בית

בבל , , 17/9/2021

                           

 

ההתחלה

מתוך דונאטיין אלפונס פרנסואה (המרקיז) דה סאד ז'וסטין או יסוריה של המידה הטובה


גולת הכותרת של הפילוסופיה תהיה היצירה אשר תגלה מהי התכלית שייעדה ההשגחה לאדם, ותתווה על- פיה כמה כללים שידריכו יצור דו-רגלי אומלל זה במסלול החתחתים של חייו, כדי להזהירו מפני גחמותיו של הגורל, שכבר ניתנו לו עשרים שמות ועדיין אין יודעים מהו וכיצד להגדירו.
על אף שאנו מכבדים את מוסכמות החברה ומקבלים על עצמנו את המחסומים שהן כופות עלינו, אם בדרך זו אנו קוצרים אך קוצים, בעוד דרך הרשעים סוגה בשושנים, כלום לא יסיקו אלה החסרים תשתית מוצקה דיה של מידות טובות, ואשר נבצר מהם להתעלות על שיקולי תועלת, כי מוטב להיסחף בזרם מאשר להתנגד לו? הם יאמרו כי המידה הטובה, יפה ככל שתהא, היא בחירה מפוקפקת, כי היא מתגלה ברפיסותה המוחלטת דווקא בשעה שעליה להיאבק בחטא; ובמאה כשלנו, המושחתת עד היסוד, כלום לא מוטב לעשות מה שעושים כולם?
המשכילים קצת יותר, המנצלים לרעה את השכלתם - האם לא יאמרו אז, כמו המלאך ג'סרד מ"זֶדיג"* (*גיבורו של וולטר, הטוען כי הרע הכרחי לסדר הטבעי), כי אין רעה שטובה לא תצמח ממנה, ועל כן יכולים הם לדבוק ברע, שאינו אלא עוד דרך להניב את הטוב? האם לא יוסיפו ויאמרו כי מבחינת סדרי היקום, אין זה משנה אם אדם הוא טוב או רע כנטיית לבו; וכיוון שצדיק-ורע-לו ורשע-וטוב-לו, ושווים השניים בפני היקום - האם לא מוטב להימנות עם הרשעים שדרכם צלחה, מאשר עם הצדיקים הכושלים והמובסים? חשוב מאוד, אפוא, לסכל עצות של סופיזמים מסוכנים של תורות כוזבות, וחיוני להוכיח כי נפש מושחתת, אם נשתיירו בה אי-אלו יסודות טובים, עשויה לחזור אל המוטב בין אם נציג לפניה את דוגמת הצדיק-ורע-לו ובין אם נמנה בפניה את גמוליו של הצדיק, זוהרים באותות כבוד ויקר.
אכן, יש משהו אכזרי בתיאור האסונות הניחתים על אישה עדינת-רגש המכבדת בכל מאודה את טוהר-המידות, לעומת ההצלחות שקוצרים אלה המתאנים לה ורומסים אותה. אך כלום יְיַסר אותנו המצפון על שגוללנו את סיפורנו העגום, אם ניווכח כי גם מפורענויות עשוי לנבוט גרעין של טוב? הנתרעם אם מסיפור זה יפיק החכם את הלקח החשוב, כי לעתים מענישה ההשגחה דווקא את זה שהקפיד במילוי חובותיו כלפיה, ולו רק כדי להזהירנו ולהזכיר לנו את חובותינו כלפיה? טעמים אלה ינחו את עבודתנו, והרינו מבקשים את סליחת הקורא על דברי המשוגה שנשים בפי אחדים מגיבורינו, ועל כמה מצבים מפולפלים שנציג בפניו - הכל מתוך אהבה צרופה לאמת.

הרוזנת, מרת דה לורסנג', היתה אחת מאותן כוהנות ונוס שנכסיה הם פנים נאות והתנהגות נלוזה. בתארים המזויפים שנשאה, נפוחים ככל שהיו - והמצויים רק בארכיוני האי קיתרה - זכתה הודות לחוצפתה ולסכלותם של מעניקי התארים. שחומה ויפת-גזרה, לעיניה מבע מיוחד, ואותה ספקנות אופנתית, המעצימה את התשוקות בתבלין נוסף, ומעלה את הביקוש לנשים שנדמה כי ניחנו בו; קצת מרושעת, נטולת-עקרונות, דבר אינו רע בעיניה, מושחתת במידה הראויה - לא עד קהות הרגש, גאוותנית, תאוותנית - כזאת היתה מרת דה לורסנג'.
כבתו של בנקאי נכבד מפאריס, זכתה אישה זו לחינוך המעולה ביותר: היא ואחותה ז'וסטין, הצעירה ממנה בשלוש שנים, למדו באחד מבתי-המנזר הידועים בבירה, עד שמלאו להן שתים-עשרה וחמש-עשרה. בתקופה מכרעת זו לגיבוש מידותיהן הטובות, חרב עליהן עולמן ביום אחד. אביהן פשט את הרגל ושבק חיים ברוב צער. כעבור חודש הלכה אשתו בעקבותיו. שני קרובי משפחה, אדישים לגורלן של היתומות הצעירות, דנו בעתידן. חלקן בירושה - מאה אקו לכל אחת - נבלע ברובו בידי בעלי-חוב. איש לא פרש עליהן את חסותו. פתחו בפניהן את שערי המנזר, נתנו בידיהן את הנדוניה שהוקצבה להן ואת החופש להיות מה שתחפוצנה.
מרת דה לורסנג', שבאותם ימים היה שמה ז'ולייט, וכבר הגיעה לבשלות האופי והמזג שבהם הצטיינה בשנתה השלושים - הגיל בו עמדה בראשית סיפורנו - הגתה רק בהנאות הצפונות בחירותה, מבלי שתוטרד לרגע בנסיבות האכזריות שבהן הותרו כבליה. אשר לז'וסטין העצובה, שמלאו לה, כאמור, שתים-עשרה - מִזגה הקודר לא הניח לה להתעלם, ולו לרגע, מחומרת מצבה. היא ניחנה ברוך וברגישות מפתיעה, ובניגוד לעידון המעושה של אחותה, ניחנה בתום ובכנות, העתידים להפילה בפח. נוסף על מעלותיה הרבות, התברכה נערה צעירה זו בארשת פנים מתוקה, שונה לגמרי מזו שהעניק הטבע לז'ולייט; ככל שהבחינו בזיוף, בתחבלנות ובפתיינות של האחת, כן התפעלו מן ההגינות, הצניעות והביישנות של זולתה; מראה בתולי, עיניים גדולות וכחולות, סקרניות ומלאות נשמה, עור צח וזוהר, גזרה עדינה וגמישה, קול נוגע ללב, שיניים צחורות כשנהב ושיער בהיר ויפה להפליא - הנה רישומה של צעירונת מקסימה זו, אשר כושר הבעתנו דל מכדי לתאר את חן ואת נועם הליכותיה.
הקציבו להן עשרים וארבע שעות להסתלק מן המנזר, הפקידו בידיהן את מאה האקו שלהן, ואת החופש לשאת באחריות לגורלן. ז'ולייט, שציפתה בקוצר-רוח להיות אדונית לעצמה, רצתה למחות את דמעותיה של ז'וסטין, אך כשזו מיאנה להינחם, החלה לגעור בה במקום לעודד את רוחה. ז'ולייט הוכיחה אותה על רגישותה, ובפלפולים פילוסופיים שאינם מובנים לנערה בת-גילה, הסבירה לה כי בעולמנו זה אין להצטער, אלא על מה שנוגע לנו בלבד, וכי ניתן למצוא בתוכנו ריגושי גוף עזים דיים להתגבר על מכאובי הרוח, בהדגישה כי תמצית החוכמה היא להעצים את העונג ולא להחריף את הכאב. בקצרה, עלינו לעשות כמיטב יכולתנו כדי להמית בתוכנו את אותה רגישות בוגדנית וכפוית-טובה שרק אחרים נשכרים ממנה, ואילו לנו היא גורמת אך צער. אולם קשה להקשיח לב טוב; הוא מתקומם נגד טיעוניו המרושעים של ההיגיון הקר, ונעטף שלווה נוכח ההברקות של 'יפי-השכל'.
ז'ולייט לא חסכה מאמץ לשכנע את אחותה כי בגילן, ועם פנים כשלהן, אי-אפשר שימותו ברעב. כדי להמחיש את כוונתה סיפרה לה על בת שכנתן שברחה מבית הוריה, וכיום היא מוחזקת ברוב עושר, ומאושרת, ללא ספק, הרבה יותר מכפי שהיתה אילו נשארה בחיק משפחתה. היא הוסיפה כי צריך להישמר מפני האמונה כי נישואין יסבו אושר לנערה צעירה. כבלי הנישואין יגרמו לה דכדוך מתמשך ורק מעט רגעי עונג, בעוד שאם תבחרנה בחיי ליברטיניות* (*על ליברטיניות וליברטינים - ר' באחרית-דבר.), תוכלנה להתגונן מפני מצבי-הרוח ההפכפכים של מאהביהן, ובכל מקרה - להתנחם במספרם הרב.
ז'וסטין הזדעזעה מדברי אחותה ואמרה כי טוב בעיניה המוות מחיי חרפה, ולמרות הפצרותיה החוזרות של ז'ולייט, סירבה בתוקף להתגורר עימה; נחישותה של ז'ולייט לדבוק בדרך חיים זו עוררה בה חלחלה.
כיוון שתוכניותיהן היו שונות בתכלית זו מזו, נפרדו שתי האחיות בלא להבטיח לשוב ולהיפגש. האם תסכים ז'ולייט, שהתיימרה להיות גברת נכבדה, לשתף בחייה את אחותה ז'וסטין, אשר יושרה, טוהר מידותיה וצדקנותה עלולים להמיט עליה קלון? וז'וסטין מצידה, האם תסכים לחלוק את חייה עם יצור מעוות - קורבן של חיי פריצות והוללות? הן נפרדו זו מזו ועזבו את המנזר למחרת היום.
ז'וסטין יצאה לחפש עבודה אצל מי שהיתה התופרת של אמה. היא קיוותה כי אישה זו, שחיבבה ופינקה אותה בילדותה, תטה אוזן קשבת למצוקתה. היא גוללה לפניה את סיפור תלאותיה, אך האישה, אשר בקושי זיהתה אותה, גירשה אותה מעל פניה בגסות.
"הו, שמים," מלמלה הנערה המסכנה, "הלא צעדי הראשונים בעולם כבר מוטבעים בצער! מדוע אישה זו, שפעם אהבה אותי, משליכה אותי היום? אבוי, זה משום שאני יתומה וענייה וחסרת-אמצעים, והלא אנשים מוערכים רק על-פי הסיוע וטובות ההנאה שמדמים לקבל מהם."
בוכייה פנתה ז'וסטין אל הכומר שלה, ותיארה באוזניו את מצבה בכל התום הלוהט של נעוריה. היא לבשה שמלה לבנה קטנה, שערה היפה אסוף ברישול מתחת למצנפת גדולה; שדיה, שרק החלו לצמוח, היו מוסתרים מתחת לאריג מלמלה. החיוורון הקל שפשט בפניה הסגיר את הצער שכרסם בה. דמעות אחדות נשרו מעיניה ושיוו להן מבע עז.
"אתה רואה אותי, אדוני, במצב עגום ביותר לנערה בגילי. השמים לקחו ממני את אבי ואת אמי בגיל שבו נזקקתי להם יותר מתמיד. הם מתו בחוסר-כל, אדוני. הנה מה שנותר לי," אמרה לאיש הקדוש, והראתה לו את תריסר מטבעות הלוּאי שהיו ברשותה.
"אין לי פינה להניח בה את ראשי המסכן," המשיכה. "הלא תחוס עלי, אדוני. הינך שליח הדת, והדת תמיד היתה ציפור נפשי; בשם האלוהים שאני מעריצה ואתה שליחו, אנא אמור לי, כאב שני, מה עלי לעשות? מה יהיה עלי?"
הכומר רב-החסד אמד אותה במבטיו, בעודו מסביר לה כי הכנסייה לא תוכל להעניק תרומות נוספות לנזקקים, וכי אין בה מקום לאדם נוסף, אך אם היא רוצה לשרתו ולעשות את 'העבודות השחורות', תמיד תימצא בשבילה פת לחם במטבח. ובעודו מדבר החליקה ידו של שליח האל מתחת לסנטרה, והוא נשק לה נשיקה קצת ארצית מדי לאיש כמורה, וז'וסטין, שהבינה מה הוא זומם, הדפה אותו מעליה והטיחה בפניו:
"אדוני, אינני מבקשת ממך נדבה וגם לא משרת משרתת. עד לא מכבר הייתי במעמד רם מכדי להתחנן על חסדים. רק מחמת המצוקה שנקלעתי אליה ומפאת גילי הצעיר אני מבקשת את עצתך, אך אתה מציע אותה במחיר מופרז."
הכומר, מבויש על שנתפס בקלקלתו, גירש את הנערה הצעירה מעל פניו, וז'וסטין המסכנה, שנדחתה פעמיים כבר ביום הראשון שבו נידונה לחיים של בדידות, נכנסה לבית שעליו הבחינה בשלט 'להשכרה', שכרה חדר קטן ומרוהט בקומה החמישית, שילמה מראש את דמי השכירות ופרצה בבכי. על רגישותה בכתה ועל גאוותה הקטנה שנרמסו באכזריות.

יורשה לנו להניח לזמן-מה לז'וסטין על מנת לשוב אל ז'ולייט ולספר כיצד נחלצה מן המעמד הנחות שבו היתה בראשית סיפורנו. אף שלא עמדו אז לרשותה יותר משאבים מאשר לאחותה, נעשתה בתוך חמש-עשרה שנה לגברת נכבדה עתירת-תארים, וברשותה הכנסה בת שלושים אלף ליבראות, אוסף תכשיטים יפהפה, שניים-שלושה בתים בעיר ובכפר, ולפי שעה - גם לבו, הונו ואמונו של חבר מועצת המדינה מר דה קורוויל, איש נכבד ורב-זכויות, שעמד להתמנות בקרוב לשר. עלייתה של ז'ולייט למעמד העליון היתה כרוכה באי-אלו מכשולים. דרכן של עלמות כמותה להשגת מטרותיהן סלולה בלא מעט מעקשים, וחניכותן הנוקשה רצופה השפלות. את צלקותיהן נושאת גם זו השרועה כיום במיטתו של נסיך, והן עדות להתעללות שספגה מן ההוללים שאל זרועותיהם הטילו אותה נעוריה וחוסר ניסיונה.
בצאתה מן המנזר הלכה ז'ולייט אל האישה שעל אודותיה שמעה מפי ידידתה הצעירה, בת השכנה. מושחתת כפי שהיא עצמה התאוותה להיות, ומושחתת עוד יותר בהשראת אותה אישה, ניגשה אליה וגוללה באוזניה את סיפורה. צרורה הקטן תחת זרועה, מעילה הכחול מקומט, שערה סתור ופרוע, ופניה - הפנים היפות בעולם, אם אכן יש לפריצות קסם בעיניים מסוימות - התחננה בפניה שתפרוש עליה את חסותה כפי שנהגה עם ידידתה לשעבר.
"בת כמה את?" שאלה אותה לה דוברז'ייה.
"בת חמש-עשרה וכמה ימים, גברתי," השיבה ז'ולייט.
"ואף-פעם, שום אדם..." המשיכה המטרונית.
"חס וחלילה, גברתי. אני נשבעת לך," השיבה ז'ולייט.
"אבל לפעמים בתוך המנזרים האלה," המשיכה הזקנה... "איזה כומר וידוי, נזירה, חברה... אני זקוקה להוכחות בדוקות."
"רק את יכולה להשיג אותן, גברתי," השיבה ז'ולייט והסמיקה.
המטרונית חבשה משקפיים, ולאחר שהפכה ונברה בדבר מכל כיוון וצד אפשריים, פתחה ואמרה לנערה הצעירה:
"ובכן, את יכולה להישאר כאן אם תשימי לב לעצותי, תהיי כנה איתי, תכבדי את הרגלי ותוכיחי כי יודעת את לציית, לשמור על סדר, על ניקיון ועל חיסכון; אם תנהגי בהגינות כלפי חברותייך ובה בשעה תקפידי על הונאת לקוחותייך, עוד קודם שיחלפו עשר שנים אציב אותך בעמדה שממנה תוכלי לפרוש לקומה השלישית. שם אעמיד לרשותך חדר עם שידה, ראי מעל לאח ומשרתת. האמנות שתרכשי אצלי תאפשר לך להשיג את כל השאר בכוחות עצמך.
לאחר שהשיאה לה את עצותיה הטובות, השתלטה דוברז'ייה על צרורה הקטן של ז'ולייט. היא שאלה אם אין ברשותה כסף, וכיוון שז'ולייט הודתה בגילוי לב מוגזם, בהתחשב בנסיבות - שיש עימה מאה אקו, החרימה אותם האם היקרה, והבטיחה לדיירת החדשה שלה, כי תשקיע למענה את הונה הקטן בלוטו, שכן אסור לנערה צעירה לשאת עליה כסף מזומן.
"זו דרך לעשות את הרע," אמרה לה, "ובמאה כה מושחתת, נערה נבונה מבית טוב חייבת להישמר מכל דבר שעלול להפילה למלכודת. לטובתך אני אומרת זאת, קטנה," הוסיפה המטרונית, "ועלייך להיות אסירת-תודה על כל מה שאני עושה למענך."
בתום הדרשה הציגה דוברז'ייה את הדיירת החדשה לפני חברותיה, הראתה לה את חדרה בבית, וכבר למחרת העמידה את בתוליה של ז'ולייט למכירה.
במשך ארבעה חודשים נמכרה הסחורה לכמעט מאה גברים זה אחר זה. אחדים הסתפקו בוורד, ואילו האחרים, מעודנים יותר, או שמא מושחתים יותר (שהרי הסוגיה עדיין לא פתורה), חשקו בניצן הפורח לצידו. בכל פעם כיווצה דוברז'ייה ויישרה, ובמשך ארבעה חודשים המשיכה הנוכלת להציע לציבור הלקוחות רק בתולים. אחרי תקופת ההכשרה המייגעת, קיבלה זו'לייט סוף-סוף תעודת הכשר של אחות מן השורה; היא זכתה במעמד של נערת-הבית. מעתה היא היתה שותפה ברווחים ובהפסדים. ועוד חניכות: אם בבית-הספר הראשון עוד נהגה ז'ולייט על-פי חוקי הטבע, להוציא כמה סטיות, הרי בשני התעלמה מהם כליל, והשילה מעליה את כל מוסרות ההגינות שעוד נותרו בה. ניצחון המידה הרעה השחית אותה כליל. היא חשה כי אם לחטא נולדה, לפחות תלך בגדולות, ולא תדשדש עוד בעמדה זוטרה, שהרי החטא הוא אותו החטא וההשפלה אותה ההשפלה, ורק הרווח זעום בהרבה. ז'ולייט נשאה חן בעיני גבר קשיש ומופקר להפליא. תחילה הזמין אותה לשירותי אהבהבים מזדמנים, אך בכישרונה הביאה אותו לידי כך שיכלכל אותה בנדיבות רבה. היא ביקרה בתיאטרון ופסעה בטיילת לצד הנכבדים עונדי הסרטים הכחולים של מסדר קיתרה; סקרו אותה, ציטטו אותה, וקינאו בה. היא היטיבה לכלכל את צעדיה, ובתבונה רבה היא רוששה שישה גברים בתוך פחות מארבע שנים. ל'עני' שבהם היתה הכנסה של מאה אלף אקו. ז'ולייט לא נזקקה ליותר מזה כדי לרכוש לעצמה מוניטין. בעיוורונם, נוהים אנשי החברה הגבוהה אחרי נשים כמותה על-פי מדד הפריצות: ככל שהגברת פרוצה ומופקרת יותר, עולה מספר המבקשים להימנות על רשימת מאהביה; דומה כי שחיתותה ושפלותה העצימו את הרגשות שהפגינו כלפיה.
לז'ולייט מלאו עשרים כשהרוזן דה לורסנג', אציל כבן ארבעים ממחוז אנז'ו, נִשבה כל-כך בקסמיה, עד שהחליט לשאת אותה לאישה. הוא העביר על שמה הכנסה בסך שנים-עשר אלף אקו והבטיח לה את הונו אם ימות לפניה; הוא העניק לה בית, עובדי משק, משרתים וגם הכרה בחוגי החברה הגבוהה - נכסים שהשכיחו ממנה במהרה את התלאות שידעה בראשית דרכה.
בעודה נחפזת ליהנות מנכסיה ולממשם לעצמה בלבד, שכחה ז'ולייט את חינוכה הטוב ומוצאה המהוגן. עצות רעות וספרים מסוכנים עיוותו את נפשה, והיא רצתה ליהנות משמה הטוב, אך להשתחרר מן המגבלות הכרוכות בכך. בשלב זה בחייה, הגתה ז'ולייט את הרעיון הנורא לקצר את ימיו של בעלה. משהטמיעה את הרעיון, טיפחה תוכנית נפשעת וגיבשה אותה, לרוע המזל, באותם רגעים מסוכנים שבהם הגוף נִלפת בחטאי הרוח, רגעים שבהם אדם נוטה לא לסרב לעצמו דבר, ואין דבר העומד בפני תשוקותיו הסוערות ותאוותיו הסוטות, ושבירת מחסומי האיסורים, ריבויים או חומרתם, אך מעצימה את העונג.
זה היה עשוי להיות עניין של מה בכך, משוגת רוח חולפת, שאיש כידוע אינו ניזוק ממנה אם בהימוג ההזיה מתעשתים וחוזרים אל דרך התבונה. אך לרוע המזל נוטים בני אדם להרחיק לכת במשוגותיהם. אם הזיה ארורה מלהיבה ומעוררת בהם ריגוש כה עז, מה יהיה, תשאלו, כשיממשו אותה? הרי ההזיה כשהיא לעצמה, ועוד כשמתמכרים לה בחיוניות שכזאת, היא פשע.
למזלה הצליחה מרת דה לורסנג' לבצע את תוכניתה בחשאיות גמורה ולהבטיח את עצמה מפני כל תביעה משפטית. היא קברה את בעלה ואיתו גם את עקבות הפשע שהובילו אותו אלי קבר.
שוב היתה חופשית. היא חזרה להרגליה הישנים, אף כי במשורה ובזהירות מסוימת שחייבו מעמדה ותוארה הרם. היא כבר לא היתה אישה מוחזקת, אלא אלמנה אמידה: הרוזנת מרת דה לורסנג'. אנשי חצר המלך ונכבדי העיר שיחרו לפתחה ושמחו להימנות עם המוזמנים לסעודות הערב החגיגיות בביתה. בקצרה, היא היתה אישה מהוגנת שבכל זאת שכבה, תמורת מאתיים לואי, והתמסרה תמורת חמש מאות לחודש.
עד שמלאו לה עשרים ושש, היו לה עוד כמה כיבושים מזהירים. היא רוששה שלושה שגרירים זרים, ארבעה גובי מיסים, שני הגמונים, קרדינל אחד ושלושה אבירים ממסדר המלך. אך פשע הוא עניין ממכר, שרק לעתים נדירות נגמלים ממנו, ולאחר שהראשון בפשעיה עלה כה יפה, הכתימה ז'ולייט המסכנה את עצמה בפשעים נוספים, דומים לקודמיהם. פעם גנבה סכום כסף נכבד שהפקיד בידה אחד ממאהביה בלא ידיעת משפחתו; מרת דה לורסנג' הצליחה לשים עליו את ידה באחד מאותם מעשים נוראים שהיתה רגילה בהם. בפעם השנייה הצליחה לזכות בטרם עת בירושה בת מאה אלף פראנק שהעניק לה אחד ממעריציה על שם צד שלישי כדי שיחזירו לאחר הפטירה. אל רשימת מעשי הזוועה שביצעה הוסיפה מרת דה לורסנג' רצח של שלושה או ארבעה ילדים. החשש לקלקל את גזרתה הנאה והרצון להסתיר קנוניה כפולה הביאו אותה לידי החלטה לקטול את הראיות לפריצותה. פשעים אלה, אשר כקודמיהם, נעלמו מעיני כל, לא מנעו מאישה פיקחית ושאפתנית זו להפיל ברשתה פתאים חדשים בכל יום.
נכון, אם כן, שההתנהגות הנלוזה ביותר עשויה להניב הצלחות מסחררות, ומה שאנשים מכנים 'אושר' עשוי לשכון גם בתוך חיי הפקר ושחיתות, ואילו התנהגות שכולה מופת למידות הטובות עלולה להמיט על בעליה אסונות לרוב - דוגמה, אשר למרבה הצער, אפילו אנשים הגונים אינם מתייסרים בגינה יתר על המידה.
חדוות הפשע היא מראית-עין מתעתעת; כיצד יכולים אלה המתפתים למדוחיה ליהנות ממנעמיה בעוד זיכרון הפשע שפשעו טבוע עמוק בנשמתם, מכרסם בה ללא הרף, ומורא עונשה של ההשגחה טורד את מנוחתם? ואילו ביש-המזל שהגורל מתאכזר אליו - טוּב לבו יפצהו על סבלותיו ובטוהר מידותיו ינוחם; ומהם ישאב כוח להתגבר על עוולות האדם.
מר דה קורוויל, שאת מעלותיו הרבות כבר מנינו, היה בן חמישים כשהחליט לקשור את חייו בחייה של מרת דה לורסנג'.
כבר ארבע שנים התגורר עימה כאילו היתה אשתו החוקית, אם בזכות תשומת-הלב הנדיבה שהרעיף עליה, ואם בזכות יכולת תמרון מרשימה. ואולי היה זה פרי תחבולותיה של מרת דה לורסנג'.
הם רכשו בית נאה וחלקת אדמה בקרבת מוֹנְטָגְריס. מעת לעת נסעו לשם כדי לנוח משאון העיר הגדולה. ערב אחד, כשמזג האוויר היה נאה במיוחד, הרחיקו בטיולם עד מונטגריס. כיוון שהיו עייפים התעכבו בפונדק דרכים בהמתנה לכרכרה שתחזיר אותם לביתם. הם נחו בחדר נמוך-תקרה וצונן שפנה אל החצר, כשהבחינו בכרכרת דואר מליון שעצרה בקרבת הפונדק.
משעשע להתבונן ביורדים מן הכרכרה ולהמר על זהות הנוסעים בה. אם מנית זונה, קצין, כמה כמרים ונזיר, קרוב לוודאי שזכית בהימור. מרת דה לורסנג' קמה ומר דה קורוויל קם בעקבותיה, ושניהם התבוננו בחבורת האנשים שנכנסה אל הפונדק. כשהיה נדמה כי לא נותר איש בכרכרה, זינק מן המושב פרש מחיל-הפרשים. עמיתו שעמד בקרבת מקום, מסר לזרועותיו נערה כבת עשרים ושש-שבע, לבושה מותניית כותנה קטנה ומרופטת ועטופה עד גביניה במעיל רחב עשוי אריג טפטה שחור, ידיה כבולות באזיקים כאילו היתה פושעת. היא נראתה חלושה, כמו על סף התמוטטות, ואילמלא תמכו בה שומריה היתה נופלת. מרת דה לורסנג' הביטה בה בתדהמה, וזעקת אימה קצרה נשמעה מפיה. הנערה הפכה את פניה - הפנים האצילות בעולם, הנעימות והמרתקות ביותר. גזרתה היתה מושלמת; יופיה המיוסר ותום הבעתה שיוו לה מראה מגרה ביותר.
מר דה קורוויל ופילגשו פנו אל הפרש שהחזיק בה וגילו עניין רב בגורלה של המסכנה.
"מאשימים אותה בשלושה פשעים," השיב הפרש לשאלתו של מר דה קורוויל. "ברצח, בגניבה ובהצתה. אבל אני מודה כי לי ולעמיתי מעולם לא היו ספקות כה רבים באשר לנאשם בפשע. התרשמנו כי נערה זו היא יצור עדין ביותר, ונראה שגם הגון ביותר."
"הייתכן שמדובר באחת מאותן טעויות רווחות בערכאות הנמוכות? היכן בוצע הפשע?" שאל מר דה קורוויל.
"בפונדק, בקרבת ליון. היא נשפטה בליון, ועל-פי הנוהג היא מובלת לפאריס לאישור פסק-הדין, ותשוב לליון, שם תוצא להורג."
מרת דה לורסנג' לחשה על אוזנו של מר דה קורוויל והביעה את רצונה לשמוע את הסיפור מפי הנערה, ומר דה קורוויל, שגם הוא גילה עניין רב בכך, העלה את הבקשה באוזני שני השומרים והזדהה בשמו. הם החליטו לבלות את הלילה במונטגריס, ביקשו דירה נוחה, ולאחר שמר דה קורוויל ערב לאסירה, הוסרו אזיקיה; והוגש לה מעט מזון. מרת דה לורסנג', שגורל הנערה הצעירה עורר בה עניין גובר, אמרה בלבה: נערה אומללה זו אולי חפה מפשע, ובכל זאת מתייחסים אליה כאל פושעת, ואילו אני, המוכתמת במעשי פשע מעוררי חלחלה, מצליחה ונהנית מחיי.
לאחר שקיבלה הנערה טיפול קצר והתאוששה קצת, האיצה בה מרת דה לורסנג' לספר לה מהו המעשה שגרר נערה מתוקה כמוה למצב כה בלתי-נסבל.
"לגולל לפנייך את קורות חיי, גברתי," אמרה הנערה החמודה והאומללה, "פירושו להמחיש את עונשו הנורא של תום-הלב, והרי זה כמו לקרוא תיגר על רצון האל ולקבול על מעשי ההשגחה. אינני מעזה לעשות זאת."
דמעות זלגו מעיניה של הנערה ונשרו על פניה היפות. לאחר שנרגעה פתחה בסיפורה.
הרשי לי, גברתי, לא לגלות לך את שמי ואת מוצאי - מוצא מהוגן, גם אם חסר מוניטין. לא נועדתי לחיי החרפה שאליהם הידרדרתי.
הייתי ילדה כשאיבדתי את הורי. האמנתי כי עם המעט שהשאירו לי אוכל למצוא משרה הגונה. דחיתי הצעות עבודה שלא היו הגונות, ובלא שנתתי דעתי על כך, כיליתי את המעט שהיה ברשותי. התגוררתי אז בפאריס, שבה נולדתי. ככל שנעשיתי ענייה, בזו לי יותר; ככל שנזקקתי יותר לתמיכה - התנכרו לי. מכל תלאותי, מכל העלבונות הנוראים שספגתי, אזכיר רק את מה שאירע לי אצל מר דובור, מעשירי הסוחרים בבירה. בעלת-הבית שאצלה התגוררתי הפנתה אותי אליו; בזכות הונו והמוניטין שלו, אמרה, אפשר שיוכל להקל על מר גורלי. לאחר שהמתנתי שעה ארוכה בחדר המבוא בביתו של האיש, הוכנסתי אליו. מר דובור, בן ארבעים ושמונה, אך יצא ממיטתו, עטוף בחלוק בית קליל שהסתיר בקושי את הסערה שהזדקרה תחתיו. הספר האישי חיכה לו ועמד לסרקו, אך הוא הורה להשאיר אותו לבד ושאל לרצוני.
"אני יתומה ענייה," השבתי במבוכה, "עדיין לא מלאו לי ארבע-עשרה, וכבר ידעתי תלאות רבות. אדוני, אנא, את חמלתך אני מבקשת. חוס עלי."
גוללתי בפניו את כל צרותי - המאמצים למצוא מקום-עבודה, ואולי גם הקושי לקבל עלי עבודה, שכן לא נולדתי למעמד זה. סיפרתי לו כיצד איבדתי את המעט שהשאירו לי הורי והבעתי את תקוותי כי אולי יהיה ביכולתו לסייע לי; בקצרה, מניתי את כל הקלישאות במילון העליבות, עניין טעון אצל בעלי נפש רגישה וטורח גדול לעשירים. מר דובור הקשיב לי בפיזור-דעת, ושאל אם שמרתי תמיד על תומתי ולא התפתיתי.
"אדוני, אילמלא שמרתי על תומתי, לא הייתי ענייה כל-כך."
"באיזו זכות את מבקשת מהעשירים לעזור לך, אם אינך נותנת שום שירות בתמורה?" הקשה מר דובור.
"לאיזה שירות אתה מתכוון, אדוני? כל מה שאני מבקשת הוא להגיש שירותים שאינם חורגים מכללי ההגינות ואשר גילי מאפשר."
"אין תועלת בשירותים של ילדה כמוך במשק-הבית," השיב דובור. "העבודה שאת מחפשת אינה מתאימה לנערה בגילך ובעלת מראה כשלך. מוטב שתלמדי לענג גברים, ואם תהיי נבונה, תמצאי מישהו שיסכים לפרוש עלייך את חסותו. בעולם הזה אין ביקוש רב למידות הטובות שאת מתהדרת בהן ביגיעה רבה כל-כך, וטורחת לשווא להאדירן; אין בהן כדי לספק את צורכי קיומך. אם יש דבר שאינו מחמיא לגברים, דבר שאין הם שועים אליו כלל ובזים לו בכל מאודם, הרי הוא התום של גילך. בעולם הזה, ילדתי, מעריכים רק את מה שמכניס כסף או מסב עונג; וכי איזה רווח נפיק מטוהר-מידות של נשים? סערות חושיהן הן שמשרתות ומשעשעות אותנו; אין לנו כל עניין בצניעותן. כשאנשים כמונו מעניקים משהו, הרי זה כדי לקבל דבר אחר תמורתו. איך תוכל ילדה קטנה כמוך להכיר תודה על מה שעושים למענה, אם לא מתוך הפקרת גופה?"
"אדוני," אמרתי באנחה, "כלום לא נותר קורטוב של הגינות וצדק בלב האנשים?"
"מעט מאוד," השיב דובור, "כל-כך הרבה דנים בכך, איך את רוצה שייוותר משהו? אנשים חזרו בהם מן השיגעון לכפות על הזולת הכרת-תודה ללא תשלום; הם כבר מכירים בכך שסיפוק מגמילות חסדים הוא הנאה מפוקפקת שמקורה בגבהות-לב, וכיוון שהכל בעולמנו נמוג חיש מהר, אנשים מתאווים להנאות מוחשיות יותר. הם נוכחו לדעת כי מתמיכה ללא תמורה בילדה כמוך יפיקו, לכל היותר, מיני סיפוק תפלים, בעוד שבתמורה לתשלום המקדמה בלבד, יפיקו את כל ההנאות שיכולה להציע תאוות-הבשרים. המוניטין של גבר פזרן, רחב-לב ונדיב ככל שיהיה, גם אם יש בהם סיפוק מסוים, אינם שקולים לקלילה שבהנאות החושים."
"אדוני, עם עקרונות כאלה לא נותר לנערה חסרת-מזל כמוני, אלא לגווע ברעב!"
"ומה החשיבות בכך?! די לה לצרפת במספר הנתינים שיש בה. אין היא זקוקה לאנשים נוספים שיסחטו אותה, מה שחשוב הוא תפקוד יעיל של המערכות בתוכה."
"אבל אתה מאמין שילדים יכבדו את אבותיהם אם הם מתעמרים בהם כך?"
"איזו חשיבות יש בעיני האב לאהבת ילדיו? הלא הם רק מפריעים לו."
"אם כך מוטב היה לו מַתִּי בעריסה!"
"בוודאי, זה הנוהג בארצות רבות, כך נהגו היוונים וכך נוהגים הסינים. ילדי העניים נזרקים או מוצאים להורג. מה הטעם להשאיר בחיים יצורים שאינם יכולים לסמוך על עזרת הוריהם, בין אם משום שאין להם הורים, ובין אם משום שההורים אינם מכירים בהם; והרי אז אין בהם שימוש והם מכבידים על המדינה, וממילא זו סחורה שיש כבר די והותר ממנה? ממזרים, יתומים, ילדים בעלי מום מולד, אחד דינם: למות עם היוולדם; הסוג הראשון והשני משום שאין להם עוד מי שישגיח עליהם וידאג להם והם מזהמים את החברה באורח מסוכן, והסוג השלישי משום שאין בהם כל תועלת לחברה; אלה וגם אלה כמוהם כגידולים בגוף הניזונים מלשד האיברים הבריאים, מנַוולים ומחלישים אותם, או, לחילופין, כצמחים טפילים, הנאחזים בצמחים הפוריים, ניזונים מזרעם ומְאַכְּלים אותם. כל מעשי הנדבה שנועדו להזין חלאה כזאת הם פשעים משוועים; ומה התועלת בבניית בתים מצוידים היטב למען טפילי הגזע האנושי ובהתייחסות אליהם כאילו היו זן נדיר ויקר-ערך, שחובתנו לטפח אף את הנקלה בפרטיו! אבל נניח לפוליטיקה; ממילא אין את מבינה בה דבר. ילדתי, מה לך כי תליני על גורלך - הרי הוא בידייך, ורק בך תלוי הדבר אם תוכלי להיחלץ ממנו או לעצבו כרצונך."
"באיזה מחיר, למען השם!"
"במחיר של אשליה, דבר שרק גאוותך קובעת את ערכו." המשיך הברברי הזה, קם ממקומו ופתח את הדלת לרווחה. "זה כל מה שיש בידי לעשות למענך; היעני או שחררי אותי מנוכחותך. אני לא אוהב קבצנים..."
הדמעות זלגו מעצמן; לא יכולתי לעצור בעדן. הן הרגיזו את האיש הזה, תחת שירככו את לבו. את מאמינה, גברתי? הוא נעל את הדלת, תפס אותי בחגורת שמלתי, ואיים עלי בגסות כי יבצע בכוח את מה שסירבתי להעניק לו מרצון. ברגע נורא זה נחלצתי מבין זרועותיו וזינקתי לעבר הדלת.
"אתה נתעב," קראתי לעברו בעודי חומקת ממנו. "מי ייתן והשמים יענישו אותך ביום מן הימים על קשיחות לבך, אתה ראוי לכך! אינך ראוי לא לעושר שאתה עושה בו שימוש כה נקלה, ואפילו לא לאוויר שאתה נושם בעולם במעשיך הברבריים."
הזדרזתי לספר לבעלת-הבית שלי על קבלת הפנים שערך לי האיש שאליו שלחה אותי. להפתעתי הרבה הוכיחה אותי עלובת-נפש זו על התנהגותי במקום שתשתתף בצערי.
"יצור עלוב," קראה לעברי בכעס. "מה את חושבת לעצמך, שהגברים הם טיפשים עד כדי כך שיעניקו נדבה לילדות קטנות כמוך בלי לתבוע ריבית על כספם? מר דובור היה טוב-לב מדי כשנהג עימך כפי שנהג; אני במקומו לא הייתי מניחה לך להסתלק מביתי קודם שתספקי אותי. אבל כיוון שאת דוחה את העזרה שאני מושיטה לך, הסתדרי בכוחות עצמך; שלמי לי את חובך עד מחר, ולא - תלכי לבית-הסוהר."
"גברתי, חוסי עלי."
"כן, כן, רחמים... עם רחמים אפשר לגווע ברעב."
"אבל מה רוצה את שאעשה?"
"את חייבת לחזור לביתו של מר דובור; את חייבת להשביע את רצונו, את חייבת להביא לי כסף; אני כבר אפגוש אותו ואודיע לו על כך; אם אוכל אנסה לתקן את הנזק שגרמת בכסילותך. אתנצל בשמך, אבל קחי בחשבון שעלייך לשפר את התנהגותך."
מבוישת, נואשת, אובדת-עצות, ראיתי כיצד הכל דוחים אותי בגסות. כמעט נטולת-משאבים, אמרתי למרת דרוש (זה היה שמה של בעלת-הבית) שאני מוכנה לעשות כל דבר כדי להשביע את רצונה. היא ניגשה לאיש הכספים, שרגז מאוד, כפי שאמרה לי בשובה, ורק בקושי רב הצליחה לרכך את לבו ולשכנעו לפגוש אותי למחרת בבוקר, אך מוטב שאכלכל את צעדי בתבונה, שכן אם אעז עוד פעם אחת להמרות את פיו, ידאג שאהיה בבית-סוהר עד סוף ימי.
מבוהלת חזרתי לדובור. הוא היה בגפו, במצב מהוגן עוד פחות מכפי שהיה אמש. זימה, אלימות וכל ביטויי ההתפקרות רשפו במבטיו הערמומיים.
"הודי לדרוש," פנה אלי בקשיחות, "על מה שאני עומד לעשות למענך בכך שאעניק לך לרגע את חסדי. את בוודאי חשה עד כמה אינך ראויה לכך לאור התנהגותך אמש. התפשטי, ואם תתנגדי ולו גם התנגדות קלה, שני גברים ממתינים לך בחדר המבוא שלי כדי להוליך אותך למקום שממנו לא תצאי כל ימי חייך."
"הו, אדוני," זעקתי בדמעות והשלכתי את עצמי לרגלי האיש הברברי, "תרשה לי לדבר על לבך, אני משביעה אותך; הייה נדיב והצל אותי בלא לדרוש ממני מחיר כה יקר. מוטב שאקריב את חיי, ובלבד שלא אכנע לזאת... כן, מוטב למות מאשר לשבור עקרונות שקיבלתי בילדותי... אדוני, אדוני, אל תכפה עלי, אני מתחננת לפניך. אתה מאמין שיש מקום לאושר בין תועבות ודמעות? האם יכול להיות עונג במצב מעורר סלידה? הרי אחרי שתבצע את זממך, ייסר אותך מצפונך לנוכח ייאושי..."
ואולם מעשי הזימה של דובור מנעו ממני להמשיך בדברי; כיצד העליתי בדעתי שיעלה בידי לרכך את לבו של גבר זה, אשר ייסורי רק שלהבו את יצריו משולחי-הרסן? את מאמינה, גברתי, כי זעקותי ומחאותי עוררו את תאוותיו והנאותיו הבהמיות אף יותר, וכבר עשה את ההכנות לביצוע מעשהו הנפשע?! הוא קם ממקומו, וחשף עצמו לעיני במצב שבו התבונה צונחת; התנגדות הקורבן גורמת לאובדנה ומזינה את הטירוף. הוא אחז בי בכוח והסיר את פריט הלבוש המצניע את הדבר שממנו השתוקק ליהנות. הוא גידף אותי והחמיא לי חליפות... אלוהים! איזו תערובת נוראה של נוקשות... ושל זימה! דומה כי ההשגחה רצתה להטביע בי, כבר בראשית צעדי בחיים, את כל הזוועה שבפשעה זה, שבעקבותיו באו עלי כל הצרות! האם הייתי אמורה להתלונן כבר אז? לא! הרי בגלל הנוראים שבמעשיו ניצלתי; אילמלא מעשי הזימה כפי שביצע אותם, היה מחלל את תומתי; אבל תשוקותיו של דובור דעכו כשניסה שוב ושוב לחלל את תומתי. מן השמים נקמו בו על פגיעותיו הרעות, ומשאיבד את אונו, ניצלתי.
ואולם במצב זה הטיח בי עלבונות קשים וגסים יותר. הוא האשים אותי ברפיונו, ותקף אותי בקללות גסות שבעתיים. אין דבר שלא אמר לי, אין דבר שלא ניסה לעשות בי מתוך תאוותיו החולניות, אופיו האכזר ושפלותו. הוא היה קצר-רוח נוכח סרבולי. לא עלה על דעתי לשתף פעולה; די היה בכניעותי הסבילה. מצפוני לא חדל לייסר אותי בשל כך... ואף-על-פי-כן שום דבר לא עלה יפה, כניעותי לא הלהיבה אותו עוד. לשווא נהג בי ברוך ובקשיחות לסירוגין... בשעבוד או בעריצות... בהגינות למראית עין או בנבזות. שנינו היינו סחוטים, ולמזלי לא עלה בידו לשקם את מה שנזקק לו כדי לפתוח במתקפות מסוכנות פי כמה מקודמותיהן. לבסוף ויתר וכפה עלי להבטיח לו שאבוא אליו למחרת, וכדי להמריץ אותי לעמוד בהבטחתי, התרצה והעניק לי אך ורק את הסכום שהייתי חייבת למרת דרוש. חזרתי מושפלת אל האישה ההיא, אך נחושה בדעתי כי יהא אשר יהא, לעולם לא אניח לאיש להשפיל אותי כך. אמרתי לה זאת כששילמתי לה את חובי תוך שאני ממטירה קללות על הנבל שניצל את עוניי באכזריות נוראה. אך קללותי לא היטו אליו את זעם האל, נהפוך הוא; האיש תוגמל היטב. כעבור שמונה ימים נודע כי המופקר קיבל מן הממשלה זיכיון לגביית מיסים שהגדיל את הכנסותיו ביותר מארבע מאות אלף ליבראות בשנה. שקעתי במחשבות על נפתוליו של הגורל, ונדמה היה לי כי קרן של תקווה מפציעה לרגע.

ז'וסטין או יסוריה של המידה הטובה

ג'אנט ווינטרסון ספר הכוח

ספר הכוח הוא ספר של המאה העשרים ואחת, המתרחש בלילה - בעבר, בהווה ובעתיד. הסיפור ממציא עצמו תוך כדי מסעות, אגדות, מיתולוגיות עכשוויות ותרבות פופולרית, כדי לספר סיפור על אהבה מפוארת שנכשלה. >>>

אנטונן ארטו הליוגבלוס

ביצירה פסבדו-היסטורית זו, שראתה אור ב- 1934, בחר ארטו להתעמק באחת האפיזודות השוליות והדקדנטיות בתולדות הקיסרות הרומית. הליוגבלוס היה כוהן פגני מן המזרח שנעשה קיסר רומא בגיל 14 ונשחט במחראות ארמונו 5 שנים אחר כך. >>>

דונאטיין אלפונס פרנסואה (המרקיז) דה סאד מחשבות על הרומן

"...לעולם לא אצייר את הפשע, אלא בצבעיו של הגיהינום; ברצוני כי יתגלה במערומיו, שיפחדו מפניו, שיתעבו אותו, ואיני מכיר כל דרך אחרת להגיע לכדי כך, אלא להציג אותו על כל הזוועה המאפיינת אותו. >>>

ז'ורז' פרק הערות קצרות על אמנות ואופן סידור הספרים

הבעיה של הספריות היא בעיה כפולה: בעיה של חלל בתחילה ואחר כך בעיה של סדר. ז'ורז' פרק על אמנות סידור הספרייה. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית