בית

בבל , , 27/6/2017

                           

 

איימי בלום בדיוק כפי שאני

מתוך האהבה ממציאה אותנו


לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל.
"צובל ממש מתאים לך, ליזבט," אמר מר קליין לאחר שהניח עלי מקטורן בעל צווארון-צעיף. "מתאים בדיוק לעור שלך ולעיניים שלך. הבחורים בטח אומרים לך את זה אלף פעמים ביום. כזה עור."
איש מלבד מר קליין מעולם לא אמר שהמראה שלי נאה. אמי עשתה הפסקה ממילוי מחצית בתי לונג איילנד בעציצי נוי צרפתיים ובכלבי חרסינה קטנים, כדי לקחת אותי לקניות ב"לורד אנד טיילור פריטי פלוס"; החוש האסתטי שלה אילץ אותה להפנות את מבטה הצידה, בשעה שהמוכרות גררו אותי החוצה כשמדדתי שמלות כחולות בגזרת טרפז וסוודרים משובצים. היא לכסנה אלי מבט וראתה את קצות שערותי הלעוסים, משקפי ליצן ורודים מוכתמים, יציבה גרועה.
עמדתי על הדום קטיפה קטן ודגמנתי מעילי פרווה למר קליין. הוא הציע שאפשוט את חולצת הטרנינג עם הכובע ואת מכנסי הקורדרוי הירוקים הנצחיים שלי, כדי שנוכל להתרשם באמת מהמעילים. הסכמתי, אבל לרגע העמדתי פנים שאני מהססת, כדי שאוכל לראות את פניו הרזות והאפורות מתרחבות ומסמיקות. חשתי בנחשול חם שנוכחותו העבירה בחזי. הוא גם נתן לי שוקולד בלגי, משום שלדעתו שוקולד "הרשי" לא מספיק טוב בשבילי, ואמר לי שלו אלוהים היה מברך אותו ואת גברת קליין בבת נהדרת כמוני, הוא היה מאושר באמת, קאנאיינה הורה*. אמי מעולם לא אמרה לי שאני נהדרת. אבי, שהערצתו את אמי פחתה רק מעט במשך השנים, בהחלט לא נשמע מודה לאלוהים על שהעניק לו אותי במתנה.
"עכשיו את זה, ליזבט." מר קליין הושיט לי מעיל חורפן קצר והניח ברט חורפן על שערי המלוכלך.
"זאת המידה שלי. ילדות לובשות מעילי חורפן?"
אם צריך להתלבש בהידור, חורפן הוא הדבר הנכון. הרבה יותר מוצלח מהצמר הכחול המגרד שלי, שנועד להפוך ילדות יהודיות שמנמנות לבנות חסות ויקטוריאניות חיוורות. הפרווה רפרפה על סנטרי, ובלי המשקפיים (מר קליין ואני הסכמנו שחבל להסתיר את העיניים היפות שלי, ולכן שמנו את המשקפיים בכיס המעיל שלו בזמן מפגשי הדוגמנות שלנו) הרגשתי כמו רוסיה זוהרת. לא יכולתי לראות דבר. הוא היטה את הברט בזווית קלה, צעד לאחור והביט בהתפעלות בי, ברגלי היחפות, ובחורפן.
"נהדר. ככה צריך להיראות מעיל פרווה על ילדה. לא איזה ילדונת רזה כמו מקל בפרוות ארנבת. זה שילוב מושלם."
הסתובבתי כדי לראות את עצמי מאחור עד כמה שאוכל: משולש חום שמעליו כתם לבן מטושטש ועוד כתם חום.
מדדתי עוד שני מעילים, חורפן חוות, שלא מצא חן בעיני מר קליין בגלל התפירה הרשלנית, ושכמיית שועל, שהעלתה חיוך על פנינו. אפילו מר קליין חשב שפרוות שועל כסופה באורך מלא זה קצת יותר מדי.
כמו תמיד, הוא הפנה את גבו כשלבשתי את הג'ינס והחולצה. התיישבתי על אחד הכיסאות דקי הרגליים המרופדים בקטיפה ורודה, וכשנעלתי את נעלי ההתעמלות שלי, הוא החזיר את המעילים למקומם.
