 |
|
בבל , , 24/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
מי שאוהב אינו ישן
מתוך רוברט שניידר אח לשינה זהו סיפורו של המוסיקאי יוהאנס אליאס אלדר, שבגיל עשרים ושתים שם קץ לחייו, לאחר שהחליט לא לישון עוד. כי אהבה כילתה את ליבו. אהבה אילמת, ועל כן אומללה, לבת-דודו אלסבת. מאז לא רצה עוד לנוח, ולו גם לרגע, עד אשר יתגלה לו סוד אהבתו הבלתי אפשרית. הוא היה משוכנע עד לסופו המוזר, כי השינה היא בזבזו זמן, כלומר חטא, אשר, בבוא היום, יילקח בחשבון כשיידון לאש הגיהנום. כי שינה היא מוות. על כל פנים. לא חיים של ממש. ולא לחינם משווה האמרה העתיקה את השינה והמוות לשני אחים. איך יכול איש טהור לב, כך חשב, לטעון, שהוא אוהב את אשתו במשך כל חייו, כשלמעשה הוא אוהב אותה רק במשך היום, וגם אז, אולי, רק בעת שהוא ממש חושב עליה. אם כך, אין הוא דובר אמת, כי שישן, אינו אוהב. כך חשב יוהאנס אליאס אלדר, ומיתתו המרשימה היתה הקורבן האחרון שהקריב על מזבח אהובתו. על עולמו של אדם זה ועל מהלך סבלו רוצים אנו לספר להלן. הפרק האחרון בשנת 1912 מת קוסמאס אלדר, אחרון תושבי אשברג, כפר הררי נידח במרכז פורארלברג. הוא גווע ברעב בחוותו המוזנחת. וכשמת לא ידעו אפילו זקני גוצברג , העיירה הקרובה, ששם למעלה עדיין חי מישהו. גם הטבע החליט אז סופית להשכיח את הכפר מזיכרון אדם. הוא כמו המתין ביראת כבוד למותו העלוב של אחרון מתנגדיו, ואז בבת אחת, סתם לעולמים את הגולל על אותה כברת אדמה. הוא שב עתה והחזיר לעצמו את מה שגזל ממנו האדם שנים קודם לכן. את הדרך היחידה לכפר ואת השבילים לחוות השונות הוא עטף בסבך קוצים. את שרידי הישוב המפוחם כיסה ברקב , ועל גדרות האבן העלה אזוב. לאחר מותו של אותו ישיש עיקש התפרש הטבע בשלל צבעיו וגחמותיו על פני מדרונות ההרים התלולים, שבמורדיהם נהגו הגרזנים להשחית בעקשנות כל עץ רענן. גם עץ המילה האהוב עליו שוב צמח והתרבה והתחזק. שלוש שריפות השתוללו בכפר תוך מאה אחת. אחרי הבעירה השלישית, שהבזקיה הליליים לא חדלו מלעורר הדי השתאות בקרב תושבי אזור אפנצל כולו, הבינו גם בני לאמפארטר וגם בני אלדר, שתי המשפחות היחידות באשברג, שאלוהים מעולם לא רצה בנוכחותו של רצה בנוכחותו של האדם באותו מקום. בליל הבעירה האחרונה, בחמישה בספטמבר 1892, נשרפו שנים עשר איש במיטותיהם. ברפתות נספו ארבעים ושמונה ראשי בקר. כל אותו יום השתוללה רוח תופת דרומית-מערבית בין קורות הבתים והמתה ונאקה ביערות. ואמר מי שאמר לאחר מכן, שמישהו ידע מראש על האסון הממשמש ובא, ופתח בצחוק רב קולי. בליל הבעירה השלישית לא העז איש באשברג להדליק אש בתנור. גם לא נר לתפילה. כל אחד ידע - אפיל הילדים, למשמע סיפורי האימים ולמראה האימים למראה העיניים המבוהלות של הזקנים - מה עלולה לעולל אש גלויה בזמן שנושבת רוח דרומית מערבית. אחד מבני לאמפרטר, שחווה את השריפה השניה וגם זכר במעורפל את השריפה הראשונה, עבר ממש באותו לילה מחצר לחצר, ואסר על כל אחד ואחד, לעתים בכוח, להדליק אור. הוא חמק ממקום למקום, מחדר לחדר, מעליית גג לעליית גג, הביט ולא גילה אפילו ניצוץ זעיר. הוא רחרח בארובות ולא חש אפילו בריח של עשן קר. בשעה שתיים נשכב על מזרן הקש שלו ונרדם בשלווה. בערך בשלוש נשרפו הכפר כולו וגם היער שסביבו בפחות משעה. הרוח הדהירה את האש הצווחת מכנסיית וולפאנג הקדוש אל מעלה ההר, אל פאתי היער, ועד לפסגות הערים. בליל השריפה נמלטו פליטי האסון, כשהם זועקים, מקללים ובוכים מתוך זעם ומתוך ייאוש, באפיק נחל האמר, במורד המוביל אל עמק הריינוס, שם הם גוועו אט אט ברעב או שהשתעבדו ועיבדו, חסרי כל, את אדמתם של אחרים עד סוף חייהם.. קוסמאס אלדר נחשב למת, כמו שנים עשר האחרים, ובגוצברג הקרובה נאמרה תפילת אשכבה לעילוי שמו. הוא נותר בודד בחווה המפוחמת שלו . הוא ישן בין הקירות הלחים של מרתף ביתו, מכיוון שנהג לנהל וויכוחים עם ביתו שהיתה קבורה שם. בתו של קוסמאס היתה מבצעת הפלות, והכומר של גוצבורג לא יכול היה יכול לערוך לה טקס קבורה נוצרי. עתה, כשראה קוסמאס אלדר מה אלוהים עולל, הוא החליט להישאר בחווה שלו ולהמתין ליום הדין . עשרים שנה התגורר בין החורבות ונמנע מכל מאמץ, ולו הקל ביותר, לשקם את החווה. הוא עזב את המקום רק כאשר דרבן אותו הרעב אל מעמקי היערות הרעננים. לבסוף אכן גווע ברעב. לא בגלל מחסור במזון, הוא ידע לבשל אלא מתוך התרסה ועייפות. כך הפגין האחרון בבני אלדר, וגם האחרון בתושבי אשברג, פעם נוספת את אותה עיקשות עד הסוף המר, אשר אפיינה את כל תושבי הכפר זה מאות שנים ואשר הביאה, בסופו של דבר להיעלמותו מעל פני האדמה. |
|
מיהו שימו? אלמוני רב- כישרון או סופר נודע המסתיר את זהותו? הרומן הזה, התמים והמתוחכם גם יחד, ראה אור בצרפת ובמשך זמן רב לא באה החידה על פתרונה. הוא מתואר בביקורת הצרפתית כ"פרח שצמח על הבטון של פרברי העוני". >>> מפגש מיוחד בין בלש משטרתי המרותק למיטתו עקב מחלה חשוכת מרפא, לבין אחות המטפלת בו.המפגש מתעלה מעל המציאות הקודרת ונושא את השניים אל עבר מחוזות קסומים ודמיוניים, הנשלטים ע"י אהבה ופיוט. >>> באמצע דברי ההספד בהלוויה המשעממת וקורעת הלב של אמי, התחלתי לחשוב על ביטול החתונה. העשרים ואחד באוגוסט לא נראה לי תאריך מתאים, ג'ון ווסקוט לא נראה לי האדם המתאים להתחתן אתו, והיה לי קשה לראות את עצמי בשמלת המשי הלבנה שמרת ווסקוט הציעה לי. >>> קטע מספרו גידי רשף ו נורת שראה אור בהוצאת בבל 2001 >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
