל כשאברי ונעריו מתעללים בפלסטינים הם נהנים ממעמד של חסינות, אם לא משיתוף פעולה. הרוב השפוי, במקרה הזה, לא רק שאיננו עוצר את הטרוריסטים, הוא מממן, מגן ומשתף עמם פעולה. כך יוצא, שאנשים שאין להם דבר במשותף עם אותם פנאטים, מגינים עליהם, מפלים בינם לבין קורבנותיהם ומוציאים לפועל עוד רבים מהמעשים שעושה צה"ל כדי לקדם את מפעל ההתנחלויות הנפשע, כגון סיפוח שטחים מהפלסטינים לצרכים צבאיים כדי שאחר כך יבנו עליהם התנחלויות, וכדומה. כשצה"ל הופך לכלי בידי פנאטים, הופכים כל חייליו, בגלל חוסר מודעות או חוסר אכפתיות, לפנאטים בעצמם.

מערות דרום הר חברון

פעולה נוספת מפעולות 'תעאיוש, שהצטרפתי אליהן היתה נסיעה למערות דרום הר חברון. כפי שהסבירו לנו לפני צאתנו, היו מתנחלי האזור חוסמים בפני הילדים הפלסטינים את דרכם לבית הספר, שההתנחלויות הוקמו לידה. הם היו משליכים על הילדים אבנים ומאיימים עליהם בנשק חם. כך יצא שהילדים היו צריכים לעבור מסע של שבעה קילומטר בכל יום לבית הספר, במקום כקילומטר וחצי שהיו הולכים ממילא. כתוצאה מכך, שליש מהילדים הפסיקו ללכת לבית הספר, רובם ילדי כיתות א' וב', שלא יכולים היו לעמוד במסע.

מטרתנו היתה להגיע למקום וללכת עם הילדים, וכך שוב להוות חיץ בין התוקפים למותקפים. בנוסף הבאנו שתי משאיות עם מים ואביזרי לימוד.

אני הגעתי לפעולה הזו בגלל מעשיהם של המתנחלים, ומפני שאף אחד לא עצר אותם מהתעללות בילדים קטנים. אבל מהרגע שהגעתי למקום, התחלתי להתעניין בנעשה בו וללמוד, הבנתי שהמתנחלים הם הקטנה שבבעיות תושבי המערות. הבנתי שפה, בניגוד ליאנון, חלקם של צה"ל ושל המינהל האזרחי איננו מתמצה בעזרה למתנחלים; הם אחראים לעיקר הפשעים באזור.

אזור דרום הר חברון הוא שטח 'C', שטח שהוא בשליטה מוחלטת של הרשות הישראלית. תושבי האזור חיים בו מאז שנות השלושים של המאה התשע עשרה, בשומרם תרבות ואורח חיים מיוחדים למקום.

בשנות השבעים הוכרז האזור כשטח צבאי סגור, בנימוק הסתום של "צרכים ביטחוניים". חלק אחר ממנו הוכרז כשטח שמור לאימוני צה"ל, למרות שבפועל מעולם לא נערכו בו אימונים. בשנים 1977, 1982, ו1997- נעשו ניסיונות גירוש קטני היקף, במהלכם נהרסו סוכות ומבנים ששוקמו לאחר מכן. ב1984- נעשה גירוש יסודי בחירבת אלג'נבה במהלכו נהרסו בתי החירבה, נחסמו מערותיה ונסתמו בורות המים שלה.

מעמדו של אזור דרום הר חברון כולו השתנה ב1994-, כשהועלתה האופציה להסדר קבע, כפי שאמר זאת משה יעלון בעצמו ב-15.2.00 בהיותו אלוף פיקוד המרכז. בשיחה עם סופרים ישראלים הוא אמר שישראל נמצאת לפני הסדר קבע ולפני שרטוט קווי הגבול הסופיים, ויש אינטרס ישראלי שהאזור יישאר בשטחה של ישראל. מאחורי המילים הללו מסתתר הניסיון "לנקות" את האזור מתושביו ויישוב אזרחי ישראל במקומם. טרנספר.

בנובמבר 1999 גירש צה"ל כ750- בני אדם מבתיהם. הבולדוזרים הצה"ליים הרסו סוכות ומבנים וחסמו מערות. לתושבים המגורשים לא היה לאן ללכת וחורף קשה עבר עליהם לאחר שכפרם נהרס. באביב 2000, לאחר אותו חורף ומאבק גדול של תנועות לזכויות אדם, הורה בג”ץ לצה"ל לאפשר לתושבים לחזור לכפרם.

טרנספר נוסף, יסודי יותר נעשה ביולי 2001, לאחר הירצחו של יאיר הר-סיני, מתנחל מהאזור. חיילי צה"ל הגיעו בימים שלאחר הרצח וביצעו בכפרים הרס חסר תקדים. מערות שקודם רק נחסמו, נהרסו לגמרי. יבולים הושמדו ובעלי חיים שהיו שייכים לתושבי המקום נהרגו. רכושם של האזרחים הושחת ואפילו בורות המים נהרסו כליל. כל מהלך הגירוש היה מלווה באלימות קשה. רימוני הלם נזרקו על אזרחים בלתי-חמושים ולתוך מבני מגוריהם בלא סיבה נראית לעין מלבד הרצון לזרז את הליך הגירוש. אנשים חפים מפשע נעצרו והוכו, למרות שלא נחשדו בכלום. בין המגורשים היו גם אלו שחזרו לבתיהם בצו בג"ץ שהורה לא לגרשם.

הפעם אכף צה"ל את הטרנספר ביתר חריצות. מבנים שנבנו לאחר מכן נהרסו, ואפילו אוהלים שסיפק הצלב האדום (שלא הורשה להגיש סיוע הומניטרי בזמן המבצע), נהרסו או הוחרמו.

הגירוש נמשך, לעתים תוך התעלמות מצווי בג"ץ ולפעמים תוך עקיפתם. ב-26.9.01, למשל, חזרו תושבי חירבת סוסיה לאדמתם בפקודת בג"ץ, וביום הגיעם הוצג בפניהם צו המכריז על האזור שטח צבאי סגור.

הגירושים נעשו תמיד בלא התראה מוקדמת. לעתים עם צו ולעתים בלא צו, ובדרך כלל באמצע הלילה. וכל אותו זמן לא היו יכולים אותם אנשים, איכרים, לעבד את אדמתם.

אני מצטט מעדותה של תושבת האזור, אישה בשם וידאד, אותה קראתי בדפי המידע של ארגון 'בצלם':

"ביום שלישי ב-3.7.01 בסביבות השעה 2.00 לפנות בוקר הגיע לאזור כוח צבאי של 100 חיילים ולמעלה משלושים מתנחלים. הם הגיעו ברגל ועצרו את אחי בן ה18- נאסר ואת בן השכנים, עבד, בן ה25-. כאשר אחי ועבד חזרו ב11- בבוקר נודע לי כי החיילים היכו אותם במשך מעצרם.

בסביבות השעה 7.00 בבוקר הגיע כוח צבאי גדול שכלל תשעה ג'יפים לבנים, חמישה ג'יפים צבאיים וכלי רכב גדולים עמוסים חיילים. ארבעה בולדוזרים ליוו אותם. הם הורו לנו להוציא את הרהיטים מן הבית במהירות. אני והורי התחלנו לפנות את הרהיטים והאוכל אך לפני שסיימנו, הבולדוזרים התחילו להרוס את סוכות המגורים ואת סוכות הצאן והמספוא. הבולדוזרים הרסו שבע סוכות ושתי מערות, אחת למגורי המשפחה והשנייה לצאן.