לא אמרנו דבר בדרך הביתה. אני אכלתי את השוקולד, ומר קליין פתח את הרדיו בתחנת המוזיקה, ההזדמנות היחידה שבה האזנתי למוסיקה קלאסית. מר קליין פנה לעבר שביל הגישה לביתי וניסה להיראות אדיש. נדמה לי ששנינו ציפינו שבאחד מימי שני יצאו הורי בריצה מהבית, אחוזי אימה ודורשי נקם.
נכנסתי הביתה, ושרוכי נעלי הצליפו על רצפת המסדרון, לבנים מזוגגות לא אחידות. האם יש משהו מזמין פחות ממבואת לבנים? הן נלחצו אל כפות רגלי, וכל חפץ עדין שנשמט, התנפץ ללא תקנה.
אני יודעת שאיזו שהיא עוזרת בית קידמה את פני; עבדו אצלנו לסירוגין נשים איריות קשישות, שנראו כאילו נולדו כדי לפטור את העולם מהזוהמה הפרטית של העצלנים, ונשים בוליוויאניות בגיל העמידה, שפשטו חרש על האבק ועל טביעות האצבעות השמנוניות והגדולות שלנו.
כל ארוחת ערב היתה סיוט קצר; הרגלי האכילה שלי זכו להערות, אחר כך היתה אמי מדברת על פוליטיקה ועל עיצוב ועל הבגדים שלי. אבי דיבר על הלקוחות שלו, על גירושיהם ועל חשבונות הבנק שלהם. הייתי הולכת לחדרי, מעמידה פנים שאני מכינה שיעורים, וקוראת ספרים. בחדרי הייתי סקרלט פימפרנל. לפעמים הייתי סידני קרטון, ומדי פעם הייתי טרזן. כשהלכתי לישון חלמתי על המאה התשע-עשרה, והדובי הכי ישן והכי גדול שלי היה אחוז בחוזקה בין רגלי.
בדרך כלל נסע מר קליין לצדי כשהלכתי לתחנת האוטובוס. כשראיתי את חרטום הקדילק הכחולה הענקית והמיושנת שלו חולף על פני לאט ועוצר, קפצתי קדימה והשלכתי את ספרי על המושב הקדמי. נחסכה ממני עוד נסיעה באוטובוס בית הספר. הוא הוריד אותי מול בית הספר היסודי "ארנדייל" כשהאוטובוסים פלטו את כל הילדים שהצלחתי להימנע מחברתם עד אז.
בבקרים שבהם מר קליין לא הופיע, ניסיתי לא להתבלט ודאגתי לו, עד ששגרת הלימודים הרגיעה אותי. הייתי פגיעה שוב רק בהפסקה. היומיים הראשונים בגן הילדים לימדו אותי לקחת ספר לכל מקום, וברגע שמצאתי לי מקום על אבני האספלט, הייתי צריכה רק לנעוץ את עיני באותיות השחורות הנקיות ובדף השנהב הרך, והייתי נעלמת, חומקת מתוך מה שנחשב לחיי האמיתיים.
הנסיעה הראשונה שלנו ל"פרוות קליין" היתה מקרית, ולא היה בה אלא רמז קל למפגשי אחר הצהריים הבאים שלנו. מר קליין חלף על פני בדרכי הביתה מבית הספר. שתי מחברות כבר אבדו לי מאז תחילת הלימודים, ואיחרתי לאוטובוס משום שחיפשתי בקדחתנות את המחברת השלישית, שהיתה עטופה בבד אדום בוהק, כדי לבלוט לעין. התחלתי לצעוד הביתה, מהלך שלושה קילומטרים, ליד ערימות עלים דביקים ועשנים ולאורך מדשאות ירקרקות אינסופיות. איש לא ידע שאני אוהבת ללכת. מר קליין עצר לפני ואותת לי בביישנות. רצתי אל המכונית, מתענגת עד דמעות על חיוך שיכולתי להבחין בו מהדרך.
"אקח אותך הביתה, אבל אני צריך לעבור בחנות שלי, שכחתי משהו, בסדר?"
הנהנתי בראשי. זה היה יותר מבסדר. אולי לעולם לא אצטרך לחזור הביתה. הוא יכול לקחת אותי למקסיקו, לילה אחר לילה ברחבי הערבות הגדולות, ולי לא יהיה אכפת.
"פרוות קליין" ניצבה בפינת רחוב שור. חלונותיה המקושתים הצבועים בוורוד והדלתות הכפולות המצופות בלכה שחורה היו שיא ההידור של הפרוורים. בפנים ניצבו גופים בלי ראש, שישה אימומי טורסו ורודי קטיפה, כל אחד מהם לבוש במעיל פרווה. בכל מקום היו מראות וכמה כיסאות דקי רגליים בלי זרועות. הקירות היו מרופדים במעילים ובמקטורנים ובשכמיות. מעליהם, על צווארים שקופים, צפו הכובעים.
מר קליין התבונן בי. "קדימה," אמר. "כל הגברות אוהבות כובעים." הוא הוריד כמה כובעים וחמק אל חדר העבודה שלו שבירכתי החנות. מדדתי כובע פעמון שחור עם רשת מנוקדת ואחר כך כובע לבד ירוק עם אגד נוצות חומות קמורות. מר קליין הגיח מאחור, ידיו בכיסי מכנסיו האפורים הרחבים.
"בואי, ליזבט, אמא שלך תדאג לך. תעזבי את הכובעים, זה בסדר. בימי שני החנות סגורה, הבנות יחזירו את הכובעים למקום מחר." הוא כיבה את האורות ופתח לי את הדלת.
"אמא שלי לא בבית." אני בעצם יתומה, אמץ אותי.
"טסס, אני כל כך מפוזר. גברת קליין אמרה לי שאמא שלך מעצבת פנים מפורסמת. בטח שהיא לא בבית - היא מעצבת."
הוא חייך חיוך קל, ואני צחקתי בקול רם. הוא לצדי.
כמעט מדי בוקר מאז הוא הסיע אותי לבית הספר. בלי שדנו בכך, עד כמה שאני זוכרת, ידעתי שבימי שני אחר הצהריים אאחר לאוטובוס והוא יאסוף אותי במכוניתו כשאלך בשדרת ארנדייל. ארחתי לו לחברה בשעה שעשה מה שעשה בחדר האחורי, ואני מדדתי כובעים. לאחר כמה ימי שני בחנתי את המעילים.
"בטח," הוא אמר. "כשתהיי גדולה תגידי לבעלך, 'תקנה לי פרוות צובל של קליין. או קליין או שום דבר.'" הוא נופף אצבע קפדנית כדי להראות לי מי אהיה: אשה צעירה ויפה, עם בעל עשיר ומפנק. "בואי אעזור לך."
מר קליין הניח מקטורן חורפן בצבע צהבהב-אפור על החולצה שלי והתפעל ממני בקול רם. כעבור זמן קצר הוא חדל ללכת לחדר העבודה, וכעבור עוד זמן קצר התחלתי לפשוט את בגדי. העונג על פניו של מר קליין השכיח ממני את כל מה ששמעתי בשיחותיהם החרישיות של הורי ואת כל מה שראיתי במראה שלי. בחרתי להאמין למר קליין.
בבית, כדי לשוב ולחוש את קצות אצבעותיו המעוגלים והקרירים של מר קליין, המרפרפים על כתפי לפני שעוטפת אותי בטנת הסאטן, האזנתי למוזיקה קלאסית. אבי השמיע נחרות הסכמה מאחורי ה"וול סטריט ג'ורנל."
שכבתי על הרצפה בחדר המגורים מאחורי הספה הגדולה ביותר, וראיתי את עצמי מנגנת בפסנתר, בוגרת וחטובה להפליא. אני לובשת שמלה שראיתי על מרילין מונרו, רשת דקיקה צמודה, משובצת אבנים נוצצות ממרום שדי עד אל בין רגלי. אני פוסעת לאט לרוחב הבמה, ושוליה הרחבים של שכמיית הצובל נעים בגלים כהים ועגולים. אני מושיטה את השכמיה למעריץ בן דמותו המוצלח והנאה יותר של מר קליין, הלבוש בחליפת ערב שנראית בדיוק כמו החליפה של אבי.
אמי צעדה לידי ונעצרה. מול עיני ראיתי את נעלי הזמש הוורודות הקטנטנות שלה, וטוב היה לי שם. בגלל עיניה הכחולות העגולות ויראתה מקמטים, היה מבטה חמור ונוקב כשל הראשים היווניים חסרי העיניים שהציבה בחדר העבודה של אבי.
"את עסוקה, אליזבת?"
"לא יכולתי להעלות בדעתי מה עורר את שאלתה. אמי נהגה בדרך כלל כאילו גודלתי בידי אומנת רוחשת חיבה ואחראית; אשמה ואהבה היו זרות לה כמו חמאה וסוכר.
"כן. לימודים, ספרים." בחנתי בעיון את רצועת הזהב הקטנה שלרוחב לשון הנעל הימנית שלה.
"והכל כשורה?"
"כן. הכל בסדר."
"לא היית רוצה ללמוד לנגן באיזה כלי נגינה? פסנתר? אולי פסנתר בספריה. זה יכול להיות יפה. פסנתר עתיק בגוני חום עמוקים, כיסוי של בד פייזלי חום כהה, תמונות במסגרות כסף. יפה מאוד."
"אני לא יודעת. אני יכולה לחשוב על זה?" לא היה אכפת לי להיות חלק מהעיצוב האינסופי של אמי; בעבר הניבו הפנטזיות הביתיות שלה מיטת פליז כפולה שאהבתי ובית בובות טיודורי ענק עם פעמון דלת מדנדן ומקלחת של ממש, בנוסף לכל.
"כמובן, תחשבי על זה. נחליט בשבוע הבא, בסדר?" היא שלחה את ידה לשערי, אך טפחה קלות על כתפי.
לא ראיתי את מר קליין עד יום שני שלאחר מכן. החזקתי מעמד ארבעה בקרים בתחנת האוטובוס: עלים נתחבו לתוך חולצתי, ספרים נזרקו לפח האשפה, שקית האוכל הושלכה מילד לילד. למזלי, נהג האוטובוס היה משוגע, ורטינותיו ונהמותיו הזועמות כנגד אויבים בלתי נראים משכו את תשומת הלב שהיתה יכולה להיות מופנית אלי בתוך האוטובוס.
באותו יום שני ירד גשם, ותהיתי אם ללכת ברגל למרות זאת. מעולם לא חשבתי על כך שלמר קליין ולי אין שום דרך להתקשר זה לזה. יכולתי רק לחכות בשקט. משכתי את הכובע על ראשי והתחלתי ללכת לאורך שדרת ארנדייל; חיכיתי להבזק כחול שיחלוף משמאלי, חיכיתי לרחש ההחלקה על עלים רטובים כאשר מר קליין יבלום את המכונית. לבסוף, קרוב הביתה יותר מהרגיל, הופיעה המכונית.
"כמעט הגעת הביתה," אמר. "אולי רק אקח אותך הביתה? נוכל ללכת לחנות בפעם אחרת." הוא נראה מתוח ואומלל.
"בטח, אם אין לך זמן, זה בסדר."
"יש לי זמן, צצקלה. יש לי זמן." הוא סובב את המכונית ונסענו ל"פרוות קליין".
יצאתי וחיכיתי בגשם עד שפתח את הדלתות השחורות הגדולות.
"את רטובה לגמרי," אמר בקול קשה. "היית צריכה לנסוע באוטובוס."
"איחרתי לאוטובוס," שיקרתי. אם הוא לא מודה שהוא רוצה שאאחר לאוטובוס, אני לא אודה שאיחרתי לאוטובוס בשבילו.
"כן, את מאחרת לאוטובוס, אני אוסף אותך. ליזבט, את ילדה מיוחדת מאוד, ולהסתובב בחנות של איש זקן בבגדים רטובים זה לא מה שאת צריכה לעשות."
בדרך כלל הסתובבתי שם בלי בגדים בכלל, אבל הבנתי שמר קליין, כמו רוב המבוגרים, פועל כעת רק לפי הגירסה שלו לתסריט.
התיישבתי באי-נוחות ליד השולחן הקטן עם המראה המסתובבת במסגרת המוזהבת, מוכנה למדוד כובעים. ללא עידודו של מר קליין אפילו לא אסתכל על המעילים. הוא לא הושיט לי שום כובע.
הוא כבש את פניו הרזות והחדות בעמקי צווארי, וביד אחת דחק הצידה את חולצתי. הסתכלתי במראה וראיתי את פני העגולות והרטובות, שהיו מצחיקות בגלל ההפתעה השפוכה עליהן והמשקפיים הוורודים. ראיתי את שיער השיבה המקורזל של מר קליין וקרחת קטנה, שלולא כן לא הייתי מגלה אותה לעולם.
"תלבשי את המעיל שלך." הוא חיכך את פניו בשתי ידיו ונעמד ליד הדלת.
"אין לי מעיל."
"נתנו לך לצאת בגשם בלי מעיל? גוטניו. בואי נלך, בבקשה." הוא פתח לי את הדלת, והייתי צריכה לעבור דרכה.
השוקולד לא היה החפיסה הבלגית שקיבלתי בדרך כלל. זו היתה קופסה זהובה גבוהה קשורה בסרטים ורודים וזהובים, ובראשה אשכול גרגרי זהב נוצצים. הוא הטיל אותה אל חיקי כאילו היתה נגועה.
אחזתי בקופסה וליטפתי את הסרטים הצפריריים, עד שאמר לי לפתוח אותה.
כל אחד מששת השוקולדים היה מעוטר. שלושה חלב, שלושה מריר, ועל כל אחד מהם היו מגולפים כנפי מלאך או לב או ורד. בביתנו דל-השומן נחשבו הרגלי האכילה שלי לעבירה על החוק. הורי לא קנו לי שוקולדים יפים, כפי שלא היו נותנים אקדח באריזת שי לרוצח.
"ליזבט..."
הוא הסתכל על הגשם מבעד לחלון, ואני הבטתי בו בחטף. ברור שעשיתי משהו לא בסדר, ואם כי הכעס ועגמת הנפש של הורי לא הטרידו אותי כהוא זה, אומללותו קרעה את לבי. מחצתי את אחד השוקולדים באצבעותי, ומר קליין ראה אותי.
"נו, נו," אמר ברכות, וניגב את אצבעותי במטפחתו. הוא כחכח בגרונו. "לוח הזמנים שלי משתנה. אני לא אוכל להסיע אותך אחרי הלימודים. אני מתכונן לפתוח את החנות בימי שני."
"ומה בקשר לבקרים?" לא ידעתי שאני מסוגלת לדבר מבעד לכאב כזה.
"אני לא חושב. אני צריך להגיע קצת יותר מוקדם. זה לא כל כך נורא, את צריכה לנסוע עם כל הילדים והילדות. תראי, את עוד תיהני."
ישבתי שם שותקת בזעף ומעכתי בהפגנתיות את השוקולדים.
"חבל, השוקולדים האלה טובים מאוד. 'טוישר'. תזכרי, פרוות צובל של קליין ושוקולד 'טוישר'. בשבילך רק הכי טוב. אני אומר לך, רק הכי טוב."
"אני לא איהנה באוטובוס." לא מעכתי את השוקולד האחרון, רק החלקתי קצה אצבע על חריציה הזעירים של ניצת הוורד.
"אולי לא. לא הייתי צריך להגיד שתיהני. אני מצטער." הוא נאנח והסב את מבטו.
נגסתי בשוקולד האחרון. "הנה, תאכל גם אתה קצת."
"לא, הם בשבילך. כולם היו בשבילך."
"אני לא ממש רעבה. הנה." הושטתי לו את מחצית השוקולד, ופתאום הוא הרכין את ראשו. הבאתי את אצבעותי אל שפתיו הדקות, והוא תפס בזריזות את השוקולד בשיניו. יכולתי להרגיש את חודי שיניו על אצבעותי.
עצרנו מול הבית שלי, והוא הניח את ידו על ידי, לרגע אחד בלבד.
"אני אגיד את זה שוב, רק הכי טוב הוא מספיק טוב בשבילך. אז נגיד או רבואר, ליזבט. אליזבת. לא שלום."
"או רבואר. תודה רבה על השוקולדים." מצוותיה של אמי צצו ברגעים מוזרים.
השארתי את נעלי ההתעמלות הנוטפות שלי על רצפת הלבנים, השלכתי את בגדי הרטובים לסל הכביסה הסגול, ולראשונה בחיי התקלחתי מרצוני החופשי. התנגבתי לאט והתבוננתי בעצמי במראה המכוסה אדים. משלא ירדתי לארוחת הערב, מצאה אותי אמי, עירומה ושקטה, עמוק מתחת לשמיכה.
"בואי נקנה פסנתר," אמרתי.
בשבוע שלאחר מכן התחלתי ללמוד לנגן אצל מר קנטי. הוא כיבד אותי בעוגיות בטעם יין, ולא בשוקולד. יום אחד הוא רכן קדימה כדי להפשיל את שרוולי מעל פרקי ידי הכואבים, וראיתי את יופיי לובש צורה בעיניו. גם אני אהבתי אותו.


‏‏
האהבה ממציאה אותנו

בוא אלי

קובץ של שנים-עשר סיפורים קצרים, חלקם מקושרים בינהם בקו עלילתי עדין. איימי בלום משלבת תובנות פסיכולוגיות ורגישות נשית כדי לחדור אל עולמה הביתי והסגור של המשפחה. בחדות אבחנה היא מתארת מערכות יחסים מורכבות בין גברים ונשים ,ובין הורים וילדיהם. >>>

 

אהבה זה לא עוגה

באמצע דברי ההספד בהלוויה המשעממת וקורעת הלב של אמי, התחלתי לחשוב על ביטול החתונה. העשרים ואחד באוגוסט לא נראה לי תאריך מתאים, ג'ון ווסקוט לא נראה לי האדם המתאים להתחתן אתו, והיה לי קשה לראות את עצמי בשמלת המשי הלבנה שמרת ווסקוט הציעה לי. >>>

 

יורם טהרלב מצע אשה מצע טוב

סיפורן של כמה מהנשים הנועזות בתנך - רחב הזונה, בנותיו של לוט, יעל שרה והגר, ושתי בת שבע ועוד. >>>

מיכל אלמוג שנה מעוברת

בלי נעליים גבוהות אבל עם המון מצב רוח טוב מחליטה ליבי ירדני, רווקה משוחררת בת 33, לצאת למסע ארוך ומפרך שסופו מוחלט מראש: היא לא תחזור הביתה בלי תינוק. >>>

דניאל זק התיאוריה של הטכניקה: על גדר ההפרדה

על מנת להמשיך ולחיות פה, נדרשת קפיצה עקרונית, הנראית בלשון הווה כל כך מבהילה ובלתי אפשרית.ישראסטין-איל-אורדונייה: זה השם הבא. דניאל זק על רעיון ההפרדה. >>>

אסף שור מוטי (הקדמה)

הספר הזה חמור במבנהו. חמור ופשוט. פירמידה סימטרית מאוד שראשה עננים ובסיסה גיאומטריה אוקלידית. ובכל זאת הוא ספר, לא קונצרט וכדומה אמנויות ביצוע, ואין לי אפשרות לשבת באולם ולהעיר בזמן החזרות. ואין שום חציצה בין הקהל והבמה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית