מכונת קריאה - ההתחלה

בבל , , 24/5/2012

ההתחלה

מתוך אליזבת מקראקן ביתו של הענק

אני לא אוהבת את המין האנושי.
אנשים חושבים שהם מעניינים. זאת הטעות הראשונה שלהם. כל פנסיונר שאתה פוגש מעוניין לצייד אותך בסיפור חייו.
דוגמה: לפני שלושים וחמש שנה נכנסה לספרייה אשה. היא בדיוק שמעה על תיעוד-היסטורי -קולי ורצתה לרקוח לעצמה הקלטה שכזו.
"יש לנו כאן בסביבה כל כך הרבה זקנים נהדרים," אמרה. "יש להם כאלה סיפורים נהדרים. נוכל להקליט אותם, אחר כך אפשר לתמלל אותם - את לא חושבת שזה יהיה תיעוד נהדר של האזור? אבא שלי, למשל, נמצא בבית אבות-"
אבא שלה. בטח. היא לא התעניינה בעבר, אלא בעבר שלה.
"אם הייתי רוצה להאזין לפטפוטי זקנים," אמרתי לה, "הייתי נוסעת ברחבי המדינה באוטובוס גרייהאונד. דברים כאלה מתחילים לשעמם די מהר."
האשה הביטה בי באותו חיוך שהיה נסוך על פניה במשך כל השיחה. היא צחקקה ,מגששת.
"אבל מיס קורט," היא אמרה. "לא באמת התכוונת לזה."
"התכוונתי ועודני מתכוונת," עניתי . המוניטין שלי, כבר לפני שלושים וחמש שנה נהרסו לבלי תקנה . "אני באמת לא מבינה בשביל מה זה טוב, ואת?"
חשבתי שאם לזקנים האלה יש איזה מידע חיוני, שיכתבו אותו בעצמם. סיפור חיים יכול להיות חומר טוב לשיחה , אבל ממש גרוע כהיסטוריה.
ובכל זאת, הנה אתה שם בבית אבות, בודד ומשועמם כשיום אחד משהו שונה קורה. במקום כנופיית תלמידים שבאים לצווח עליך מזמורי חג-מולד מופיע לו צעיר רציני עם טייפ ומגלה עניין בשיטפון מלפני שישים שנה , איך נראה רחוב מיין או איזו שטות דומה. וזה כשכל האנשים האחרים במוסד כבר משועממים עד מוות מלשמוע את הסיפורים שלך כי - טוב, בוא נהיה כנים - הסיפורים שלך ממש ספורים.
ואז פתאום מיקרופון תקוע לך בפרצוף. בום! ככה פתאום, וזהו , אתה כבר לא בן-שיחה משמים, אתה אוצר טבע.
אז, בתקופה ההיא ,חשבתי, אם אתה מסתובב בשטח , מנסה להציל כל עובדה, כל גלגול של ביטוי, אתה כבר לעולם לא תפסיק , לנצח תצותת, עד שהאצבעות שלך יכאבו מרוב לחיצה על כפתוריו השחורים של הטייפ שלך, עד שהסוללות ינפחו את נשמתן וסרט ההקלטה יגיע אל סופו וידומם את המכונה, עד כאן, ועדיין לא נגעת באפס קצן של שיחות החולין של העולם. תמיד תמצא אנשים בחוץ, מדברים בלעדיך. הם מתגודדים בפתחי חנויות, נתקלים אחד בשני במסעדות, ומדברים. הם נקהלים במסיבות או בזוגות סביב שולחן האוכל. הם מארגנים את עצמם לפי מקצוע (מלצריות, למשל) או לפי מראה חיצוני או לפי תחביב או בן-לוויה (במקרה של בעלי כלבים או אנשים נשואים), לפי העדפה מינית או משקל או מצב חברתי, והם מדברים.
רק תארו לעצמכם כמה יש לאסוף: כל חילופי דברים בין לקוח ומוכר במכולת, טלפונים שגויים, דיבור תינוקי נוראי אל גור כלבים ברחוב, מה שאנשים צועקים על הרדיו שלהם, הקול שמשמיע נער מתבגר מתחת לחלון שלי כשהוא קולט את הכדורסל עם שתי ידיים ובבטן, כל הו אלי, שנאמר בכנסיה או במיטה או בעמידה או תוך קימה מכיסא. תודה רבה, שים לב, לבריאות, מי ילד טוב, מותק, כמה זה עולה? אני אוהב את השמלה שלך.
"אנתולוגיה של השיחה המצויה". אני כבר יכולה לומר שהיא תהיה לא שלמה. בעבודות עיוניות, כמו בחטא, השמטה חמורה ממש כמו התנהגות לא נאותה במזיד. כל המלים האלה הולכות סחור-סחור ומובילות לשום מקום; הכוונות הכי טובות שלך לא יצילו אותן. בכל מקרה אין טעם להיות אוגר פטפוטים. הכי טוב לדבוק בהיסטוריה המתועדת.
טוב ברור כשמש שגם אני אשמה לא פחות מכל אחד אחר, והספר הזה הוא הראיה. אני עוד יותר גרועה; אני יודעת את כל הפרטים שלי בעל-פה, אין צורך בראיונות. בינתיים אף אחד עוד לא שאל אותי אף שאלה, אבל אני לא אשתוק.
פגי קורט משוגעת. כל אחד יגיד לך את זה. הגברת ההיא שרצתה להקליט את זקני העיר, הילדים שבאו לספרייה, חברותי לעבודה, כל אחד ואחד בעיר הזאת. האדם היחיד שאי פעם חשב שאני לא משוגעת, כבר מת; הוא הנושא של זיכרונות אלו.
תרשו לי להפסיק כאן. ההיסטוריה כרונולוגית מטבעה, לפחות ההיסטוריה הזאת. יש נשים שנעשות ספרניות משום שהן אוהבות סדר; אני כזאת. סידורי, יסודי, אלפביתי, אלפא-מטרי, גיאוגרפי, לפי נושא, לפי צבע, לפי צורה, לפי גודל. משהו הגיוני שאנשים - יש לקוות - לא יוכלו לקלקל, למרות שהם כן קלקלו.
זה לא הסיפור שלי.
תרשו לי להתחיל מהתחלה.

אני לא אוהבת את המין האנושי, אבל הוא היה שונה.
כילד הוא היה ג'ינג'י.
לא תשמעו את זה מהרבה אנשים . לרוב האנשים לא אכפת. אבל היה לו שיער בלונדיני תותי. אם היה נמצא יותר זמן בשמש, הוא היה נעשה זהוב.
הוא בא לספרייה שלי בפעם הראשונה בסתיו של 1950, כשהיה בן אחת עשרה. איזו מורה מבית-הספר היסודי הצעידה אותם פנימה; אני הייתי מאחורי הדלפק מסדרת את הספרות היפה. ברגע הראשון חשבתי שהוא עוד מורה, הוא היה כל כך הרבה יותר גבוה מכל השאר, גבוה אפילו כאדם מבוגר. אחר כך הבחנתי במכנסי החאקי ובנעלי העור הלבנות, והבנתי שהוא הילד הגבוה מדי, ששמעתי עליו. אחרי שהבנתי את זה, יכולתי להבין את טעותי; אף על פי שבסופו של דבר הוא עתיד להצמיח עצמות לחיים זקן, בשלב זה פניו היו חיוורות וילדותיות למדי. הוא לא היה אז האיש הכי גבוה בעולם, רק ילד גבוה במיוחד. הרופאים עדיין לא המליצו על משקפיים, והוא , בהביטו בחפצים מרוחקים , צמצם עיניים במבט הרואי, כאילו היו ארצות חדשות המחכות לגילוין.
"זאת מיס קורט," אמרה המורה והחוותה לעברי. "שאלו אותה כל שתחפצו לשאול. תפקידה לעזור לכם. זה מה שספרניות עושות."
היא הראתה להם את תיבת עץ האלון המאובקת של הכרטסת, את מדפי הספרים המאובקים, את דלפק ההשאלה שלקח לי שעות לנקות. בקיצור, היא הפחידה אותם.
"ספרות יפה בקומה שלישית," אמרה. "ביוגרפיות בקומה שנייה." זיהיתי אותה; היא קראה ג'ורג'ט הייר וביוגרפיות של בני מלוכה והחזירה ספרים כל כך ספוגים עשן סיגריות שדמיינתי אותה נושפת על כל דף ודף בנפרד. התחשק לי לעמוד ליד היציאה , ללחוש לכל אוזן בת אחת עשרה, רק בוא שוב, טוב . בוא לבד ונשכח מכל מה שהיה.
משנסתיים הביקור , הילד הגבוה ניגש אלי. הוא נראה שקדן, הגם ששקדן היא לעתים קרובות מדי המלה שאנחנו נותנים לאנשים מוזרים ושקטים.
"אני רוצה ספר," הוא אמר, "על איך להיות קוסם."
"איזה מין קוסם?" אמרתי. "כמו מרלין?" לא מזמן אחת המורות הקריאה להם מ"החרב והאבן", וכולם רצו עוד סיפורים.
"לא," אמר. הוא הניח את ידיו על דלפק ההשאלה. ציפורניו היו נקיות יותר מציפורניהם של בני אחת-עשרה אופייניים; אמא שלו אז עוד הייתה בחיים. "רק להטוטים," אמר. "אני רוצה לעשות שדברים כאילו ייעלמו. חיפשתי בקטלוג הכרטיסים תחת קסמים, אבל לא מצאתי כלום."
"נסה להטים," אמרתי לו.
מצאנו רק ספר אחד, גדול מאוד ודקיק, שנקרא "קסמים לילדים וילדות". הוא לקח אותו אל שולחן באולם הקדמי. הוא לא היה מגושם, כמו שהייתם מצפים, אלא נורא נורא עדין. ידיו היו גדולות, בלי שום פרופורציה אפילו לגופו הגדול, והוא היה צריך להשתמש בהן בעדינות כדי לעשות כל דבר שהוא.
התבוננתי בגבו הצר בשעה שקרא בספר. אחרי שעה ניגשתי אליו.
"זה בערך מה שרצית?" שאלתי.
"כן," הוא אמר, לא מביט בי. הספר היה פתוח לפניו על השולחן, והוא הניע את ידיו באוויר לפי ההוראות, בלי אביזרים. אצבעותיו , לאטן אחזו בלא-כלום, כאילו כבר העלים עשרות דברים, שפנים וקלפים וכדורי גומי וזרים של פרחי נייר, והוא עשה את זה באופן כה מזהיר, שאפילו הוא לא היה יכול להשיבם.

אולי אני מוסיפה דברים. זה היה לפני שנים, וכמעט כל יום אני מדמיינת את השעות והפגישות שלי עם ג'יימס קרלסון סווט. אני ספרנית, מה שלא תגידו - אני לא אפסיק לרשום הערות, לערוך, לעדכן. אני רוצה לחשוב ש - שבגלל שאני ספרנית - אני מייעצת עצות מהוקצעות ומדויקות בלי שיפוט, טוב ורע עומדים זה לצד זה על המדף. אבל הזכרונות שלי אינם ספרים. הלוואי שהיו. כי אז אולי מישהו היה שואל אחד מהם לזמן רב מדי ומחזיר אותו, קצת חבוט, מציע כסף תמורת סליחתי, וכל זיכרון היה חדש, אחרי היעדרותו הממושכת.
הזכרונות שלי הם לא ספרים. הם רק סיפורים שחזרתי עליהם בראש כל כך הרבה פעמים שעם כל יום שעובר כבר אין לי מושג מה זכור ומה מומצא. זה כמו שאתה משנן שיר, ולחלק אחד קטן ולא חשוב אתה ממציא מילים משלך. המשמעות אותה משמעות, המשקל זהה. כשאתה קורא את הגירסה המקורית, אתה לא מסוגל להכניס את זה לראש, שזאת הגירסה הנכונה ושלך לא.
מה שאני נותנת לכם זה את המהדורה של היום. מחר היא יכולה להשתנות.

גרתי אז, כמו היום, בברוסטרוויל, עיירה קטנה וחסרת ייחוד בקייפ קוד. ברוסטרוויל שוכנת במרכז לשון היבשה של הכף, מרוחקת משאר העולם מרחק גדול מכדי להיות נגישה, וקטן מכדי להיות נידחת ומושכת. באים אלינו תיירים שלא יודעים מה בדיוק הם באו לראות. עכשיו יש לנו מעט מאוד מה להראות להם: כמה מקומות שמוכרים ג'לי תוצרת בית, כמה בתי הארחה, רצועת חוף קטנה על שפת המפרץ. חוקי התכנון והבנייה שלנו משאירים אותנו מיושנים, אבל הוגנים.
פעם היה לנו יותר. היה לנו ג'יימס קרלסון סווט מהלך ברחובות. היו אנשים שבאו במיוחד לראות את ג'יימס; היו שבאו בגלל האוקיינוס ונתקלו בו, יותר מרשים מהאוקיינוס כי אף פילוסוף לא דיבר עליו בהשתאות, אף משורר לא השווה אותו לאלוהים או לגופו חסר המנוח של מאהב. יותר מזה, האוקיינוס לא מחלק חתימות. ג'יימס חילק חתימות, בנימוס, אחר כך היה שואל איך אתם נהנים מהטיול.
כולם הכירו אותו כ "הענק." טוב, איך עוד אפשר לקרוא לו? מבריק, אולי, ויפה תואר ומוכשר, אבל נידון להיות בעיקר אדיר-ממדים. צייר, קוסם חובב, כותב מכתבים כפייתי, ג'יימס קרלסון סווט בילה את חייו בישיבה, במכופף. במכופף, גם משום שכך גדל, כמו פרח; גם כדי שייראה קטן יחסית. מטר חמישים ושניים בגן הילדים; מטר שמונים ושמונה בגיל אחת-עשרה. באותו שבוע הוא הגיע לגיל שש-עשרה ולשני מטרים עשרים ושישה.
מדברים בעיירה על הצבת פסל לכבוד ג'יימס, אבל יש המון חילוקי דעות: למשל, באיזה גודל? גודל טבעי מציב אותו בערך בגובה פסלו של מייסד העיירה, שמידותיו גודל-טבעי-וחצי. יש כאלה שטוענים שזה ימשוך תיירים, שגם היום מצטלמים ליד המייסד. אחרים אומרים שתיירים יצלמו כל מה שנראה ישן. "מי זה מאחורי?" שואלת תיירת את בעלה המרוכז בכיוון המיקוד.
"צליינים", הוא עונה.
בשביל כמה אנשים , היסטוריה היא רק מה שאשתם נראית טוב כשהיא עומדת לפניו. מה שיצוק בארד או ממוסגר בגוני ספיה או מוצג בבובות שעווה ורהיטים תקופתיים. היא מתרחשת בבועות זכוכית מלאות מים ופתיתי שלג מפלסטיק; היא מוחתמת על עפרונות -מזכרת ומסוכמת בעיתונים בהדפסה מחודשת. ההיסטוריה היום מוטבעת בחפצי מזכרת. אם לא רכשת שקית קניות שמאזכרת משהו, אנשים לא יאמינו שהארוע באמת קרה.

ספרנית (כמו דיילת, רואה חשבון מוסמך, איש מכירות של רכב משומש) היא, לדעת אנשים, ,בעלת מקצוע מהזן שנמשכים לעסוק בו פגומי אישיות למיניהם. ספרניות אמורות להיות רווקות מרירות; נרגנות, בודדות. ומעל לכל קמצניות: אנחנו אוהבות את הכסף שלנו, את השתיקה שלנו.
אני לא אהבתי כסף: חילקתי הרבה יותר ממה שהירווחתי. לא השתקתי אנשים אלא אם צעקו. למרות שטכנית הייתי רווקה, הייתי מרירה רק כשאנשים עשו אותי כזאת. זה לא שאנשים מרירים נעשים ספרנים, זאת הספרנות שמסוגלת להפוך את האדם הכי נדיב למר נפש. משלמים לנו משכורת כדי שנהיה נדיבים, ואיש לא שם לב לנדיבות שלנו.
בתור ספרנית השתוקקתי שיכירו בי, אפילו לכך שקיומי יהיה מובן מאליו. ישבתי ליד הדלפק, עולה על גדותי ביקורות על ספרים, מידע, אזהרות, כל השכלתי הטובה, עצות. רציתי שאנשים יגשו אלי שוב ושוב בלי רחמים. אבל היו ימים שבהם אף אחד לא דיבר אתי, הם רק ניגשו אל המדפים, חטפו ספר ובאו לרשום אותו, הכי הרבה אמרו תודה, ולפעמים רק בבקשה, כשהקדמתי והודיתי להם. הלכתי ללמוד איך לעזור להם, אבל הם חשבו שאני רק פקידה שמחתימה את הספרים.
כל מה שצריך זה קורא קבוע שמבקש. ואחר כך מבקש שוב. פיסת נייר מכוסה ברשימות, שהעיפרון נמרח עליה: האיטרים (למשל, ג'יימס ) מורחים יותר. הקורא שאתה מתחיל לחבב יאמר, אני לא מאמין שהספר הזה ישנו. או אפילו יותר טוב מזה (תאמינו או לא), הספר הזה לא שלך,נכון - איך אני מקבל אותו?
כן.
כבר בגיל אחת-עשרה, שתים-עשרה, ג'יימס שאל אותי איך למצוא דברים בקטלוג. הוא סיפר לי על ספרים שהוא אוהב, ורצה ספרים דומים. הוא הכיר בי כמומחית. למרות התיאוריות הרווחות, אני מאמינה שאנשים מתאהבים לא בגלל מראה חיצוני או גורל, אלא בגלל ידע. או שהם משתאים ממשהו שהנאהב יודע, והם עצמם לא יודעים; או שהם מגלים ידע נדיר משותף; או שהם יכולים להעניק ידע למישהו שחסר אותו. האם איש לא מצא קסם בבורותו המוזרה של מישהו? שאלה רצינית: באיזה יום בשבוע חל השנה חג ההודיה? כיום, ספרנים אופנתיים, כאלה שרוצים להיות חשובים, אומרים, ידע הוא כוח. אבל אני יודעת. ידע הוא אהבה.
אנשים חושבים שספרניות הן לא רומנטיות, שהן חסרות דמיון. זה לא נכון. אנחנו אנשים שחלומותיהם שונים ומשתנים מאחד לשני . אפשר לשאול מטפס הרים מה הוא מרגיש כשהוא רואה הר; מאלף אריות - מה עובר לו בראש כשהוא פוגש אריה חדש; רופא שעומד מול גוף יפהפה שלא מתפקד. המחשבה על ספרייה מלאה ספרים, ספרים מלאי ידע, ממלאת אותי יראה ואהבה ואומץ ופליאה אינסופית. ידעתי שאהיה ספרנית כשלמדתי במכללה, וכסטודנטית שימשתי סייעת ליד דלפק ספרי העיון, מתבוננת באנשים הנחמדים האלה בעבודתם. "אני לא חושב שיש ספר כזה," היה מתחיל קורא לומר, ואז הספרנית הייתה נותנת לו אותו, את הספר הזה בדיוק.
לא רומנטית? הנה הפנטסיה של הספרנית.
קורא בא ואומר, תגידי לי משהו. היא מושיטה יד אל מעבר לדלפק ומושכת אותו אליה, מחבקת אותו חיבוק דובי במשך שנייה ומושיבה אותו בחיקה, מלטפת את מצחו, לוחשת עובדות באוזנו. האקלים בצ'אד טרופי בדרום, מדברי בצפון. מקור: ספר הנתונים של הסי.איי.איי, 1991. אתה אוהב אותי? האמריקאים צרכו 23.4 ליטרים של תה לנפש ב- 1989. מקור: השנתון הסטטיסטי של ארצות הברית. סינקדוכה היא מונח ספרותי שפירושו פרט שהוא כלל, כמו למשל, אנשי הכתר של אירופה. אני אוהבת אותך. אני יכולה למצוא לך מסמכים של הפרלמנט הבריטי, אני יכולה לאתר ספר שאתה כבר בקושי זוכר שקראת. אתה אוהב אותי עכשיו? הספר הזה נמצא ברשותנו, אנחנו מנויים על כתב העת הזה, סרטו הראשון של אלוויס פרסלי נקרא "אהביני ברכות ".
ואז היא שוב מגביהה את הקורא, לוקחת אותו אל הדלפק ומושיבה אותו כל כך בעדינות שהוא לא מרגיש, משום שמישהי אחרת מגיעה, והיא נראית, אוי, היא נראית חסרת מידע.

הוא נעשה קורא קבוע אחרי אותו ביקור ראשון של בית-הספר, שאל ארבעה ספרים בבת אחת, החזיר אותם, לקח עוד ארבעה. הרשיתי לו להאריך את תקופת ההשאלה של ספר הקסמים שוב ושוב, אף על פי שהכללים קבעו הארכה אחת בלבד. ספרניות מאבדות היגיון כשמדובר בקבועים, באנשים הטובים, בקוראים. בייחוד כשהם כמו ג'יימס; זה לא שהוא היה בודד או משועמם; הוא לא נגרר לספריה בידי הורה. לא היה לו את המבט המוזר ,המיואש הזה שמפתחים אי-אלו פוקדי- ספרייות, אפילו ילדים, המבט שאומר: זה המקום היחיד שבו אני עדיין רצוי. גם כשלא רצה עצה, הוא ניגש לדלפק עם דף רשימות מקומט, חמים מכף ידו, כף ידו אפורה מגרפיט. הוא החזיק אותו עד שאחזתי את סל הניירות בשוליו, סובבתי והגשתי לו; הנייר שלו נבלע בו ברשרוש.
ג'יימס היה ילד תמהוני, הסוג האהוב עלי ביותר. אף פעם לא ידעתי כמה מתמהונותו טמונה בגובהו. לפעמים הוא נראה צעיר באורח מוזר, מכיוון שהיה גבוה אבל לא נהג כמבוגר, ובכל זאת היה בו גם משהו בוגר. הוא אף פעם לא החזיר ספר בלי לומר שהוא מחזיר אותו בזמן. מפעם לפעם, כשאיחר להחזיר ספר, היה נסער, כמעט כועס; לא ידעתי אם הוא כועס עלי, משום שדרשתי להחזיר ספרים במועד מסוים, או על עצמו, משום שלא שם לב שהמועד עבר.
הוא ביקר בספרייה כשנה, עד שסוף סוף פגשתי את אמו. לא הכרתי אותה על פי מראה: היא היתה תופעה אכזוטית, עם שיער בלונדיני גלי גולש על גבה, כמו נערה, אף על פי שהיתה בת שלושים וחמש, מבוגרת ממני בעשר שנים. חצאית הכותנה הארוכה שלה הייתה מודפסת באיזו דוגמא מקושקשת של כתמים זהובים .
"הבן שלי צריך ספרים," אמרה.
"כן?" לא אהבתי אמהות שבאו בשביל הילדים שלהן; הן התערבו בעניינים לא להן. "איפה הוא?"
"בבית-חולים, בבוסטון," אמרה. אנפוף מדוכדך כיווץ את קולה. "הוא רוצה ספרים על היסטוריה."
"בן כמה הוא?"
"שתים-עשרה-חכם" אמרה. היא לא הישירה אלי מבט, והקישה בקצות אצבעותיה על קצה הדלפק.
"אממ... רוברט ה-ברוס? יש מישהו כזה?"
"כן," אמרתי. ג'יימס ואני דיברנו עליו. "זה בשביל ג'יימס? את גברת סווט?"
היא נשכה את שפתה. לא תיארתי לי את ג'יימס כבן של נשכנית-שפה. "את מכירה את ג'ים?" שאלה.
"כמובן."
"כמובן," היא חזרה אחרי ונאנחה.
"הוא בא לכאן כל שבוע. הוא בבית-חולים? משהו לא בסדר?"
"משהו לא בסדר?" אמרה. "טוב, לא שום דבר חדש. הוא הופנה לאנדוקרינולוג." היא ביטאה כל הברה של המלה האחרונה כמלה בפני עצמה. "אולי הם ינתחו "
"בשביל?"
"בשביל?" אמרה. "בשבילו. להאט אותו." היא הניפה את ידה מעל ראשה, כדי לציין גובה ניכר. "הם מודאגים."
"אני מצטערת."
"זה לא טוב בשבילו. זאת אומרת, לאף אחד לא טוב לגדול ככה."
"לא, בטח שלא."
הוא בטח ידע שהוא צפוי להתאשפז בבית-חולים , ואני נפגעתי שהוא לא הזכיר את זה.
"חשבתי גם על מארק טוויין," אמרה. "לקחת בשבילו לקרוא. 'תום סויר' או משהו."
"ספרות יפה," אמרתי. "קומה שלישית. קלמנס."
"קלמנס," היא חזרה אחרי. היא אהבה את טעמן של מילות אחרים בפיה.
" קלמנס," אמרתי. "מארק טוויין, סמואל קלמנס. ככה הוא מקוטלג אצלנו."
לפני שאמו של ג'יימס באה לספריה, לא חשבתי שיש לו איזו בעיה רפואית. הוא היה גבוה, בהחלט, אבל באופן גמלוני ומתוק כמו רבים מהגברים הצעירים הגבוהים. לעצמות שלו היו תכניות מרחיקות לכת, וכל היתר, קולו ועורו, התאמצו להדביק את הקצב. הוא התנגש בדברים והלך על צדי כפות רגליו, ושערו לא נשאר באותה צורה יותר מרבע שעה. הוא אפילו לא היה עדיין נער מתבגר; הוא לא נגמל מנמשי הילדות ולא מן ההתלהבויות.

הם לא ניתחו את ג'יימס באשפוז ההוא בבית-החולים. האבחנה: גבוה, מאוד. גובה מולד, כרוני. הוא יצא במצב גרוע משנכנס: אח שדחף אותו במסדרון החטיא את הפינה, והקרסול שלו נסדק.
הוא היה אז בן שתים-עשרה, ושני מטר.

ספרנית מחויבת בכללים אתיים רבים, שאף אחד חוץ ממנה לא מבין. למשל: בכרטסת הקוראים היה טופס ההרשמה לספריה של ג'יימס, עם כתובתו ומספר הטלפון שלו וחתימתה של אמו. אבל זה לא היה בסדר, כך הרגשתי, לחפש את כתובתו של הקורא מסיבות אישיות, וכוונתי לחטטנות הפשוטה שלי. קוראים שהם עבריינים צעירים, כן; שטר של עשרים דולר ששימש כסימניה בספר שהוחזר, בהחלט. אבל על פרטיות הקוראים שלנו אנחנו חייבות להגן, אפילו מפני עצמנו.
מהבחינה הזו שמרתי על טוהר מידות לזמן מה, אבל בסוף שלפתי את טופס ההרשמה. ראיתי שג'יימס היה בן שש כשקיבל את כרטיס הקורא שלו, לפני חמש שנים; אפילו לא ראיתי את ברוסטרוויל אז. הוא כתב את שמו באותיות מרובעות ומעוקמות - וודאי אחז בעיפרון בשתי ידיים. אבל זה היה טופס שילד מילא, ולכן עילג: הוא כתב את שם הרחוב, אבל לא את מספר הבית. אם אני הייתי עובדת אז רשלנות כזאת לא היתה אפשרית בשום פנים ואופן.
החלטתי שאני יכולה לצלצל אל אמו מטעם הספרייה, כל עוד אנהג כספרנית ולא כזר חטטן. הקרסול השבור בטח ישאיר אותו בבית לכמה וכמה שבועות. טלפנתי לגברת סווט והצעתי להביא לו ספרים.
"אני אבוא לקחת אותם," אמרה.
"זאת לא בעיה, והייתי רוצה לאחל לג'יימס שיבריא."
"לא," אמרה. "אל תטריחי את עצמך."
"הרגע אמרתי שזאת לא טרחה."
"תקשיבי, פגי," היא אמרה. הופתעתי שהיא יודעת את שמי הפרטי. היתה הפסקה ארוכה, כשאני נשמעתי לה והקשבתי. לבסוף אמרה, "אני לא יכולה לעשות הרבה למען ג'ים. אבל אני יכולה להביא לו ספרים וזה מה שאני מתכוונת לעשות ."
ברור שהשלמתי עם זה. הסכמתי אתה; היא יכלה לעשות למענו רק מעט. בכל יום שישי - היום הקבוע שלו - תהיתי אם ג'יימס יבוא. אבל במקומו הגיעה גברת סווט עם התיק הגדול שלה, ואני החתמתי את הספרים שלקחה בתאריך של שלושה שבועות מאותו יום. לרוב התעקשה לבחור ספרים בעצמה - היא היתה נחושה בדעתה שג'יימס יקרא כל מה שמארק טוויין כתב ,בעת החלמתו - אבל תמיד ביקשה לפחות המלצה אחת. תיארתי לי שאת הספרים שלי הוא קרא באמת, הבחירות שלי היו הכי קרובות למה שרצה. שלחתי את "עולמות מתנגשים" מאת עמנואל וליקובסקי; "מנוחתה של גברת משאם" מאת ט"ה וייט; "הירושימה". גברת סווט תמיד אמרה, "ועוד משהו כמו זה," מנפנפת בספר שאני עצמי בחרתי בשבוע שעבר.
"מה שלום ג'יימס?" שאלתי אותה.
"בסדר," אמרה. היא בחנה בעיון את הכריכות של שורת ספרים, כשראשה מוטה אל כתף קמורה כתמיכה.
"איך הקרסול?"
"מתקדם."
"עדיין לא הבריא?"
היא גירדה את סנטרה, ואחר כך קימטה את אחורי חצאיתה כמו בת חמש וגירדה את רגלה. "הוא עוד לא דורך עליו," אמרה. "אמברוז בירס. יש לכם איזה אמברוז בירס?"
חיפשתי את הכרטיס של ספר הקסמים; ג'יימס לא היה בספריה שלושה חודשים. קרסול מוכרח להתאחות במשך זמן כזה. אולי גברת סווט מרחיקה את ג'יימס מהספרייה, אוסרת עליו לבוא. זאת לא תהיה פעם ראשונה. אמהות מסוג מסוים נבהלות מכל האפשרויות שיש בספריה. לפני שנעשה מרותק לביתו ג'יימס חידש בנאמנות את "קסמים לילדים וילדות" מדי שלושה שבועות. אולי זה לא מצא חן בעיני אמא שלו - אולי חשבה שזריזות ידיים קרובה מדי למאגיה שחורה - ולכן איפסן אותו מתחת למזרן. אבל לא יכולתי להאשים את גברת סווט; אף על פי שהקרינה שבריריות, חשדתי שלא תישבר בחקירה הכי צולבת.
אני עצמי התערבתי בעניינים לא לי: החלטתי להפסיק את אספקת הספרים המעניינים לג'יימס. הוא היה אחד הקוראים החביבים עלי ביותר - כלומר, אחד האנשים החביבים עלי ביותר - ואפילו בשלב כה מוקדם של ידידותנו, לא יכולתי לשאת את המחשבה שלא אראה אותו שוב.
"זה נראה קשה," אמרה גברת סווט אחרי שבחנה את התרגום של "מלחמות" של יוליוס קיסר.
"באמת?" אמרתי. "חשבתי שהוא חכם לגילו."
"כמובן." היא תחבה את הספר מתחת לזרועה. "חצי ממנו בלטינית," מלמלה לעצמה.
אם יבקשו ממני אי-פעם ללמד שיעור שנקרא "היסטוריה: השעמום והעונש", יש לי רשימת קריאה מוכנה. בולוור-ליטון, השירים של אדגר גסט, רומנים זולים עם מוסר השכל שמלחמה היא דבר רע, אבל לפעמים צומחת ממנה אהבה רבת שנים בין חייל ונערה. מצויות ברשותינו כל יצירותיה של סופרת מסוימת מהמאה התשע-עשרה שהפיקה עוד כמה לקחים מההיסטוריה; הספרים שלה נקראו בשמות כמו "חבר אמת של ישו" ו"דייזי, הנערה מהמערב." בקפידה אכזרית בחרתי ושלחתי את הספרים הביתה עם גברת סווט חסרת המזל, שהחזירה אותם בלי שנקראו.
"זה קרוב," אמרה לעיתים "אבל לא בדיוק. מה עם מלחמת האזרחים?"
נתתי לה את "חלף עם הרוח", שידעתי שג'יימס בשום פנים ואופן לא יוכל לעכל.
בהמשך אותו שבוע נכנס לספרייה ילד, שידעתי שהוא חבר של ג'יימס. במובן זה היינו שונים: לג'יימס היו חברים, למעשה, הרבה חברים. לי היו רק קוראים. משום מה ממדיו לא הפכו אותו לדחוי; ואפילו אם כן, הוא זכה בחברים למרות זאת. כל ילד בבית-הספר הכיר אותו, איך לא. שאלתי את הילד מה שלום ג'יימס, אם ראה אותו בזמן האחרון, ודרך אגב, איפה ג'יימס גר.
"רחוב וינת'רופ," אמר הילד. "הוא ואמא שלו גרים עם הדודה והדוד שלו."
"איזה מספר?"
הוא משך בכתפיו ,מניע חצי גוף. "הבית הלבן," אמר. "מצוירים עליו פרחים."
דמיינתי לי בית פרחוני - כמו ספה או שמלה - לכן כמעט החמצתי את הפרחים שהיו מצוירים על לוחות העץ, כמו תרגול של כתיבה תמה על דף עם שורות. צדו של הבית היה מנוקד בגן מוזר של פריחות זעירות, מסומנות בתווית שמית, הן השם הלטיני והן השם הרווח, כאילו הועתקו מספר בוטניקה. הציורים לא צויירו כמו שצריך. אפילו מבחוץ יכולתי לראות שהבית קטן מדי לשני אנשים, שלא לדבר על ארבעה.
הדודה קיבלה את פני. היא היתה שונה לגמרי מגברת סווט, שהיתה גיסתה. האשה שמולי היתה לבושה כמו נער שמח וטוב לב, שאמו נוהגת בו בסלחנות: מכנסי ג'ינס כחולים, מוחזקים בחגורת בוקרים, וחולצה אדומה משובצת. הופתעתי שלא הציגה לראווה אקדחי צעצוע בנרתיק.
היה לה פס לכלוך על לחיה; בהמשך למדתי לדעת שרק לעתים רחוקות מזדמן לראות אותה בלעדיו. רק השפתון האדום המבריק היה מבוגר. הוא התאים בדיוק למשבצות החולצה. היא לא אמרה שלום, אף על פי שהרימה את גבות עיניה בנעימות.
"אני הספרנית," אמרתי לה. הצגתי את הספרים שהבאתי כהוכחה.
היא עדיין לא אמרה כלום.
"ג'יימס נמצא?"
היא פתחה את הדלת, ואחר כך קירבה את ידה אל שפתיה, ש ש ש. הדלת נפתחה הישר אל חדר המגורים, בלי מבוא או פרוזדור. בחדר האוכל שלשמאלי עבר אור בין-הערביים דרך הבקבוקים הצבעוניים שעל מדף הכלים משאיר שלוליות ג'לי על הרצפה. גברת סווט ישנה על הספה, רגליה הקטנות בנעלים שטוחות היו מונחות על כרית. הספה עצמה היתה מכוסה בכיסוי רפוי צעקני כמו גלימה האוואית; הדוגמה שלו ממש לא התאימה לחצאית של גברת סווט. כמה כיסאות בודדים זקופי משענת עמדו בפינה, עזובים לנפשם.
הדודה חצתה את חדר המגורים על קצות אצבעותיה בתנועות מוגזמות. הלכתי בעקבותיה והשתדלתי לא לחקות אותה.
בחדר אחורי קטן שכב ג'יימס על הבטן לרוחב המיטה, כמו כל בן שתים-עשרה. ברכיו היו כפופות, וכפות רגליו התנדנדו באוויר מאחוריו. תפסתי שאני לא יודעת איזה מקרסוליו נשבר. ערימת הספרים האחרונה שמשכנתי בידי אמו היתה מונחת על הרדיאטור, מתחת לחלון עם צלון שלו משוך עד מתחת אדן החלון. ניגשתי מיד להציל אותם - חום מזיק לדבק - אבל הכריכות שלהם היו קרירות. זה היה ביוני; הרדיאטור לא היה מופעל, כמובן. עמדתי שם, לופתת את ערימת הספרים, אז קלטתי שזה נראה כאילו אני דורשת שיוחזרו, והנחתי אותם על שולחן קטן שליד המיטה. וכך עמדתי ממש ליד ג'יימס. לא היה לי מושג מה לומר.
"אז," ניסיתי. "מה שלומך?"
דודתו ענתה בשמו מצדו השני של החדר, כשהיא סוגרת את הדלת מאחוריה. "שלומו טוב," אמרה. קולה הבהיל אותי, אבל גם נעם לי באופן מוזר - זה היה קול עמוק ודביק, כזה שאשה בדרך כלל מקבלת כתוצאה מאיזה חטא.
ג'יימס התיישב והניח את רגליו על הרצפה. מאחור היה שערו משוטח כלפי מעלה, כמו צמח שמטפס על קיר בלתי נראה. הוא מצמץ. לא ידעתי את זה אז, אבל הוא היה שני סנטימטר וחצי יותר גבוה ממה שהיה פעם אחרונה שנפגשנו.
"ג'יימס," אמרה הדודה. "לא אמרת שאתה צריך להסביר משהו לספרנית?"
"'תום סויר' נהרס לי, אני מצטער." הוא אמר בבהילות.
"איך?" שאלתי. לא יכולתי לתאר לי מה יכול היה להרוס לו את "תום סויר". האם מישהו סיפר לו את הסוף?
ג'יימס גחן ומשך את מגירת השולחן שליד המיטה; היא נתפסה במשהו, והוא החליק פנימה את ידו כדי ללחוץ על מה שזה לא יהיה. הייתי צריכה לזוז הצדה כדי לפנות לו מקום. "הוא נפל לכיור," אמר, והוציא ספר, כשהוא אוחז בו בפינת הכריכה. הושטתי יד לקחת אותו, אבל הוא הניח אותו על השולחן, ליד הספרים שהיו על הרדיאטור. "תום סויר" היה תפוח כפליים ממידתו הרגילה.
"אני מצטער," אמר ג'יימס באומללות.
"לא אכפת לה," אמרה הדודה. "יש לה המון ספרים."
"אפילו עוד כמה עותקים של 'תום סויר'," אמרתי.
"אמרתי לך שזה מה שהיא תגיד," אמרה הדודה.
"אני אשלם בשבילו," אמר ג'יימס.
"לא. תראה בזה מתנת החלמה מהספרייה."
כל הזמן הזה היתה ידו של ג'יימס מונחת על הכריכה בניסיון לסגור את הספר. הוא פרץ מתחת לכף ידו שוב ושוב.
הדודה התיישבה לידו על המיטה. היא טפחה על ברכו.
"את יודעת איך זה אצל ילדים," אמרה לי. "הוא כמעט נשבע שלא ילך יותר לספריה בגלל זה."
הוא הביט בי, ושערו נפל על עיניו. הוא סירק אותו באצבעותיו, גם מלפנים וגם את השיער שהזדקר מאחור.
"אלוהים אדירים," אמרתי. "אתה צריך לראות מה אנשים עושים לספרים ואפילו לא אכפת להם."
"אמרתי לו," אמרה הדודה.
"חסרת לנו בספריה," אמרתי. "אני מקווה שלא זאת הסיבה שלא באת."
"לא." הוא נענע את קרסולו - את השמאלי - כאילו להזכיר לעצמו שהיתה עוד סיבה.
"אז זה בסדר, ג'ים?" אמרה הדודה.
"כן. תראי." הוא שוב שלח יד לתוך המגירה והוציא חפיסת קלפים, ואחר כך, עם יד אחת בלבד, פרס אותם באוויר, סגר בזריזות את המניפה, פרס אותם שוב והבליט את אחד הקלפים.
לא ידעתי אם אני אמורה לשלוף את הקלף. רציתי לעשות את זה. הוא הסתכל על הקלפים, ואז, בשתי ידיים סגר את החפיסה.
"עד כאן הגעתי," אמר.
"לא רע בכלל. בקרוב תצטרך ארנב."
הדודה צחקה. "ארנב? נשמע טעים מאוד."
"איחס," אמר ג'יימס.
אמרתי, "אני מסכימה בהחלט."
הדודה קמה על רגליה והתמתחה. חולצתה האדומה המשובצת יצאה מתוך מכנסי הג'ינס, והיא תחבה אותה פנימה בהיסח הדעת. "נזיד ארנבים," אמרה לג'יימס, ואז אלי, "את צריכה לבוא אלינו פעם לארוחת ערב, ולא לשכוח להביא-"
"קינוח," אמרתי, לפני שהיא תציע בעל או חבר. הצבעתי על ציור קטן של ים מעל למיטה. השחף היחיד נראה מאיים כמו צפלין. "ציור נחמד."
"בעלי הוא אמן. כן," אמרה לאחר מחשבה. "לא הייתי מסרבת לקינוח."
נשענתי על הרדיאטור הקר. "אני צריכה להתחיל לחזור. נראה אותך בספריה, ג'יימס?"
"כן." הוא גירד את סנטרו בחפיסת הקלפים. "שלום."
היא ליוותה אותי החוצה ויצאה אתי למרפסת, כשהיא עדיין נזהרת בשנתה של גברת סווט.
"אני קרוליין סטריקלנד, דרך אגב. ג'יימס הוא בן אחי. באמת תבואי לארוחת ערב."
"פגי קורט," אמרתי לה. "אבוא." תהיתי אם היא מתכוונת לספק הזמנה החלטית יותר.
"טוב, פגי קורט." היא לקחה את ידי ולחצה אותה כמו איש מכירות. קרוב לוודאי שהיתה בערך בגילי, אמצע שנות העשרים. "את לא אשה בלתי נעימה." והיא נכנסה לביתה.
עמדתי שם זמן מה ולטשתי עיניים בפרחים. שושנת העמקים, קונוולריה מג'אליס; פרג, פפאוור אוריינטאלה. הם נראו ממש פורחים עכשיו. חזרתי על משפט הפרידה של קרוליין, אבל לא יכולתי לזכור איזה חלק ממנו היא הטעימה. את אשה לא לא נחמדה. את אשה לא לא נחמדה.
שמעתי את גברת סווט בתוך הבית מתעוררת, שואלת בקולה המדוכדך, שעכשיו היה חלוש משינה, מה השעה ?
מוקדם, אמרה קרוליין, תשובה חסרת משמעות, כמובן, לאדם מנומנם.
ואז התחילה קרוליין לשיר. אולי היא חיכתה כל אחר הצהריים שגברת סווט תתעורר, כדי שתוכל לשיר בתוך הבית. ראיתי אותה בעיני רוחי יוצאת למרפסת האחורית לשיר מדי פעם, כמו מעשן מנומס. היה לה קול של רקדן, כלומר, כמו פרד אסטר או ג'ין קלי, מישהו ששורה עליו חסד של אמנות אחרת, והחסד הזה מחלחל לקול שלא ממש תואם למנגינה, אלא מטפס עוד תו ועומד ממש על ידה, אותו הבדל דק, כה יפה וקורע לב, עד שיותר כבר לא מתחשק לשמוע זמרים מקצועיים. המקצוענים זוכרים את כל המלים. השיר של קרוליין הוטלא במשהו משהו משהו.
.P

נדין גורדימר המציאה

ג'ולי, בתם היחידה והמרדנית של בנקאי לבן ועשיר מיוהנסבורג ושל בעלת בתי קזינו מקליפורניה, פוגשת בעבּדו, מכונאי במוסך. עבדו הוא מהגר לא חוקי החי תחת זהות בדויה מפחד שלטונות ההגירה.
ג'ולי מתאהבת בעבדו. הוא עובר לגור אצלה. היא מראה לו את העולם השבע שלה. >>>

בן ורד כלבי קיץ

קיץ אחד באמצע שנות התשעים. עולם קטן בשולי הכרך, תחום בין כבישים סואנים, לרגלי הר זבל, בצל מטוסים שממריאים ונוחתים.
סְקַרְזִ'יסְקוֹ קַמְיַאנָה ערירי תמהוני, כבר חמישים שנה בארץ, אבל העברית בפיו עדיין שבורה. ילדי הרחוב העניקו לו את הכינוי "מַסֵּכוֹנֶת". >>>

ליה נירגד שיעור

דוגמא - דוגמית ממש - לדברים הקשים שמוכנים לעשות בשם הרומנטיקה. >>>

איימי בלום אהבה זה לא עוגה

באמצע דברי ההספד בהלוויה המשעממת וקורעת הלב של אמי, התחלתי לחשוב על ביטול החתונה. העשרים ואחד באוגוסט לא נראה לי תאריך מתאים, ג'ון ווסקוט לא נראה לי האדם המתאים להתחתן אתו, והיה לי קשה לראות את עצמי בשמלת המשי הלבנה שמרת ווסקוט הציעה לי. >>>

גירסה להדפסה