הם הרסו גם שתי בארות מים המשמשות לשתייה ולהשקיית צאן. המים הזדהמו כתוצאה מן החול הלבן והאבנים. כמו כן, הרסו את התא הסולרי המספק חשמל לסוכות, את כרם הענבים ואת עצי התאנה. תהליך ההריסה נמשך למעלה משעה וחצי. עם החיילים היו יותר מ15- איש בלבוש אזרחי, חלקם לבשו כיפה על הראש, ייתכן שהיו מתנחלים.

משפחתי ואני ניסינו לשכנע את הצבא להפסיק את ההריסה ואמרנו שאיננו אחראים למה שקרה. חיילים ענו שהרגנו איש שהיה אב לתשעה ילדים (הכוונה למתנחל יאיר הר-סיני) ולכן זה עונש קל למדי.

לאחר סיום תהליך ההריסה, החיילים והבולדוזרים עברו לשכנינו, שתי משפחות בהן 18 נפשות. הם הרסו שתי מערות, באר מים, שתי סוכות ודיר צאן ובו 40 ראשי צאן. הם הרסו את המתקן הסולרי לייצור אנרגיה ואוהל השייך למשפחה.

בליל אמש נאלצנו לישון בחוץ כי הצבא לא השאיר לנו קורת גג. אנשי ועדת התכנון והבנייה הגיעו עם הצבא כדי ללחוץ עלינו לעזוב את האזור. אנו לא נעשה זאת כי האדמות כאן הן מקור הפרנסה שלנו. אנו מגדלים צאן ומעבדים את האדמה. אין לנו ברירה אחרת אלא להישאר כאן".

כשאנחנו הגענו לאזור דרום הר חברון נעצרנו על ידי מחסום מאולתר של צה"ל. החיילים אמרו לנו שהאזור הוכרז שטח צבאי סגור והתנועה שם אסורה מהבוקר. כל אותו זמן עברו במקום ג'יפים של מתנחלים ללא הפרעה.

לאחר ויכוחים ארוכים של מארגני הפעולה עם החיילים, הוסכם שהשיירה לא תעבור את המחסום, ובתמורה ירשו למשאיות המים לעבור ללא הפרעה. אני, שבאותו שלב לא הייתי כל כך מודע להיסטוריה העצובה של המקום, שמחתי מאוד על שיכולנו להביא מים לתושבים. רק לאחר מכן נודע לי ששנה קודם הגיעה שיירה של 'תעאיוש' לריכוזי משפחות נואג'עה וג'בור. גם אותה שיירה הביאה מים ומילאה בור שטרם נהרס. הוא נהרס יום לאחר מכן בגירוש אלים של אותן משפחות. במהלך הגירוש ירו חיילי צה"ל רימוני הלם על מאהליהם של התושבים.

מכיוון שלא יכולנו לבצע את מה שבאנו לעשות, הוחלט לערוך לנו סיור באזור. לקחו אותנו למקום בו היה ריכוז משפחות שנהרס על ידי צה"ל. פעם נוספת, רק כמה שבועות לאחר יאנון, נגלה לעיני מראהו של כפר שתושביו נאלצו לנוטשו. שוב ראיתי את המבנים המיותמים, במקרה זה מערות, ושמעתי על הזוועות שנעשו במקום. לאחר מכן התאספנו כדי שכמה מאנשי המקום ומפעילי 'תעאיוש' יוכלו לדבר. אחרי הדיבורים קרה מה שבזיכרוני יישאר יותר מכל זיכרון מפעולה זו. דרך הטלפון, שבצד שלנו היה מחובר למגבר ולרמקולים, שרו לנו הילדים, אותם ילדים שרצינו ללוות מבית הספר, שירים של שלום.

פעם נוספת עמדתי מול מעשים שקשה היה לי לקבל, ובטח לדעת שיש לי אחריות לגביהם. הפעם, בניגוד ליאנון, לא היה זה רק קומץ של מטורפים קנאים שעשו את המעשים הללו. היו אלו חיילים, בגילי, אולי אפילו צעירים ממני, אנשים שלאו דווקא תמכו בכאלו מעשים. אנשים שלאו דווקא הבינו מה הם עושים ולא שייכו למעשיהם כזו חשיבות. קיבלו פקודה לעשות טרנספר בתושבי דרום הר חברון, אז הם עשו טרנספר. והם עשו זאת למען ערכים פוליטיים בלתי-מוסריים בעליל.

אורי

הייתי רוצה לציין נקודה חשובה בהסתכלות שלי על הכיבוש. כשאני מחפש את האשמים במצב, בכל הדברים הנוראיים שתוארו כאן היום, אינני מחפש אותם בין האנשים שביצעו אותם, בין החיילים עצמם. לגבי חלק מהמקרים אני אפילו יכול להגיד שאני רואה בחייל קורבן של הכיבוש, כמעט כמו הפלסטיני שמולו, או כמו נפגעי הטרור. הייתי רוצה להביא לכאן את הסיפור על אדם אשר לצורך העניין אקרא לו אורי, ואת מסקנותי מפגישתי עמו.

את אורי פגשתי בתקופת מאסרי הראשונה, כשבוע לאחר שנכלאתי. היה זה הערב הראשון לאחר העברתי לכלא 6 ועדיין לא היתה לי מיטה. אורי הבחין במצוקתי ומצא אחת בשבילי, מה שבאותה תקופה בכלא 6 לא היה דבר פשוט בכלל.

כאשר אתה מגיע למקום חדש בכלא, קודם כל תקבל תדריך על המקום ועל אורח החיים בו, ואחר כך ידאגו לברר עליך - מאיפה אתה, על מה אתה יושב וכדומה... התגובות על הסירוב המצפוני משתנות מאוד ממקום למקום, אך ככלל הוא מתקבל ביתר אהדה ביחידוּת או כמה שיותר קרוב לכך. במרבית המקרים שאני חוויתי, ההתמקדות הראשונית היא בעניינים הטכניים של הסירוב, אך במקרים לא מעטים מדברים גם על האמירה המשתמעת מהסירוב. במקרים כאלו הנטייה היא בדרך כלל להביע עמדה מתנגדת, והרבה פעמים, במיוחד כשהשיחה רבת משתתפים, היא מלווה בכעס רב. באותו ערב היה שם בחור מתלהם שהוביל קו מאוד חזק של שנאה וכעס, מלווה בהרבה צעקות. כל הסיטואציה היתה מאוד לא נוחה בשבילי, בהתחשב בעובדה שהייתי חדש בכלא 6, ובכלא בכלל.

אורי השתיק אותו וניסה לפייסו. כשהודיתי לו כך הוא אמר שהוא פשוט רצה לשמוע את מה שיש לי לומר.

מאוחר יותר באותו ערב עמדנו שנינו מחוץ לאוהל ודיברנו בשקט ובנימוס, כל אחד מספר את חוויותיו ודעותיו על הנעשה בשטחים הכבושים. השיחה באותו ערב היתה די קצרה, מפני שהייתי מאוד עייף, אך השיחות בינינו נעשו דבר שבשגרה. בכל ערב היינו עומדים ומשוחחים על מגוון רחב של נושאים, אישיים ולא אישיים, תמיד בנימוס ומתוך כבוד הדדי.

אורי בא מירוחם, ממשפחה מסורתית. למרות העובדה שמשפחתו היא בעלת משנה פוליטית מגובשת יחסית, אורי מעיד על עצמו שהוא נכנס לצבא מנותק מפוליטיקה, וגם עכשיו הוא די מנותק ממנה. אפשר לומר שמלבד שנאתו העזה לעם הערבי, שנאה שהתפתחה בו בתקופת שירותו הצבאי ורצונו, לטענתו, להרוג את כולם, אחת היא לו מה יעשו הפוליטיקאים. הוא איננו יודע מהו "הקו הירוק", מה תוכנם של "הסכמי אוסלו" ומונחים רבים נוספים בפוליטיקה הישראלית הם חסרי משמעות בעיניו.

אורי משרת באחד הגדודים. הוא אמנם התגייס ליחידתו רק משום שאמרו לו, אך הוא חש לגביה גאווה אדירה. לדבריו, הוא קיבל הרבה משירותו בצה"ל. הוא אומר שאת כל ערכיו הוא שאב מערכי צה"ל, ומגדיל ואומר שכל אישיותו הנוכחית עוצבה במהלך שירותו. כששאלתי אותו באחת משיחותינו, איך חלק מהמעשים שהוא ויחידתו ביצעו לדבריו ושמהם אביא בהמשך, מסתדרים עם הערכים של כבוד האדם או טוהר הנשק, היתה תשובתו של אורי מוכנה מראש:

"זה לא נחשב, הפלסטינים הם לא בני אדם בכלל".

ערב אחד תפסו אורי ויחידתו אדם שניסה לפרוץ להתנחלות כשהוא חמוש. לאחר שנתפס, מסרו אותו חברי היחידה לתושבי ההתנחלות למשך הלילה. בבוקר המחרת הם מצאוהו קשור לעץ, חבול ומדמם, כשציפורניו וחלק משיניו נעקרו. החיילים שאלו אותו מהי בקשתו האחרונה. לאחר שהשיב שהוא רוצה סיגריה, הם הציתו סיגריה וכיבו אותה על הלשון שלו.

כשעמדו לירות בו, בפקודת המ"פ, הזהירו אותם המתנחלים שמסרו כבר לתקשורת שנתפס מחבל בחיים, ואמרו שהעיתונאים יגיעו בקרוב.

במקרה אחר לקחו אורי וחבריו ליחידה את שלושת הילדים הקטנים ממשפחה גדולה וכדי שהוריהם ישתפו פעולה הם ביימו את הריגתם, אחד אחרי השני, לפי סדר גיל עולה.

מעטים הם האנשים מאותה רמה של היכרות שאזכור לטובה כמו את אורי. פעם אחר פעם נדהמתי לגלות עד כמה הוא רגיש ומתחשב, רך והגון. לא יכולתי להאמין שאותו אדם עשה את כל הדברים שהוא סיפר שעשה. את הסתירה הזו בין אופיו לבין יכולתו להתעלל בבני אדם כך, לא הצלחתי ליישב.

אני מביא כאן הסבר כתוב מאת הפסיכולוגית ורדה סיון, שהיא חברה טובה ואליה פניתי להסברים. ההסבר אמנם נכתב לצורך העדות, אך תוכנו זהה לזה שניתן לי אז, בטלפון:

"אנסה לנסח בעזרת מושגים פסיכולוגיים את התהליכים הפנימיים המתרחשים בנפשו של אדם כמו אורי, חברך מכלא 6, וזאת במטרה לתת הסבר לפער הניכר שניתן לזהות בין אופיו הנוח והמתחשב בבריות לבין נכונותו לקחת חלק במעשים אכזריים ולא מוסריים.

לשם תימוכין, איעזר בניתוח פסיכולוגי שמופיע במאמר מקצועי שכתב צוות מהמחלקה הפסיכיאטרית במרכז סורוקה בנגב. המאמר פורסם בכתב העת הישראלי לפסיכותרפיה "שיחות", בשנת 2001, כרך ט"ו (3).

קודם כל נדגיש כי אנו דנים בפסיכולוגיה של החייל המשרת בצה"ל בתנאים המיוחדים של הכיבוש בשטחים בתקופת האינתיפאדה, ולא בתנאים של מתאר מלחמתי רגיל. עבור חיילים במלחמה, ההתמודדות הנפשית הינה שונה ולא תידון כאן.

חייל המשרת בתנאי כיבוש של אוכלוסייה אזרחית, ניצבות בפניו התלבטויות מוסריות הקשורות במה מותר ומה אסור לאדם לעשות לאדם אחר. חייל, שמולו ניצב תוקפן המאיים על חייו (למשל מחבל), נחסכת ממנו ההתלבטות המוסרית: הוא יורה כדי להגן על חייו, מתוקף הצורך הבסיסי בהישרדות. לא כך הוא הדבר כאשר ניצב החייל מול אוכלוסייה אזרחית (שיש בה גם יחידים עוינים שאף מסכנים את חייו). אורי סיפר שלקח חלק בהתעללות שגרמו הוא ושותפיו למעשים כלפי אנשים שלא סיכנו את חייהם באותו רגע. מעשיהם נעשו מתוך מניעים של נוקמנות ושל עוררות גבוהה של היצרים התוקפניים שלהם.

הספרות הפסיכולוגית מסבירה כך את הדינמיקה הנפשית המתחוללת באדם המתעלל בזולתו: האדם הנורמטיבי מפנים עוד מילדותו איסורים שהם חלק מקוד המוסר של החברה (למשל את הציווי "לא תרצח"). האדם הנורמטיבי נוהג על פי קוד איסורים מופנם זה, המכונה מצפון, ותופש את עצמו כאדם מוסרי וטוב. המצפון הוא המנגנון הפנימי באמצעותו מדכא האדם את יצרי ההרס והתוקפנות שלו, שהם מולדים וקיימים בכולנו.

כאשר מתעוררים באדם יצרים של תוקפנות כלפי האחר, מתנהל מאבק פנימי בין אותם יצרים לבין ציוויי המצפון שלו. תוצאת המאבק היא במציאת דרך לתת ביטוי לתוקפנות באופן שלא יפר את קוד המוסר של החברה. האדם הנורמטיבי יכעס, אף ישנא, אך לא ירצח וגם לא יתעלל באחר.

ובכן, כיצד קורה שאדם נורמטיבי ומוסרי ביסודו, כמו אורי, יעשה בכל זאת מעשים לא מוסריים בעליל? הפסיכולוגיה מציעה להבנת עניין זה מערך של מנגנוני הגנה, בעזרתם יוכל האדם להרגיש מוסרי כשהתנהגותו לא מוסרית.

פעולת מנגנוני ההגנה איננה מודעת, האדם לא מודע למה שמתרחש בתוכו, אלא חש רק את תוצאותיהם. אדגים מנגנוני הגנה אלו מתוך סיפוריו של אורי:

אורי שירת בתנאים של פחד (פחד על חייו ופחד על חיי האנשים עליהם הוא נשלח להגן). הפחד עורר בו את יצר התוקפנות (שמפעיל פעילות להגנה עצמית). גם לאחר שהאיום הממשי והפחד ממנו פסקו (כשהתוקפן נוטרל מנשקו), אורי נותר מוצף ביצריו התוקפניים. הוא שנא את האיש והתאווה לנקום בו. הוא לא יכול להתעלל באדם שבאותו רגע הנו חסר אונים ובאותו זמן לחשוב על עצמו כאדם מצפוני ומוסרי. אורי נדרש להפעיל מנגנוני הגנה של ניתוק, פיצול והכחשה: הוא ניתק בין "אורי התוקפני עד אכזריות" לבין "אורי המוסרי" שבו; והוא הכחיש את היותו של האדם שמולו אדם: "(הפלסטינים) הם לא בני אדם בכלל". אם כך, מותר להכות ולהתעלל בו, מבלי שאורי יחוש אשמה, בושה ורגשות מהסוג שמרגיש אדם נורמטיבי כאשר הוא מפר את ציוויי המצפון שלו. ובסופו של דבר, אורי יוצא ממעשיו עם הרגשה שהוא אדם הגון, ואף ממשיך להתהלך כאיש טוב לבריות. לפחות לעת עתה. לתחושותיו העתידיות לגבי עצמו אתייחס בהמשך.

ישנם גורמים נוספים המגבירים את עוצמת הקונפליקט הפנימי אתם מתמודד חייל כמו אורי. אורי, כמו מרבית חבריו לשרות בצה"ל, נמצא בגיל פסיכולוגי בו אישיותו עוד לא הגיעה לשיא ההתעצבות שלה. הדימוי העצמי עדיין שברירי, קל לערעור. ככל שדימוי עצמי (למשל הביטחון בהיותו אדם בעל ערך) תחת איום של ערעור, כך נדרש האדם להפעיל ביתר שאת את מנגנוני ההגנה. ככל שעלולים הרהורים על היותו אדם רע, או לא מוסרי להבליח בתוכו, כך יהיה הוא חייב להתכחש לתחושות אלה ולהדגיש את הרוע של האחר, של קורבנו. מנגנון הגנה של השלכה, בעזרתו מתכחש האדם לרגשות בלתי-נסבלים אצל עצמו ומייחס אותם לזולת, שבאינטראקציה איתו הם עולים, עושה כאן עבודה מאומצת. כך מתהלך אורי עם דימוי עצמי של אדם טוב שמולו ניצב עם של אנשים רעים.

גורם נוסף שאין לזלזל בו כורך במשמעת ובלחץ החברתי בהם נתון חייל במהלך שירותו הצבאי. אם לא יפעיל את מנגנוני ההגנה שיאפשרו לו להצדיק את תוקפנותו מול מצפונו, אם יתעקש להישאר נאמן לציוויי המצפון שלו, אורי יחשוף עצמו לבוז, לביקורת ואף לענישה מצד מפקדיו וחבריו בצבא. גם מחיר זה קשה מאוד לצעיר בגילו של אורי, לאור השבריריות של אישיותו. רק מעטים מסוגלים לשלם אותו.

כדברי המאמר המצוטט: "כך הופך נער מתיכון להיות שופט, תליין וקברן בבת אחת, וכולו בן 19… כך הופך ילד תמים לילד אלים".

המאבק הפנימי שהתחולל אצל אורי אינו מסתיים עם המעשה. גם לא ההשלכות הנפשיות בחייו. בכדי להמשיך ולחיות עם עצמו כאדם שהוא מעריך ומכבד מבחינה מוסרית, אורי צריך להתמיד בהפעלת מנגנוני הפיצול. כך נותרים הוא וחבריו למעשה "טובים" בעיניו, בעוד ש"הערבים" מוכללים אצלו בקטגוריה של "רעים" ושל "לא בני אדם".

הדבר אמור גם על החיים מחוץ לצבא. כך, למשל, כאשר יעמוד אורי מול דילמה מוסרית המזכירה במשהו את הקונפליקטים שתוארו לעיל, נניח תוך נהיגה בכביש, ייתכן מאוד שנטייתו תהיה להכריע באופן דומה לעבר, וזאת כדי "לא להעיר דובים ישנים". לחילופין, הוא עלול יהיה לפעול מתוך מניעים של אשמה וחרטה לא מודעות, דבר שגם הוא יהווה צמצום והגבלה לפעילות בין-אישית עשירה ומגוונת.

שימוש מופרז במנגנוני הגנה גורם לאדם לצמצם את טווח החוויות הפנימיות שלו, להרגיש פחות, לפתח אטימות וקשיחות. שימוש מופרז במנגנוני הגנה הוא אחד הסממנים לבריאות נפשית לקויה, היות והוא מגביר את ההסתברות להתמוטטות נפשית במצבי לחץ בעתיד.

עבודה של טיפול פסיכולוגי עם חיילים, שהיו מעורבים במצבים דומים לזה של אורי, מוצאת אצל רבים מהם השלכות נפשיות קשות: רגשות של אשמה, בושה, ביעותים בלילה וחוסר מנוחה ביום, התקפי חרדה ועוד, אלה תופעות המלוות לא פעם אדם אשר מצא עצמו פועל נגד מצפונו ולא מדווח לעצמו על כך.

ואלה האנשים שבסופו של דבר פנו לטיפול. הרוב נשארים עם בליל רגשות אלה נעול בתוכם ולא מבינים מה קורה להם".

מתוך ההכרה ששליחת אדם לכבוש אוכלוסייה אזרחית היא במקרה הזה לא רק מיותרת, אלא כפי שראיתי ושמעתי, עלולה לעוות את חייו ולגרום לו לנזק נפשי כבד, אני אינני מסוגל לעשות זאת. אינני חושש לגורלה של נפשי, שכן אני סומך על עצמי שבמקרה הספציפי הזה אני מספיק מודע כדי לדעת מתי אני מבצע דברים בלתי-מוסריים. אך לא אוכל לראות בעצמי אדם מוסרי אם אשתף פעולה עם מערכת השולחת אנשים לסיטואציות מפחידות ומלחיצות, שדברים כמו שתוארו כאן סביר שיקרו בה. אדם השולח חיילים לשטחים, תוך מודעות לעובדה שהוא משבש קשות את מהלך חייהם, אשם בפניהם, וזה כאילו פצע אותם בעצמו. שליחתם למצבים כאלו לצורך השתלטות על אדמה של עם אחר היא חטא כפול. כלפי העם הפלסטיני וכלפי החיילים עצמם.

יתר על כן, מובן מאליו שבגלל הדברים שאורי חווה בתקופת שירותו נשתבשה יכולתו להבדיל בין מעשיו. לא רק שלו, אחרי הכול למעשים שהוא תיאר היו שותפים כל חיילי הפלוגה שלו, כולל מפקדה, ואפשר להניח שגם אצלם פועלות הגנות דומות לזו של אורי.

אלו האנשים מהם צה"ל מצפה לממש את ערכיו. שליחתם לשטח בו חיה אוכלוסייה אזרחית, מלווים בכל הכוח שצה"ל יכול להעניק להם, מותנית לכאורה במחויבותם לשמור על מערכת של ערכים וחוקים. אחרי שראיתי את מקרהו של אורי אני יודע את מה שבעבר רק הנחתי; אדם בסיטואציה הזו איננו יכול לבצע שיקולים מוסריים. מי ששולח אדם לשטחים הכבושים צריך לדעת שסביר ששיקול דעתו ישתבש, שהוא שולח אדם מפוחד, כועס ומאוד חמוש לאוכלוסייה שאיננה מסוגלת להגן על עצמה. והוא צריך לשאת באחריות על כל מקרה, גם אם הודבקה לו התווית "חריג".

אני אינני מסוגל ואינני רוצה לקחת אחריות לא על מצבם הנפשי של החיילים הכובשים ולא על המעשים הנעשים שם. לא אחריות כשותף לקרב ולא אחריות כאיזשהו שותף לוגיסטי.

בריאן

אני מצטט מרישום האירועים בחמישי באפריל 2003 בג'נין, כפי שחווה אותם בריאן אייבורי.

"באותו אחר צהריים התעוררתי משינה ארוכה, לאחר שביליתי את הלילה האחרון בנסיעה באמבולנסים עם שירותי ההצלה המקומיים. הייתי לבדי בדירה של ה-ISM. אחרי שטוביאס וכמה תושבים מקומיים הגיעו, עלינו לגג לשיחה על כוס תה, הבילוי הלאומי של פלסטין. מעט מאוחר יותר שמענו ירי מסיבי מנשק אוטומטי בקרבת מקום. בידיעה שנוער מקומי התרוצץ ברחובות מוקדם יותר, החלטנו לעזוב את הדירה כדי לוודא שהילדים לא היו בסכנה. טוביאס ואני עטינו את האפוד הצבעוני עם מחזירי האור שלנו כדי שיהיה ניתן לזהות אותנו, ויצאנו לרחוב.

היינו בקשר עם חברים אחרים מהתנועה בג'נין, וקבענו להיפגש בנקודה מסוימת ברחובות. אורחינו הפלסטינים נשארו בדירה כדי למנוע את מעצרם הפוטנציאלי על ידי הצבא, מכיוון שיומיים קודם לכן הוכרז עוצר על העיר.

כשיצאנו לרחוב לא ראינו זכר לצבא ולכן המשכנו ללכת ברחוב דרומה, לכיוון הנקודה שבה היינו אמורים לפגוש את חברינו. כשהתקרבנו לצומת רחובות (שם היינו אמורים לפגוש את השאר), שמענו כלי רכב מתקרבים ומניסיוננו יכולנו לזהותם בקלות כצבאיים. נשארנו במקומנו, בפינה הצפון-מזרחית של הצומת, וחיכינו שכלי הרכב יעברו. הנחנו שעמידה במקום בזמן שכלי הרכב מתקרבים תהיה יותר נבונה משום שלא תעורר חשד. כשהתקרבו לטווח הראייה שלנו יכולנו לראות שאלו היו כלי רכב משוריינים (מזוינים במקלעים גדולים). לא זענו והשארנו את ידינו מושטות הצידה כדי להראות שאיננו מהווים שום סיכון עבור החיילים. השעה היתה בערך שש או שש וחצי בערב, לפי השעונים שלנו (באותה תקופה לא ידענו שישראל עברה לשעון קיץ, ולכן הם היו שעה לפנינו, ושעוניהם הראו את השעה שבע שבע וחצי). הערב התחיל לרדת אבל עדיין היתה כמות משמעותית של אור בסביבה. בנוסף האירו הזרקורים של הנגמ"שים, כמו גם אורות הרחוב.

באותו זמן התקרבו שאר אנשי ה-ISM והיו רק מטרים ספורים מטוביאס וממני. כשעמדנו לזמן קצר עם ידינו מושטות הצידה כדי לחכות עד שיעברו כלי הרכב (הם עצרו לרגע קט) נפתחה עלינו אש ממקלעי הנגמ"שים. נפגעתי בפני ונפלתי ארצה. נשארתי בהכרה חלקית בזמן האירועים הבאים, ואני זוכר ניסיון להישאר בחיים, בלי להבין מה בדיוק קרה, כשהאנשים סביבי רגשו ופעלו.

הייתי מודע להימצאותם של אמבולנסים והליקופטרים, ואז התעוררתי והבנתי שאני בבית חולים, בלא מושג איפה, איך ומתי ובטח לא מדוע.

כפי שגיליתי לאחר מכן, הייתי באזור טיפול נמרץ במחלקת פה ולסת בבית החולים רמב"ם בחיפה.

בזמן הירי היינו האנשים היחידים שנכחו באזור. לאחר הירי לא עצרו החיילים כדי לנסות ולהגיש סיוע. אף אדם אחר לא נפגע מהירי, אך טוביאס זוכר כדורים שורקים מעל ראשו כמו גם כאלו שפגעו בקרקע שליד רגליו. כל מתנדבי ה-ISM היו עדים לאירוע והזעיקו את שירותי ההצלה. אלו הגיעו במהירות והעלו את סיכויי לשרוד".

אני פגשתי את בריאן באותה מחלקה, כשישה שבועות לאחר מכן, כשנכנסתי אני לאשפוז שם. אז הוא היה כבר לאחר שלושה ניתוחים גדולים; באחד שיקמו הרופאים את העצמות של לסתו הימנית, בעזרת שימוש בעצמות הגולגולת שלו, בשני שיקמו את חלל הפה שנפגע והיה פתוח מלמעלה ומחובר עם חללים אחרים, ובשלישי שיקמו חלק מעצמות הלחיים העליונות שלו, כדי שהעין שלו תחזור למקומה ובריאן יוכל לראות כרגיל.

נכנסתי לחדר בו שהה בריאן ומצאתי אותו קורא, ניגשתי אליו והצגתי את עצמי.

המבט הראשון היה כמובן קשה מכול. צלקת גדולה חצתה את ראשו, מספר רב של צלקות עיטרו את צדן השמאלי של פניו. הוא היה רזה מאוד, משום שמאז התקרית הוא ניזון מצינורית לקיבה. בצווארו היתה צלקת עגולה מנקב שניקבו הרופאים כדי שיוכל לנשום.

אני מתקשה להעביר את עוצמת הזעזוע שחשתי בראותי אותו, לא משום שבריאן נראה כל כך נורא, שכן לאחר השיחה הראשונה שלנו כבר התרגלתי אל הצלקות שעל גופו. המחזה היה קשה משום שלא יכולתי לראותו בלי להיחשף ולו לקצת ממה שעבר על בריאן, וגם ממה שהוא עוד עתיד לעבור. הפגישה עמו הפחידה אותי גם משום שחשבתי שאני הולך לפגוש אדם כועס שאיננו מעוניין לפגוש אנשים כרגע, בטח לא ישראלים.

טעיתי, כמובן. בריאן היה מסביר פנים, הוא אדם נחמד מאוד ואינטליגנטי, ושוחחנו רבות בזמן שהייתי מאושפז ברמב"ם.

בריאן הגיע לשטחים הכבושים כמתנדב בתנועת ה-ISM, תנועה שמגוון פעילויותיה הרחב נע בין לימוד בבתי ספר, דרך עזרה פיסית בקיום היומיומי של אוכלוסיית השטחים ועד להתנגדות ישירה בלתי-אלימה לכיבוש ולפעולות צה"ל, כגון התערבות בהריסת בתים. בנוסף הם משמשים מעין פקחים השומרים מפני הפרות של זכויות אדם ומדווחים החוצה כשאלו קורות. בתפקידם זה הם יוצאים בשעות העוצר כפי שבריאן עשה כשנורה, לבושים בבגדים מיוחדים שניתן לזהות אותם על פיהם, ומוודאים את מצב זכויות האדם.

בחודשים שקדמו לפגיעתו בבריאן עשה צה"ל מאמצים לסכל את פעילות התנועה. זה התחיל במעצרים רבים וממושכים, במכות, בפריצה למשרדים ובהחרמת מחשבים ונגמר בפגיעה אנושה בבני אדם.

אסייג ואומר שבכל הנוגע לסעיף האחרון, כלומר, שיוך הפגיעה בו לשאר המעשים שעשה צה"ל כדי לסלק את המתנדבים הוא רק פרי ההיגיון הפרטי שלי. לדובר צה"ל היו מספר הסברים אחרים לעובדה שבזמן קצר כל כך, וסמוך לשאר המעשים, קיפחה אישה את חייה, אדם אחד מת מוות קליני ואדם אחד נפצע פצעים קשים. אולם ההסברים המדברים על צירוף מקרים או מכחישים קשר לירי, למרות מספר לא מבוטל של עדים, אינם מספקים כאשר מה שנראה כמו מבצע מתוכנן בקור רוח לסילוק המתנדבים הזרים ממשיך להתרחש בשטח. אותי, לפחות, הם אינם מספקים.

כאמור, פגשתי את בריאן בבית החולים. במשך השיחות שלנו לא יכולתי שלא להתרשם מהידע העצום שהפגין בנוגע לפוליטיקה של האזור; לא אגזים אם אומר שהוא יודע על ההיסטוריה הישראלית יותר מרוב הישראלים שפגשתי.

כפי שכבר ציינתי, ציפיתי למצוא אדם שבור. אך לא כך היה. אפילו במצבו הפגין בריאן שיקול דעת רציונלי וחכם בכל הנושאים, הקשורים והלא קשורים. כששאלתי אותו: "אתה כועס?" הוא ענה: "ודאי, מי לא היה כועס במקומי?"

אבל זה נראה שבריאן יכול להתגבר על הכעס שלו. באחת השיחות הוא אפילו אמר שהוא מרגיש כאילו חיפה היא ביתו השני, הודות לכמות האדירה של אנשים שבאו לבקרו בתכיפות בזמן שהותו בבית החולים, והאהבה שהוא רוחש להם.

גם על הכאב נראה כאילו בריאן יכול להתגבר. הוא נשאר אופטימי ויכול היה לתכנן את העתיד הרחוק, בידיעה שלמרות חוסר הוודאות המוחלט של עתידו הקרוב, בריאן יתגבר.

כשלושה שבועות לאחר שהכרתי אותו, חזר בריאן הביתה לארצות הברית. לפני שנסע העברתי לו מסר שנתבקשתי למסור לו משמרי. שמרי רצה להודות לו ולומר לו שהוא אדם גדול משום שבא להושיט יד ובעצם להציל אותנו מקונפליקט שהוא לא שלו. בריאן ענה שהוא כן מרגיש חלק מהקונפליקט בגלל המעורבות האמריקאית הכבדה בו. אז חשבתי שבדומה לשמרי, גם בריאן הוא אדם בעל אמות מוסר כה גבוהות, עד שאיננו מסוגל להשלים עם עוול שיש לו איזשהו קשר אליו ולו המרוחק ביותר, ואני מעריץ אותם על כך.

בריאן נסע הביתה כשלפניו עוד כשנה של ניתוחים עד שיוכל לחזור ולתפקד כבעבר, ועלותם מוערכת בכמיליון דולר, סכום גדול בהרבה ממה שהוא ומשפחתו מסוגלים לעמוד בו. הצבא סירב לממן את הניתוחים בטענה שאין לו קשר לירי, למרות שאת עלות האשפוז ועלותם של הניתוחים הקודמים הוא כן שילם.

בריאן איבד הרבה וסבל סבל שאינני מאחל לאף אחד. זה אמנם מצער לומר, אך נכון לו עוד סבל רב מאוד, הרבה עוגמת נפש לו ולמשפחתו. כל זאת משום שהוא הפריע לצה"ל, ומשום שהוא נבחר לשמש אחד הקורבנות הרבים שעליהם נבנה כושר ההרתעה המפורסם.

אך אני יכול גם לומר שבריאן יתגבר וימשיך בחייו, שכן הוא אחד האנשים החזקים שהכרתי מימי.

לקראת סיום

לקראת סיום העדות הייתי רוצה לספר מעט על עצמי. על הגורמים שעיצבו את תפישת עולמי, גורמים שהיתה להם נגיעה בכל ההחלטות שעשיתי בחיי, במישרין או בעקיפין.

אתחיל במוסיקה. התחלתי ללמוד לנגן בגיטרה קלאסית בגיל שלוש עשרה. עם השנים עלתה חשיבותה של המוסיקה בחיי, עד שתפסה את רב זמני, ונהיתה לגורם המשמעותי בחיי.

המוסיקה איננה תחביב. בשבילי, בכל אופן. היא מייצגת בשבילי תקשורת ויופי. דרכה חוויתי את אלו באופן שלם לראשונה. דרכה רכשתי את תפישת עולמי כפי שהיא היום. אינני מתכוון לכך שאת מחשבותי למדתי במוסיקה, אלא שבה חוויתי את מה שחשבתי באופן החזק ביותר.

בהתבוננות במבצעים ומלחינים גדולים, אלו המקיפים אותי ואלו שאת תקליטיהם אני רוכש, למדתי לראות את הפלא באדם. לראות איך אדם שניתנת לו ההזדמנות יכול להגיע לרמות מיומנות וידע שלא האמנתי שהן קיימות. בכל אדם, כך אני מאמין, קיים עומק כזה. הידיעה הזו הגבירה בי את תחושת האמפתיה לכל בני האדם.

עם תשוקתי לדעת יותר ולהתקדם, למדתי לאהוב ללמוד בכלל, מה שהוא היום בין אהבותי הגדולות.

כמו כן, תמיד ראיתי בעצמי סוציאליסט, זאת בעיקר הודות לחינוכי. תמיד האמנתי שהדרך היחידה לחיים בחברה היא יצירה של חברה שוויונית בה מתקיימים כל האנשים בתנאים מספקים, בלי הבדל או אפליה. מחיתי כשגיליתי שבישראל יש אפליה בין עדות ולאומים ובין אזורים שונים בארץ. גיליתי שלא הרחק ממני חיים אנשים בעוני חונק, תקועים במעגל שמעטים יוצאים ממנו, ונידונים להישאר בעוני כזה בגלל החלטותיהם של עסקנים ופוליטיקאים. כל זה היה מה שידעתי, אך עדיין לא לגמרי הרגשתי.

באחד הימים, בצאתי מביתו של מורי, לאחר אחד השיעורים הטובים שהיו לי, חשבתי מחשבה ילדותית על כמה העולם היה נפלא לו כולם היו חווים את מה שאני חוויתי כרגע. אז, לאחר שהזכרתי לעצמי שיש אנשים שבשבילם השכלה מוסיקלית כשלי היא מותרות, היא בגדר חלום, הרגשתי את מה שרק ידעתי קודם.

הרגשתי שאני חייב לתת מוסיקה לאחרים, לאלו שלא זכו לגדול כפי שאני גדלתי. לכן יצאתי ל"שנת שירות" בקרית גת ובמהלכה, בין שאר הדברים שעשיתי, לימדתי נגינה שלושים תלמידים המוגדרים כנוער בסיכון. שנת השירות היתה בשבילי הזדמנות להתנסות במה שיהיה חלק בלתי-נפרד מאורח חיי.

את מה שניסיתי לתת לתלמידי נקראתי, שנה לאחר מכן, לקחת מהעם הפלסטיני. מדינת ישראל, במדיניות הכיבוש, מונעת מהציבור הפלסטיני כל סיכוי לחיים נורמליים, להתפתחות כלכלית סדירה, ללימוד ולהשכלה של הדור הצעיר. פגיעה בתשתיות, עוצרים וסגרים, הפקעת אדמות חקלאות ומגורים, הריסת רכוש אישי ומניעת התרחבות הבנייה לצורכי מגורים, מונעים מאדם את גדילתו הנורמלית, את חשיפתו להשכלה ראויה בכל תחום שהוא. אם לדייק, ישראל גם גוזלת מתושביה העניים את ההזדמנות לקבל את כל אלה, הכול כדי לשלוח תקציבים לתחזוק הכיבוש.

את ההזדמנות, את מה שצריכה להיות נחלתו של כל אדם, אני אינני מוכן לקחת מאיש. אני רואה את השירות בצה"ל כעשייה הפוכה לחלוטין למה שעשיתי בשנת השירות - לפעול עכשיו כדי לבטל את מה שעשיתי לפני כן. דברים שעשיתי מתוך אמונה מלאה שכך צריך להיות.

בנוסף, הייתי רוצה להביא דוגמאות מספרים שלהם חלק גדול בעיצוב תפישת עולמי.

טולסטוי, בספרו מלחמה ושלום (עמ' 659. תרגמה: לאה גולדברג, הוצאת הפועלים) כותב כך:

"בשנים עשר ביוני עברו כוחותיה של אירופה המערבית את גבולות רוסיה ופרצה מלחמה, היינו התרחש מאורע שהוא מנוגד בתכלית לשכל האנושי ולכל טבעו של האדם. מיליונים של אנשים עשו זה כנגד זה מספר עצום ורב כל כך של מעשי רשע, אונאות, בגידות, גניבות, מעשי מרמה והוצאות שטרות כסף מזויפים, מעשי גזל, הצתות ורצח, אשר רשומות כל בתי הדין שבעולם לא יכילום במשך דורות שלמים, ואשר בפרק זמן זה, האנשים שביצעו אותם, לא ראום כלל כמעשי פשע".

ובעמוד 660 כתוב:

"לדידנו- האנשים שאינם היסטוריונים, שאינם להוטים אחרי תהליך המחקר ולפיכך מסתכלים על המאורע בשכל ישר שלא נתערפל- ניצבים גורמיו של המאורע הזה ככמות עובדות הרבה עד אין ספור. ככל אשר נעמיק חקר בגורמים, כן ירבו; וכל גורם לחוד או שורה של גורמים נראים לנו כשהם לעצמם צודקים, ובאותה מידה עצמה נראים הם לנו כוזבים בקטנותם לעומת גדולתו של המאורע, וכוזבים במידה זו עצמה מחמת אי כושרם (ללא השתתפות יתר הגורמים שהשתתפו איתם) לחולל את המאורע שנתחולל. וממש כסירובו של נאפוליאון להחזיר את צבאותיו אל מעבר לוויסלה ולהחזיר לבעליה את דוכסות אולדנבורג, ששימש, כביכול, גורם למאורע, ממש כך נראה בעינינו גם רצונו או אי רצונו של קורפוראל צרפתי ראשון להתגייס לתקופת שירות נוספת בצבא, כאחד הגורמים למה שאירע; שהרי אלמלא הסכים לשרת בצבא, ולו כדוגמתו לא הסכים קורפוראל שני ושלישי וקורפוראל האלף ולו החיילים מיאנו כמוהם, הרי היה מספר האנשים בצבא נפוליאון מתמעט כל כך, שלא יכלה כלל להתקיים שום מלחמה".

אחת האמירות הברורות ביותר שטולסטוי אומר בספרו זה היא שהחלטות היסטוריות אינן נחלתם של מנהיגים בלבד. הוא טוען שהחלטות המנהיג הן רק חלק ממכלול גדול של החלטות שעושה כל אחד מהמשתתפים באירוע. בשבילי אמירה זו נוגעת לא רק בשאלת ניתוח מקרה היסטורי אלא גם בשאלת האחריות, כשאני ניצב בפני החלטות כאלו.

אין לי ספק בכך שההחלטה לכבוש עם איננה מוסרית והיא הרת אסון. היא הגורם העיקרי לכל מעשיו הבלתי-מוסריים של צה"ל, שהוא הכלי המשמש אותה, והגורם העיקרי לפעולות הטרור, שנועדו לבטל אותה, ומעוררות חלחלה בפני עצמן.

אך השאלה על מי מוטלת האחריות היא כמובן שאלה מורכבת. אינני חושב, כמו טולסטוי, שהחלטות המנהיגים הן חסרות חשיבות, או בעלות חשיבות זהה להחלטות שאר האנשים, אך אני בהחלט מאמין שכל אדם אחראי למעשיו ויש לו השפעה כלשהי על מהלך ההיסטוריה. במקרה זה, המסקנה היא שמי שלוקח חלק בכיבוש אחראי עליו, אחראי על המעשים הבלתי-מוסריים שנעשים בשטחים ואחראי על פעולות הטרור.

סיכום

החלטתי לסרב איננה פועל יוצא של חישובים מתמטיים ואיננה שיקול קר של מקרים כאלו לעומת אחרים. אינני יכול להגיד בביטחון שהמקרים שציינתי היום הם המקרים שגרמו לי לסרב, שכן הידיעות והחוויות שגרמו לי לסרב הן כאמור רבות מספור, ואת רובן אינני זוכר כדי לציינן. כבר כמה שנים אני רואה את הכיבוש האכזרי ומוחה נגדו, עד כמה שאני יכול. אך אין אלו מקרים, חריגים או לא, של אכזריות שגרמו לי לסרב. זו התחושה שהכיבוש הממושך, הוא האכזרי, הוא הלא אנושי, וממנו נובעים כל הרשע והאכזריות שמתגלים כאן, באופן יומיומי.

אינני חושב שמה שנעשה לתושבי דרום הר חברון הוא אכזרי יותר ממה שנעשה לילדים שחיכו לאוטובוס במרחק כמאה מטר מביתי, במקום בו נהגתי לחכות כילד, ברחוב מוריה. שניהם מעשים נוראיים, שתוכננו מראש ובוצעו בקור להשגת מטרות פוליטיות. אך אני יודע בלבי שהם שניהם תוצאה של אותו דבר, ואדע שאם אתגייס, ובעצם אסכים לכיבוש, אהיה אחראי במידה מסוימת לשניהם.

הייתי רוצה לדבר על הערב שבו החלטתי לסרב. כאמור, לא היו אלו רק מקרים שקרו במרחק רב מביתי שגרמו לי לסרב. אני אמנם זוכר שהיה זה יום בו קראתי הרבה בנושא, אך אינני זוכר כלל מה למדתי באותו יום.

הייתי בביתו של אבי, ביום שישי, אינני זוכר בדיוק מתי. אחי, דניאל, הקטן ממני בשבע עשרה שנה, עשה כמה ניסיונות כושלים ללכת, ולבסוף הצליח. היתה זו הפעם הראשונה שבה ראיתי אותו הולך, וזהו אושר שאינני חושב שאני צריך או יכול לתאר. מיד דמיינתי לי את השנים שעוד לפניו, וחלמתי חלומות בשבילו. כשידבר, כשיקרא, כשיכתוב וינגן. דמיינתי איך נטייל ביחד ואת כל הדברים שנעשה בקרוב, כשיגדל.

ברקע, הטלוויזיה הקרינה את יומן השבוע. אינתיפאדת אל-אקצה השתוללה ברחובות פלסטין. ילדים עמדו מול טנקים וג'יפים של צה"ל, זרקו אבנים ונורו. כלי נשק כבדים ומשוכללים עסקו בהשמדת כל התשתית שנותרה לאוכלוסייה הפלסטינית, כולל בתי חולים ובתי ספר. עשרות אנשים נפגעו מדי יום.

לאחר מכן, עוד באותו ערב, הבנתי שלהתגייס לצבא הכיבוש משמעו לקחת מרבבות ילדים את כל מה שאני חולם שיהיה לאחי, בילדותו ולאחר מכן. חינוך טוב, רווחה כלכלית וחופש תנועה נגזלים מהילדים הפלסטינים מדי יום ביומו, תחת מכבש הכיבוש.

אפילו הדברים הבסיסיים ביותר, שאינני חולם עליהם עבורו כי אינני מסוגל לדמיין את חייו בלעדיהם, למשל, אוכל, דיור וביטחון, נעשים פחות ופחות מובנים מאליהם לרבבות ילדים.

לא אוכל לומר גם לעצמי שאני אוהב את אחי הקטן, לחלום בשבילו על ילדות מאושרת, וגם להתגייס למערכת שמדכאת את ילדותם של אחרים. כי במקום בו ילדים בגיל בית ספר נחטפים מבתיהם באמצע הלילה ועוברים עינויים נוראיים כדי לסחוט מהם הודאות שווא על זריקת אבנים, אין מקום לילדות. ואני לא אקח חלק ביצירתו מקום שכזה.

אבל זה יותר מכך. כל המקרים שציינתי, שהם חלק קטן ממה שאני יודע, שהוא חלק קטן ממה שקורה, אינם חסרי השפעה. כיבושו של עם לאורך כל ההיסטוריה תמיד הוליד התנגדות. גם אם בהתנגדות יש הפוגות, היא עצמה איננה נפסקת עד שלא נגמר הכיבוש. במקרה של ההתנגדות הפלסטינית, לאחר הפגנות ההמונים, הפכה התנגדות זו למבוססת על טרור. אינני רואה בטרור פעולה מוסרית או יעילה, אך כך מתבטאת ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש.

הטרור משפיע על אורח חיינו ופוגע אנושות בחברה הישראלית, בכל תחום ותחום. תחזוק הכיבוש והנצחתו הוא תחזוק הטרור והנצחתו. הוא דרדור מדינת ישראל שהתחיל לפני שנים ועדיין לא נפסק.

פעם אחר פעם הולכתי שולל על ידי מנהיגים שאמרו שיסיימו את הכיבוש ויביאו שלום, ולא פעלו בכיוון, אלא על הנייר, אם בכלל. להתגייס לצבא זה לדעת שאני לוקח חלק בדרדור הזה של מדינת ישראל. בהפיכתה למקום מסוכן וכושל עבור אחי, כלל אהובי ושאר אזרחיה, היום ובעתיד. זה לדעת שבכל פעם שאחי ייצא מהבית, הוא עלול להיפגע, באשמתי.

אקרא שיר של יצחק לאור, ששיריו ובעיקר ספריו השפיעו עלי מאוד ורגשו אותי. אני לא חש צורך לדבר על השיר מכיוון שאני חושב שכוונתו והקשריו ברורים.

נוף עם פחד בעין[1]

אי שם בקצה לא רואה העין פחד

אם על בנה בין גבעות יחפה תרוץ בין

מחסומים לא שומעת את הסנטוריונים לועגים

לה, לא אכפת לה (מדברים בכלל על הגביע) רק

תחזיר את בנה הביתה, כל חייו עוד לפניו. בתוך

השממה, טבע, ארץ דוממה, כמעט בלי צבע

דבר לא נשמע, ואין רואים כאב כי אין כאב

במקום שאוזן לא שומעת אנחה, במקום שהאוזן

בוטחת רק באמת, מזהה את גמגום השקרן במחסום

"האמת היא מסמן בלי מסומן", אומר חוקר השב"כ המיומן

לאשתו בסוף היום, עייף, יסע לחופשה, יקח אתו רומן

אולי גם יפרו וירבו במלון, בערב אחרי המטעמים

רבי אליעזר אמר: "כל מי שאין עוסק בפריה

ורביה – כאילו שופך דמים".

במקום שהעין לא רואה עצי זית אם אינם שלה, שהאוזן

רוגזת על צחוק ילדים אם שפתם לא מובנת, שהעין לא

רואה את עיוורונה, שהאוזן לא שומעת את חירשותה

מחדירים דיבור לגרון הקרבן שלא יהיה קרבן, בשם העם

היהודי, תמיד חלם על חוליות חיסול ודונם פה ודונם

שם ועוד דונם פה ועוד דונם שם ועוד דונם פה ועוד דונם

שם ועוד דונם פה. שדות שבעמק, תנו להתרחב ודי.

ועמדה האם בקצה הגיא דומעת מצאה את בנה, הוא חי

רצתה לקרוא לו משמחה והתחרטה הנבוכה (שעה אחרי

קבורת בן אחותה) דווקא עכשיו שהיא רואה את בנה החי

מתחת לעץ הסודי שלו, נזכרת כמה לא בטוח הוא ביתה, ואיך

היא לא חשבה על זה בריצתה (בלילה אסור לצאת, רק הם

באים בחשיכה, שוברים את הדלת, חוטפים מהשמיכה, רצים

לאן שרוצים, אנחנו ערבים, הם מסתערבים) העמק הוא חלום

אינני בטוח מה כוונתו של הממשל הישראלי בסירובו המתמשך לסיים את הכיבוש, או במעשי הזוועה שנעשים במהלכו. אינני יודע אם זה ניסיון ליצור טרנספר מרצון או ניסיון לשבור את רוחו של העם הפלסטיני ואת שאיפת העצמאות שלו. אך אני יודע זאת - רק רע עלול לצמוח מזה, מעשים בלתי-מוסריים, משני הכיוונים, ואני אינני יכול לקחת כל חלק בהם.

אני לא מצליח לזכור כמה פעמים דיברתי עם אחי במהלך חמשת החודשים הללו, מנסה להסביר לילד בן שלוש מה זה כלא ולמה אני לא יכול לבוא לראות אותו.

אבל כשיגדל, אוכל להגיד לו שעשיתי את זה בשבילו, שעשיתי את זה בזכותו, ושלא היתה לי שום ברירה אחרת.

[1] השיר פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" בהארץ, ב-26.01.01 תחת השם "שדות שבעמק". אנו מתנצלים על אי האפשרות להביא כאן את הנוסח המנוקד של השיר, שנעשה באדיבות העיתון, ומופיע בספר.

הציטוט "כל מי שאין עוסק בפריה ורביה – כאילו שופך דמים" לקוח תלמוד בבלי מסכת יבמות דף ס"ג, עמוד ב'

משפטי הסרבנים

גדי אלגזי הקשיבו לקול הסירוב

הסרבנים בכלאם חופשיים יותר מאלה שהשתעבדו למנגנון הכיבוש. >>>

 

יוסי יונה ויהודה שנהב רב-תרבותיות מהי?

הספר מציע ניתוח אנליטי וחריף המפריך כמה מן "האמיתות" המקובלות בשיח הציבורי בנוגע לרב-תרבותיות. חשיבותו של הספר מתחדדת לנוכח קיומו של דיון שטחי ופשטני ברב-תרבותיות המתנהל בשנים האחרונות בישראל. >>>

אדולף לוס דיבור לריק, למרות הכל

לוס היה לא רק אחד החלוצים של הארכיטקטורה המודרנית, אלא מבקרה של חברה, תרבות ותקופה. כתיבתו התפרשה על מגוון רחב של נושאים, מארכיטקטורה ואורבניזם ועד לאופנה ונימוסי שולחן. לראשונה בעברית, אוסף נרחב ומקיף של מאמריו של אדולף לוס משני ספריו. >>>

היה אחד, קראו לו...

היה אחד. קראו לו קאראמאנליס, או משהו כזה: קאראמה? קאראמי? קאראכמה? טוב, בקיצור, קאראמשהו. בכל מקרה, שם לא כל-כך שכיח, שם שאומר לכם משהו, שלא שוכחים בקלות. >>>

דרור בורשטיין על הסרבנים

מנהיגיה האמיתיים של ישראל יושבים בבית הסוהר. אם מנהיגות היא מבט במציאות ובעקרונות, וקביעה של פעולה לפי מכלול המציאות והעקרונות, הרי שחמשת הסרבנים הם המנהיגים הגלויים היחידים של המדינה כיום. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית