מכונת קריאה

בבל , , 24/5/2012

פרק 1

מתוך ויקטור פלווין אומון רע

לגיבורי הקוסמוס הסובייטי

1
"אומון" - שם לא בדיוק נפוץ ואולי לא הכי מוצלח שיש. כך קרא לי אבי, ששירת כל חייו במשטרה ורצה שגם ממני ייצא שוטר".
- אומקה, תחשוב, - היה אומר לי לעיתים קרובות אחרי ששתה, - אתה מתגייס למשטרה עם כזה שם... ואחרי זה אתה עוד מצטרף למפלגה...
גם אם נאלץ לעיתים לירות באנשים, אבי לא היה אדם רע-לב - עליז היה מטיבעו ותמיד נענה ברצון. אותי אהב מאוד וקיווה שלפחות אני אזכה להשיג מה שלא השיג הוא בחייו-שלו. ומה ששאף אליו היה זה: לקבל חלקת אדמה בקירבת מוסקבה ולהתחיל לגדל שם סלק ומלפפונים - לא כדי למכור בשוק או לאכול בעצמו, למרות שגם כל זה, אלא כדי לבטוש, עירום עד מותניו, את האדמה במעדר, להתבונן כיצד מתנועעות להן תולעים אדומות וצורות חיים תת-קרקעיות אחרות, כדי להוביל על-פני כל הפרבר הכפרי מריצות עם דומן ולעצור להתבדח ליד פשפשי גדרות זרים. משהבין ששום דבר מזה לא יצא לו כבר, החל לקוות שלפחות אחד מן האחים קריוומאזוב יזכה לחיות חיים מאושרים (אחי הבכור אוויר, שאבי רצה לעשות ממנו דיפלומט, נפטר מדלקת קרום המוח בכיתה ד', וזכור לי רק זה, שעל המצח הייתה לו נקודת-חן גדולה ומוארכת).
תוכניות האב לגביי לא עוררו בי אמון מיוחד - אחרי הכל, בעצמו היה חבר מפלגה, וגם שם היה לו - לא רע בכלל - מאטוויי, אך כל מה שזיכה אותו בו השירות היו קיצבה מיסכנה ושיכרות גלמודה לעת זיקנה.
את אמא אני זוכר בקושי. נותר לי רק זכרון אחד - איך אבא השיכור במדים מנסה לשלוף מהנרתיק את האקדח, והיא, פרועת-שיער וכולה מוצפת-דמעות, תופשת אותו בידיים וצורחת:
- מאטוויי, תזכור מי אתה!
היא מתה כשהייתי ממש קטן וגדלתי אצל הדודה, ואת אבי ביקרתי בסופי-שבוע ובחגים. לרוב היה נפוח וסמוק, עם אות-הצטיינות שהתגאה בו מאוד תלוי לו עקום על מעיל פיג'מה מוכתמת בשמן. ריח רע עמד בחדרו ועל הקיר תלוי היה העתק הפרסקו "בריאת העולם" של מיכלאנג'לו, ובו מעל לאדם השרוע פרקדן מרחף לו אלהים עבדקן השולח כפה לקראת היד האנושית הדקה. אותה תמונה השפיעה על נפשו של אבי באופן מוזר למדי ונראה שהזכירה לו משהו מן העבר. בחדר הזה הייתי יושב לרוב על הריצפה, משחק במסילת-ברזל קטנה, והוא נחר על הספה הפתוחה. לעיתים היה מתעורר, מצמצם עלי עיניים זמן-מה ואז רכן מהספה, נתמך בריצפה, והושיט לי כף-יד ורידית גדולה שהיה עלי ללחוץ.
- השם משפחה שלך - מה? - היה שואל.
- קריוומאזוב, - הייתי עונה, מזייף חיוך חיישני, והוא היה מלטף את ראשי ומאכיל אותי ממתקים; כל זה היה יוצא לו באופן מכני כל-כך שאפילו לא חשתי גועל.
על הדודה אין לי לומר כמעט כלום - שוות-נפש היתה כלפי ודאגה שזמן רב ככל האפשר אעביר בכל מיני מחנות-נוער של הפיונרים וחוגי-יום-לימודים-ארוך - אגב, את יופיו מעורר-ההשתאות של הצירוף הלשוני האחרון אני רואה רק עכשיו.
מילדותי אני זוכר רק מה שקשור, לצורך העניין, בחלום על השמים. מובן, לא בזה החלו חיי - כבר קודם היה חדר ארוך, שטוף-אור, מלא ילדים אחרים וקוביות פלסטיק גדולות, מפוזרות בערבוביה על הרצפה; היו מדרגות עוטות-כפור על הגבעה המיוערת, שעליהן טופפתי בחיפזון מעלה; היו כל מיני חצוצרנים בחצר, צעירים וסדוקים, עשויים גבס צבוע ועוד הרבה בנוסף. אך ספק אם אפשר לומר שראיתי כל זאת: מוקדם בילדות (ואולי גם אחרי המוות) האדם הולך לו ישר בכל הכיוונים, על-כן ניתן להניח שעדיין איננו קיים; האישיות מתעוררת מאוחר יותר, כאשר מופיעה התקשרות לאיזשהו יעד מסויים.
גרתי לא הרחק מקולנוע "קוסמוס". על אזור מגורינו משל טיל מתכת שניצב על עמוד הולך-וצר של עשן עשוי טיטניום כמין שברייה עצומה, נעוצה באדמה. מוזר, אבל כאישיות התחלתי לא מאותו טיל, אלא ממטוס עץ במגרש המשחקים הסמוך לביתי. זה לא היה בדיוק מטוס, אלא יותר ביתן בעל שני חלונות קטנים, שבזמן השיפוץ הצמידו לו כנפיים וזנב עשויים קרשים מגדר שפורקה, צבעו הכל בירוק וקישטו בכמה כוכבים אדמוניים גדולים. בפנים היה מקום לשניים-שלושה אנשים, והייתה עוד עליית-גג לא-גדולה עם אשנבון משולש שצפה על חומת לשכת הגיוס - על-פי הסכם שבשתיקה, אותה עליית-גג נחשבה בשכונה כתא-הטייס, ואם יורט המטוס, כי אז ראשונים קפצו אלו שישבו בבטנו, ורק אחר-כך, כאשר האדמה כבר שעטה בשאגה אל החלונות, יכל הטייס להמשיך בעקבות השאר - כמובן, אם הספיק. אני שאפתי תמיד להיות הטייס ואף פיתחתי יכולת לראות שמיים עם עננים ואת האדמה השטה למטה במקום חומת הלבנים של לשכת הגיוס, שמחלונותיה השקיפו כהרגלם סגלים שעירים וקקטוסים מאובקים.
אהבתי מאוד סרטים על טייסים; והנה, לאחד הסרטים ההם קשורה החוויה הגדולה של ילדותי. פעם, בערב דצמבר קוסמי-שחור, הדלקתי את הטלוויזיה של הדודה וראיתי על המסך מטוס שכנפיו מיטלטלות, עם אס פיק וצלב על המרכב. רכנתי קרוב יותר אל המסך ומיד התהווה עליו הפנס המוגדל של תא-הטייס: מעבר לזגוגית העבה התחייכו להן פנים לא-אנושיות במשקפיים כשל מחליקי שלג וקסדה בעלת אוזניות מבריקות, עשויות עץ הבנה. הטייס הניף כף-יד בכפפה שחורה ונופף אלי. אחר הופיע על המסך מרכב של מטוס אחר, מצולם מבפנים: מאחורי זוג גלגלי-הגה זהים ישבו שני טייסים במעילי פרווה קצרים ועקבו בתשומת-לב מבעד לזכוכית-מחוסמת, מחושקת בפסי פלדה, אחר תמרוניו של מטוס-הקרב האויב, אשר טס ממש בסמוך.
- "-מאה ותשע", - אמר טייס אחד לאחר. - הולכים להוריד אותנו.
האחר, בעל פנים יפות ושתויות, הנהן בראשו.
- אני לא נוטר לך טינה, - אמר, ממשיך מן הסתם שיחה שנקטעה, - אבל תזכור: שהעניין הזה בינך לוואריה יהיה לכל החיים... עד הקבר!
כאן פסקתי לקלוט את ההתרחשויות שעל המסך - מחשבה אחת הממה אותי, אפילו לא מחשבה, אולי רק הצל של המחשבה, שחדר חלושות להכרתי (כאילו היא-עצמה שטה לה אי-שם בקרבת ראשי ורק התחככה בו בשוליה): שאם זה-עתה, בעודי צופה במסך, כמו השקפתי על העולם מתוך תא-הטייס שבו ישבו שני הטייסים במעילי הפרווה, כי אז דבר לא ימנע בעדי מלמצוא את עצמי שם או בכל תא-טייס שלא יהיה, ובלי שום טלוויזיה, היות והטיסה משתייכת למכלול התחושות, ואת עיקרי התחושות למדתי הרי לחקות כבר מזמן, בעודי יושב בעליית-הגג של הביקתה אדומת-הכוכבים והמכונפת, מתבונן בתחליף השמים של לשכת הגיוס ונוהם בשקט בפי.
אותה הבנה מעורפלת זעזעה אותי כל-כך, עד כי בשארית הסרט צפיתי כבר בלי תשומת-לב ממש, קולט את המציאות הטלוויזיונית רק בעת שהופיעו על המסך מסלולים מתאבכים בעשן או טור מטוסי אויב מזנקים לעברי מן הקרקע. "סימן," חשבתי לי, "שאפשר להתבונן מתוך עצמך כמתוך מטוס, ולגמרי לא משנה מהיכן מתבוננים - משנה מה רואים תוך כדי זה..." מאז, בשיטוטי לאורך איזה רחוב חורפי, לרוב הייתי מתאר לעצמי שאני טס על-פני שדה מושלג; בפנייה הייתי מרכין את ראשי והעולם היה נוטה בצייתנות ימינה או שמאלה.
והנה למרות הכל, אותו אדם, שבמלוא הוודאות מסוגל הייתי לכנותו אני-עצמי, התרכב מאוחר יותר ובהדרגה. את נצנוצה הראשון של אישיותי האמיתית אני מייחס לרגע שבו הבנתי כי מלבד מעטה התכלת הדק של השמים אפשר עוד לשאוף גם אל השחור חסר-התחתית של הקוסמוס. וזה אירע באותו חורף עצמו, בערב, כשהייתי מטייל ב"תערוכת הישגי אמנות העם". הלכתי לאורך שדרה מושלגת, שוממה ואפלה; לפתע נישא והגיע משמאל זמזום, בדומה לצלצולו של טלפון עצום. ואז סבתי לאחור וראיתי אותו.
נשען בגבו ויישוב בתוך הריק כבתוך כורסא, הוא שט לאיטו קדימה, ובעקבותיו ולאט כמותו התמתחו זרנוקים בחלל. הזכוכית בקסדה שלו היתה שחורה ורק זוהר משולש דלק עליה, אבל ידעתי שהוא רואה אותי. יתכן ומשך מאות-בשנים כבר היה מת. ידיו היו פשוטות בהחלטיות אל הכוכבים, ואילו הרגליים לא נזקקו לשום משען במידה כזו, שהבנתי אחת ולכל החיים כי את החירות הממשית יכול להעניק לו, לאדם, רק היעדר כוח-המשיכה - זאת, דרך אגב, הסיבה מדוע כל חיי הטילו עלי כזה שעמום קולות שדרני הרדיו מן המערב ויצירותיהם של כל מיני סולז'ניצינים; בנשמתי, כמובן שחשתי תיעוב למדינה שתביעותיה העילגות, ועם זאת האימתניות, היו מאלצות כל קבוצת אנשים, גם כזו המתהווה למשך שניות ספורות בלבד, לחקות בטרחנות את השפל ביותר מבין חבריה - אולם, עם שהבנתי כי השלום והחירות אינם בני-השגה עלי-אדמות, הפניתי את רוחי אל-על וכל אשר דרשה הדרך שבחרתי לי כבר לא עמד בשום סתירה עם מצפוני, כי המצפון קרא לי אל הקוסמוס והתעניין מעט מאוד במתרחש על הארץ.
מולי היה פשוט פסיפס מואר-זרקורים על כותל פאוויליון בתערוכה אשר תיאר קוסמונאוט בחלל הפתוח, אבל הוא אמר לי בין-רגע יותר מעשרות הספרים שקראתי עד אותו יום. התבוננתי בו זמן ארוך-ארוך ואז חשתי לפתע שמישהו מתבונן בי.
הבטתי סביבי ומאחורי עמד ילד בן גילי שנראה משונה למדי - הוא חבש קסדת עור בעלת אוזניות מבריקות, עשויות עץ הבנה, ועל צווארו השתלשלו משקפי צלילה מפלסטיק. הוא היה גבוה ממני בחצי ראש וקרוב לוודאי - שגם מבוגר במקצת; בעודו נכנס לתחום הזרקורים, הניף כף-יד בכפפה שחורה, פישק את שפתיו בחיוך צונן, ולרגע חלף לנגד עיניי תא-הטייס של מטוס-הקרב ההוא, עם אס הפיק.
קראו לו מיטיוק. התברר שאנחנו גרים ממש קרוב, למרות שאנחנו הולכים לבתי-ספר שונים. מיטיוק הטיל ספק בדברים רבים, אך דבר אחד ידע לאשורו. הוא ידע שתחילה יהיה טייס ואחרי זה יטוס לירח.

מרווין פיק טיטוס גרואן

ברוכים הבאים לעולם האפל והגרוטסקי של טירת גורמנגסט.
גורמנגסט קפאה על שמריה לפני עידנים. זהו עולם של אבן המתנהל על פי מערכת נוקשה ומסובכת של טקסים, חוקים ומנהגים, שמתוארים בספרים עתיקים ושמקורם אבד אי שם בעבר הרחוק. >>>

ז'אן דוטור ראש של כלב

אדמונד דה-שאיו הוא ילד מקסים, אך לרוע מזלו נולד עם ראש של כלב ספאנייל. המשא הכבד הזה מענה את נפש האדם שלו ומקשה עליו להשתלב בחברה. שבע תלאות הוא מתבצר בבדידותו עד לרגע שהוא פוגש באהבתה של בת 25. >>>

בוריס מיכאילוב בוריס מיכאילוב, מתוך הספר

- ציריך-ברלין-ניו יורק 1999 .מתוך הספר >>>

תמיר שר ריבועים שחורים

מאמרה של ורד מימון על טרנספומציה אפשרית של חללי מעבר. מתוך קטלוג התערוכה "פתחים" של תמיר שר במוזיאון הרצליה לאמנות. >>>

גירסה להדפסה