מכונת קריאה - ההתחלה

בבל , , 24/5/2012

ההתחלה

מתוך ז'אן דוטור ראש של כלב

גברת דה שאיו התעלפה כשהודיעו לה, בעדינות, שזה עתה הביאה לעולם ילד עם ראש של כלב. אחרי עשרים שנות עקרות, מבחן המציאות היה קשה. אדון דה שאיו היה, אם הדבר אפשרי, עוד יותר מיואש. במשך רבע שעה רק התחשק לו, במלוא הרצינות, להרוג את אשתו, אבל המבט ששלח לעבר הפנים התמימים של זו, גרמו לו להסמיק מחשדותיו האיומים. הוא הסתפק באנחה :
--- אנרייט המסכנה שלי ! לא היינו צריכים את זה !
גברת דה שאיו פרצה בבכי :
--- זה מזעזע ! איך זה ייתכן ? אני לא רוצה לראות אותו. האם אתה סובל כמוני, לאון ?
אדון דה שאיו לחץ את ידה של גברת דה שאיו, שהכפילה את דמעותיה. מסמיק ובקול חנוק לגמרי, הוא שאל :
--- האם חשבת על כלב בזמן שהיית בהריון ?
--- מעולם לא ! קראה בקול גברת דה שאיו. אפילו לא פעם אחת !
--- ו..לפני כן ? מילמל אדון דה שאיו בקול רועד עוד יותר.
--- לפני כן ? שאלה גברת דה שאיו מופתעת.
הקטן ריחרח בעריסה שלו. ראש עדין ונוגע ללב של כלבלב נישא מעל גופו האנושי והמחותל של הרך הנולד. פרצופו הוורוד, עיניו הדבוקות ושערו הרך העלו אצל אדון דה שאיו את דמעותיו הראשונות.
---מה יאמרו האנשים ? אומרת גברת דה שאיו.
--- יכול מאד להיות שהוא ימות, אומר המיילד.
--- לא יהיה לנו המזל לכך, אומר רדון דה שאיו בעצבות.
--- אנחנו בשום אופן לא יכולים לקרוא לו פייר ! אומרת גברת דה שאיו.
נתנו לו את השם אדמונד. גברת דה שאיו לא הצליחה להחליט אם להגיש לו את השד, גם הכומר לא הצליח להחליט אם לערוך לו טבילה.
--- נחכה שיתחיל לדבר, אומר הכומר. תארו לעצמכם שיש לו נשמה של כלב ושהוא ינבח ? אח ! זהו מבחן קשה שמעמיד לכם כאן האל, ידידי. התפילה תסייע לכם להתמודד איתו.
בודקים את הלשון של אדמונד : היא שטוחה. לשון אמיתית של כלב. הוא ינבח. ההורים האומללים סופגים מנה נוספת של ייאוש. בניגוד להערכתו של הכומר, התפילה אינה מסייעת להם בשום צורה שהיא. היא עוד יותר מצערת אותם. בגיל שישה חודשים, אדמונד אומר באופן ברור "אבא", מה שגורם שמחה גדולה. יש לו נשמה של בן אנוש !
בגיל שנתיים, ראשו של אדמונד קיבל את צורתו הסופית : זה היה ראש של כלב ספנייל עם אוזניים ארוכות מתנופפות, פרצוף פחוס למדי ושערות, אלפי שערות לבנות וצהובות. באשר לשאר, הוא היה כמו בן אנוש רגיל. הוא היה ילד חמוד במיוחד שדיבר, הלך, מילא את המקטרת של אביו ושיחק עם נעלי הבית של אמו. הוריו אפילו חשו כלפיו חיבה. יום אחד, proprio motu, הוא יצא להביא את העיתון מהקיוסק וסחב אותו בתוך פיו.
--- מסכן קטן, הזדעקה גברת דה שאיו, אתה לא מתבייש ?
אדמונד קיבל סטירה בישבן שגרמה לו לבכות הרבה.
--- לעולם אל תחזור על התעלול הזה, אמר אדון דה שאיו.
ששת השנים הראשונות של אדמונד חלפו כמו שש השנים הראשונות של כל ילד קטן אחר. לעיתים אמו נעצה בו עיניים מלאות רחמים ועצבות, אבל הוא לא נתן על כך את דעתו. אביו חשש עבורו מנוכחותם של כלבים : הוא הרחיק אותם בקביעות. אדמונד שמע אותו מודיע לחברים :
-- לילד הזה יש גורל של כלב.
אדמונד הבין שדברים אלה נוגעים אליו. מלא גאווה, הוא רץ למטבח וגילה למשרתת :
--- מדלן, יש לי גורל של כלב, אבא אמר את זה.
--- לך לישון, אמרה המשרתת. עזוב אותי במנוחה. יש לי כביסה להכין, וליטופים של כלב, זה מעביר פשפשים.
הסטירה השנייה בישבן שהוא שמר בזכרון, ניתנה לו על ידי אביו יום אחד, כשתפס אותו במפתיע מלטף כלבלב ברחוב. אדון דה שאיו, שהיכה, נראה סובל יותר מאדמונד המוכה.
-- אה ! אדמונד, אמר בעודו מתנשף, איזה ילד קשה אתה ! אני בקושי מסובב את הגב וכבר אתה מתחיל עם הגסויות. אם רק אתפוס אותך פעם נוספת, אתה עוד תראה. הבן שלי, הילד שלי אני, לאון דה שאיו ! באמצע הרחוב !
אדמונד לא הבין דבר מכעסו של אביו. מה כל כך נורא בליטוף חוטם של כלבלב עליז ? אולם לדבריהם של הורים יש כוח מוזר. אדמונד, בזמן שהרביצו לו בישבן, חש שבושה משתלטת עליו. הוא הרי ליטף כלב, ועוד ברחוב. רוחו צריכה להיות ממש רקובה אם לא הרגיש שום מבוכה באותו רגע, ועוד לא התחרט על כך מיד.
--- אני נשבע שאינני מבין אותך, המשיך אדון דה שאיו. אתה נשגב מבינתי. איך בדיוק מתנהגים הילדים של ימינו ? בזמני... אדמונד, תקשיב לי היטב : אני לא איש רע. אני אבא שלך. אני מוכן לסלוח לך על כל דבר, אבל לא על זה. אם אתפוס אותך עוד פעם עם כלב, אשים אותך מיד במוסד לעבריינים צעירים.
ארוחת הערב נשללה מאדמונד והוא נשלח להרהר בחדרו. במשך שעה, התחרט על כך שמעשה נחמד כמו ליטוף כלב ברחוב גרם לאביו צער כה גדול, והוליד מכות בישבן. לאחר זמן-מה, הוא נרדם. הוא חלם על כלבים רעים, שהעיבו על שנתו. אדון דה שאיו, מצידו, אמר לאשתו :
--- הילד הזה מענה אותי. הוא נמשך לכלבים, אין על כך ויכוח, ואת זה צריך למנוע בכל מחיר. מה עושים, אנרייט, מה עושים ?
גברת דה שאיו היתה לא פחות נסערת. היא אמרה :
--- אתה באמת חושב שזה לא טוב בשבילו להתחבר לכלבים ?
--- לא טוב ? לא ! זה אסון ! ומדובר כאן גם בניקיון מוסרי. את מבינה, אנרייט. לילד הזה גורל של כלב. צריך לנסות לעשות הכל כדי להילחם בכך. בכל מה שנוגע לי, אנהג בנוקשות.
הוחלט להימנע מלדבר על כלבים ליד אדמונד. במידה וזה יהיה בלתי נמנע, ילעיטו את החיות האלה השמצות. יציירו אותן כחיות מפוקפקות, אכזריות, בוגדניות, וכדומה. אולי אפילו זה יהיה מועיל לגרום לאיזה כלב נזעם לנשוך את אדמונד וכך לחרות את שנאתם על בשרו. הצעה אחרונה זו, בכל זאת, הכאיבה לגברת דה שאיו, ולעת עתה זנחו אותה. את שני כלבי הספנייל משיש שעיטרו את האח, סגרו במפתח בתוך ארון קיר, ותלו ציור מהסלון, שהראה סן-ברנר מציל מטפס הרים תועה, ציור בינוני למדי. בתוך שלושה חודשים, אדמונד איבד כל משיכה לכלבים, תיעב אותם, פחד מפניהם. הם עוררו בו סלידה בלתי-רגילה. כשביקשו להבהיל אותו, די היה לומר : " אני הולך להביא את הכלב.." ואדמונד היה נמלט בצעקות. יחד עם זאת, להוריו לא היה האומץ ללכת עד הסוף עם הרעיונות שלהם ולעורר בו גם את הפחד מפני עצמו. להפך, הם עשו הכל כדי שיישכח את ראש הספנייל שלו. "אני לא רוצה שהבן שלי יפתח תסביכים", הצהיר אדון דה שאיו, ששמע פעם על פרויד. אבל זה קצת קשה לא "לפתח תסביכים", במרוצת הזמן, כשיש לך ראש של כלב. בני הבית עשו כולם יד אחת. הם התנהגו כאילו לאדמונד היו פנים אמיתיים של ילד. דיברו על הפרצופון שלו, קראו לפרווה שלו שערות, לניבים שיניים, וכן הלאה. דודה זקנה אמרה לו יום אחד מבלי שהתכוונה לפגוע : תנגב את החוטם, אתה מלא בשוקולד." המילה "חוטם" הקפיצה את אדון דה שאיו באוויר. הוא ביקש מהאישה הזקנה להסתלק ולא לחזור יותר לעולם.
למרות אמצעי הזהירות המופלאים הללו והרגישויות הללו, לאדמונד לא היתה שום אשליה בקשר למראה שלו. הוא התבונן עשר פעמים ביום במראות. צריך בהחלט להודות שראשו לא עורר בו רושם רע, ושהוא כלל וכלל לא סבל ממנו, כפי שחשבו. פעם אחת, כשהיה בלתי נסבל באופן מיוחד, אמו, זועמת, כינתה אותו "מפלצת קטנה". זה לא השפיע עליו כלל. האם לא קוראים כך לכל הילדים הבלתי נסבלים ? ראש הכלב שלו סיפק לו אלף הזדמנויות להשתעשע אחרת משאר הילדים. רשימת השעשועים שלו היתה ארוכה בהרבה משלהם. למשל, כשהוריו יצאו, הוא היה מבלה שעות מענגות בלשחק כלב שמירה, עד שהפחיד את עצמו. הוא היה נובח במהימנות גדולה יותר מכל אחד אחר. אם לפעמים, בעת שנסחף אחר חדוות המשחקים, הוא נשך מישהו, סלחו לו תיכף ומיד על ההתפרצות הזו והסתירו אותה מאדון דה שאיו.
אדמונד היה להוט אחר המשרתת, מדלין, בת הכפר המורגלת בהמולת החיות. היא נהגה באדמונד כפי שאהב שמתנהגים איתו : בעדינות נוקשה. כשהיה לה מצב רוח רע, היא לא היססה לגרש אותו מהמטבח בבעיטות רגליים חזקות ; אבל היו לה גם רגעים טובים. היא היתה מושיבה את אדמונד על הברכיים שלה ומגרדת לו את פסגת הגולגולת במיומנות כזו שחילצה גירגורים של הנאה מבעל הבית הקטן. היא היתה אומרת לו : "כמה שהוא חמוד, הכלבלב הקטן שלי, כמה שהוא חמוד ! איזה אוזניים יפות ושניים גדולות יש לו, או לה לה !" אדמונד התענג באופן יוצא מגדר הרגיל בזרועותיה של מדלין, האדם היחיד שלא הפגין כלפיו כל העמדת פנים. בדרך כלל, המפגשים הללו הסתיימו בליקוקים גדולים. אדמונד, בלשונו השטוחה, כיבד את לחייה השמנות של מדלין השובבה שצחקה ופירפרה.
--- מי הביא לי כלב כזה, היתה משהקת, זה לא כלב, זה חזיר ! די ! האם אתה מתכוון להפסיק, אדון אדמונד ! תראה, עכשיו אני כולי רטובה !
אדון אדמונד היה מיישר את חליפת הקטיפה הכחולה שלו ואת צווארון התחרה, מושך את הגרביים הלבנות עד הברכיים ומלחלח את שפתותיו היבשות. ליבו הלם בחזהו. באופן טבעי, אדון דה שאיו מצא עצמו יום אחד עֵד לאחת הסצנות האלה. מדלין פוטרה ואדמונד ננזף.
גברת דה שאיו נתקלה באי אלו קשיים כשהגיעה העת לשלוח את אדמונד לבית ספר.
--- החברים שלו יצחקו עליו, אמרה. הוא יסבול, הילד המסכן.
--- הוא צריך להשתפשף בעולם החיצוני, השיב אדון דה שאיו. לא נוכל לשמור אותו אצלנו תמיד, מוגן מפני האנשים. יום אחד הוא יצטרך לפרוש כנפיים ולעוף בעצמו. ככל שזה יהיה מוקדם יותר, כן ייטב.
בנושאים חינוכיים שכאלה אדון דה שאיו תמיד הכריע. אשתו מיהרה להסכים עם עמדותיו. לאמיתו של דבר, היא הרימה ידיים כבר מרגע לידתו של אדמונד. העובדה שהביאה לעולם ילד עם ראש של כלב הנחיתה מכת מוות על אישיותה. אדמונד, מצידו, לא הבין מדוע הוריו החזיקו אותו כל חייו סגור בתוך חדר. הוא השתוקק לפרוש כנפיים ולעוף בעצמו, כפי שאמר אביו, אף על פי שהמטאפורה הזו התמיהה אותו. מול המראה, הוא תפס את האוזניים שלו בשתי אצבעות והרים אותן עד למצב אופקי, ואז הניע אותן בנפנוף. הוא התפלא על כך שלא עף. למחרת בבוקר, הוא נשלח לבית הספר. הלבישו אותו בצורה מגוחכת : כובע גרב, כובע מצחייה נמוך עד העיניים, משקפיים שחורים, סודר מתוח גבוה מאד. הוא נחנק בתוכו. ברגע שנכנס לכיתה, נפטר מהתחפושת הזו. המורה החל לדבר :
--- ילדים, החל מהיום, יש לכם חבר חדש. כפי שאתם רואים, יש לו ראש של כלב. זו לא אשמתו. הוא נולד כך. ודרך אגב, שימו לב, יש לו ראש מאד יפה. לחבר שלכם יש ראש של כלב מאד יפה. אין לו כל סיבה להתבייש בו, ואתם, אין לכם כל סיבה ללעוג לו. אני סומך על החינוך שלכם, על אהבת הבריות שלכם ועל טוּב ליבכם שלעולם לא תענו אותו.
אי אפשר היה לחשוב על דבר מזיק יותר בשביל אדמונד מאשר הדרשה הזו. אדמונד, שהיה בן שש, חש זאת לגמרי . ככל שהמורה דיבר, כן אחז בו הפחד. הוא היה מוותר בשמחה על קבלת הפנים החמה הזו שקראה לו בשם מול כל המבטים וכל הרשעויות.
--- אם מישהו מנסה להציק לך, סיכם המורה בטון חמור, אתה רק צריך לבוא לספר לי, דה שאיו, ויהיה לו עסק איתי. מובן ?
מילים אחרונות אלה היו הרסניות. להזמין תלמיד להלשין, פירושו להזיק לו ללא תקנה. אדמונד קלט מלמול של תוכיחה בקהל והסתמרר. יחד עם זאת, ליבו הקטן וההגון לא התמלא ברגש נקמה במורה שהתעקש להגן עליו בדרך זו. הוא פשוט אמר לעצמו שהאויבים הם תמיד ערמומיים ושקרובי המשפחה תמיד מגושמים.
חבריו ללימודים של אדמונד מתחלקים עד מהרה לשלוש חבורות : האדישים, הרחמנים והאכזרים. הוא רחש הערצה גדולה ביותר לאלה האחרונים, כמובן, ניסה להיכנס לחוגם, להשתלב במשחקים שלהם, שלתוכם קיבלו אותו רק מתוקף תפקידו כשעיר לעזאזל. בכל מקרה, כל גישה שילדי בית הספר אימצו לעצמם : עוינות, אדישות או אדיבות, הם לא התנהגו איתו כפי שהתנהגו בינם לבין עצמם. לכולם היו ראשים אנושיים ולאדמונד היה ראש של כלב. אי אפשר לתאר עד כמה העובדה שיש לך ראש של כלב משנה את יחסם של האנשים שאיתם אנו מוזמנים לחיות. הרגשות שהם מפנים כלפיך נעשים מהר מאד מוגזמים ולכן מביכים. הטובים הם מדי טובים, האדישים מדי אדישים, הלגענים מדי לעגנים. חוסר הטבעיות הזה, אדמונד נתקל בו לראשונה בבית הספר. זה המחיש לו את תחושת חוסר השיוויון שלו ; בבית הספר הוא נעשה מודע לראש הספנייל לו המונח באופן כל כך מוזר על כתפיו.
רודפיו קראו לו "פלוטו", "דוגי", "לאקי". הם היו שואלים אותו : "מה שלום לאסי?" "אז מה, לא שמו לך רצועה, הבוקר?" " מי מוציא אותך לעשות פיפי, אמא שלך או אבא שלך ?" ועוד אלף העלבות אחרות, לפחות כאלו שביקשו להעליב, אלא שהן נראו לאדמונד כהלצות משעשעות. לעומת זאת, בפעם הראשונה שכינו אותו לא בשם של ילדה, אלא של כלבה, הוא נעלב. אולם הייסורים האמיתיים עדיין לא הגיעו. הכריחו אותו ללכת על ארבע, לנבוח וכדומה. קשרו אותו בצוואר לעמוד בחצר הסגורה והוא כמעט נחנק. דחפו לו את החוטם לתוך צואות. כשרצה להשתין, שני חברים היו עוקבים אחריו בדממה, מתקיפים אותו ומכריחים אותו לסיים את צרכיו בהרמת הרגל. הדבר עורר צחוקים אדירים. גם לא התעלמו מאימתו מפני כלבים: היו משתעשעים בלהפחיד אותו בצעקות :"היזהר דה שאיו, הנה כלב ! הוא ינשוך אותך. קסס...קסס.. תנשוך אותו !". אדמונד היה פולט צעקות ורץ להתבצר בחדר לימוד ריק. בכיתה, בכל פעם שהוזכר כלב, כל הראשים הופנו אליו ונשמעו הצטחקויות. הספסל האחורי, שבו התקבצו שישה חברמנים, השמיע כל מני "הואה-הואה" שגרמו למורה לחייך. המשל של לה-פונטיין, האתון והכלב הקטן, עורר טיפונים של צחוק במשך שלושה ימים. המלומדים שביניהם היו אומרים mezzo voce : "Cave canem"( כל זה נמשך עד ליום שבו אדמונד הפחיד את חבריו כשנשך אחד מהם ביד. הוא אמנם התחרט על המעשה יותר מדי מהר, מה שחיבל מעט בניצחונו, אבל מרגע זה עינו אותו הרבה פחות ובית הספר התרגל אליו.
אדמונד התגלה כתלמיד ממוצע, לא עצלן ולא מבריק. מבחינה אינטלקטואלית, הוא לא היה פגיע. בגיל שמונה, הוא כבר היה ותיק, שהשתתף בשימחה בעלבונות שהוטחו בחדשים. הוא קיבל את פניהם ב"גררר..." שהבעית אותם, עקב אחריהם בחצר בצעקות ; בכיתה, הוא ליקק להם את האוזניים, מה שגרם להם להצטמרר. הוא כרע על ארבע, להנאתו הפרטית כעת, הסתובב בין הספסלים, ונשך את השוקיים של זה או אחר. בקיצור, הוא תפס עמדה יציבה ומכובדת בחברה הילדית. הוא למד סוף סוף לנצל את היתרונות שבמראהו הגופני. לנזיפתם של המורים, היה עונה באנחה :
--- אני כל כך אומלל ! אה! 'דוני, אם היה לך ראש של כלב כמו לי !
מאוחר יותר הוא נזכר בבושה ביבבות המתחסדות האלה, שבזכותן נחסכו ממנו העונשים.
אדון דה שאיו סבר כי בנו משתנה לטובה ובירך על ההשפעה שהיתה לילדים האחרים עליו. אדמונד לא התכוון להפוך את אביו לאיש הסוד של חיי בית הספר שלו. ימי חמישי וראשון דמו לאלה שהיו אצל כולם. לעיתים היה הולך לגן החיות להתבונן בקופים, בציפורים ובאריות, לעיתים גררו אותו למוזיאון זה או אחר. אדמונד אהב מאד את גן החיות, שבו החיות משוללות חופש. אדון דה שאיו היה פונה אליו בנאומים מוסרניים.
--- אדמונד, היה אומר לו, אתה לא מודע למזלך הטוב. אתה יצור שניחן ביכולת לחשוב. אתה לבוש בחליפות יפות, שאני קונה לך ב גננת היפה ושעולות לי ביוקר, היה מוסיף בדרך. אתה הולך על שתי רגליך, בגוף זקוף, הראש פונה לכיוון הכוכבים. אתה צרפתי קטן, זאת אומרת שאתה משתייך לאומה הכי אינטיליגנטית והכי מפוארת בעולם. בעתיד, תהיה אדם חופשי, מודע לזכויותיו ומכבד את חובותיו. תסתכל על החיות האומללות האלה : הן הולכות על ארבע ; גופן מכוסה פרווה; הן משוללות תבונה ומבלות את כל חייהן מאחורי סורגים של כלוב. אתה לא גאה להיות אדם, אדמונד ?
" האם אני באמת אדם ?" שאל אדמונד את עצמו. " לא צריך לספר לי סיפורים. יש לי ראש של חיה. של כלב, אני מודה. הכלב הוא חית בית שלא נועלים בתוך כלוב. אבל האם אני גם אדם וגם צרפתי כמו שאבא טוען בפני ?"
בכל זאת הוא ידע שראש הכלב שלו היה נושא מוקצה והקפיד לשמור את מחשבותיו לעצמו. הזאבים עוררו בו תחושה עמומה של אחווה שלא העז להודות בה ושנראתה לו כשיא הגסות. הוא לא יכול היה לשאת את מבטו של הפנתר. הוא ראה האשמות בעיני החיה הזו. הוא תיאר לעצמו שהוא חושב : "למה אני אסיר, אני ולא הוא?" המחשבה הזאת היתה בלתי נסבלת. בפעמים אחרות, הוא שמח שסורגים מוצקים מפרידים אותו מהחיות, התבונן בהן בסאדיזם, התענג על סבלם, כמו סאדיסט אמיתי המתענג מסבלם של הדומים לו.
במוזיאון הצבא, ייסורים אחרים. אדמונד אומר לעצמו שלעולם לא יהיה נפוליאון ומצטער על כך. הוא מקלל את ראשו שלעולם ימנע ממנו להיות מנהיג של בני אדם. הוא מקונן על ימי הביניים : בתקופה הזאת, אנשים חבשו קסדות אטומות. אם רק היה נולד שמונה מאות שנים מוקדם יותר ! היה חי את חייו תחת קסדה. על המגן שלו, האימרה : El Desdichado. וכבר סידר לעצמו להיות אחיו של לואי ה- 14 ולחבוש כל חייו מסיכת ברזל וכדומה. כאלו הן הזיותיו של ילד עם ראש של כלב.
אדמונד היה הולך לעיתים בימי חמישי לחבר, מכיוון שבכל זאת היו לו שניים או שלושה, שהעריכו אותו ואפילו העריצו אותו מעט. הילדים האמיצים האלה שכחו לגמרי את ראש הכלב של הגיבור שלנו, והתייחסו אליו כאל ילד רגיל. הוריהם עצמם חשו כלפיו חיבה מסוימת : הוא עורר בהם רחמים והעלה בעיניהם את ערך ילדיהם. אדון דה שאיו התעניין מאד בביקורים האלה, הצטייד בכל המידע הנוגע להם, פיקח על הכל, לצערו של אדמונד. יום אחד כשהיה חולה, והחסיר יום לימודים, אחד מחבריו בא לבקרו. "מה נשמע, לאקי", אמר בחביבות. אדון דה שאיו נעמד על הדלת :
--- החוצה ! צעק. אני לא מרשה שיקראו ככה לבן שלי. אינך אלא ילד קטן לא מחונך. אני אוסר עליך לדרוך בכף רגליך כאן. ואתה, אדמונד, אני אוסר עליך לבקר את האדם הגס הזה !
אדמונד חש כלפי אביו כעס קשה לתיאור. בפעם הראשונה, הוא העז לחשוב שאביו טיפש. הוא קיווה בלהט שחברו ישמור על לשונו בכל הנוגע לעניין בבית הספר. החבר לא שמר על לשונו וחברותם נהרסה.
בגיל אחת עשרה, אדמונד עבר את טקס הקומוניון הראשון שלו בתחושות עצומות של רחמים. הוא היה להוט ביותר אחר הקדוש פרנסואה מאסיז ובשמחה היה מחליף את חליפת אטון שלו ואת נעלי הלכה שלו בגלימת הצמר וסנדלי הקדוש. הוא ייחל, מוקף בצוקים ובצמחייה, לנהל חיים מופתיים. האיילות באו לאכול מכף ידו. הציפורים התיישבו על כתפיו. כל הכלבים המשוטטים, אבודים או אומללים, רצו אליו, והוא התגבר על סלידתו מהם, אהב אותם ואסף אותם, העריף עליהם ממתקים וליטופים. בלילה, הם חלקו עמו את יצועו העשוי אנאכורט וחיממו אותו. מתיקות ענוגה הציפה אותו. "כמה יפים היו החיים" חשב לעצמו "אילו אהבתי כלבים". בכל זאת, אדמונד לא היה ירא שמים ביסודו. היצרים המיסטים שלו התמצו בתוך מספר חודשים.
אמו של אדמונד לא אימצה, בדומה לאדון דה שאיו, שיטה ועמדה ביחס לבנה. היא עברה לסירוגין משמחה לעצב : שמחה מכך שיש לה ילד ועצב מלראות ראש כמו שלו. על האח בחדרו, היא הניחה שלוש תמונות של אדמונד. בראשונה הוא נראה בגיל שלושה חודשים. עירום, שוכב על הבטן, הוא היה תינוק יפה, עגלגל ובריא. הוא חייך מאוזן לאוזן בראש הכלב התמים שלו. בתמונה השנייה הוא נראה בגיל חמש, על סחרחרה, רוכב על חזיר מעץ. הוא לבש תחתונים קצרים והרוח הניפה קלות את אוזניו. התמונה השלישית היתה זו של טקס הקומוניון הראשון שלו. החוטם מורכן בנופת-צופים, רצועת הצוואר מוצגת לראווה, ובידו החזיק סידור תפילה. יום אחד גברת דה שאיו תפסה את שלושת התמונות האלה ונישקה אותן בסערת נפש. דמעות זלגו מעיניה והיא מילמלה : "אדמונד הקטן שלי... מתוק שלי!" למחרת, השליכה אותן בזעם לתוך מגירה, שהעזה לפתוח שוב רק אחרי חמישה עשר יום. כך גם נהגה עם אדמונד, פינקה אותו בלי גבול, ואחר כך התייחסה אליו בקרירות אכזרית עליה מיהרה להתחרט. היא כל הזמן חזרה ואמרה : "זו אינה אשמתו של הילד שיש לו ראש של ספנייל. אני אמא גרועה." היא רעדה מסלידה כאשר אדמונד, בהתקף של צער, חיפש מחסה בין זרועותיה וליקק אותה, אבל הכריחה עצמה לנשק לו על עיניו בזמן שישן. כשישן על הצד, אם אוזן אחת שלו נמעכה מתחת לראשו, גברת דה שאיו היתה מרימה אותה בעדינות ומיישרת את האוזן העקשנית. היא היתה מציעה את מיטתו באהבה, ואז, כשנכנסה לחדרה נתקפה לפתע זעם על כך שיש לה ילד כזה. "מה עשיתי לך, אלי ?" היתה נאנחת. "מדוע הילד שלי צריך שיהיה לו ראש של כלב? זה לא הגיע לי." היא ריחמה על עצמה, חשה בחריפות בחוסר הצדק שהיא היתה לו קרבן, שהוביל אותה לנהוג באי-צדק כלפי בנה התמים. "מסכן קטן", חשבה לעצמה, "הוא עוד יותר אומלל ממני. הוא אמיץ, מלא רצון טוב. אני תוהה אם אביו צודק כשהוא מחמיר איתו כל כך. זה לטובתו, כמובן, ובכל זאת... אני צריכה להיות הרבה יותר נחמדה." ההחלטות הנאות האלה נמשכו בדיוק כאורך הזמן הנדרש לניסוחן. גברת דה שאיו לא היתה יכולה להכריח את עצמה להיות עקבית. דבר לא בילבל את אדמונד יותר מזה, דבר לא יכול היה להקשות עליו, להרחיק אותו מאמו יותר מזה. בגיל שתים עשרה, לא נותר בו שום סוג של אמון כלפי הדמות המטורפת הזו, התמהונית וחסרת הגבולות. הוא אהב אותה מתוך חובה בלבד.
מכיתה טית ועד לפילוסופיה, אדמונד ניהל חיים רגילים של תיכוניסטים, למד לטינית, יוונית ומתמטיקה, השתעשע עם ספרות תועבה ופריצות. היה לו כישרון קטן לספרות והוא הגיש חיבורים טובים בצרפתית. עתידו העסיק את אדון דה שאיו, שלא רצה בן כושל. מלבד במקצוע הצרפתית, תעודות השליש של אדמונד היו בינוניות ומדי שלושה חודשים אדון דה שאיו היה נתקף זעם פראי. פעם אחת אמר :
--- אתה צריך להיות ראשון בכל, בני, כי עם מראה כמו שלך תתקל בחיים ביותר קשיים מכל אחד אחר. אני לא רואה כל סיבה להסתיר זאת ממך יותר : יש לך ראש של כלב, אדמונד. הגעת לגיל שבו מוטב שנאמר לך את האמת.
הדברים האלה היכו באדמונד : לא משום שהוא לא ידע, בגיל ארבע עשרה, כיצד הוא נראה, אלא משום שבפעם הראשונה אביו חדל להעמיד פנים שיש לו ראש של אדם. אדמונד הסיק מכך שזמן רב עבר ושהוא הזדקן, או, אם מעדיפים, גדל. גילויים מסוג כזה גורמים תמיד לזעזוע.
---כן, אבא, הוא ענה.
אדון דה שאיו, כאילו ראה אותו בפעם הראשונה, אמד את בנו במבטו. המבחן הזה הביך את אדמונד. הוא לא ידע מה לעשות עם החוטם שלו, עם האוזניים שלו, עם השערות שלו. לרגע קל הוא הצטער מעט על היחס הישן של אביו. הוא הרגיש כמו עירום מול הגבר הזה כלפיו לא חש שום קרבה. על כל פנים הדבר נמשך רגע אחד בלבד. אדמונד חזר מיד למציאות : אדון דה שאיו הסכים סוף כל סוף להתמודד עם המצב. התקדמות כה בלתי-יאומנת גרמה לו להגות תקוות מטורפות. מבלי לדעת מדוע, ביטוי לתשוקה עמוקה שנדחקה כל הזמן, הגיבור שאל לפתע:
---תגיד, אבא, אולי נקנה כלב ?
פניו של אדון דה שאיו התקמטו.
--- כלב ?
--- כן, אמר אדמונד, מאבד את אמונו.
--- לא.
--- מדוע ?
--- אתה יודע היטב.
באמת ובתמים, אדמונד לא ידע מדוע אביו מסרב בכזו עיקשות לרכוש כלב. בקלות דעת, הוא יבב :
--- אני כל כך רוצה שיהיה לי כלב !
אדון דה שאיו גיחך בלגלוג :
--- אני יודע זאת היטב, אבל אל תסמוך עלי, ילד, שאסייע לנטיות שלך המנוגדות לטבע. כל עוד אני חי, שום כלב לא ייכנס לבית הזה. תנסה למצוא עיסוקים שמתאימים לגילך. זה לא קשה, אלוהים ! אני, בגילך, אספתי בולים, שיחקתי כדורגל ; לא התעניינתי בכלבים. אני רוצה לעשות ממך אדם בריא ונורמלי לחלוטין. אמך ואני צריכים להספיק די והותר למלא את הצורך שלך בחיבה.
--- אבל כלב, זה לא אותו דבר...
--- שקט ! צעק און דה שאיו. אל תדבר איתי על זה יותר לעולם.
אדמונד הרכין את ראשו, מתייסר בבושה של הנוצרי מול חטא הבשרים. הנורא מכל הוא, שלא הבין דבר מכל מה ששמע. האיסור שהטיל אביו על כלבים עורר אצלו משבר מצפוני דומה לזה שהכמרים כה מנוסים לעורר אצל מתבגרים. אדמונד חש כלפי המין הכלבי תערובת של פחד וחיבה פשוטה וטהורה לחלוטין. אביו היה יצור בלתי מובן, או אולי הותיר באדמונד רגשות בלתי מוכרים כמו זה. אדמונד שנא אותו על שהביך אותו באופן זה.
--- האם בכלל חשבת לפעמים על עתידך ? שאל אדון דה שאיו בקול שליו.
--- לא, אבא, ענה אדמונד בשיא השיעמום.
--- עם ראש כמו שלך, אתה לא יכול לעסוק בכל מקצוע שרק תרצה. צריך לבחור במקצוע שלא יהיה כרוך במגע עם הרבה אנשים. עם זאת, אני לא רוצה לכפות עליך דבר. האם אתה מרגיש שאתה נמשך למשהו ?
--- אני לא יודע... מילמל אדמונד.
--- אתה לא יודע !... נהדר! גם אני לא יודע, אני נשבע, למרות שחשבתי על הבעיה מכל הכיוונים. כל מקצוע שעוסקים בו, מביא אותנו לפגוש בדומינו. אני מתכוון... בבני-אדם. אתה תלמד משפטים. אחר כך נראה.
אדמונד, שלפניו עוד ארבע או חמש שנים עד לבחינת הבגרות השנייה שלו, מצא את התוכנית הזו חסרת טעם.
כשהגיע אדמונד לגיל חמש עשרה, אחזה בו מניה מרגיזה. הוא התחיל להתפאר בהצלחות הנשיות לו. הוא צייר עצמו כאיזה דון ז'ואן, ואלמון, לובֶלַאס. המתבגרים מאמינים לכל דבר. ללא שום קושי שיכנע את חבריו לכיתה. דבר לא עמד בפניו. אינו פוסח על דבר, הוא עבר ממשרתות ועד לדוכסיות, מבלי לשכוח את הנערות. כמובן, זו היתה התרברבות בלבד ואדמונד היה בתול ככל שרק אפשר להיות. יחד עם זאת היה פיקח ודבריו נשאו ניחוח של אמת שהביא עמו את ההתמסרות. יום אחד הוא המציא סיפור שראוי להיות מסופר : הוא הגיע הביתה, הילקוט תחת זרועו, ולא חשב על שום דבר מיוחד. מה הוא רואה לפתע ? אשה מקסימה כבת שלושים, אלגנטית ובלונדינית. היא מחזיקה כלב רוח גדול קשור בקולר, מתקדמת בצעדים קטנים וניתן לשים לב, למרות החצאית הארוכה והצמודה, שיש לה רגליים יפות. אדמונד, שאינו יודע בושה מהי, מסתער עליה. האלמונית מחייכת, אדמונד לוקח את ידה והשניים הולכים לכיוון הדירה הנפלאה שהיא מחזיקה באוונו בואה-דה-בולון, בצידו השימשי. היא גוררת את אדמונד אל חדרה (תיאור של החדר), סוגרת את הדלת ומשאירה את הכלב בחוץ. בזמן שהם עושים אהבה, כלב הרוח מגרד את הדלת ומשמיע אנקות. "היא היתה מאד נסערת, הבחורונת הזאת", סיכם אדמונד.
--- והכלב, מה עשית איתו ? שאל מישהו.
--- הכלב ? נתתי לו בעיטה בצלעות וסגרתי אותו במטבח. החיות המחליאות האלה, ככה צריך להתנהג איתן.
קרה שאדמונד שכח את ראש הכלב שלו למשך מספר ימים. על הכל חשב והגיב כמו תלמיד תיכון בפאריז. כשהיה מבחין במקרה בהשתקפות שלו בחלון ראווה, הוא לא חש שום מלנכוליה. אוזניו, חוטמו, שפמו ועיניו חסרות הריסים היו עבורו מחזה כה מוכר, שלעיתים קרובות כל כך צפה בו, שזה לא גרמם לו כל עוגמת נפש. יש אנשים שלעולם אינם מתרגלים להיות נכים או מפלצתיים, שנתקפים בכל פעם מחדש בהלם איום ונורא ברגע שהם נעשים לפתע מודעים לגדם שלהם או לזאבת שלהם. זה לא היה מאופיו של אדמונד לייסר את עצמו שלא-לצורך. "יש לי ראש של כלב", היה אומר. "בסדר. אני לא יכול לעשות עם זה שום דבר. העניין סגור. מה שחשוב זה להסתדר עם ראש הכלב הזה, שזה מה שאני עושה. בכנות, יש אומללים ממני. הגידמים, למשל. בסך הכל, הראש שלי מועיל לי יותר מאשר מזיק. לא מצפים למצוא שכל חריף ותובנות מאחורי פרווה של ספנייל." למעשה, ברגע שהתחיל לדבר, בני שיחו רותקו לדבריו מהר מאד, תיאורים שנראו חסרי כל עניין אצל אנשים רגילים הזהיבו וקיבלו איכות מיוחדת כשעברו דרך הפרצוף שלו. די היה אפילו שיאמר למישהו: "שלום, מה שלומך?" כדי שיבחין בהשתקפות מהירה של פליאה מוקסמת. אחרי זה, הוא הצליח בקלות להרצות על המונאדולוגיה של לייבניץ, שלא קרא, על חשבון דיפרנציאלי, שלא הבין בו דבר, ועל הוארייאצות של גולדברג לבאך, ששיעממו אותו ערב אחד בקונצרט.
בל נגזים. בהזדמנויות רבות למדי, הוא היה מוכן לשלם מחיר יקר ובלבד שלא יהיה לו ראש של כלב. כך היה כשעבר את בחינות הבגרות שלו. היתה בו את כל התמימות של שש עשרה שנותיו. הוא היה באיחור והחל לרוץ. הנשימה, ההזעה מקבלות אצלו ביטוי כמו אצל הכלבים, לא כמו אצל בני האדם ; זאת אומרת שהלשון שלו היתה תלויה כמו דגל מחוץ לפיו ושהוא הפריש המון ריר. הדבר השפיע בצורה כה רעה על הבוחן בלטינית, אותו טינף השתקן, והוא קיבל ציון אפס ונאלץ לעבור מחדש את המבחן באוקטובר.

( מלטינית : "היו אומרים בחצי קול :

דורית אברמוביץ' המלך עירום

כל אישה שלישית וכל גבר שביעי הם קורבנות של תקיפה מינית.
אחת משש ואחד מעשרה הם קורבנות של גילוי עריות.
אלה הנתונים. לגודל הזוועה, מרבית הקורבנות חוו אימים אלה בחיק במשפחה הגרעינית. >>>

סואזיג אהרון הלא של קלרה

יולי 1945. לאחר 29 חודשים באושוויץ ושיטוט בין הריסות אירופה, קלרה חוזרת לפאריס, שם מחכים לה שרידי משפחתה: בתה הפעוטה, אנג'ליקה חברתה וגיסתה ואלבן, בעלה של אנג'ליקה.
פאריס היא התחנה האירופית האחרונה של קלרה, ממנה היא נוסעת אל מעבר לים. >>>

מישל פוקו "אך מה מסוכן כל-כך בעובדה שאנשים מדברים, ושדיבוריהם הולכים ומתרבים עד בלי גבול? היכן אפוא טמונה הסכנה?"

"לשיח שאשא היום, ולאלה שאצטרך לשאת כאן אולי במשך שנים, הייתי רוצה, לו היה הדבר אפשרי, להסתנן בחשאי. יותר משהייתי רוצה לשאת דברים, הייתי רוצה להיעטף על ידי הדברים ולהינשא באמצעותם הרחק מעבר לכל התחלה אפשרית. >>>

ז'ורז' פרק , כרונולוגיה

ז'ורז' פרק (1936 - 1982) נולד בפאריס והתייתם בילדותו המוקדמת מהוריו, מהגרים יהודים מפולין. חבר בקבוצת OULIPO, התפרנס בין השאר מכתיבת תשבצים. פרסם רומנים, ספרי הגות, תסריטים, מחזות ותסכיתי רדיו. בשנת 1984 הוענק לפלנטה מספר 2817 השם "פרק". >>>

גירסה להדפסה