בית

בבל , , 26/10/2014

                           

 

איתמר הנדלמן בן כנען גן עדן הוא מקום על פני האדמה

מתוך פתוחה

"כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעורייך אהבת כלולותייך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה:"

ירמיהו ב, ב

"רק איחודם המלא של איבר המין והלב מסוגל לחולל אקסטזה אמיתית".

אנאיס נין

לאולגה, נכתב במכונת כתיבה.

פרולוג: גן עדן הוא מקום על פני האדמה

הכוס של א' הוא החלון שלי לעולם אחר. הוא מחלץ אותי מהגלות התמידית שלי. הוא נותן לי אפשרות לחיות ולא רק לזחול על החיים. א' היא גם המנהרה וגם האור בקצה שלה. היא דבר והיפוכו. היא הפנים והחוץ. היא החיים שלי.

להבי המאוורר מערבלים את האוויר בחדר, נושבים עלי משבי אוויר של השראה. הקפה בספלים שחור ומהביל. חדר המגורים נשטף אור אדום. זו החופשה הראשונה שלנו מאז עברנו לגור ביחד, א', הילדה ואני. ושני החתולים. האמפרי בוגרט ונגרו. הימים ימי השביתה הגדולה. זה סוף השבוע של הפסחא ובטלוויזיה משדרים את חגיגות החג בכנסיית המולד בבית לחם. המדינה כולה שובתת. נמל התעופה מושבת, התחבורה הציבורית, משרדי הממשלה, הרשויות האזוריות, הבנקים, פועלי הניקיון... היום, לאחר שבוע בו נערמו ברחובות תל אביב ערימות גדולות ונושמות של פסולת, כמעט חיות כמו יצורים חיים, ערימות הזבל האלו פונו היוםעל ידי חברה פרטית ששכרו התושבים. הרחובות ריקים מזבל ואדם. מזג האוויר חורפי לעונה. בחוץ יורד גשם, אולי הגשם האחרון, הוא שוטף ומעלים כל זכר לערימות הפסולת של השבוע החולף. סוף אפריל וכבר יומיים לא יצאנו מהבית. בהקיצנו בשעות אחר הצהריים המוקדמות איננו יכולים לדעת לאן כל סוף השבוע הזה יוביל ולאן מועדות פנינו בחיים האלו, החדשים. אני אינני מאהב יותר, גם לא החבר הצמוד. אני בעלה של א' עכשיו והחיים בהילוך אחר. הקפה מהמקינטה שחור ומהביל. הספלים נחים על השולחן, עמודי טוטם קטנים, פתחיהם עשנים. הילדהמסיבת פיג'מותלחברה . עכשיו הבית ריק, א' ואני מביטים זה לזה בעיניים ומחייכים בזווית הפה. יכול להיות שא' תספר לי סיפורים. סיפורים מן העבר שלה. על הרפתקאותיה המיניות. סיפורי אהבהבים הרבים מקפלים בתוכם את כל המסכות שא' חבשה אי פעם. מתישהו מישהו יצטרך לשבת ולהעלות את כל זה על הדף וסביר להניח שזה יהיה אני אלא אם א' תעשה זאת לפניי.

אחרי הקפה אנחנו במיטה, מתנים אהבים. א' שוכבת מתחתיי עירומה, אור אפרפר נופל על שדיה הבהירים. פטמותיה הורודות מזדקרות אל מול העיניים הננעצות שלי, העיגולים הרחבים סביבן ורודים גם הם, מעוטרים בגבעות עור קטנות יותר, כמו פטמות זעירות סביב הפטמה הגדולה, הקשה עכשיו. רגלה של א' נתמכת בקיר. אני יוצא ונכנס לתוכה באיטיות ועוקב במבטי אחרי קווי המיתאר של כפות רגליה הלבנות, אצבעותיה הקטנות, ציפורניה המטופחות, המשוחות לקה בהירה על רקע קיר הגבס בחדר השינה שלנו.

"אתה אוהב ככה?" היא שואלת בעת שאני צופה איך הזין שלי מחליק פנימה והחוצה, רטוב וקשה. "אתה אוהב ככה? תגיד, רגל על הקיר?"

"וואו. אני אוהב כל כך. אני אוהב את הרגל על הקיר. אני אוהב את השדיים הגדולים שלך, את הפטמות שלך בפה שלי... אני אוהבת אותך..."

"תזיין אותי א', אל תפסיק, תזיין אותי..."

לאחר אנו אוכלים ארוחת צהריים. אני אוכל רביולי ברוטב פטריות. א' אוכלת סלט וגבינות. שוטפים בעוד קפה מהמקינטה.

"ביצ'ס ברו" של מיילס דיוויס מתנגן ברקע. במשך הרבה זמן לא יכולתי להקשיב לזה. היה בזה משהו פתוח מדי בשבילי. האמנתי שלעולם לא אקשיב לג'אז שנוצר לאחר 66, אולי 67. אבל הנה אנו יושבים ומקשיבים לחצוצרה של מיילס מנסרת את אחר הצהריים האפרורי הזה, מגובה בגיטרות חשמליות, לוקחת אותנו למחוזות רחוקים.

"זה הפסקול של חיינו החדשים" אני אומר לא' והיא מחייכת. יושבים מחובקים ומאזינים למיילס ולגשם שיורד בחוץ.

"גשם בסוף אפריל. זה היה ככה גם שנה שעברה. גשם בסוף אפריל. את זוכרת, כשבאת ואמרת לי שאת הולכת להתגרש מאלכס ולהתחתן איתי? את זוכרת?" אומר ומתייחס לרגע שחרות עמוק בזיכרוננו המשותף. כיכר מסריק, חול המועד פסח, אלפיים ושתיים. יושבים בקפה הפינתי. גשם ניתך על סככת הבד. הטיפות תלויות על קצות הסככה, מפרידות בינינו לכיכר.

"בטח שאני זוכרת. מה היה, רק תזכיר לי?" א' אומרת ושואפת מסיגריה מגולגלת של חשיש.

אני מזכיר לה. "היה פסח וגם אז ירד גשם. בפסח, סוף אפריל. גשם. רק בשבילנו.".

א' מחייכת. "רוצה עוד סיפור?" היא שואלת.

אבן גדולה מתגלגלת ומתיישבת על החזה שלי. "ב...ב...בטח,". אני עונה בהשתחוויה וא' נערכת לקראת המסע שלנו.

לא' יש הרבה סיפורים. בתחילת הכרותנו, היו מתומצתים וחידתיים ובכל פעם שניסיתי לדלות יותר פרטים הסתבכתי במבוך של עובדות סותרות. הרבה סיפורים יש לא'. על בחורים ישראלים, על מאפיונרים רוסים, על כל מיני בחורות. מוכרות בגדים צרפתיות וחברות ילדות רוסיות. א' מספרת ואני מתפתל על הספה ממול, קוצר הנשימה שלי מתחזק עם כל התפתחות בסיפור. אני מזיע ורועד וגומע הכול בשקיקה כנועה. כשהסיפור מסתיים אני שואל שאלות. איפה ואיך ולמה כל זה קרה וא’ תמיד עונה, גם אם לעתים קרובות התשובה מסתכמת ב"אני לא זוכרת" והסיפור נשאר תלוי באוויר.

פתוחה

איתמר הנדלמן בן כנען ילד רע

"א'' מעבירה את כף ידה הלבנה על פלחי עכוזה הגדולים של לינדה ואומרת לה דברים רכים ברוסית. >>>

 

מישל וולבק אפשרות של אי

מי מביניכם ראוי לחיי נצח?

דניאל הוא קומיקאי ציני שעשה קריירה מטאורית מבדיחות מרושעות ונבזיות על מין, מוצא, דת וגזע.
סיפור החיים שלו הוא רדיפה אחר אהבה, מין ונעורים, ובריחה מהשיעמום, מהבדידות ומהזיקנה. >>>

ז'ורז' בטאיי סיפור העין

סיפורה של העין הוא לכאורה מסעם גדוש המעללים האירוטיים והאלימים של צמד מתבגרים. הסיפור שנפתח בעיירת-חוף צרפתית, ממשיך במדריד ובסביליה ומסתיים בגיברלטר, הוא גם מסע בעקבותיה של העין - מהעין ועד לתחת . >>>

אולגה הנדלמן בורוזינה תצלומים מ'פתוחה'

א. וא. בתצלומי משפחה אופייניים. אולגה הנדלמן בורוזינה מתוך הספר "פתוחה". >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית