מתוך סואזיג אהרון הלא של קלרה

קלרה חזרה. הנה, זה כתוב. עלי לכתוב זאת כדי שזה יהיה אמיתי יותר וכדי להאמין. כבר שלושה ימים אני לא בטוחה בדבר. קלרה חזרה. מחברת זו על דפיה הגסים היא כמו נס משמים... אם לא, הכול ישקע, אני אשקע.

אנחנו מדברים, כן. אנחנו מדברים. בשניים. בשלושה.

אלבן, אני.

קלרה, אני.

אלבן, קלרה.

אלבן, קלרה, אני.

למרות זאת. הכול חומק ממני.

קלרה חזרה. בין האחרונים. קלרה חזרה.

קלרה, קלרה, קלרה.

לחזור ולומר את השם כדי לדעת שזו קלרה, החברה קלרה, החברה שלי קלרה, קלרה אשתו של אחי, קלרה אמהּ של ויקטואר.

מאז יום שישי אלבן ואני מתחלפים לצידה, כאן ברחוב רישה. היא מסרבת לראות את בתה הקטנה ויקטואר, וגם את אגאת שהניקה והצילה את ויקטואר ביולי 1942.

דומה שיש מעין שכבה עבה של קרח בינינו. היא לא אומרת דברים חסרי היגיון, ובכל זאת אופף אותה סוג של טירוף. לפעמים היא מדברת מהר, לפעמים לאט, בטון אחיד. אף פעם לא רגועה ממש, גם אם דיבורה נשמע חדגוני לגמרי. היא מתעמרת בכרית שבפינת הספה או מתהלכת בסלון, לא עומדת רגע במקומה.

כמה מוזר שהחלטתי לעבור בלוּטֶסְיָה ביום חמישי. כבר לא נותרה תקווה רבה, כמעט כולם חזרו, אבל הייתי לא רחוק מרחוב סֶבְרֶה, אמרתי לעצמי שאני יכולה לקפוץ לשם, אף פעם אין לדעת. עכשיו אני גם חושבת שהייתי ממשיכה לחזור לשם עוד זמן רב, כל עוד לא הייתי יודעת בוודאות מה עלה בגורלה של קלרה. השארתי את הפרטים שלנו, את שמה של קלרה ואת תמונתה, אבל כדי להרגיע את המצפון הייתי עוברת שם דרך קבע, ולו רק כדי לפגוש מישהו אחר שאולי הכיר אותה. כך עושים רבים, תמיד עם תקווה, וכולם אומרים "אף פעם אין לדעת" וגם אני אמרתי כך.

כשנכנסתי אל תוך אולם הכניסה, לא חשבתי עוד. הרגשתי שקלרה נמצאת פה... היא פה. אני לא רואה אותה, אבל היא פה. כמה מוזר. גל של חום מציף אותי, לבי פועם בחוזקה, ידי רועדות, אני לא יכולה לעצור בעדן. זה קורה לכולם.

ישנן רק שתי נשים שיושבות וגבר צעיר אחד שעומד, גבר קטנטן ומוזר, טובע בתוך ז'קט מכופתר היטב, מכנסיים שחורים די מרופטים שגולשים על נעלי הליכה כבדות ומזוודה אדומה זעירה ביניהן. בצד, על הרצפה, מין בעל-חיים שחור, כלב רובץ. לנער שיער בלונדיני קצוץ, לחיים שקועות וחלקות, עיניים ענקיות, לרבים מהם עיניים גדולות. על כל פנים, העיניים הגדולות מתבוננות בי, נעוצות בי אולי מזה זמן מה. זו קלרה. היא לא זזה. אני זוכרת את עיניה. נעוצות. כולם אומרים העיניים, אלה העיניים, משהו בעיניים, ככה מזהים. אני לא האמנתי. לכל אלה שראיתי חוזרים, אלה שהיו במצב רע, אלה שקשה בדיוק לזהות, יש עיניים חלולות, חלולות, כל כך חלולות שמרוב שהן חלולות הן נראות עמוקות. אז לך תדע.

זה נמשך זמן רב אולי. אני זוכרת שהייתי דבוקה לרצפה, שלא חשבתי על כלום. רגלי עשו ככל הנראה את הצעדים הדרושים כדי לאחוז אותה בזרועותי, היא נוקשה כולה, מניחה לי לתת לה נשיקה, אני עושה זאת רק פעם אחת, כל גופה אומר לא.

עלי לומר קלרה, קלרה, זה הכול. אולי זה מטופש, מגוחך אפילו, אולי אני טועה, והוא, הנער, לא יאמר דבר, יחשוב שאני משוגעת. אין לי זמן לשקול את הדברים כי קלרה אומרת, "שלום אנג'ליקה, מה שלומך". קולה מחוספס. אני זוכרת את קולה המתוק, קלרה המתוקה, קלרה העקשנית, אך המתוקה.

בשעה שאני כותבת, אני שומעת אותה צועדת בסלון. היא חושבת שאני ישנה. היא לא ישנה. מדי פעם היא מנמנמת קלות על הספה רבע שעה, ואז נשמעת מעין צווחה חלושה, ומיד לאחר מכן היא שבה להלך. על אף המסדרון המפריד בינינו אני שומעת אותה. הרצפה חורקת מדי, צריך להביא כמה שטיחים מהדירה בטרוֹקַדֵרו. היא לא רוצה להתגורר בחדר הסמוך לסלון, וגם את חדרי, השקט יותר מאשר החדר הפונה לרחוב, לא רצתה.

לא דמיינתי לעצמי דבר, אני לא מוכנה. היא כאן והיא לא עוזרת לי. ידי רועדות, שיני מתחילות לנקוש. ואז היא מתכופפת כדי לקחת את המזוודה האדומה הזעירה ואת הכלב. זה מעיל שחור וכבד. היא אומרת, "נלך". קולה נטול גוון או ליתר דיוק נטול תנודות, אני מרגישה אבודה. למרות זאת אני אומרת, "צריך להודיע, יש כמה דברים לעשות בקבלה". היא, "עזבי, הם הרגיזו אותי מספיק". אני יודעת, אני מרגישה שזו לא קלרה של פעם, אבל מול כל כך הרבה... איך לכנות זאת? שוויון נפש, אדישות, טינה, יש משהו מכל זה ללא ספק, אני מתאוששת ואומרת, כמו שהייתי אומרת בעבר, "חכי לי בחוץ אם את רוצה, אני אסדר הכול".

היא יוצאת. אני מוצאת מישהי ואומרת לה שקלרה שוורץ-רוט עוזבת איתי, שהיא גיסתי, שהשארנו את שמותינו וכתובתנו, דוקטור נַאֵל ואני, סולאנז' בלאן, כבר לפני חודשים, ושלא הודיעו לנו. הנערה מחפשת בכל הרשימות ולא מוצאת את שמה של קלרה, היא רואה את השמות שלנו, אך לא את זה של קלרה. אני יוצאת. הנערה בעקבותי. קלרה מתבוננת אל עבר השדרה, אני אומרת, "אנחנו לא מוצאים את שמך, קלרה". היא אפילו לא מסתובבת, היא אומרת, "שרה אדלר". הנערה אומרת, "אה, זו את?!" אני חוזרת פנימה עם הנערה, אנחנו בודקות ברשימה ואכן מוצאות שם שרה אדלר. אני נבוכה קצת, לא יותר מדי מכל מקום, למעשה כמעט מתחשק לי לצחוק כי כשאני מסתובבת אני רואה שקלרה מושכת בכתפיה והדבר משעשע בעיני. ב-38' התאמנו על התנועה הזאת בדיוק כדי להידמות לצרפתים.

הנערה אומרת, "אני חושבת שהיא לא קלה". אני עונה, "אה! באמת... כמה זמן היא כבר פה?" כתוב יום שני 16 ביולי, היא באה מאושוויץ, אבל שום דבר לא תואם, היא היתה צריכה להיות כאן כבר לפני חודשיים, היא לא משתפת פעולה במיוחד, ואם היא גם שיקרה לגבי זהותה המצב עוד פחות ברור. אני אומרת, "זה השם של אביה, רק השם הפרטי לא נכון, אם אפשר לומר כך. אני לא מכירה אותך, אבל גם אני הייתי מתנדבת פה, כמוך, באפריל ובמאי, ודוקטור נאל עדיין בא לכאן כשהוא יכול, כדי לבדוק את הבאים. קלרה היא לא מתחזה, יש לה ודאי סיבות משלה, את יודעת כמוני כמה הם מוזרים". היא מתרככת. "אני לא יכולה לומר לך יותר מזה, מישהו אחר טיפל במקרה שלה. אבל צריך יהיה לברר מה בדיוק הסיפור שלה, את מבינה, בשביל הניירות, תעודת הזהות וכל היתר, לדעת מה בדיוק מגיע לה". אני מבטיחה.

אלבן יבוא מחר, קלרה לא רוצה לעשות דבר.

אני מצטרפת לקלרה. היא לא זזה ממקומה, המזוודה האדומה הזעירה ומעיל-הכלב לרגליה. אני אומרת, "אני מצטערת קלרה, אבל היה צריך לעשות את זה. בואי ניקח מונית, ניסע הביתה, את מרגישה טוב? את רוצה שאני אקח משהו?"

היא: לא. כן אני בסדר. איפה הבית, את לא גרה באותו מקום.

אני: היית ברחוב רישה?

היא: כן. לא היה שם אף אחד. היו כל מיני דברים על החלונות.

אני: אני גרה עם אלבן וויקטואר בטרוקדרו, ויקטואר גדולה עכשיו, היא מקסימה, היא תמצא חן בעינייך, אני בטוחה.

אנחנו כבר בשדרה, היא צועדת במרץ לצידי, אין הרבה אנשים על המדרכה, סוליות נעליה משמיעות קולות צקצוק על החצץ. היא נעצרת בבת אחת. "לא אני לא רוֹטְזָה". באותו רגע בדיוק אני שומעת שוב את המבטא של קלרה - היא לא איבדה אותו אף פעם, לא בצרפתית ולא באנגלית - וגם את קצב דיבורה האיטי שלא זכרתי. כדי להרוויח זמן, ומפני שנדמה לי שמדובר בקשיי שפה, אני אומרת, "את רוצה שנדבר גרמנית?" היא אומרת, "לא, גם את זה, לעולם לא, ואני לא רוטזה לראות את הילדה". היא מניחה את מטענה האדום הזעיר ואת הכלב. היא מסרבת לזוז ומטלטלת במרץ את ראש הציפור שלה, וזה לא, לא, לא אני לא רוטזה לראות את הילדה הזאת.

צריך להחליט, קלרה מתמידה בסירובה. היא מפחידה אותי מפני שאין זו קלרה עוד. גם אני צריכה להתרגל. אני מציעה שניכנס לבית קפה ונשוחח, היא צריכה לשתות ולאכול משהו. צריכה, צריכה, צריכה. על כמה 'צריכה' יהיה עלי לעמוד מעתה!

אני בוחרת מקום מוצנע, מאחור, אני חוששת מן המבטים שיינעצו בקלרה, היא נראית כל כך מוזר.

מילים ראשונות של קלרה בבית הקפה.

קלרה: את רואה, חזרתי.

אני: עבר הרבה זמן. שלוש שנים.

היא: את רואה, חוזרים... מאז מארס אני מסתובבת. הייתי בקרקוב, בפרהא,* בלינץ, בברלין ובכל רחבי גרמניה, איפה שרק יכולתי, עשיתי סיור בבית שלי. האחרים מיהרו לחזור, אני לא. הם שבים לארצותיהם, אני עזבתי את ארצי, בפעם האחרונה. עכשיו אני כאן.

אני: כבר שבוע, אמרה לי הנערה מלוטסיה. למה, קלרה?

היא: לא ידעתי איפה את, רציתי לראות מחדש את פאריס לבד, צריך זמן. כל יום אחרי הצהריים הייתי נשארת במשך שעה באולם הכניסה, אחר כך הייתי עוזבת. היום, נשארה לי עוד חצי שעה...

אני: אגאת גרה ברחוב לאפאייט, ליד הדירה שלך. אגאת היתה יכו...

היא: לא.

אני: גם את אגאת את לא רוצה לראות?!

היא: לא.

אני: זה יהיה קשה כל זה...

היא: תגידי לה שיש לי עדיין את הסיכה שלה, תראי.

היא מראה לי סיכת ביטחון בצידו הפנימי של הבגד, מתחת לצווארון.

אני: במשך שלוש שנים?

היא: כן. היא שימשה לכול, תגידי לה, וגם משפט אחרון שלה, אני אגיד לך אותו אחר כך, דבר נפלא, תגידי לה, אבל אני לא רוצה לראות אותה.

אני: ומה נעשה עם ויקטואר, קלרה? היא ילדונת כל כך יפה ועליזה. את לא יכולה לתאר לעצמך כמה שהיא חמודה ומצחיקה, פטפטנית אמיתית, היא מקסימה, קלרה, היא מדברת מצוין, בלונדינית ומתולתלת כמו שאת היית...

היא: קוראים לה ויקטואר...

אני: כן, שיניתי את השם ורה, הצהרתי עליה תחת שמי עשרה ימים אחרי... בשמי החדש, בלאן, וגם אלבן הכיר בה ליתר ביטחון. ההורים של אלבן השאירו לנו את הדירה בטרוקדרו, שדרות אנרי-מרטן את יודעת, זה היה בטוח יותר. הם עברו לגור מחוץ לעיר.

היא: טוב, שיהיה ויקטואר... אני אמרתי 'קִי וִיוְרָה וֶרָה,* ושמה היה ורה... ואתם, ויקטואר... קי ויוְרה ויקטואר... טוב, שיהיה. אבל אני, אני מתה ולילדה הקטנה יש הורים. יש לה מזל. לא מסרבים למזל.

אני: את תבואי אלינו, קלרה? ויקטואר אצל אגאת. הערב אפשר להסתדר ככה.

היא: כן... אם הילדה לא שם, אני אבוא, אם לא, אחזור למלון. זה אפשרי וזה חסר חשיבות.

בזמן השיחה, המלצר ניגש לקחת את ההזמנה.

קלרה: אני רוצה קפה.

אני: בבקשה אדוני, ובשבילי אותו דבר.

אחרי הרבה מאמצים, אני מצליחה להשיג את אלבן בטלפון במחלקה.

אני מנסה לכתוב כאן את הסיפור בנחת, כדי להכניס מעט סדר במחשבותי, אבל זה לא קל מפני שבמציאות, התרוצצו במוחי באותם רגעים הרבה מחשבות בבת אחת. ויקטואר העסיקה חלק ניכר מהן, אבל גם ריינר היה נוכח כל הזמן. המצב היה כל כך רגיש שלא שאלתי את עצמי אפילו למה קלרה לא דואגת לריינר. זה היה צריך להיראות לי מוזר, חשבתי לעצמי, ריינר, ריינר כל הזמן היה ברקע, ולא אמרתי דבר גם אני. רק עכשיו אני קולטת עד כמה כל זה היה לא נורמלי, אבל הכול היה לא נורמלי.

הייתי כל כך המומה שבאותה שיחה בבית הקפה לא יכולתי לחשוב אפילו על הפליאה, על השאלות או על היעדר השאלות שלי. זה היה כמו עם המבטא של קלרה, ששמעתי אותו בבירור רק לאחר כמה וכמה חילופי דברים, ככה, פתאום.

בנוסף לכך, עכשיו אני מבינה, בחנתי את קלרה. או ליתר דיוק, רשמתי במוחי את דמותה. זה היה יכול להיות נער בן שש-עשרה, אישה בת ארבעים והשד יודע מה עוד, מישהו שלא ניתן לתפוש את מיקומו בזמן, כך שלמעשה אפשר לומר שהוא טומן בחובו את כל קשת הזמנים והצורות, כולל הסתמי.

גירסה להדפסה