בית

בבל , , 22/10/2018

                           

 

הפתיחה

מתוך לאון נירנבלט טיפול בכוונה תחילה

1

הכל התחיל באופן שיגרתי כל כך, ועכשיו, אחרי הירייה, מיקי לא הרגיש אלא פליאה גדולה. הניתוק המבורך הקפיא לרגע את מהלך הזמן ואפשר לו להסתכל על הדברים מבחוץ, כאילו היה גיבור של סרט. לפתע שם לב שעל פניו מתוח עדיין חיוך, משתהה לנוכח המעשה חסר הפשר של הבחור. מה אתה מחייך, אמר לעצמו בחוסר סבלנות, אבל עדיין לא זז, מנסה לשמור על הקיפאון.
הבחור שב והתיישב בכורסה מולו, והסתכל בו בעניין. האקדח נעלם כלא היה. פתאום, בלי שהתכוון, הושיט מיקי את ידו לכוס המים. היד רעדה, וככל שהביט בה הרעד הלך והתחזק. רק אז הרגיש את הפחד מתפשט בגופו וממלא אותו, כמו נוזל חם ועכור.


הטלפון תפס אותו בשעת בוקר מאוחרת, ישוב בכורסה הלא נוחה על גג ביתו. לא היה לו מושג כמה זמן הוא כבר יושב כך, בוהה על יער האנטנות מסביב.
"שלום, אפשר לדבר עם מר לבקוב?" הקול היה צעיר ומהוסס.
"כן, זה אני, מיקי."
"אני מבין שאתה פסיכולוג ואני חושב שאני רוצה להתחיל טיפול," אמר הקול.
"אני מציע שנקבע פגישת היכרות. שנייה, אני מביא את היומן שלי."
מיקי הניח את השפופרת והתיישב בכבדות על הספה. היומן היה על ידו, אבל הוא נזקק לרגע של שקט כדי לחזור ממחוזות הבהייה והטשטוש בהם שקע יותר ויותר לאחרונה.
"כן, אני איתך. איך קוראים לך?"
"אורי נווה".
שניהם לא היו עסוקים מדי, ולמחרת, בדיוק בשעה היעודה, נשמעה דפיקה חלושה בדלת. בחור שמוט כתפיים ורכון ראש עמד בפתח.
"אורי? תיכנס בבקשה."
הבחור החליק פנימה לאורך הקיר, שומר על מרחק מרבי בינו לבין מיקי. כשהגיע לבסוף לכורסה כמעט כשל אל תוכה. לא היה למיקי ספק, הבחור היה מבוהל. מיקי קלט את הפחד, ומיד זיהה בעצמו את הרתיעה, את אי-הנוחות שהפחד עורר בו.
"רק רגע, אני תכף חוזר".
מיקי חש הקלה כשיצא למטבח הקליניקה. עוד כמה רגעים של התארגנות, גם לעצמו וגם לבחור. הוא מילא כוס מים, נעצר, בהה לרגע בזרם, ואז התכופף ושטף את עיניו ומצחו. אולי משהו מהפחד של הבחור כבר דבק בו. הוא ניגב את פניו במגבת הידיים המלוכלכת, לקח שתי נשימות עמוקות, ונכנס לחדר. הבחור ישב כפוף ומכווץ בכורסה, מבטו אל הרצפה.
"אז מה מביא אותך לפסיכולוג?"
שתיקה. הבחור זע בחוסר נוחות, ואז הרים את ראשו, תולה מבט לא ממוקד בחלל החדר.
"תן לי רגע, טוב?" אמר הבחור בלי להפנות את מבטו למיקי.
"כמובן. אתה זקוק לקצת זמן כדי להסתגל."
מיקי הופתע מהתגובה הישירה וקצרת הרוח של הבחור. זיק של סקרנות נוסף לרתיעה שהבחור עורר בו. הוא כנראה מפנה לעצמו זמן וחלל לשתוק, חשב, אולי כדי להתגבר על החרדה. התחלה בהחלט לא שגרתית. בזהירות, מזווית העין, הביט מיקי בבחור. כבר שנים שהפציינטים מעירים לו על מנהגו לנעוץ בהם מבטים ישירים וחקרניים מדי, אבל עדיין היה עליו להתאמץ כדי להימנע מכך. "חשיבה מאגית," אמר לו אחד ממוריו כשמיקי סיפר לו על הבעיה. "אתה חושב שבמבט חודר תצליח לפענח את המסתורין, תחשוף את המתרחש בקופסה השחורה. אבל אתה מתבלבל בכיוון. תנעץ את את העינים שלך פנימה, לא החוצה. רק שם יש סיכוי לפענח את הזולת."
בן 30 בערך, פנים חיוורות, שיער חום וסמיך, תספורת שיכולה לעבור כצבאית, עור חלק ונקי, מגולח היטב. בהחלט פנים נאות, אבל בדרך לא בולטת, כזאת שדורשת מבט נוסף. חולצת פלנל משובצת וג'ינס, בלי שום תכשיט, רק שעון שנראה מסובך וטוב. יכול להיות קיבוצניק, אבל מיושן קצת.
הבחור לא הזיז שריר, קפוא ומקופל בתוך עצמו. מיקי חיפש איזושהי תווית ראשונית שיוכל ליחס לו, התרשמות קצת יותר ברורה. כלום. בעיקר סגירות. הבחור אוטם את עצמו. מיקי לא מיהר עכשיו. הניסיון אמר לו שזה ייקח הרבה זמן. תהליך ארוך ומייגע הוא יצטרך לעבור עם הבחור, אם בכלל יצליח ליצור אתו קשר. הוא התרווח בכורסה והרשה לעצמו להתנתק.
למרות השעה המוקדמת חש מיקי עייפות לא נעימה. אתמול שוב נרדם רק לפנות בוקר. למה הוא לא ישן את כל השעות האלה, מה הוא עושה בהן? כשהתעורר גרר את עצמו לאמבטיה, והתגלח עם סכין שקהתה. לרגע נעץ את עיניו בראי, רואה ולא רואה את בבואתו. "אתה ישן," אמר לעצמו בקול, "אתה כל הזמן ישן, בן אדם. תתעורר כבר." הוא רצה לצעוק אבל מייד עצר בעצמו. צער הציף אותו. המקלחת שיפרה קצת את ההרגשה, אך לא פוגגה את תחושת חוסר הממשות המעצבנת, כאילו הוא צף בבריכה של ריק. גופו, שכבד לאחרונה, נשמע לו מרחוק, מקבל את הוראותיו בחוסר רצון גמלוני.
לעבודה. מיקי הרים את עיניו ושוב הופתע. הבחור מתבונן בו. לא מישיר מבט, אבל מסתכל בעיניים אפורות וממוקדות. עיניהם נפגשו. הבחור השהה עליו לרגע מבט אטום, ומיד הסיט את עיניו והשפיל אותן, נשען על מסעד הכורסה הרחוק ממיקי, כמעט בפרופיל מלא.
מיקי חש במתח קל עולה בתוכו. אם לא יצליח להפשיר את האווירה ולהגיע לשיחה, הבחור עלול לחוות את הפגישה ככישלון, ויתקשה להגיע לפגישה השניה. הגיע הזמן לנסות להתקדם, אבל בלי לחץ.
"אם זה בסדר מבחינתך, הייתי רוצה לשאול אותך כמה שאלות. אולי דווקא הפרטים הטכניים שמסביב יהיו קלים יותר מהשאלות המהותיות. מה דעתך?"
הבחור הזדקף, ובלי להפנות את מבטו למיקי הנהן.
"בסדר. אולי קודם כל תספר לי איך הגעת אלי."
"דרך..." כיחכוח קל בגרון. "דרך דפי זהב."
כמובן. מיקי היה צריך לנחש את זה כבר קודם, מייד כשהבחור נכנס. לפני שנתיים, באחד מאותם התקפי מרץ שבהם ניסה להאבק במצבו הכלכלי הפושר, הוא פרסם את שמו בדפי זהב. מאז התקשר רק סוטה אחד, שהתעקש לקבל טיפול טלפוני בבעיית האוננות הכפייתית שלו תוך כדי המעשה. הפניות המשיכו לזרום באפיקים הרגילים, מחברים למקצוע ומפציינטים לשעבר. זרם עקבי אך בלתי מרשים בעליל. עשר שנים במקצוע, בהחלט ותק מכובד, ועדיין לא הזדמן לו להוציא מפיו את המלים: "לא, אני מצטער, אין לי כרגע מקום. אוכל להתחיל אתך טיפול בעוד כחודשיים. אם זה דחוף, אשמח להפנות אותך לאחד העמיתים שלי." אתה ממש סיפור הצלחה, אמר לעצמו מיקי בסלידה קלה. הסלידה התגברה כשעלה בו לפתע גל עכור של קינאה בעמיתיו, אלה שלוח הזמנים שלהם היה תמיד מלא.
מיקי הרים את עיניו, ושוב גילה את הבחור מסתכל בו. המבט מייד נאטם והחליק מעליו, בדיוק כמו בפעם הקודמת, והבחור התקפל וקרס אל תוך עצמו. אני מקווה שהסלידה לא כתובה לי על הפנים, חשב מיקי. אין פלא שאני אף פעם לא מלא.
"בוא, אולי תנסה לתאר קצת איך הדברים התגלגלו, מה היו האירועים שגרמו לך לחפש פסיכולוג?"
"זה הספרים, כן.... אני לא חושב שזה היה קורה בלי הספרים." המשפט נאמר במאמץ. הבחור רכן קדימה, הניח את מרפקיו על ברכיו והביט בכפות ידיו כאילו המשך דבריו כתוב בהן. "אני גר בדירה שכורה. בעלת הבית, אישה די מבוגרת, עברה לגור לשנה ניסיון אצל בתה. היא השאירה בבית את רוב הדברים שלה. היא שאלה אותי מה לעשות עם הספרים, להכניס לבוידם או להשאיר על המדפים. אין לי הרבה ספרים משלי, ואמרתי לה שהיא יכולה להשאיר אותם. האמת שעד אז לא קראתי מעבר למה שצריך. אני... אני לא בן אדם עסוק במיוחד בשנה האחרונה. האישה עניינה אותי. היא הייתה מאוד מנומסת ואדיבה. כשבאתי בפעם הראשונה, היא הסתכלה עלי קצת וזהו, לא שאלה יותר שאלות, לא בלבלה את המוח, לא ביקשה שאשמור לה על הבית. ביום שהייתי צריך להיכנס היא עוד לא הייתה מוכנה, אז עזרתי לה קצת. מדי פעם היא נתנה לי הוראות בשקט. היא נראתה לי כמו... אצילה שירדה מנכסיה. אני חושב שהיא ידעה שהיא לא תחזור לבית שלה יותר. מוזר, אבל הרגשתי שיש בינינו הבנה."
הבחור השתתק והשעין את פניו על כף ידו, מסתיר אותן כמעט לגמרי.
"אני מניח שאתה תוהה עד כמה אני אצליח להבין אותך."
הבחור כמו ניעור, הזדקף והמשיך. "בכל אופן היא עוררה בי סקרנות. שאלתי את עצמי למה היא השאירה לי את הספרים, אז ניסיתי להכיר אותה דרכם. חלק מהספרים היה שיגרתי, אנציקלופדיה עברית, ספרי ארץ ישראל, אבל הרוב היה ספרי פסיכולוגיה. איזה מאה ספרי פסיכולוגיה. בעיקר באנגלית, אבל גם בעברית וגרמנית. מתישהו גיליתי שהספרים החדשים ביותר הם משנת שבעים ושש. היו שם גם לא מעט ספרי קריאה די חדשים מהשנים האחרונות, אבל שום ספר פסיכולוגיה אחרי שבעים ושש. מעניין מה קרה בשבעים ושש. אולי היא התייאשה מהפסיכולוגיה."
"אולי גם לך יש ספקות בנוגע לפסיכולוגיה. אולי אתה שואל את עצמך עד כמה זה צעד נכון מבחינתך ללכת לפסיכולוג."
שתיקה. הבחור המשיך לשבת זקוף ולהביט בפינת החדר, כאילו הדברים לא נאמרו.
"אני מבין שקראת חלק מהספרים."
"את רובם, את כל הספרים בעברית וחלק גדול מהספרים באנגלית. גרמנית אני לא יודע."
"אתה קראת יותר מחמישים ספרי פסיכולוגיה בזמן האחרון?" שאל מיקי מופתע.
"כן."
"כמה זמן אתה גר בדירה הזאת?"
"קרוב לשנה."
"זאת אומרת שקראת בקצב של יותר מספר לשבוע?"
"כנראה."
לא הייתה שום גאווה באמירה הזאת. להפך: מאז שמיקי התחיל לשאול שאלות, הבחור נראה הרבה יותר מכונס בעצמו. מיקי הביט בשעון. שלושים וחמש דקות עברו, ועדיין לא נוצר קשר של ממש. גם מעט האינפורמציה שהבחור נידב לא נראתה בינתים בעלת ערך.
"אני מניח שלא באת רק כדי לברר מה התחדש בפסיכולוגיה מאז 76," אמר מיקי וחייך. "יש בטח צד יותר אישי לפניה שלך."
שגיאה. הבחור לא הגיב בשום צורה נראית לעין, אבל מיקי הרגיש שההומור שנועד להפשיר את האווירה נתפס כהתבדחות קנטרנית על חשבונו, ואפילו כלעג. מיקי שתק וחיכה. אין טעם ללחוץ, הבחור כנראה לא ידבר היום על הבעיות שלו. אולי זה עדיף. ברמות כל כך גבוהות של חרדה כדאי להתנהל בזהירות. מצד שני, מעבר לגבול מסוים אסור לתת לשתיקה להשתלט. היא עלולה להעצים את החרדה.
"מהמעט שסיפרת, יש לי רושם שאתה לא רגיל לדבר על עצמך עם אנשים, בטח שלא על דברים אישיים מאוד. אולי באמת כדאי לדחות את זה לפגישה הבאה, אם תהיה מעונין להמשיך. בינתיים אפשר להמשיך עם הפרטים הטכניים יותר. אולי תספר לי איך בחרת דווקא אותי מתוך הרשימה בדפי זהב?"
מיקי ליווה את השאלה בחיוך קטן, מנסה להסוות את המבוכה שאחזה בו. לא הייתה זאת שאלה מקצועית, שתפקידה לקדם את ההכרות או לקבל מידע שעשוי להיות משמעותי. היתה זו רק הסקרנות הפרטית שלו.
"אני... אני גר פה לא רחוק, ואני..."
ברור היה שהבחור רוצה להמשיך, אבל איכשהו המשפט נפל ונעלם לו. עכשיו הוא נראה ממש מבוהל.
"אז אני מבין שהגעת אלי כי אני עובד קרוב למקום מגוריך."
"כן, בחרתי בכמה פסיכולוגים שגרים קרוב אלי ואז..."
שוב שתיקה. הבחור התפתל בכורסה. פניו העידו שהוא לכוד באיזשהו מאבק פנימי. תחילה שלט בו הפחד, עיניו מושפלות וראשו מכונס בין כתפיו כאילו הוא מחכה למכה שתנחת עליו, ואז מבטו נעשה פתאום קשה ומתריס. ושוב השפיל את עינייו וכיווץ את צווארו.
"בחרת כמה פסיכולוגים מהסביבה, ואז?"
"בדקתי אותם."
"איך בדקת אותם?"
"עקבתי אחריהם קצת."
"מה עשית?"
"עקבתי אחריהם."
"עקבת אחריהם? אתה רוצה לומר לי שעקבת אחרי? פשוט עקבת אחרי?"
מיקי התקשה לאסוף את עצמו ולארגן את מחשבותיו. איזו טעות. הוא לא ראה כלום, לא הבין כלום. הבחור המבוהל והסגור לא היה אלא תעתוע. מי הוא בעצם? בטח איזה פסיכופט מופרע. מה הוא רוצה ממנו? ולמה בחר דווקא אותו? לא, אסור לו להתפתות ולטפל בו. זה בלתי אפשרי. הבחור עקב אחריך, לעזאזל, הוא חיטט בחיים שלך!
"תשמע..." מיקי השתהה לרגע, מחפש את המילים. כמעט לא יצא לו לדחות פציינט בעבר, והחוויה היתה משונה ולא מוכרת. "מה שעשית מאוד חריג, ובשום אופן לא מקובל עלי. למעשה זה חוסם כל אפשרות שאני אטפל בך. אני מציע שאתן לך שם של פסיכולוג טוב, והפעם כדאי שתפנה אליו בלי לעקוב אחריו."
עוד לפני שסיים את המשפט מיקי הבין ששגה. אפילו לשונאיו לא היה מאחל את הטיפוס הזה. הבחור הזדקף ותקע בו מבט קשה.
"אתה לא רוצה לדעת למה באתי, מה אני יודע עליך, איך בחרתי בך? אתה יודע מה, אולי תיתן לי עוד הזדמנות להבהיר את הדברים?"
ושוב אותו דפוס התנהגות. הבחור השפיל מבט ונבל אל תוך עצמו.
"בסדר," שמע מיקי את עצמו אומר בטון רשמי וקשה, "ניפגש עוד פעם אחת, אחת בלבד, ורק כדי להפנות אותך לכתובת מתאימה יותר," ואז נקב במחיר לשעה טיפולית, גבוה בהרבה ממה שהעז לבקש בדרך כלל, גבוה אפילו ממחיריהם של חבריו המצליחים.
במהירות מפתיעה הבחור נעמד, שלף מכיס מכנסיו את הסכום המדויק כאילו ציפה לו מראש, ופנה אל הדלת.
טיפול בכוונה תחילה

לילך נתנאל המצב העברי

צבי הוא דוקטור להיסטוריה של ארץ ישראל, שמנסה ללכוד את המעשה הציוני באמצעות הלשון העברית. מינה, סטודנטית לשעבר, היא בת זוגו שכמהה לתינוק אך לא נענית. >>>

דוד אבידן הפסיכיאטור האלקטרוני שלי

"הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב" מאת דוד אבידן (1995-1934) ראה אור לראשונה ב- 1974 בהוצאת א. לוין-אפשטיין - מודן. >>>

אליס שרקי "הו גופי, עשני תמיד אדם שואל!" - על פרנץ פאנון ו"מקוללים עלי אדמות"

אליס שרקי, פסיכיאטרית יהודיה אלג'ירית, שעבדה לצידו של פרנץ פאנון בבתי חולים פסיכיאטריים באלג'יריה ובתוניסיה, ושהיתה גם היא פעילה ב-NFL, בהקדמה למהדורת 2002 של ספרו של פרנץ פאנון "מקוללים עלי אדמות" (1961). >>>

דגנית ברסט חלום מספר 5

חלום מספר 5 של דגנית ברסט מתוך התערוכה "החלומות" במוזיאון הרצליה לאמנות >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית