בית

בבל , , 19/7/2019

                           

 

שמעון צימר תחיית מתים ביום חמסין ולילה ללא שינה

מתוך אומללות ראויה לרומן



אחר הצהריים, כשהגיע להט השמש לשיאו - מבריח את כל האנשים, שעבודתם אינה מחייבת אותם להישאר בחוץ, אל ביתם, סמוך לפתחי המזגנים, מניס את היתושים, שלא מצאו שלולית צוננת לדגירה, אל סדקי התריסים המוגפים ואת החתולים והכלבים אל פיסות הצל המעטות שנותרו בפתח חדרי המדרגות - קמה דבורה מוסקוביץ ממשכבה בבית הקברות הקטן והמוזנח לשחפנים בבאר-יעקב ובאה לבקר את אחותה.
היא התיישבה על הספה הישנה, בת השלושים, והחלה לדבר.
כצפוי אצל המתים התעלמה ממותה המתמשך, ורק התלוננה על הנהלת בית החולים, אשר מונעת ממנה לקרוא ספרים, כדי שלא תביא את עצמה לידי סערת רגשות שתזיק לגוף החולה.
הכיבוד שעל השולחן כבר איבד מצינתו.
אגלי מים ניגרו לאיטם על הסיפולוקס, פירות הפיטנגו איבדו את מראם הבוהק וקליפתם האדמדמה והמתוחה האפירה וכמשה; וסביב תרכיז הפטל התעופף לו זבוב ששפר מזלו לחדור לבית, או שנמצא בו עוד מלפני כן, טבל את משושיו הרוטטים בנוזל הסגול שהקריש על צוואר הבקבוק, ועף משם, לנקר ניקור שעקבותיו לא נראים בעוגת הגבינה.
לאה הרשקוביץ הביטה בפני אחותה, שהשתנו תוך כדי דיבור והפכו לפני הנערה שהיתה כשעוד גרו יחד בבית אבא ואמא, ישנות באותה מיטה, משתפות זו את זו ברגשותיהן הכמוסים ביותר, והמשיכו והשתנו לפני האישה הבוגרת, הנשואה, שלפני מחלתה. היא הקשיבה לדיבור הנמרץ והעירני שאפיין אותה תמיד, ושלא היה רק, כפי שניתן היה להניח, תוצאה של הבדידות הנכפית על המתים.
מכיוון שהתקשתה לקלוט ולהבין את שטף המילים, רק עקבה אחר הבעת הפנים והעיניים של הנפש היקרה והאהובה, סופגת אותה אל תוכה.
לפתע חדלה דבורה מוסקוביץ לדבר והביטה אל תמונה ממוסגרת של אישה צעירה הנושאת על ידיה תינוק מתולתל שיער, שעיניו שחורות וענקיות, שניצבה על המזנון הישן.וואס איז מיט יוסלען?" שאלה, מה עם יוסלען, ובמבטה הצטיירו חמלה על עצמה ואהבה אל התינוק.
"יוסלען הוא יוסף כבר ארבעים וחמש שנה," אמרה לאה הרשקוביץ, והבעת פניה הדגישה את שנצפן בנימת קולה ובתוכן דבריה, כי מבחינתה, נושא הילד חתום.
מנסה להסיט את השיחה לנושא נעים יותר, הורתה לאה הרשקוביץ על השולחן והציעה לאחותה להתכבד בכוס סודה ובפיטנגו, אבל דבורה הניעה את ראשה בסירוב, בחיוך עגום, וכשאספה את ברכיה בין ידיה התקצרו שרוולי חולצתה ונגלתה שקית אינפוזיה וצינורית שהשתלשלה ממנה, מוליכה אל מחט השקועה באחד מעורקי ידה.
מהמטבח נשמע קול מים גועשים בקומקום החשמלי וקול נקישת המתג הקופץ בהגיעם לרתיחה, ולאה הרשקוביץ קמה להכין תה אותו ישתו עם העוגה.
כשחזרה היתה הספה ריקה, ורק קמט גבנוני על הריפוד העיד כי מישהו ישב שם לפני כן.
היא הניחה את המגש וצנחה בליאות אל תוך הכורסה.
מהכורסה מולה נשבה אליה הצינה הביקורתית המוכרת, אליה הורגלה. כאילו לא קם ועזב את הבית הזה לאחר ארבעים וחמש שנה ועבר לגור עם הצהובה מהנהלת-חשבונות במפעל בו עבד, תחילה בדירתה ואחר-כך בבית אבות, והוא עודנו יושב לו שם, ראשו שקוע בעיתון או מביט בטלוויזיה, מלגלג על תגובותיה לדברי הקריין המופיע על המסך ועל אבחנותיה הפוליטיות, דוחה כל ניסיון להתקרבות, מתייחס אליה כאילו היתה נחותה ממנו במודעותה, עונה, חתום סבר ולקוני בטון דיבורו, לשיחות טלפון מיסתוריות.
גופו החל נרקם מולה במקום ישיבתו על הכורסה, לבוש גופייה קיצית ומכנסיים קצרים.
היא ראתה את ירכיו ושוקיו המכוסים באשכולות ורידים תפוחים, כחלחלים, הנראים כמין שריר מנוון, את כפות רגליו היחפות, הענקיות, שהתאימו לאיש גבוה יותר, את ציפורני אצבעות רגליו המעוקלות, הצהובות, המושחתות מפטרייה, אותן היה טובל בגיגית של מי סבון חמים, ולאחר מכן רוכן מעליהן, סמוק ומתנשף, מאומץ, גוזז אותן עד שורשיהן.
היא ראתה את הגולגולת הקירחת המכוסה בהרות חומות בה התבייש, ואת הגולגולת במצבה האחר, החגיגי, הייצוגי, מכוסה בפיאה החומה, הנחושתית, המסורקת תמיד. ברגע שמישהו היה מצלצל בפעמון הדלת, ואפילו היה זה הדוור או השכן בלבד, היה מזנק ולובש אותה על ראשו.
מהחצר נשמעו צעקות ילדי השכנים המשחקים, והאיברים המנסים להתחבר זה לזה מיהרו להתפוגג אל תוך חלל החדר.
היא הלכה לארון המצעים, הוציאה מתוכו סדין לבן, פרשה אותו על פני הכורסה שלו, התרחקה ממנה, בחנה את הכורסה המכוסה ואמרה בהבעה של שביעות רצון "טויט... טויט," מת... מת, וחזרה והתיישבה בכורסתה. לגמה מכוס התה, הושיטה את ידה ונברה בסל העיתונים, עד שמצאה את אחד המוספים והחלה לקרוא.
תחילה קראה כמה מהכותרות, אחר-כך ניסתה לקרוא את הכתוב תחתן, אבל היו מילים שלא היו מובנות לה למרות שקראה נכון את צירופי אותיותיהן, ולפעמים נראה לה מוזר ולא ברור דיו הקשר בין מילים שאת משמעותן הבינה. היא הניחה לעיתון.
צעקות החדווה הבלתי נסבלות של הילדים גברו ולפתע פסקו. אחד הילדים החל לבכות, וכעבור זמן נשמע קולו הגוער והמנחם של אחד ההורים.
עכשיו קיוותה לקצת שקט.
אבל אז פתח הבן של השכן מהקומה השנייה את המוסיקה בקול רם, מחייה מחדש את המהומה שנדמתה כעומדת לגווע.
תופים אפריקאיים הרטיטו תנודות וגלים באוויר החדר הסגור, להק מטוסי קרב חלף בשאגת הגיטרות, זמר צרוד צרח עד אובדן הקול בשפה לא מובנת, וכעבור עוד רגע חזרו גם צעקות הילדים ונשמע קול כדור הנחבט בתריס חדר השינה.
היה חם בחדר והתה, הנלגם בעודו רותח, העלה עוד יותר את חום גופה.
הזיעה ביצבצה על מצחה וצווארה. יש איזה מכשיר חשמלי, שכאשר מפעילים אותו הוא מקל על החום. מה הדבר? מה שמו? חשבה, אבל לא הצליחה להיזכר.
היא ניגשה לחלון וצפתה לעבר מעון היום של הזקנים. הם ישבו על כיסאות שסודרו במעגל, שעונים על מקלות או הליכונים, או שמוטים, קורסים במקום ישיבתם. באמצע המעגל ניצבה בחורה ענקית, אקורדיון זעיר חגור על חזה, ניגנה ודירבנה את הזקנים לשיר ולטלטל את זרועותיהם למעלה ולמטה.
לאה הרשקוביץ זיהתה את השירים. 'הנה מה טוב ומה נעים', 'דויד מלך ישראל', ו'חבלי משיח הנה זה בא'.
היא סקרה לאיטה את הזקנים שנכפתה עליהם ילדות שנייה, עילגת, ולפתע ראתה ביניהם את מאירוביץ', שהיה פקיד ראשי בקופת-חולים. גבר מרשים, גבוה, תקיף, חורץ גורלות. מי יקבל החזר כספי על הזעקת אמבולנס לבית-חולים ועל תרופות שנקנו בבית מרקחת פרטי ומי לא. מאירוביץ' שהקדים והרחיק תורים לרופאים מומחים, שבימיו הטובים נראה כמו קרי גראנט, שריכלו עליו שהוא מחזר אחרי הנשים, נראה כעת במצב רע מהאחרים. כחוש וכפוף, גורר אחריו את צידו הימני, המשותק, ידו נתונה בתוך מתלה, עורו דק ושקוף כשל ישיש, וכמו האחרים ציית אף הוא לקלגסית עם האקורדיאון.
אני עוד מתפקדת, חשבה, אני עוד לא צריכה עזרה.
ציפור בלתי נראית שגוון ציוצה מתכתי, חוזר על עצמו, החלה משמיעה את קולה.
היה משהו חשוב שהייתי צריכה לעשות, חשבה, מה היה הדבר?
ידה שגיששה בתוך כיס הסינר נתקלה במטלית לחה, והיא העבירה אותה על אדן החלון ומסגרתו. אחר-כך הלכה אל המזנון וניגבה את האבק בינות כלי החרס והכסף וחיות החרסינה המיניאטוריות.
הדוב הלבן, העומד כבר חמישים שנה על רגליו האחוריות, חזהו לא כחש ובשרו לא הידלדל, צעיר כפי שהיה בעת שנקנה בחנות הקטנה והאפילה במרסיי, לפני עלותם לאונייה שתוביל אותם לארץ, שני הצבאים שהוקפאו באמצע ניתור ודילוג, ופיהם כמו מחייך, אולי מפני שהוסר מעליהם מורא מלתעות האריה ופינגווין לבקן ועיוור הצופה אל עבר חבית יין קטנה, שברז כסוף בקדמתה וכוסות שקופות וזעירות תלויות מצידיה.
הציפור הבלתי נראית המשיכה לצייץ, ועכשיו נשמע קולה כמו פעמון חשמלי מרוחק. פתאום תפשה, זה הטלפון שמצלצל. היא מיהרה להול כדי להרים את השפופרת, אבל עד שהגיעה חדל הצילצול.
בעומדה מול דלת הכניסה נזכרה. צריך לקנות לחם וחלב.
ידה גיששה בכיס הסינר אחר משקפי השמש, שבלעדיהם איננה יוצאת מהבית. היא הרכיבה אותם.
על מסמר קטן, ליד מכשיר הטלפון, היה תלוי המפתח. היא לקחה אותו, יצאה החוצה, נעלה את הדלת, הניעה את הידית כדי לוודא שננעלה, התרחקה צעד, נעצרה ושוב חזרה וטילטלה את הידית, נעצה את המפתח במנעול, פתחה ושוב סגרה, הלכה והניחה את המפתח מתחת לשטיח לניקוי הרגליים, החלה יורדת במדרגות ושוב חזרה, לקחה את המפתח, פתחה את הדלת וחזרה וסגרה אותה, והחזירה את המפתח אל מתחת לשטיח ויצאה לרחוב. נעמדה לרגע, נשימתה נעתקת מכובד החום.
כבר יומיים לא היתה בחוץ. האור הבהיר, העז, ועומקו ומרחביו של החלל עוררו בה סחרחורת. היא חיכתה עד שתפוג והחלה הולכת, חולפת על פני בתי השכנים.
הזוהר המסמא חדר דרך משקפי השמש, ליבן והתיך את מוחה, את מחשבתה ואת כוח רצונה.
עכשיו כבר לא זכרה לשם מה יצאה מהבית, אבל זה לא היה חשוב. נחוץ היה להמשיך וללכת.
הנה הבית של צבייה, שלפני שלוש שנים נפלה משבץ מוחי במרפסת ולא קמה, הנה הבית של הגוייה, שבתה לקחה כדורים ועלתה על הגג וקפצה אל ערוגת הוורדים שבחצר, מקום שם ייפול אביה כעבור כמה שנים מהתקף לב. היא ודאי ניצבת מאחורי התריס המוגף, מציצה לעברה בעיניה הירקרקות - שעמוק בליבתן מנשבת רוחו הזרה והמאיימת של ישו - מתחבלת תחבולות, אולי אף מארחת את אנשי המיסיון, והם מתכננים לחטוף ילד יהודי, או אולי דווקא קשישה יהודייה בודדה לשם שינוי.
הנה הבית של עליזה הג'ינג'ית שהסרטן טרף לה את הכבד, והצער על הילד שנפל במלחמה אכל לה את הלב, ואת מה שנשאר כבר אכלו מזמן התולעים, ובעלה מצא לו ג'ינג'ית אחרת ועבר לגור איתה באיזה מושב. ועכשיו גר שם אחיה, שבעיתונים כתבו עליו שהוא זמר מצליח באוסטרליה, אבל למעשה היה זמר כושל שכמעט ולא הרוויח כסף, ואחותו נאלצה לשלם עבורו את דמי הביטוח-הלאומי וקופת-חולים כדי להבטיח את ימי זיקנתו.
מדי פעם היא רואה אותו במכולת ובקופת-חולים. גופו אתלטי עדיין, אפוף בושם קל, על ראשו בוהקת הפיאה הזהובה, וכשהוא פונה ומברך אותה לשלום בוקע מתוכו אותו בריטון ערב המוכר מתקליטיו הישנים ודיבור מלא הטעמות של חית ועין, שכמעט ונעלם מנופה של הארץ הזאת.
היא יצאה מהרחוב שלה והמשיכה הלאה. חצתה שדה קוצים, חצתה מעבר חצייה. המראות הפכו זרים, לא מוכרים. לרגע נבהלה, אבל השמש מיהרה להשכיח את הפחד, עטפה אותה בנועם צהבהב. בוהק לבן, כסוף, פשט בתוך גולגולתה, היא שקעה לתוך עירפול חושים, מדי פעם הבזיקו וצפו מראות וזיכרונות.
היא מסיעה את הילד בעגלה, תמונת הר הכרמל כפי שראתה אותו לראשונה מסיפון האונייה, היא שוטפת רצפות בביתו של הקבלן שהציע לה הצעות מגונות.
וגם דברים מטופשים, כמו אותה פעם, כשהלכה לאיצטדיון כדי להקשיב לנאומו של בן-גוריון. ברגע שעלה האיש הקטן על הבמה החל הקהל מוחא כפיים, ועם מחיאות הכפיים נשמע גם קול זימזום הנובע ממקור חשמלי, שאז חשבה שהוא נעשה על-ידי מארגני האסיפה, כדי להגביר את רעש מחיאות הכפיים, במטרה לעודד את רוחו של האיש שדעך פוליטית, אבל כעבור זמן הבינה שמחשבתה היתה מגוחכת, ושכנראה היתה תקלה באחד המיקרופונים.
עכשיו פסקו גם המחשבות האלה, ובמקומן בא ופשט ערפל צהוב וסמיך, שאין תחתיו מחשבה או רגש.
היא המשיכה ללכת, ראשה נטוי קדימה, מורכן, עיניה אינן רואות, היקוד הצהוב בעפעפיה ובעורפה. רק מדי פעם הבחינה בסף מדרכה המורה לה להרים את רגלה או בסימניו של מעבר חצייה המורה לה לעצור ולהביט לצדדים.
צינה נעימה וצל באו במקום השמש הקופחת, זימזומו העצל והמתוק של השקט נפסק והאוויר נמלא קולות דיבור ונגינת מוסיקה. היא היתה באיזו חתונה משפחתית. דויד מטוסוב, האידיוט החביב בעל הקול הערב, שחי עם אמו בת התשעים, עמד על הבמה ושר שיר אהבה רווי געגועים: "איך געדענק, איך געדענק די ציייטן." אני זוכר, אני זוכר את אותם ימים. הוויברציה העדינה שבקולו מילאה את הלב געגוע, מחצה אותו בכאב.
היא רקדה לבדה, שיכורה מעט, מתגרה בבעלה, ובלחש הרכילות הארסית התוסס וממלא את האוויר סביבה. הנברשות - ידידים נסתרים שעיניהם קורצות אליה - רקדו איתה, התקרה הלכה ושקעה עד שהפכה לרצפה, הרצפה הפכה לתקרה, האוויר חג סביב לה, התערפל. לפתע נקרע הערפל. היא חשה במגע יד חמימה שתומכת בה, מונעת ממנה ליפול. אחר-כך שמעה מישהו השואל אותה לשמה.
היא הרימה את עיניה לראות את הדובר. היא ראתה לחיים מכוסות זיפים, גומת סנטר, שפם שזור שיבה, בוהקן הצחור צהבהב של שיניים מושלמות, תותבות, עיניים אדמדמות מפורצות נימים, אישון צהוב, שיער חזה שב בעדו בוהק עור אדמדם, צלקת של ניתוח, ואז, למשך שנייה, את מבע הפנים כולו. והוא לא היה לבדו. סביבו הצטופפה חבורה גדולה, מקיפה אותה, צרה עליה, פניהם קפואות ומבטם חורש רע, והוא שב ושאל: "מה השם, גברת? מה השם?"
היא הביטה בהם, מצפה שמישהו יאמר לה את שמה. אחר-כך הסתכלה סביב לראות היכן היא נמצאת.
היא היתה בתוך מרכז מסחרי, סביבה חנויות, בתי מסחר, משרדים, מישהו מקבץ נדבות, מישהו אחר מנגן באקורדיאון, אנשים חולפים על פניה, כמה מהם מצטרפים למתקהלים סביבה. מבטה חלף על פני גופה ולפתע הבינה, היא יצאה מהבית בקומבינזון בלבד. מישהו יצא מפתח חנות נעליים והניח מעיל גברי ישן על כתפיה, וההוא שב ושאל: "איפה את גרה גברת? מה השם שלך?"
מה באמת היה השם שלה? אותיות ריצדו מול עיניה, מתאחות למילים. היו בו חית ולמד וריש, רחל אולי? לא, זה היה שם אחר. היו בו אלף וסמך ותיו. "אסתר," מצאה את עצמה אומרת, "קוראים לי אסתר," והשם צילצל מוזר וזר, לא שייך לה. לא, זה לא השם שלה. פתאום צפו שמות רבים, אחרים. שמות עשרת השבטים, ראובן, שמעון, לוי, יהודה ושמות התלמידים שהמורה היה מקריא כל בוקר, בתחילת השיעור. שמות של גויים פולנים. אגניישקה, מלגושה, סופיה. העולם מלא בשמות, אבל מה השם שלה?
"ושם משפחה. מה אשם משפחה?" שאל מישהו אחר ובקולו תובענות ודחיפות.
מה אשמה המשפחה? תהתה, היום נוהגים להאשים את המשפחה בכל דבר. זה הפך למין אופנה. אבל לא אצלה.
אביה התחתן שוב לאחר שאמה מתה. אמה היתה טמונה באדמה ובבית הסתובבה אמה החורגת.
ועוד דבר. אבא שלה שלח אותה לבית ספר של גויים, כי הלימודים בגימנסיה 'תרבות' עלו כסף. אבל היא לא כועסת, לא מאשימה.
פתאום הבינה. הם שואלים אותה לשם המשפחה.
היא מיששה באצבעותיה סביב הצוואר, חיפשה את הדיסקית, שם כתוב השם שלה ושם הרחוב. אבל הדיסקית איננה.
אייכלר. קוראים לה אסתר אייכלר. ואולי גרינשפן, או הנדלסמן, כן הנדלסמן. "קוראים לי אסתר הנדלסמן," אמרה וחשה שמחה על הגילוי, חזרה והגתה את השם. אז זה, אם כך, השם שלה, אסתר הנדלסמן, איזה שם יפה.
והרחוב, התעקשו האנשים, מה שם הרחוב, אחרת לא נוכל לעזור לך.
עזרה? היא הביטה בהם בחשד, מי ביקש עזרה? היא החלה הולכת, רצה, בורחת משם, מסתכלת מדי פעם לאחור לראות אם רודפים אחריה.
הם עדיין עמדו שם, מורים עליה באצבעותיהם, אומרים כל מיני דברים, עד שנבלעו בתוך אד חום, שקוף ורוטט.
היא המשיכה ללכת. השמש יקדה בשמים, עין גדולה וצהובה, אכזרית, בולשת אחריה, אינה מניחה להתחמק, חודרת דרך הבגדים לעור, לבשר, מתחפרת בתוכו, שואבת את כל הנוזלים, הורסת את הרקמות הבריאות, יוצרת מוקדים סרטניים, וממשיכה לכרות מנהרת מוות, חותרת לאיברים הפנימיים.
היא חשה צמא. לא רק הפה היה צמא, גם הידיים והרגליים היו צמאות, והחזה והבטן, והלחיים והמצח, כולם רצו לשתות. הלשון שלה גדלה, הלכה ותפחה, מילאה את כל חלל הפה, הגיעה לחך, והמשיכה לצמוח גם פנימה, לתוך הגרון, לשון ענקית יבשה וסדוקה, חוסמת את פתח הנשימה.
היא דימתה כיצד מרים מישהו את מכסה גולגולתה, פותח אשנב ברזל קטן, ויוצק לתוכה מים קרים ונעימים הנקווים בגופה, תחילה ברגליה, אחר-כך באגנה, בבטנה, בחזה ובראשה, וכשהיא מלאה במים צוננים, מרווים, הוא סוגר את פתח הגולגולת.
היא נעצרה והסתכלה סביב, לראות היכן היא נמצאת. היא היתה ברחוב לא מוכר, איך הגיעה לכאן, כל הזמן משנים את העיר הזאת, בונים ומשפצים. בפינת הרחוב ראתה שלט ועליו שם, בוודאי שמו של הרחוב בו היא נמצאת. אולי תתקרב ותראה את שם הרחוב וכך תיזכר, שם של רחוב אחד יזכיר שמות נוספים. אבל בלי המשקפיים קשה לה לראות.
איש גבוה, מרכיב משקפיים, בעל מראה אירופאי וסבר אינטליגנטי, בא מולה. היא הושיטה את ידה אליו בתנועה של בקשה וקול צרוד, מעוות, יצא מתוכה. "לשתות, בבקשה."
הוא נרתע מידה המושטת, כאילו היא נגועה במחלה נוראית ובכוונתה להדביק אותו.
זה שעשע אותה. היא חשבה, אני אסתובב כך ברחוב עם היד החולה, אגע בכל האנשים, אדביק אותם בצרעת.
תמונה זו עוררה בה צחוק פרוע, חד, משוגע, מהדהד ברחוב, בתוך תיבת פניה ופנים ראשה.
צחוקה גווע באחת. היא נעמדה. לא היה לה כוח להמשיך וללכת. השפתיים והגרון שלה להטו. רוח מדברית חמה, יבשה, חדרה לנחיריה ונשבה במחילות הארוכות והפתלתלות של מערות האף עד מוחה. ראשה הסתחרר, טבעות כהות נפרמו מתוך האוויר ונשאבו אל תוך עיניה. היא עצמה אותן כדי לעצור את הסחרחורת אבל העפעפיים שלה היו שקופים. אור כתום חדר דרכם, משקלו העצום הדף אותה אל הכביש. משטח זפת שחור הלך והתקרב אליה במהירות. היא הושיטה את ידה ונתמכה בקיר אחד הבתים.
בחורה גבוהה ששפמה מטופח, שערה אסוף בקוקו ועגיל באפה נעמדה לידה. "אפשר לעזור לך גברת?" שאלה בקול עבה של בחור.
"אני צמאה," הצליחה לומר.
הבחורה לקחה את היד המצורעת והובילה אותה לקיוסק סמוך, הושיבה אותה על ספסל, והביאה לה כוס מיץ תפוזים. היא שתתה ושתתה, בלי להסיר את פיה מהכוס, עד שסיימה.
הבחורה הביטה בה בסבלנות ובעדינות מודגשת, לקחה מידה את הכוס, החזירה אותו לדלפק הקיוסק, חזרה ונעמדה מולה במבט חוקר.
היא הגתה את המילה: "תודה," אבל צליל המילה אבד לו אי-שם בדרכו לשפתיים.
קוצר רוח קל התגנב לעיני הבחורה, היא הביטה בשעונה. "את תסתדרי גברת?" שאלה.
היא עצמה את עיניה לרגע, מתוך עייפות, מהנהנת שהיא אכן תסתדר, וכששבה ופתחה אותן הבחורה כבר לא היתה שם.
עכשיו הלכה בשדרה. כאן לא היתה שמש, העצים הסתירו אותה.
על האדמה היה מוטל צל הענפים. היא הלכה ביניהם כמו בתוך יער. לפתע הבחינה בצל שלה ונמלאה הרגשה רעה. היא חשבה. אני עוד מטילה צל על האדמה, ודבורה שוכבת כבר ארבעים שנה מתחתיה. מה נותר ממנה. צריך לנסוע לקבר שלה ולנקות את המצבה, ובקרוב, כשאני אמות, מי יילך לבקר את דבורה? מי יבקר אותי?
אדמת השדרה הפכה שקופה, זכוכיתית. עמוק בתוכה צפו גופות הנפטרים. אביה, אמה ואחותה, עטופים בתכריכים, ואחר-כך עירומים, תכריכיהם קלופים מהם ובשרם בוהק, ואחר-כך לבושים במיטב בגדיהם, ועיניהם פקוחות כאילו היו חיים. אם תמשיך ללכת תדרוך עליהם.
פחד תקף אותה. היא רצה לכביש. חצתה את השדרה. פתאום שמעה חריקת בלמים וקול צפירה תכוף, עצבני. אחר-כך חשה כאב חזק במותניה, והיא התרוממה באוויר, מביטה בעצמה בהשתאות כיצד היא עפה, ואז שב הכאב הנורא במותן ובאגן ולאחריו בגוף כולו כשחזרה ונחבטה בכביש.
אנשים החלו מתקהלים סביבה. איש חיוור ומבוהל יצא ממכונית ושאל אם נפגעה, ואם היא יכולה להזיז ידיים ורגליים. "שתשכב עד שיגיע אמבולנס, אל תתנו לה לזוז," צעק מישהו אחר. תהלוכת פניהם האדישות והטרודות של עוברי אורח סקרניים חלפה מעליה. צפירות מכוניות החלו מלהגות זו עם זו, מתחרות זו בזו, יוצרות סימפונייה של צפירות בשלל גוונים ועוצמות קול. כמה מהנהגים - שעצביהם מתוחים מדי, או שבמכוניתם אין מזגן - לא הסתפקו בצופר והוסיפו קללות ארוכות ועסיסיות; ואז נשמע קול רך ושקט, מדבר בנועם: "אני מכיר אותה, אני אקח אותה הביתה, ואם יהיה צורך אקרא לרופא." הוא עזר לה לקום, אמר לה להישען על זרועו והם התחילו ללכת. הוא דיבר אליה, אמר שהוא שכן שלה ושבקרוב יגיעו. הם חצו שני רחובות והגיעו לבניין מטופח. הוא לחץ על פעמון אחת הדירות, אמר כמה מילים, נשמע קול זמזם חשמלי והדלת נפתחה. הם נכנסו פנימה, הוא הושיב אותה על המדרגות שלפני אחת מהדירות, הרים את המחצלת לניקוי הרגליים, הוציא מפתח, פתח את הדלת והכניס אותה פנימה, הושיב אותה בכורסה, שאל אותה אם היא זקוקה למשהו, לכוס מים או גלולה, אם היא רוצה שיקרא לרופא, אמר שיבוא מאוחר יותר לראות מה שלומה והסתלק.
היא הסתכלה סביב. מזנון ישן עליו מונחים כלי כסף וחרסינה, טלוויזיה, כמה כורסאות, שולחן ועליו סיפולוקס, שתי כוסות, תרכיז פטל וצלחת פירות, מאוורר שאינו פועל, בגדים מוטלים על קרש גיהוץ, ועל הקיר, מולה, תמונה ישנה. בית עץ על שפת אגם. מאחורי הבית יער. סבך של ענפים ושיחים ירוקים ובאמצעו שביל. זוהר לבן ההולך ומעמיק אל תוככי היער.
פתאום נזכרה. קוראים לה לאה הרשקוביץ. בעלה עזב אותה לפני שלוש שנים. ויש גם ילד. שניים. היא חולה במחלה נוראה, יש שם למחלה הזאת, השם נשכח ממנה, עליה למהר ולשים קץ לכל, לגשת ולקחת את כל הכדורים שבארון, לבלוע, לשכב במיטה ולחכות לסוף, עכשיו, לפני שיחזור הערפל, לפני שתשוב השיכחה.
מישהו הכניס מפתח לחור המנעול. סובב וסובב. זה גנב, פורץ, צריך למהר ולצעוק, גנב! גנב! הצילו!
הדלת נפתחה. בפתח עמד בחור צעיר, דומה לבעלה רק צעיר ממנו בעשרים-שלושים שנה. זה הבן שלה. הוא החל מדבר אליה, מילים, מילים, למה היא כל-כך מתקשה לצרף מילים. ואז נזכרה, הוא גר כאן, חזר לגור כאן, עזב את האישה ואת הילד ובא לגור איתה.
הוא הוריד מעל גבו תיק מסע שחור, שם אותו על הרצפה. דמות קטנה, גמדית, ניתקה, נפרדה מהתיק והחלה ללכת. זה הילד שלו, הנכד שלה. פעם בשבוע הוא מביא אותו לישון כאן. הילד נעמד ליד השולחן, ביקש רשות לאכול פיטנגו, לשתות מיץ, ואחר-כך החל להתרוצץ בחדר, להסיע מכוניות קטנות, לבנות להם מגרש חנייה, לצייר. אביו של הילד החל מתפשט, הוריד את החולצה ואת הנעליים, מתנהג בטבעיות, בחופשיות, שהרי זה היה פעם הבית שלו, והיא חשבה, הגבר המגודל הזה היה פעם בתוכי, אותו הינקתי, לו כל-כך דאגתי וחרדתי, ואין בי חמלה או אהבה אליו, אני כמעט מתביישת בנוכחותו.
הוא ניגש ורכן אליה, נישק אותה על מצחה. פתאום נמלטה מפיה שאלה, "בת כמה אני?" הוא הביט בה במבט שחציו חמלה וחציו חשש ואמר: "שבעים ושתיים."
אני זקנה, ממש זקנה, צרח קול בתוכה.
הוא פתח את הטלוויזיה, הלך למטבח ומילא מים בקומקום, פרס לחם, פתח את המקרר, הוציא גבינה, מרח על הלחם, חזר ורכן לידה, הסיר את נעליה, הנעיל לה נעלי בית, שב והלך למטבח וחזר נושא מגש ועליו כוס קפה, בשבילו, וכוס תה עם פרוסת לחם שעליה גבינה כחושה, בשבילה.
אחר-כך התיישב לידה ושידל אותה לאכול.
בטלוויזיה התחלפו התמונות הצבעוניות במהירות. דובים, ג'ירפים, נחשים וקופים דיברו בקול של בני אדם, מנחה צהל וצעק והניף ידיים, סיפר בדיחות, אחר-כך הופיע הקריין הידוע, שאיננה נזכרת בשמו, שבראיון לעיתון שיקר ואמר שאיננו צובע את שערו, והחל קורא את החדשות.
המילים רצו במהירות, התחלפו, קשה היה לזכור אותן, לצרף אותן זו לזו, לכן הסתפקה בתמונות. איש שוכב וסכין נעוצה בגבו. על הכביש שלולית דם. גופה עטופה בפלסטיק שחור מובלת לתוך אמבולנס. לא רחוק ממנה גופה אחרת, חשופה, מוצגת לראווה, סביבה מעופפים זבובים. אחר-כך דיבר ראש הממשלה, אחריו הרמטכ"ל. הנושא הרגיל, המלחמה הנצחית, הבלתי נפסקת שבין יהודים וערבים, אין דבר מרגיע מזה. המרוצה הקדחתנית הלא מאורגנת של המחשבות נפסקה, העיניים שלה נעצמו, היא שקעה לתוך ערפל מתוק של שיכחה מוחלטת.

השיעול הנבחני של הילד קטע את החלום, ואולי הופיע מתחשב ומתוזמן היטב בסיומו.
יוסף הרשקוביץ שכב דרוך והקשיב, מנסה לבודד את הקולות הבאים מחדרו של הילד משאר קולות הבית.
הוא פער את פיו בתנועת פיהוק כדי לעמעם את קול הזימזום שבאוזניו והחל ממיין את הרעשים. קול המקרר, שהמנוע שלו ניעור שוב באותו רגע בדיוק, קול תיקתוקו הקצוב של השעון המעורר, קולות דיבור עמומים הבוקעים ממקלט הטלוויזיה של אחד השכנים, קול גרירת רגליים הבא מהחדר הסמוך, ומחדרו של הילד - דממה.
אם תעבור עוד שנייה ולא ישמע את הילד ירוץ לשם.
מהחדר הסמוך נשמע קול אנחה ומילמול ביידיש, וכעבור עוד רגע נשמע קול נשימתו הסדירה של הילד, חפוזה מעט מכרגיל.
אולי הם צודקים בכל זאת, חשב, סמדר והמנחה בבית הספר להורים שיעצה להם לא לגלות סימני דאגה וחרדה לעיני הילד, כי הוא עלול אז לפתח התנהגות אסטמתית.
הוא תעב את ההנחה הזאת הרואה בילד רודן זעיר-גוף המסוגל להביא את עצמו למצב של חנק כדי לסחוט תשומת לב ואהבה מהוריו, אבל אמר לעצמו שאסור לו לשלול לחלוטין אפשרות זו.
הוא ראה את המנחה, יושבת בכורסתה, מולם, רגליה משוכלות, בחצאית מיני הדוקה, תמיד היא לובשת חצאיות מיני, גאה ודאי ברגליה החטובות, מהנהנת בראשה כשהיא מציגה בפניהם את אותה הקשבה סבלנית ומתנשאת המאפיינת את העוסקים במקצועה; וכשהיא מתחילה לבסוף לדבר, לנתח את יחסיהם ולהציע דרך כיצד לשפרם, קולה מלחש במתיקות וברכות מגויסת את אותן קלישאות מוכרות, זוהרות אז עיניה המוקטנות והמרוחקות תחת העדשות העבות של משקפיה, באותה קורת רוח הטיפוסית לכל בעלי האמונה, ותהיה זו אמונה באלוהים, או אמונה רציונלית יותר בשיטתו של פרויד וממשיכיו.
פתאום שם לב שאיברו זקור מעט וידו ממששת אותו, מבלי משים, דרך תחתוניו.
הוא הכניס את ידו פנימה והחל מלטף אותו בעצלות ובלא ריכוז רב.
הוא ראה את רגליה הארוכות של היועצת, תחילתן בנעלי עקב, המשכן שוקיים מבהיקות, למעלה מהן ירכיים רכות ודשנות, משוכלות.
הוא ראה את המנהרה הצרה שבין תחתית הירכיים לחצאית, שמבואה אפלולי ושבסופה, כך דימה, ישנם תחתונים לבנים וזעירים.
ידו עברה מוטציה דמיונית מהירה. היא התארכה בשלושה מטרים ונעשתה שקופה ובלתי נראית.
היועצת עדיין ישבה בכורסתה, מהנהנת בראשה, מקשיבה, וידו החליקה במעלה שוקיה וירכיה, נבלעה בפתח המנהרה.
אצבעותיו ריפרפו על פני תחתוניה, שהיו כבר לחים בקדמתם, מתחו כבמין שעשוע את הגומייה המהדקת אותם לגוף, זחלו תחתם וגיששו על פני הגבעה התפוחה, המכוסה דבלולי שיחים, חיפשו אחר הערוץ המבתר אותה, שכבר היה לח וטובעני, החליקו במורדו ושבו וטיפסו לעבר הדגדגן, עיסו בתנועה קלה וסיבובית את הגבשושיות הרבות הפזורות עליו, ושוב ירדו למטה, פישקו את השפתיים הסוככות עליו, התייעצו ביניהן עד שבחרו נציגה חסונה, מיומנת וארכנית, ושילחו אותה פנימה.
היועצת הניעה את אגנה קדימה ואחורה, מסדירה כביכול את ישיבתה, מפשקת תוך כדי כך את ירכיה, ואצבעו נבלעה בתוכה.
כעת היו עיניה נעוצות בעיני סמדר, שהתלוננה כי הוא מתעלל בה בשתיקותיו הארוכות.
הינהון ראשה של היועצת הפך להיות קצוב ומהיר, תואם לתנועת אצבעו.
סמדר פירשה את ההינהון המואץ והתכוף כביטוי להסכמתה והזדהותה של היועצת.
תנועת ידו הפכה סוערת ומהירה, היועצת עצמה לרגע את עיניה כמחפשת פתרון לבעייה שהציגה סמדר, וכששבה ופתחה אותן, שיקעה את אגנה עמוק יותר בכורסתה.
אצבעו נגעה כעת בתחתית הערוץ, העונג פשט משם אל ירכיה וגבה וצווארה, פיטמותיה התקשו, קרקעיתו של הערוץ החלה נעה כמו ברעידת אדמה, מתכווצת ונרפית, פעימותיו שאבו את האצבע עמוק יותר אל תוכו, אבל הבעת פניה של היועצת נשארה כשהיתה, שלווה ומאופקת, כאילו הם עדיין נמצאים בשיחה טיפולית.
הוא רצה לדמות אותה משתוקקת אליו, לכן סילק את התמונה הזאת ויצר אחרת במקומה.
הוא והיועצת היו לבדם כעת. הוא עדיין ישב בכורסה בעלת הריפוד הירקרק המהוה, היא ירדה על ברכיה, זחלה על ארבע עד אליו, הזדקפה מעט, הניחה את ידה על חלציו התפוחים, המגורים, והחלה לשה ומעסה אותם, תוך שהיא מסתכלת היישר אל תוך עיניו. אחר-כך פתחה את רוכסן מכנסיו, חילצה את איברו מתוך תחתוניו והכניסה אותו לפיה. ותמונה נוספת: היא שכבה בכורסתה, רגליה הנעולות בנעלי עקב היו פשוקות, נחות על מסעד הכורסה, חצאיתה ההדוקה מורמת, תחתוניה מופשלים, כרוכים סביב שוק רגלה הימנית, והוא הכניס לה.
ועוד תמונה. היא רכנה מעל שולחן הכתיבה, עירומה לגמרי, נעולה רק בנעלי העקב, מפשפשת כביכול ביומנה, לקבוע תאריך לשיחה הבאה, והוא תקע לה מאחור, הודף את מותניו אל ישבניה הרכים, המיטלטלים עם הדף מגעו.
הוא דימה לשמוע קול בכי העולה מן החדר של אמו והחליט להניח לאיברו וליועצת.
פתאום נזכר בחלום. הוא היה מפורש לחלוטין, שלא כדרכם של חלומות.
על פלט דף מחשב הופיעה תמונת שדה הראייה שלו. הריבועים הכהים שכיסו את מרבית שטחה של העין והותירו רק עיגול לבן, נגוס במרכזו, הראו כי שדה הראייה נפגע כמעט לחלוטין וכי מרכז שדה הראייה בסכנה.
אחר-כך נזכר בתמונה נוספת שגם בה לא היתה עלילת חלום אלא השתקפות של מחשבה.
סיבי עצב הראייה, שעדיין לא נפגעו, התפקעו כמו מיתר מתוח מדי, ואז הופיע הבהק של אור לבן שאחריו חשכת עיוורון.
השיעול הנבחני של הילד - נאמן כביכול לאיזו שיטה נסתרת - קטע גם את שיחזור החלום.
יוסף הרשקוביץ העיף את השמיכות וזינק מהמיטה. כבר שבועיים, מאז ההתקף הקודם, הוא נוהג לישון - בכל פעם שהילד אצלו - בחליפת ריצה ונעלי התעמלות, ממתין לאות הזינוק. הוא רץ לחדרו של הילד, אשר עמד במיטה, חיוור ומבוהל, נשימתו קטועה, מחרחרת, פניו מופנות לעבר מכשיר האדים שפלט רסיסי מים קרירים, שאמורים היו להקל על שנתו ולמנוע מצוקת נשימה.
הוא לקח אותו בזרועותיו ומיהר לחלון, ניסה בידו הפנוייה לפתוח אותו, אבל זה סירב להיפתח. הסיוד האחרון הותיר גושי צבע על המסגרת וצריך היה לדחוף אותו חזק כדי להניע אותו במסילתו.
הוא עטף את הילד בשמיכה ורץ למטבח, זוכר היטב את הוראות השכנה שילדה האסטמתי מקבל סטרואידים.
הוא פתח את תא ההקפאה של המקרר ודחף את ראשו של הילד פנימה.
אוויר קר ויבש זרם לעברם, מעורב בריח נקניקיות, אפונה ותירס.
אבל הילד, שלא הבין למה החליט אביו, אוהבו ומפנקו עד לפני שעתיים, להקפיא אותו פתאום, או לדרוש ממנו להחליט, באמצע הלילה, מה ירצה לאכול מחר, שניצל דג או שניצל עוף - החל מטלטל את ראשו, מסרב להיכנס למקפיא, פניו מאדימים, מגביר את בכיו, מנסה לתלוש את גופו מאחיזת אביו.
פתאום נקטע קול הבכי, והופיעה היללה האילמת המאפיינת את המצב ההיסטרי.
יוסף הרשקוביץ הביט חרד אל תוך פני הילד, ממתין שיחזור לנשום, אבל היללה חסרת הקול נמשכה ונמשכה, ארוכה מתמיד. בעיניו של הילד, שחש בחוסר האוויר, עלתה בעתה, הלכה והתעצמה, עד שלבסוף פרצה מתוכו צעקת הבכי מלווה בנשימה מחרחרת.
הרשקוביץ רץ לדלת הכניסה, נודר נדרים, משביע לחשים, פתח אותה, האור בחדר המדרגות דלק, ממתין זה מכבר לרגע הזה.
כל ערב, לפני שהוא הולך לישון, הוא מהדק את מתג האור בסלוטייפ לקיר ושב ומסיר בבוקר. השכנים דפקו לא אחת על הדלת כדי לדעת אם הם גזלני החשמל, חשמלאי בא לבדוק את מקור התקלה המוזרה, והוא בשלו.
הוא דילג על פני המדרגות, הכרתו מתערפלת, זוכר רק את המילים המנחות 'לחות, לחות, אוויר לח בשפת הים'.
הוא דחף את דלת האינטרקום שנכפתה עליהם על-ידי ועד הבית, ניתר על פני שלוש המדרגות שבכניסה לבניין, חלף בשביל הצר שמצידיו גדר שיחים ויצא לרחוב.
נשימתו של הילד כבר היתה סדירה, רגועה, רק קול חירחור קל ליווה אותה, מדי פעם פרץ שיעול יבש מחזהו שלא התפתח לקוצר נשימה, והוא התלבט אם כדאי שיחזרו הביתה או מוטב שימשיכו בדרכם לים, שם מובטחת להם לחות רבה ואוויר צח, שירחיבו את קנה הנשימה של הילד וירחיקו חשש מהתקף נוסף.
תוך כדי כך הגיעו לרחוב הראשי. חנות הפיצוחים של הגרוזיני שנראה כמו פריד אל-אטרש בצעירותו, היתה פתוחה.עדיין הוא ישב וצפה בטלוויזיה.
כשחלפו על פניו פטר אותם במבט משועמם, יגע.
החנות, שהיתה פתוחה עד השעות הקטנות של הלילה, זימנה למקום ערב רב של טיפוסים. נהגי מוניות שאגרו פיצוחים וממתקים למשבר עייפות פתאומי, מאחרים בבילוי שלא הצליחו להשיג בן זוג למיטה והחליטו לפצות את עצמם בחטיף שוקולד, זונות יגעות בתום יום עבודה, תמהונים חסרי מנוחה, המתקשים להירדם, שנמשכו אל המקום שיש בו אור ואוכל ואפשרות לקשור שיחה, ובנוסף לכל אלה, המוני בית ישראל, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, שכירים ועצמאים, נורמלים לכאורה, שגילו לאחר חצות שנתקעו בלי סיגריות, ודמם העצבני המכור לחש להם לרצוח את נשותיהם וילדיהם והוריהם הקשישים, אבל החליטו שיהיה פשוט יותר לגשת לגרוזיני ולהצטייד בסיגריות.
וכל אלה היוו כמובן אטרקצייה מעניינת יותר לגרוזיני מאשר אב ובנו שיצאו לריצת לילה אחר חצות.
הילד, שנשימתו נרגעה עכשיו לחלוטין, ביקש חטיף שוקולד. הרשקוביץ קנה שלושה, שם שניים בכיסו ואחד נתן לילד, שהחל מכרסם בו.
עכשיו חש בעייפות, והחל מתלבט אם יש עדיין צורך שילכו לים, או שההתקף חלף והם יכולים לשוב הביתה, ואם הם רוצים ליתר ביטחון ללכת לים, האם כדאי לעצור מונית או מוטב להמשיך ולטייל כך ברגל.
מחדר המדרגות הסמוך פרץ החוצה איש מבועת נושא בזרועותיו ילדה בלונדינית המשתעלת ומחפשת אוויר, מאחוריו רצה אישה מלאת איברים מנופפת במשאף.
זה היה מתכנת המחשבים, אותו הוא פוגש מדי פעם בסופרמרקט ומדבר איתו על גידול ילדים.
הם היו מאורגנים פחות. האיש היה לבוש בפיג'מה והאם בכותונת לילה שקופה, בעדה נראו שדיה הכבדים, המיטלטלים.
הילד החל משתעל שוב. אולי היתה זו השפעת השיעול של הילדה, אולי חטיף השוקולד בו נגס, שהכריח אותו לנשימה מאומצת, ואולי היה זה מהלכו הצפוי של ההתקף.
יוסף הרשקוביץ החל לרוץ. האוויר צרב בריאותיו שלא אומנו לשאיפת אוויר כה נמרצת ומהירה, כאב חד דקר במותניו, אבל הוא לא הרפה.
כעבור זמן נמצא רץ לצידו של המתכנת. שני אבות אוהבים ודואגים המכלים את כוחותיהם כדי להציל את ילדיהם מחנק.
לפני שנים נשא אותו כך אביו על ידיו, רץ אל הרופא כדי שיעצור דימום באפו.
הוא ואחיו היו בשדה שלפני הבית, ליקטו אבנים ליציקת מדרכה בחצר. מתישהו החלו מתווכחים אילו אבנים נאמר להם לאסוף. לפתע הרים אחיו אבן חדה וזרק עליו, וזו פגעה באפו.
הוא הניח את ידו במקום שם צרבה בו האבן והיא נמלאה בדם. הוא מיהר ורץ להוריו, שישבו במרפסת הבית, מארחים מכרים.
הם השכיבו אותו על המעקה, הצמידו אל אפו מטפחת ומגבת אבל הדם לא פסק מזרימתו, הוא שמע את דודתו, ואולי היתה זו אמו, אומרת: "ער האָט געהארגעט דאָס קינד." "הוא הרג את הילד." אם חש חרדה אז נוכח הידיעה שהרגו אותו והוא עומד למות מאיבוד דם, התעמעמה זו במהלך השנים. נותר רק הזיכרון.
הרופא היחיד בסביבה היה מהלך כמה קילומטרים משם.
אביו לקח אותו בזרועותיו והחל רץ. כל הדרך, נתון בידיו החסונות של אביו, נישא גבוה מעל האנשים הבאים מולם, היה טרוד במחשבה המגוחכת שיראו את אשכיו ואת איברו, שנגלו מבעד למכנסיו הקצרים.
עכשיו החל גם גרונו צורב. הדופק בליבו וברקותיו הואץ. הוא החל חושש להתקף לב.
איש המחשבים היה עדיין במלוא כוחותיו. הוא הגביר את ריצתו, הולך וצובר מרחק ממנו, מתגלה כרץ מיומן שרק השתעשע לו עד עכשיו בריצה קלילה.
אפשר היה לראות בזה סימן למצבה הקשה של בתו, אבל הילדה נראתה במצב טוב, היא צחקה בצחוק מתגלגל תוך שהיא מנסה לנעוץ את אצבעותיה אל תוך אחד מנחיריו המקפצים של אביה, כמאושרת על המשחק החדש שהמציא, וברור היה שהבחור מעוניין להוכיח את כושרו העדיף.
לכאורה היה זה מגוחך לנהל תחרות ריצה, אבל הרשקוביץ החליט לא לוותר, ולנצל את יתרון היותו ותיק בעיר, לעומת המתכנת שרק לפני חמש שנים הגיע מאשדוד, והוא פנה לדרך צדדית, לא מוכרת, שתקצר את דרכו לים.
הם התקרבו לאיזור הבילוי הסואן הסמוך לים.
בפתח אחד המועדונים עמדה חבורת נערים, מתחזים לשתויים.
אחד מהם לגם בירה היישר מפי הבקבוק, אחר-כך הציב אותו על מצחו, הקשית את גופו לאחור והחל הולך כמו לוליין המהלך על חבל בקרקס.
כעבור כמה צעדים נפל הבקבוק והתרסק. חבריו הריעו לו.
אחד הנערים האחרים החל הולך, דרוך, על קצות אצבעותיו, אל עבר החצר האחורית של המועדון. לפתע זינק בזרועות פשוטות אל תוך החשיכה, מנסה ללכוד דבר-מה המהלך על הארץ.
חתול שחור ושחוף, שפרוותו המוזנחת בהקה לפתע באור המועט, התרחק מהמקום בדילוגים מהירים ובקול יללה, נבלע בתוך החשיכה, והרשקוביץ חשב שאם היו תופסים את החתול היו ודאי מנסים להשקותו בבירה או מתעללים בו בדרך אחרת. תולים אותו בזנבו וצולפים עליו בבקבוקי בירה או משסים בו כלב.
יוסף הרשקוביץ התקרב אליהם בצעד מהיר, ראשו סחרחר, אינו חש כבר במאמץ גופו ושריריו, מובל על-ידי כוח ההתמדה יותר מאשר על-ידי כוחותיו שלו, כמו רץ מרתון לקראת סוף מירוץ.
הנער שזינק על החתול חסם את דרכו.
ניתן היה להתחמק ממגע איתו אם היה עובר לצד השני של הרחוב. אבל גופו החם של הילד נסך בו ביטחון, ועורר בו את חובתו האינסטינקטיבית של כל אב, לגונן על צאצאו מפני העולם.
הבחור מצץ סיגריה מלוא הפה, ונשף את העשן על פני הילד.
הילד - חושיו חדים, מודרך היטב על-ידי שעות הווידיאו הרבות שצבר - היטה את ראשו הצידה וצעק: "בביצים אבא! תבעט לו בביצים!"
יוסף הרשקוביץ הרים את רגלו, מהסס עדיין, והביט בפליאה כיצד היא נורית, נבעטת, כאילו מעצמה.
הבחור התפתל, גנח וחיפש אוויר. ממרום קומתו השפופה, המכווצת, הביט בו במבט חושש, שהלך ונפוג לאיטו כשהבחין שהרשקוביץ מזועזע אף יותר ממנו ממעשהו. הוא סינן קללה והתרחק בקרטוע צפרדעי, תוך שהוא מסמיך את ידיו אל חלציו ופניו נעווים מכאב, והצטרף אל חבריו שעמדו כעת סמוכים לקיר המועדון, אומדים אותו ואת סיכוייהם, מנסים לשאוב ביטחון מהיותם חבורה מלוכדת רבת זרועות ושרירים.
מה עליו לעשות כעת? אם ייפנה אליהם את גבו וימשיך ללכת, בהילוך רגיל ואיטי, קיים הסיכון שהם כבר עמדו או עומדים ברגע זה ממש על חולשתו והססנותו, מבינים שתגובתו האתלטית היא חריגה יוצאת דופן בלבד. והם יתנפלו עליו מגבו, יפגעו בילד ובו.
אם יתחיל לרוץ במהירות, בתקווה להיבלע בתוך החשיכה, כמו שמורים לו עצביו ותחושותיו, ודאי ייתפס. הוא כבר תשוש לגמרי מהריצה הארוכה עד כה, כשהילד על ידיו, והם צעירים וקלי רגליים, תאבי נקמה שתכפר על כבודם שנפגע. גם הפחד העז ביותר כבר לא יביא אותו רחוק, ולהמשיך לעמוד כך מולם משתדל לא לעפעף ולא למצמץ, משדר כוחות רוח וגוף בלתי נראים, לא יוכל עוד הרבה זמן.
אולי כדאי שיניח את הילד וינתר תוך ניפנוף חד של ידיים ורגליים אל תנוחת הפתיחה של קרב קראטה (כפי שלמד לפני שנים ממורהו הקוריאני פטריק קים), דבר שיבהיר כי הבעיטה בגופו של הנער לא היתה מקרית אלא חלק מתורת לחימה מזרחית בה הוא שולט.
צפירת מכונית נשמעה מאחוריו ובעקבותיה קולו של הנהג הקורא בשמו. הוא סובב באיטיות את ראשו וקד לשלום לדמות הרכונה מעל להגה, שעדיין לא זיהה אותה, אותת לה שתמתין רגע, הוריד את הילד ושב והסתובב לעבר חבורת הנערים, מאריך ומאט את תנועותיו בכוונה רבה. לפתע השמיע צרחה חדה, מלווה בהתזת כמה מילים, שנשמעו כתרכובת של סינית ויפנית, זינק באוויר, התייצב בברכיים כפופות והטיח את ידיו אל תוך האוויר שלפניו, מפלח אותו כביכול, מדמה כאילו היו ידיו להבי מסוק אדירי כוח.
הנערים מיהרו ונבלעו בפתח המועדון.
יוסף הרשקוביץ לקח את הילד על ידיו, ניגש אל המכונית והבחין במבטו התמה של אחד משכניו לשעבר. הוא הודה לו מבלי שיסביר מה קרה והמשיך בדרכו לים, מרגיש לרגע כמו גיבורו של אחד מאותם מותחנים בלשיים אותם לא נהג לקרוא. קל ובוטח, אתלטי ומהיר תגובה, כפי שלא היה משך ארבעים השנים האחרונות, מאז קמץ את אגרופו והטיח אותו בפניו הממושקפים של שמואל פייפר, בן כיתתו, אשר נעמד לפתע בעט שלוף (הסיבה לריב ביניהם נשכחה ממנו) ובתנועות מהירות ופראיות הלם בזרועו.
רחש הגלים קידם את פניהם כמנגינה נוסכת שלווה. זוהר הירח שנגה על הים האיר גם חלק מהחוף.
כבר מרחוק הבחין שהוא לא לבד.
שני אבות עמדו על קו המים, רוכנים מעל ילדיהם, מדריכים אותם כיצד לשאוף את אדי הלחות מיד עם עלייתם מהמים, מותחים את זרועותיהם למעלה ולצדדים, כדי להרחיב את בית החזה וקנה הנשימה ולעמל את ריאותיהם.
ליד סוכת המציל היה נטוי האוהל הענק של הוולדמנים. כל שנה הם כאן. מקימים אותו באפריל ומפרקים בספטמבר.
משרד החינוך רודף אחריהם עם חוק חינוך חובה, עובדת סוציאלית באה לתור ולעקוב, והם בשלהם, נאמנים למצוות הרופא ההונגרי מהגליל, שאמר כי אם הם רוצים שהתאומים לא יהפכו לאסטמתים, עליהם לגור באוהל על שפת הים עד שימלאו להם תשע.
ליד האוהל הקימו גינת משחקים ובה מגלשה ונדנדה. סביב יריעותיו של האוהל המטופח הניחו אדניות ובהן פרחים, קקטוסים וצמחי תבלין. לא רחוק משם ניכרו עקבותיו של ניסיון לא מוצלח לגדל עגבניות ומלפפונים, שסירבו להיאחז באדמת החול המלוחה.
הילד, שכבר התאושש לגמרי, ניתק מידיו, רץ למים והחל לשחק עם התאומים שהיו שקועים בבניית ארמון חול בסיגנון ספרדי.
הוולדמנים היו לקראת סיומה של ארוחת ערב מאוחרת. ואולי היתה זו אחת מאותן ארוחות לילה פתאומיות ובלתי צפויות המאפיינות את התנהגותו פורקת העול של התיאבון בעת חופשה. הוא צנח על המחצלת הבידואית והצטרף אליהם לכוס תה עם נענע.
לאחר ששתה כמחצית מכוס התה הגיע מתכנת המחשבים, מתנשם ומתנשף, בזרועותיו הילדה, מנומנמת, רדומה, ומאחוריהם, בשארית כוחותיה, קרבה אשתו, סמוקה ופרועת שיער.
הסתבר שגם הם מכרים ותיקים של הוולדמנים. הילדה הונחה על מזרון באוהל והתה נמזג לשתי כוסות נוספות.
עוד כמה אנשים הגיחו מתוך החשיכה והצטרפו אליהם. נערה צעירה ושתקנית, על סף בחינות הבגרות, שברחה מבית הוריה אל חוף הים ואומצה בטבעיות ובמקצועיות על-ידי הוולדמנים (האם גייסו אותה למין בשלושה? תהה הרשקוביץ) ונווד פיני עם זקן תיש צהוב, אנתרופולוג במקצועו, שגילה שהוא יהודי מצד אביו, בא לחפש שורשים וגילה את השמש הנעימה ואת החתיכות הישראליות, הסתפק בכך, ובשלושת החודשים האחרונים הוא מתגורר על שפת הים.
משתיית תה עברו לקפה שחור.
הפיני - שנואש מלמצוא אוזניים מקשיבות ומתעניינות לעיסוקו האובססיבי, הזר והמגוחך בעיני המתקבצים במקום, לפענח ולהגדיר את זהותו של היהודי הציוני הישראלי העכשווי על רקע הכיבוש המתמשך, תוך כדי הפרחת שמות של פעילי שמאל וסופרים נודעים, אותם הוא מתכוון לפגוש ולראיין לצורך עבודת מחקר שיגיש לאיזו אוניברסיטה הודית בה הוא מבלה כשישה חודשים בשנה - הוציא גיטרה והחל לפרוט ולשיר שיר פיני נוגה, שמילותיו, כך דימה הרשקוביץ, סיפרו על איש שאיבד את זיכרונו והוא מסתובב לו כך, תועה בעולם, נכסף לעצב המתוק שמביא עימו הזיכרון.
השמיניסטית נעמדה והחלה להתפשט באותה טבעיות שמאפיינת מתבגרים מרדניים שאילפו את הבושה, נודיסטים מקצועיים, או בני טובים, שנחסך מהם יחס של בושה יתרה לגופם. היא הורידה את מכנסיה, מכנסי ג'ינס קצרים מאוד, דהויים ומטולאים, שגדילי חוטים משתלשלים מהם, חושפים לעינו של המסתכל מאחור את תחתית הקימור הרך, השחום והרוטט של הישבנים, ואת חולצתה, תחתיה היו שדיה עירומים, חומים משיזפון הקייץ. בתחתונים בלבד נכנסה למים. תנועותיה היו מוכניות במקצת כאילו היתה מאובנת ברגשותיה, אבל גופה, כמו היתה לו ישות נפרדת - כך נראה ודאי בעיניהם החושקות של הגברים - סירב להיכלא על-ידי הנפש, והוא פרח במלוא חיות נעוריו, והרשקוביץ התקשה להחליט אם כוונת הרחצה הלילית היא לגרות את הגברים שבחבורה או שהוא חוזה בניסיון התאבדות, והיא מתכוונת להמשיך וללכת עד שהמים יכסו את ראשה.
אורות אדומים ההולכים ומנמיכים בישרו על מטוס העומד לנחות בשדה התעופה הסמוך לים.
שיר ישראלי ידוע התנגן בפאב הסמוך. קולו של הזמר היה נוקשה וחסר חן. מילותיו רוויות הנוסטלגיה של השיר נמוגו אל תוך החשיכה הריקה, מאיירות, מציבות לרגע בחול הרך זיכרון ילדות משותף. אילן, פרדס, ברוש ושוקת, וגם פנס רחוב.
ספינת דייגים או מחבלים (ואולי יאכטה שליווה שנוסעיה רדומים או מתהוללים) חצתה בדממה את המים.
איש גבוה, מבוגר למדי, בחולצה ובבגד ים, הלך על שפת המים. על אוזניו חבש אוזניות ובידו אחז גלאי מתכות. הוא הניע אותו על פני החול שלפניו, כמו עיוור המגשש את דרכו עם מקל נחייה, והרשקוביץ חשב שהוא ודאי מחפש מטבעות או תכשיטים שנגרפו מגופם של המתרחצים, אולי גם שרידי אוצר קדום מספינה שנטרפה לפני שנים רבות, שהמים החליטו להשיב הערב לחוף.
לא רחוק ממנו הלך איש נמוך קומה ומוצק גוף, שערו הארוך והכסוף אסוף בקוקו, בידו מקל הליכה. בתחילה נראה לו שהאיש נושא מקל מתוך מוזרות אך כעבור זמן הבחין כי הוא צולע קלות ברגלו הימנית.
האיש נכנס לתוך המים עם מקלו, התיר את הגומייה הקושרת את שערו, התכופף למים, הרטיב את שערותיו ושב ואסף אותם בגומייה. כעת היה מצוי בתחום האור הנח על המים. פניו היו נאות, חרושות קמטים וארשתן מוצקה וכמו זועפת, ולרגע נראה היה להרשקוביץ שהאיש דומה לבטהובן.
מתכנת המחשבים התיישב לידו וניסה לקשור שיחה.
שלא כנהוג בשיחותיהם עד כה החל מתעניין בעבודות הצילום שלו תוך שהוא מתוודה על שאיפות אמנותיות רדומות, מודחקות, בתחום הציור והארכיטקטורה, להן נאלץ להתכחש כל השנים בגלל צרכי הפרנסה 'הבוערים', אבל לאחרונה, הוסיף, חזר לצייר, מתוודע לאפשרויות האמנותיות הנרחבות הטמונות במחשבים המשוכללים של היום.
הרשקוביץ, שנואש מלהיזכר בשמו של המתכנת, הקשיב לו בריכוז רב, מוקסם מהתקלפותה של הדמות שהכיר ומהתגלותה של דמות אחרת, פנימית, תוך שהוא תוהה מי מחולל הקסם, הלילה הארוך רב ההרפתקאות שהביאו עד לשפת הים או אולי התקף של פתיחות נפשית.
עיניו הכחולות של המתכנת הביעו בדברו רכות ורגישות. משקפיו, בעלי המסגרת השחורה והכבדה, הלא אופנתית, הוסיפו לפניו לוויית רכות והדגישו את מבען האינטיליגנטי. אפו היה קטן ומחוטב, סנטרו השתייך לקבוצת הסנטרים המכונה 'מוצקים'. זיפי זקן בהירים על לחייו וסנטרו ואדמומית קלה של עייפות בעיניו השתייכו כעת לחלק הבוהמי, החדש, הנגלה לראשונה שבאישיותו.
והרשקוביץ אמר לעצמו, שמן הראוי להדק את ידידותו עם הבחור, ואפשר כי תצמח ביניהם ידידות אמת יקרה, בתקופה זו בה הוא מאוכזב מקשריו עם כל חבריו.
ילדתו הבלונדינית של המתכנת יצאה מהאוהל, על פניה הבעה ישנונית-נעורה. אשתו של המתכנת הושיטה לקראתה את זרועותיה ואספה אותה ביניהן בחיבוק מוחץ, סוכך.
מבודח במקצת, מורגל בתעלולי נפשו, צפה הרשקוביץ כיצד מתחולל שינוי גם בה.
כעת לא נראתה לו כאישה שמנה מדי לטעמו, שמלאות בשרה ממעיטה מחינה ומכוח משיכתה, אלא כאישה אמהית, מסורה, שנותנת לגופה להרחיב ולתפוח למימדים לא אופנתיים, מפני שהיא רואה בעצמה חיק רחב וחם לאישה ולילדתה.
הילדה, שגמעה מאמה את כל הרכות והעידוד להם נזקקה, עברה אל בין זרועות אביה.
אשתו של המתכנת קמה ונכנסה אל תוך המים.
הרשקוביץ הביט לעברה בפיזור נפש כביכול, ממקד את מבטו בים, כמחשב סבירות של סכנת טביעה, אומד את גובה גליו הגואים ומנסה לשער את כיוון זרמיו הסוחפים - וחמד את אגנה הרחב, המתנועע ואת אחוריה וירכיה הדשנים.
אחר-כך הרכין את ראשו כמהרהר, ודימה אותה שוכבת תחתיו, עירומה, חמה ומלוחה משיזפון הקייץ, מכוונת אותו אל תוכה הפעור לקראתו, מלטפת ביד אחת את ראשו המונח על שדיה, שפתיו יונקות מהם מדי פעם, וביד השנייה היא לשה את אשכיו, לוחשת אל תוך אוזנו מילות עידוד וגירוי עד שהוא מתיז אל תוכה.
הוא עצם את עיניו וניסה למחות את התמונה ולהעלות במקומה חיבה חמימה אל המתכנת ואשתו, אך תמונת האישה העירומה הנבעלת תחתיו המשיכה לרצד במוחו, ודאי גם נראתה על פניו, כשהרים את מבטו אל תוך עיניו של ידידו לעתיד.
הילדה הבלונדינית ישבה כעת בין ירכי אביה, שעונה על גופו וחפרה בחול, מחכה להיקוותם האיטית, המחלחלת, של מי הים בניקבה הרחוקה מהמים.
מדי פעם רכן אביה מעליה ונישק בחיבה לא מוסתרת את צווארה ואת פניה, ליטף את שערה, והרשקוביץ נזכר שכאשר הילד מתחכך בו תוך כדי משחק הוא חש עונג ארוטי מביך, ולפעמים, מבלי שירצה בכך, איברו מגיע להזדקפות, וחשב שעם ילדה העונג והמבוכה ודאי רבים יותר לאב.
המתכנת ערם חול רטוב לגבעה קטנה, והוא והילדה החלו חוצבים משני צידיה, מצחקקים, תאבים וחסרי סבלנות לרגע בו ייפגשו אצבעותיהם בעובי גבעת החול.
הרשקוביץ הביט אל תוך החשיכה.
נדמה היה לו, כאילו הספינה התקרבה מאוד אל החוף והיא עוגנת במקומה, והוא שב ונמלא פחד שזו ספינת מחבלים. שהרי אם זו ספינת דיג או יאכטה ודאי לא היתה מתקרבת כל-כך לחוף, מחשש שתעלה על שירטון; ומצד שני, אם זו סירת מחבלים, ודאי היתה מנסה לחמוק לעבר החוף בחשיכה מוחלטת ולא מגלה את עצמה באורות בוהקים הנראים למרחק.
ואולי זו סירת מחבלים ערמומיים במיוחד, המתחזה לספינת דיג?
הוא הביט אל פיסת החוף והמים שלידם, המוארים קלות באור הירח, ואל כתמי האפילה הנעים סביב, מדמה את המחבלים הפורצים מתוך הגלים, אוחזים תת-מקלעים, יורים לכל עבר.
הוא החל אומד את המרחק שיהיה עליו לעבור עד שיגיע לילד, יתפוס אותו ויתחיל לרוץ איתו לעבר גבעות החול המשחירות שמסביב.
מתכנת המחשבים אמנם אתלטי ממנו, גם רץ מהר יותר, אבל אשתו נמצאת במים. בעודו מתלבט את מי עליו להציל קודם, יאבד את שניהם, את אשתו ואת בנו, אולי גם את חייו.
האם יהיה לו אומץ בשביל לצעוק אל המתכנת "רוץ לאשתך, אני אדאג לילדה," ואז לתפוס ביד אחת את בנו, בשנייה את הילדה ולרוץ כך איתם לעבר הגבעות.
או שהוא לא יחשוב באותו רגע על איש מלבד על הילד ועל עצמו.
הוא ראה את עצמו רץ, נושא את שני הילדים בזרועותיו, דורך על שברי זכוכית, על מקלות מחודדים של שלגונים, על לשונות מתכת חדות ומעוקמות של פחיות משקה, מועד בתוך בורות החול וממשיך ורץ ורץ, והמחבלים רצים בעקבותיו, מספיקים לירות צרור לעברו, פוגעים בגבו הסופג את הכדורים שיועדו לשלושתם, לפני שהוא נבלע ונופל מאחורי אחת הגבעות, מגונן בגופו המדמם למוות על הילדים השוכבים תחתיו הלומים, נראים כמתים, עד שמגיעים אליהם כוחות ההצלה והפינוי.
ולמחרת, בעמוד הראשון של עיתוני הבוקר, תופיע הידיעה 'אב לשניים הציל שני ילדים ונהרג'.
מתחת לכותרת תופיע תמונתו. ודאי יימצא מישהו מבני משפחתו, אולי בנו הגדול, שיפשפש וינבור בחדר העבודה שלו, יחטט בתוך המעטפות החומות והארוכות, בתוך הקלסרים העבים המתפקעים ממסמכים ותמונות וימציא לעיתון תמונה שלו. כמה אירוני, סוף-סוף תמונה שלו בעיתון.
האם תהיה זו תמונת דרכון אופיינית, שבה נתפס מעווה את פניו בגיחוך אווילי, נבוך, נעתר לשידוליה של הצלמת, המקפיאה, נוצרת את פניו על מסך המחשב, או אחד מאותם צילומי דיוקן עצמי ביתיים, כשהוא מהורהר ונוגה או נועץ מבט עז, פולח, במצלמה.
לא. אלה דברים שקורים לאחרים. לא ייתכן שכך יסתיימו חייו. לא ייתכן שגופו ובשרו היקרים לו כל-כך, שכל תולדות חייו הגנוזים בגופו זה, יסתכמו בתמונה אפרורית בעיתון יומי ובידיעה הדלה, השיגרתית שתחתיה.
מתכנת המחשבים ומשפחתו נראים מתאימים יותר לדפי העיתון.
כן, הוא ירוץ ויינצל והם ייהרגו. למחרת בבוקר תופיע בעיתון תמונתם.
אב, אם ובת, נאים ורכי מבט, בעלי מקצועות הגונים, שחייהם נגדעו באחת.
בעיתון תיראה תמצית החיים כביכול, כשהם לבושים בלבוש חג, שערם מסורק, על פניהם צל חיוך או צחוק של ממש, וכאן, בחוץ, במקום האירוע, תימצאנה גופותיהם המושחתות וגולגלותיהם המרוסקות מכדורי המרצחים.
קול נפץ פתאומי כמעט ועקר את ליבו ממקומו. הוא נדרך, נכון לזנק ולהתחיל לרוץ לעבר הילד, אבל אז ראה פטרייה ענקית של כוכבי זיקוקין הנפרשת בשמים החשוכים שמעל אחד המלונות, ושמח שנחסכה ממנו המבוכה שבהתנהגות היסטרית, וחשב על החתן והכלה הניצבים בחצר אולם החתונות שבמלון, לבושים בבגדיהם החגיגיים וסביבם האורחים ובני המשפחה.
התרגשות החופה כבר חלפה לה, והם יגעים מלחיצות הידיים האינסופיות, ומהצילומים עם כל האורחים, ממתינים להתייחדות המסורתית שבחדר השינה, במלון זה או אי-שם במלון אחר, התייחדות שאחריה מנוחה רבה ואוכל טוב, ושוב התייחדות ומנוחה ואוכל טוב, רחוקים עדיין מטירדת גידול ילדים וממועקת היחסים המתבלים.
קול נפץ נוסף נשמע ואל שמי הלילה נורה קליע נותב, זוהר, המתבקע ברום נסיקתו, ממטיר גשם כוכבים זעירים, צבעוניים, מתנצנצים, הצונחים לאיטם אל שכבות האוויר החשוכות שמעל לראשי האנשים החוגגים, הנמים.
שוב ראה את החתן והכלה הניצבים באולם החתונות, חבוקים, יגעים מאושר ומהתרגשות וחשב: זיקוקין המעוורים את העיניים ואת הדעת, המבטיחים רק טוב.
אשתו של המתכנת יצאה מהמים. כותונת הלילה הרטובה נצמדה לקימורי גופה, עד שנראתה כאילו היא עירומה.
היו לה רגליים עבות, ערווה גדולה ותפוחה ושדיים ענקיים, ולמרבית הפלא מוצקים.
יוסף הרשקוביץ נזכר באמו, ואמר לעצמו שאם תתעורר ותגלה שאינם ודאי תיבהל, לכן כדאי שיחזרו הביתה.
הוולדמנית הציעה שיישארו לישון אצלם, וכשהביט באשתו של המתכנת ובגימנזיסטית שהחלה עולה גם היא מן המים, אור הירח לוחך את שדיה העירומים, התעצם הפיתוי שבהצעה, אבל לא עד כדי שישכיח ממנו את ההכרח לחזור הביתה.
בדרך חזרה בא לקראתם יהושע בן-סירה, מכרו הוותיק, מוליך את כלבו ליציאה הלילית הקבועה. אחריה הוא נוסע לעבודתו, כעורך לילה בעיתון.
והילד, נכון להרשים את המתקרב, אינו יודע את אשר הוא עומד לעולל, החל לזמר חרוז תפל שלמד מאביו, אחד מרבים: "יהושע בן-סירה - הוא ממש בן זונה!"
כל הסבר היה נשמע מגוחך, לכן החליט הרשקוביץ לנצל את ההזדמנות שנקרתה לפניו, ולזכות ברווח הנלווה להפסקת העמדת הפנים. הוא נעץ בבן-סירה מבט אמיץ כאומר: אין מה לעשות, נתגלתה האמת.
בן-סירה פטר אותו במבט חד, צולף, משועשע, פנה לילד, כביכול הוא משיב לו על דבריו ואמר: "ואבא שלך אידיוט מוחלט."
יוסף הרשקוביץ המשיך ללכת, כשהוא מנסה להחזיר לנפשו את מנוחתה שאבדה, אבל זה היה בלתי אפשרי, כשהילד שואל שוב ושוב: "אבא למה אתה אידיוט מוחלט?"
שארית הדרך הביתה - כשחושיו כבר מעומעמים מן העייפות ובגופו פושט ריפיון המתח שהתפוגג - חלפה מהר יותר מאשר לפני כמה שעות, כשרץ בה בדרכו לים.
נראה היה לו כאילו הגרוזיני מופתע לראותם. פניו עוטים חיוורון קל ואצבעותיו ממהרות להקיש על קלידי מכשיר הפלאפון המונח לידו. הוא לחש כמה מילים אל תוך השפופרת והשיב אותה למקומה.
פתאום עלתה ביוסף הרשקוביץ שוב אותה מחשבה על עיסוקיו האחרים, האפלים, של הגרוזיני.
בזמן האחרון גדל מספר הפריצות בשכונה. בכל אחד מן המקרים נעדר בעל הדירה בזמן המעשה, ואיש מהפורצים לא נתפס, וברור היה לכל קורא מדורי הפלילים, שכאן נעשתה עבודת מודיעין מצויינת.
מתישהו, כששוחח על כך עם אחד השכנים, העלה השערה, מבודחת במקצת, שהגרוזיני הוא ספק המידע של הגנבים, שהרי כל מי שיוצא מביתו, בדרכו לסופרמרקט לבנק או לאוטובוס, חולף על פני החנות שלו.
ברגע זה מתבצעת פריצה בבית אמו, הירהר ונמלא אימה, והגרוזיני מודיע לשותפיו שבנה של הזקנה הקדים לשוב.
מודע לשגיונות נפשו, בחן הרשקוביץ היטב את הגרוזיני, כשהוא נכון לגלות בו אותות של חביבות ויושר, וסיבה פרוזאית כלשהי לשיחת הטלפון הלילית, המאוחרת, ולמחות כך את חששו. אבל התנהגותו של הגרוזיני היתה מוזרה ועצבנית, ונדמה היה לו כאילו הוא מתלבט אם לפנות אליו בחיוך רחב ובקול רם ובוטח ולנסות לעכבו, או לשמור על סבר פנים רגיל, מתעלם במקצת ולא מחשיד ולקוות שעד שיגיע הביתה יספיקו הפורצים להסתלק.
הרשקוביץ החל לרוץ, ליבו מאיץ את הלמותו, רואה את דלת הדירה הפרוצה, את ההרס שהוטל בה, את אמו השוכבת כפותה וחבולה, סמרטוט בתוך פיה, אולי כבר חסרת חיים.
דלת הדירה היתה סגורה. בעודו מתעסק בפתיחתה נרגע מעט, מפני שידע שניסור סורגים, כדרך נוספת לפרוץ לבית, הוא מלאכה קשה ומרעישה ולא כדאית.
אבל רק כשראה את האור הדלוק בחדר אמו, את צללית גופה המהלך ואת המנוחה והסדר ששרו על חפצי הבית, נרגע לחלוטין.
הוא הניח את הילד במיטתו, הלך למטבח, הכין לעצמו קפה, פרס פרוסת לחם, מרח עליה ריבה, חזר לחדרו ופתח את הטלוויזיה.
שר המסחר והתעשייה, ואולי היה זה ראש הממשלה, רקד סטפס.
הוא העביר לערוץ השני.
אחד מבכירי השב"כ לשעבר שר פרק חזנות. היה לו מבטא ליטאי מושלם וטנור מרשים. קולו נשבר בבכי תחנונים ובזווית עיניו נצצה לחלוחית כששר: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו."
הוא חזר לערוץ הראשון.
זמר, שלפני כעשר שנים כיכב במדורי הרכילות בגלל התמכרותו להרואין, מכר שוב את סיפור ההתמכרות והגמילה כדי לקדם את תקליטו החדש.
שר המסחר והתעשייה ויו"ר הוועדה הממלכתית למלחמה בסמים - כעת היה ברור שזה הוא, בגלל הכתובית תחת תמונתו - הינהן בעונג ממלכתי למשמע דבריו של החוזר בתשובה אל התרבות.
פני השר התחלפו בפני אישה שהבעתה היתה חגיגית פחות. זו היתה אשתו של הזמר. נדמה היה שפניה משקפים את הצער והסבל שעברה, ובעיניה ניבטה ספקנות באשר ליכולתו של בעלה להיגמל מהסם, ואולי לא היתה זו ספקנות אלא ידיעה של ממש שעדיין לא הגיעה לטורי הרכילות.
פני האישה התחלפו בפניו עטורות הזקן של אברך צעיר, שבנגינת קול רכה ובסלנג שנלקח מהשפה החילונית הבטיח לזמר גמילה מוחלטת ושלמה, חיי משפחה טובים והפקת תקליטו החדש אם יבוא לשכון בחיק הישיבה אותה הוא מנהל.
שר המסחר והתעשייה - שריקוד הסטפס קירב אותו כביכול אל הוויית האמן - חלק שבחים לתקליט החדש של הזמר. הזמר, שהתעודד וביטחונו העצמי התחזק, יעץ לשר עצה פוליטית, כשהוא מלווה אותה בטפיחה על שכמו ובצחוק גס.
כעבור עוד רגע התברר שהם גדלו באותה שכונה, שהם אוכלים באותה מסעדה, שהם אוהדים את אותה קבוצת כדורגל.
לרגע שהו הפוליטיקאי והמוסיקאי זה במחיצת זה כחברים ממש, נטועים באותה הוויה נכספת, חמימה, בת מזל - בלתי נראית ליושבים באולפן הטלוויזיה ובה בעת כה מוחשית - מתקיימת בתודעת הצופים היושבים בביתם.
הזמר קם לסלסל בקולו. הקהל שר איתו. גם שר המסחר והתעשייה הצטרף לפזמון בתנועות שפתיים אילמות, ובעיניו נהרת עממיות מחושבת היטב.
הוא חזר לערוץ השני. אסיר עולם ידוע, שעלילותיו קישטו את מדורי הפלילים, ניצל את אחת מחופשותיו כדי לשפר את תדמיתו הציבורית, היות ובקשת חנינה בעניינו אמורה להידון בזמן הקרוב לפני הנשיא.
האסיר בחופשה לבש חולצה ורודה. קולו לא נסדק ובעיניו לא נתגלה ברק אי-שפיות ואף לא מוזרות, כשסיפר כיצד אנס את אחותו והצית את סבתו.
המצלמה, נאמנה לייעודה, לרתק את הצופים, ארבה בסבלנות, מתמקדת בפניו של האיש, עיקשת בכוונתה לחשוף את מסתרי נפשה של המפלצת האלגנטית למראה.
המנחה לבש חליפה כחולה. מבטו נדרך בסקרנות מופגנת, וכפות ידיו המטופחות שייטו בדרמטיות באוויר כשביקש מהאסיר לתאר את אשר חש בזמן ביצוע המעשה.
פניו של האיש מילאו כעת את המסך. עורו היה נקי מחטטים וצלקות, אפו ושפתיו רגילים, שיניו מוזנחות מעט כצפוי אצל אדם המבלה את שנתו התשיעית בכלא. תכיפות מיצמוץ עיניו היתה רגילה. לא גבוהה מדי כך שתעיד על עצבנות מוסתרת, ולא פחותה עד כדי רימוז על נפש מאובנת וקהה החותמת היטב בתוכה את הטרוף.
המצלמה הניחה לאיברים המשניים בחשיבותם והתמקדה בעיניים. אולי בהן יתגלה סוד נפשו של הרוצח האנס.
על המסך נראו שני אישונים חומים, רוטטים, מוקפים לבנונית צהבהבה, חלמונית, שזורה נימי דם שפקעו, מאגר מידע לרופא עיניים, לא לרופא הנפש.
הוא חזר לערוץ הראשון.
שם הגיעה שעתה של פינת האסון הטרי.
לאולפן התקשרו מאזינים שאירע להם אסון. התנאי היה שהאסון אירע לבן משפחה מדרגת קירבה ראשונה. לאחר שאומת הסיפור ונבדקו פרטיו התבקש המטלפן להגיע במהירות האפשרית לאולפן הטלוויזיה.
המדווח ראשון על אסון זכה בסלון ובראיון לעיתון.
לאולפן פרצה כרוח סערה מקומית אישה לבושה שחורים שבנה נהרג לפנות בוקר בתאונת דרכים. בעודה מתקרבת אל המיקרופון שיועד לכך, פרצה לאולפן כסופת הוריקן אישה אחרת, עיניה אדומות ותפוחות, אפה סמוק, עדיין בבגדיה הרגילים (חולצה סגולה ושמלה צהובה), הדפה את השכולה בשחור והצליחה להגיע למיקרופון לפניה. אמרה את שמה והכריזה על אסונה. בנה נהרג בפעולת צה"ל בלבנון רק לפני שעה, והודעתה הקדימה אפילו את הודעתו של דובר צה"ל. מתוך קיטבג צבאי הוציאה אלבום תמונות של הילד, נעלי התעמלות ישנים, מכנסי ג'ינס מרופטים, כמה ציורים שצייר ומחברת שירים. היא פתחה את המחברת, דיפדפה בה עד שנעצרה והחלה קוראת אחד מהשירים. שפתה התחתונה נרעדת ומתעוותת מדי פעם, מבשרת על בכי מתקרב.
אז הגיחה מאחוריה אמו של ההרוג בתאונת דרכים, הסתערה עליה ובייאושה החלה מטיחה בה את אגרופיה, תולשת את שערה, כשהיא מייבבת וזועקת: "אני הגעתי קודם. הבן שלי קודם."
באולפן קמה סערה. המנחה נזעק להפריד בין השכולות הניצות, התקיימה התייעצות קלה בין המנחה למפיק ולבסוף הוחלט ששתי הנשים ייחשבו כזוכות.
על פניהן עלה מבע של התרצות, הקהל התבקש למחוא כפיים לשם הדגשת הפיוס שבין השתיים, נציג חנות הרהיטים מסר לידיהן מעטפה ארוכה, נציג העיתון חייך בסיפוק ולחץ ידיים.
הוא סגר את הטלוויזיה ושכב דומם, מסתגל לאיטו לשקט.
קולות הטלוויזיה המשיכו להדהד באוזניו, כאילו התקיימו להם עדיין בחלל החדר.
שוב נזכר בחלום והפך מוטרד.
הוא סגר את עינו הימנית בכף ידו והניע את אישון עינו השמאלית ימינה ושמאלה, בוחן את היקף שדה הראייה. באופן דומה בדק גם את העין השנייה. התוצאה הניחה את דעתו. הוא פנה לבדיקה השנייה שהוא נוהג לעשות. שוב סגר את עינו הימנית, שם את אצבעו מול עינו השמאלית והזיז אותה באיטיות שמאלה, עוקב אחריה, עד שחדל לראותה. אותו הדבר עשה בעין שמאל, ואמר לעצמו, כי שדה הראייה שלו כנראה תקין ושהמחלה עדיין לא פרצה, אבל יהיה עליו לקבוע תור לרופא מומחה שיבדוק אותו.
לפתע חלפה נקודה כהה מול עיניו, חוסמת להרף שנייה את שדה הראייה והוא נחרד. אבל אז ראה על הקיר צל חרק שעופף ליד המנורה. הוא כיבה את האור.
בגלל החום הכבד היה התריס שמאחוריו פתוח, ואור הירח נחפז אל תוך החדר שהחשיך והאיר באור תכול חיוור את הקיר שמולו.
כל הדברים שהעסיקו אותו בשעות האחרונות עלו בערבובייה, פלשו זה לתוך זה, דחקו זה את זה, תובעים התייחסות מעמיקה ונרחבת והסקת מסקנות: מצב בריאותה של אמו, מצבו של הילד, מצב עיניו. אבל יהיה עליו לדחות את כל זה לפעם אחרת כי כעת עליו לנסות ולהירדם. עוד כמה שעות יעלה הבוקר, והוא מביא עימו התחייבויות לא מעטות. עליו להחזיר את הילד לסמדר, לפגוש את הילד הגדול בבית קפה, ללכת לעבודה, ולאחר מכן, לקראת הצהריים, להגיע לבית הלוויות ללוויה של פרוכט, שנסע לפתיחת תערוכה של ציוריו בפרנקפורט והתמוטט מדום לב בערב הפתיחה.
מהחדר של אמו נשמעו קול גרירת רגליים וקול גירוד בקיר.
פתאום עלתה בו מחשבה מוזרה, שאמו מקלפת בציפורניה את הסיד ואוכלת אותו.
הוא ניסה להיזכר היכן קרא על דבר דומה. האם היה זה 'תיאור מקרה' בספר פסיכולוגיה כלשהו, או בספרו של אחד מהדרום אמריקאיים.
הוא אמר לעצמו שעליו לקום ולראות מה אמו עושה, אבל חש שגופו כבד ועייף ואין לו כוח ורצון להקימו, והוסיף ואמר לעצמו שהכל כנראה במוחו הקודח וההוזה ולכל היותר היא מנקה ומקרצפת כתמי לכלוך, דמיוניים או ממשיים, שעל הקיר.
ריבוע אור צהוב הופיע על הקיר שמולו, בולע אל תוך קרביו את אורו התכול של הירח.
השכנים בבניין הסמוך, שחלונות חדר השינה והשירותים שלהם מול חלונו, חזרו מבילוי, חשב.
נשמע קול דלת חורקת ומים הנשטפים אל תוך האסלה ולאחר מכן דממה.
לפתע היכה באוזניו קולו הצרוד של לו ריד הקורא לכל דיירי השכונה להתעורר ולצאת לטיול בצד הפראי של החיים. קול אחר, רך ומלחש, מודע לצבעו הרדיופוני, תמרן במיומנות בין תווי השיר כשהוא מתרגם לעברית את תמציתו, מוסיף הירהור מפוייט משלו. הם הדליקו את הרדיו שכפתור הווליום שלו היה פתוח בעוצמה רבה, חשב. מישהו מיהר והחליש את קול המוסיקה והוסיף והחליש עד שכמעט ולא נשמעה, אלא רק לאלה שהקשיבו לה מקרוב.
ריבוע האור נח מולו כמו תשקיף עינה הפתוחה והדולקת של מקרנה לפני שהיא מתחילה להקרין תמונות.
הוא הושיט את ידו למצלמה שהיתה מונחת על השידה, וצילם במהירות את ריבוע האור, מבחין תוך כדי כך בצל ידיו הנושאות את המצלמה, שהתגנב אל תחתית התמונה.
הוא הזדקף, כך שצל ראשו וכתפיו וידיו היה במרכז ריבוע האור, וצילם שוב.
הוא חש בהתרגשות המוכרת ההולכת וגואה בתוכו.
הוא מיהר להרכיב את החצובה של המצלמה, הניח עליה את המצלמה, נעמד בתוך האור, מימינו על הקיר היתה תלויה תמונה גדולה וממוסגרת של הוריו ומשמאלו תמונת החתונה, הוא וסמדר יושבים על כיסאות הנצרים המלכותיים שמעמיד אולם החתונות לרשות החתן והכלה, ומסביבם מצטופפים כל בני המשפחה.
הוא שילב את זרועותיו על חזהו העירום, התמקד בכתם לכלוך זעיר על הקיר שמולו, אז רץ, הפעיל את המצלמה, חזר ונעמד בתנוחה הקודמת והמתין לקול הנקישה.
האור שעל הקיר כבה. הוא נתקף יצר קדחתני לצלם, לתעד הכל, לעשות את אותם דברים שכבר מזה זמן-מה רוחשים בתודעתו והוא שב ודוחה אותם.
הוא הסיר את המצלמה מהחצובה, הלך להול וצילם את פינת הטלפון, מתמקד בגיליון הנייר שמעליו, שהוצמד לקיר בסלוטייפ, עליו רשם אביו את מספרי הטלפון שלו ושל אחיו ומספרי החירום של מגן דויד אדום והמוקד העירוני של קופת חולים. אחר-כך פתח את ארון הקיר שעל שניים ממדפיו ניצבו הנעליים הרבות של אביו, חרטומיהם מבהיקים, משיקים זה לזה, כמו במסדר צבאי. נעלי 'שברול' איטלקיות עשויות עור אמיתי, משובח, המחזיקות מעמד כבר שלושים שנה. כך נהג אביו להתגאות בהן.
כל יום שישי, לעת צהריים, היה זה תפקידו לצחצח זוג אחד מהן, איתו בחר אביו ללכת באותו יום לבית כנסת. יחד איתו ציחצח גם את נעליו ונעלי אחיו.
מריחת המשחה, החומה או השחורה, פיזורה המדוייק על פני העור וציחצוח הנעליים במברשת היוו רק הכנה לשלב החשוב, העיקרי, המעניק לנעל את מראה הסופי - הברקת הנעל.
הוא היה כולא את הנעל בין רגליו, לוקח פיסת פרווה סינטטית שיועדה לכך, מותח אותה ואז, בתנועות מהירות, כמו מצחצח נעליים מקצועי, היה מביא את הנעל לבוהק מושלם, מראתי.
הוא נזכר בעונג ובנחת ששאב אביו ממחמאות בני הבית על שהוא יודע להתלבש, מקפיד תמיד להתאים את צבע הנעליים והגרביים לצבעיהם של החליפה והעניבה.
לעיתים קרובות היה מישהו מבני הבית שואל אותו בהשתאות אמיתית, שאיננה מיתממת או מתכוונת לשמח אותו בלבד, אם הנעליים או העניבה חדשים.
ואביו - שנהג בפזרנות רבה בכל מה שנוגע לאגירת מזון אך בחסכנות מופלגת, ואולי עדיף לומר בהסתפקות במועט, בכל מה שנוגע לקניית בגד חדש לעצמו - היה מתענג אז על שהוא מצליח להיראות מכובד ומהודר מבלי להשקיע בכך אפילו אגורה.
"את אלה קניתי עוד בגרמניה, אחרי המלחמה," היה מצביע על זוג נעליים שחורות, חצאיות, שחרטומן מחודד.
"ואת אלה קניתי במגפר, בשנת שישים ושתיים," היה מצביע על נעלי יגואר צהובות שסולייתן רכה.
אבל בעיקר היה גאה בכך, כי כשיצא כל בוקר לעבודה במפעל, לא נראה כמו פועל שחור שהפך לעת קשישות למנהל חשבונות זוטר, אלא כמו מהנדס או עורך דין.
איך יוצקים זיכרון כזה בצילום בודד? מה בוחרים ממנו? במה מתמקדים? מה תאמרנה הנעליים הסדורות בשורה לצופה בתמונה שאיננו יודע כל מה שעבר בראשו?
במדף התחתון, ליד מגבות, פיג'מות וקרעי בגדים ישנים, שהפכו למטליות ניקיון וממחטות אף, הבחין כעת בחגורת השבר הישנה של אביו ובמחוך לגב, אותו היה לובש כשהיה נתקף באחד מאותם התקפי דיסקוס קשים.
"חוליות חוט השדרה שלי נראות כמו לוח שש-בש, כל חוליה במקום אחר," נהג אביו לצטט מדי פעם אורטופד מומחה שבחן את צילום גבו.
הרשקוביץ התלבט רגע אם ללכת ולהניח את המוצגים על המיטה, לפרוש אותם במלוא הדרם ותכלית ייעודם האורטופדי ולצלמם כך, או לצלם אותם כאן, מוטלים רפויים ומכווצים בתחתית הארון, חסרי שימוש, אבלים ונכלמים כביכול בגלל הסתלקותו של הגוף האמור להיתמך על ידם.
לבסוף צילם אותם כך.
אורו הכחלחל של הפלאש ריצד על פני הקירות והתקרה, כאילו היה אורו של ברק. מי שישקיף מבחוץ על הדירה ודאי יתמה מה פשר הריצוד הכחלחל הבוקע מחלונות דירתם.
הוא פנה לעבר המטבח.
גוף חם ופרוותי התחכך ברגלו. הוא נבהל קצת ואז ראה כי זו החתולה מחצר הבית, שאמו נוהגת להאכיל, ואשר עשתה לה מנהג לחדור דרך החלונות הפתוחים לביתם, ובזמן האחרון אף שיכללה את דרכי חדירתה לבית. תחילה נהגה לטפס על ענפי הפיקוס המגיעים עד לחלונות הסלון, ולאחר שביקשו מהגנן שיגזום את ענפי העץ החלה מטפסת על בלוני הגאז הצמודים לקיר המטבח, ומהם מנתרת אל החלון.
הוא הדף אותה כדי שתסתלק, אבל היא שבה והתחככה ברגלו.
הוא נמלא טינה כלפי תובענותה של החתולה לחום ולחיבה, וגם חשב כי ייתכן שהחתולה מלאה בפרעושים, ומכיוון שרגלו עירומה היא הדביקה אותו.
הוא דימה את רגלו הנמלאת פרעושים קטנים ושחורים, הרוחשים בין השערות שעל רגליו, וחש כיצד עורו נמלא עקצוצים. הוא התכופף וגירד בזעף את רגלו. החתולה התקרבה אליו שוב. הוא גער בה ונופף לעברה באיום ברגלו כדי להרחיקה, אך היא המשיכה להתקרב אליו, מתכוונת להתחכך בו שוב, והוא הרים את רגלו ובעט בכל הכוח הטמון בה, וראה כיצד היא עפה באוויר ונוחתת בתוך המטבח.
החתולה שכבה לרגע המומה על הרצפה.
האם בעט בה חזק כל-כך עד שהתעלפה, או שרק הספיק לגעת בה בקצה רגלו והיא ניתרה בעצמה אל תוך המטבח כדי לחמוק מהמכה?
הוא בעט בבטנה. אולי היא בהריון, ועכשיו, בגלל הבעיטה שלו, תהיה לה הפלה. גורים מדממים, עיוורים ומפגרים יגיחו מתוך רחמה הקרוע, המשוסע.
הוא חש עדיין את חמימות בטנה בכף רגלו והוא הביט בה, נכון להתחלחל כשיראה אותה מלאה בדמה של החתולה.
החתולה קמה ממקומה. עכשיו היא בוודאי תירתע ממנו, חשב, ויהיה עליו גם להיזהר ממנה, לנעול היטב את חלונות הבית, כל ערב, לפני השינה, כי ייתכן שהיא תבוא לפעולת תגמול, לנקר את עיניו בציפורניה, לעוור אותו, בשוכבו בחשיכה במיטה.
אבל החתולה, מורגלת בהתרפסות, או זקוקה באופן נואש ואנושי, מוכר לו כל-כך, לחיבה וחמימות, קרבה אליו שוב והתחככה ברגלו.
הוא התכופף וליטף את החתולה על ראשה וגיווה, ובצווארה, עד שהשמיעה גירגור של הנאה. והוא חש כאילו הוא אמן ידוע, צלם עיתונות או מגזין טבע, או סופר החי בבית מבודד במחיצת חיות בית רבות, ביניהן כלב זאב גדול וחתול.
הוא לקח את החתולה על ידיו, הלך למקרר, פתח את דלתו, הוציא ממנו חתיכת נקניק, הניח את החתולה על אדן החלון, נתן לה את הנקניק, התרחק וצילם את החתולה המנסה לנעוץ את שיניה בנתח הרך, החלקלק.
אחר-כך הדף את החתולה בעדינות למטה וסגר את החלון.
הוא נכנס לחדר האמבטיה, הדליק אור, התפשט והתחיל לצלם את גופו.
תחילה צילם את השומה שבשוק רגלו הימנית, שהצמיחה קשקשת אפורה, אותה הוא חוזר ומגרד, כשהוא נמלא מדי פעם חשש ודאגה שזו עדות להתהוותו של גידול סרטני.
אחר-כך צילם את הפטרייה שבמפשעתו, שהפכה את עורו ארגמני ודלוק, את איברו המדולדל, המתכער, שהתקפי ההרפס הותירו בו צלקות בהירות ושבבסיסו צמח גידול עור הנראה כניצן כרובית. בצילום מוגדל הוא ייראה ודאי כמין אלמוג מרובה זרועות, חשב, וזה יכול להעניק לאיברו, בזמן מגע מיני, את איכותו של קונדום עם זיזים.
אחר-כך צילם את כתמי החלודה שבאמבטיה, שקיבלו גוון אדמדם המעורר אסוציאציה של כתמי דם. את גשר השיניים התותבות של אמו הצף בכוס מלאה מים אפרפרים, נושא עליו שני ניבים וארבע טוחנות.
על הרצפה נחו - דחוקים מאחורי האסלה - תיקן ופרפר לילה שחור שנטבחו בשתי הזדמנויות שונות, ושמזה כמה ימים הוא מתכנן לצלם את גופותיהם השלמות, הכמו חנוטות, ולכן הותירם שם ולא פינה אותם לאשפה.
הוא הניח אותם זה ליד זה, כאילו היו שני ידידים היוצאים לטיול של ערבית, שלובי זרוע, איש בחליפה שחורה וגברת בעלת זרועות רבות ודקיקות בשמלה חומה, וצילם אותם.
אחר-כך ניגש ופתח את דלתות ארון הקיר שלתוכו הטילו את הכבסים המלוכלכים, ושבתא העליון שלו נהגו הוריו לטמון את הכסף שהיו מושכים מהבנק.
הוא חשב על הסמליות הצפונה בארון זה.
למטה, במגירות התחתונות, היו מונחים הכבסים של אביו, הספוגים "שווייס מיט בלוּט," זיעה ודם כדברי אמו, כתוצאה מעבודתו הפיזית הקשה. לצידם התגוללו התחתונים שלו, מוכתמים בכתמי הזרע של האוננויות התכופות, המעידים אמנם על תשוקה לא ממומשת, אבל בעיקר על חיי הבטלה של הגוף והנפש.
ולמעלה, בארון העליון, היו השטרות שהתקבלו בתמורה להקזתם של ה'שווייס' של אביו, ו'הבלוט' של אבי אביו ואם אביו, וכל שאר בני משפחתו, שדמם וחייהם הפכו למרקים גרמניים.
תמיד, כשעמד לצאת מהבית לדירתו השכורה, היה אביו נכנס לאמבטיה, והוא היה שומע את דלת הארון נפתחת, ויודע שעוד מעט יעמוד אביו מולו, דומע ונרגש, נכון להקריב, לתת את כל ליבו וכספו, מושיט לו את שטרי הכסף שיאפשרו לו לשלם עוד חודש של שכר דירה ולהתמסר לבטלה מהנה, אך גם ישרישו את תלותו בהם.
ועוד שימוש היה לארון הקיר הזה, נזכר.
כשהתחיל לאונן בתכיפות נהג לעשות את זה מעל כיור הרחצה או תוך כדי מקלחת, ומכיוון שמפתחות לא היו נעוצים בדלתות ביתם, מלבד בדלת השירותים, היה פותח את אחת מדלתות הארון, כך שתחסום את מי שעלול להיכנס במפתיע לאמבטיה.
ופעם אף ניסה ליישם, בעזרת ארון זה, את אחת מהאוננויות הפרועות של פורטנוי, גיבורו של פיליפ רות. הוא 'סילק' חזייה של אחת השכנות מעל חבלי הכביסה, חיבר רצועה אחת אל הארון ואת השנייה אל ידית הדלת, וטילטל את הידית כאילו מישהו רוצה להיכנס לחדר האמבטיה, כדי שהחזייה תתפח ותגאה כאילו מלאה בשדיים אמיתיים.
הוא צילם את הארון הריק, דלתותיו פתוחות ומאחוריהן פעורים חללים שחורים. אחר-כך סגר את האור, חזר ונשכב במיטה.
עכשיו חש רגיעה. הדברים שהטרידו אותו קודם לכן עדיין ניצבו לפניו, אבל נדמה היה כאילו איבדו מתובענותם וממשקלם, או כאילו השתכללה יכולת השליטה שלו בהם.
הוא נמלא עדנה ואהבה כלפי הילד והלך לראות מה איתו.
הילד שכב עכשיו לרוחב המיטה, רגליו השתלשלו דרך הסורגים, נשימתו היתה סדירה וחרישית והוא היה צריך לחדד את קשב אוזניו כדי לשמוע אותה.
הפעם לא גאו העדנה והאהבה אל הילד לכדי התרגשות של ממש המותירה אותו עומד ליד מיטתו, משחזר מילים ומשפטים שאמר, נמלא צער וחמלה ורצון לגונן עליו.
הוא חש קוצר רוח ועצבנות קלה ורצון להניח את גופו העייף על המיטה ולהירדם סוף-סוף. אבל מתרה בעצמו שלא ליפול לדפוס הרגשי שאפיין את יחסיו עם הילד הגדול, הכריח את עצמו לעמוד מעל מיטת התינוק עוד רגע ארוך, עד שחש בשובה של הרכות, אז פנה ויצא מחדרו של הילד.
האור בחדר של אמו דלק עדיין. הוא היטה את אוזנו אל הדלת והקשיב, אבל לא שמע קול.
הוא פתח את הדלת בזהירות רבה.
תחילה היכה בו מראה הקירות, שכמו הותזו עליהם רסיסי דם. ליבו התכווץ בחזהו ורגליו נחלשו.
היא התאבדה, חשב, חתכה לעצמה את הוורידים או הטיחה את הראש בקיר.
הוא חש שדעתו נטרפת ושלא יוכל לעמוד במראה האסון ושהוא עומד להתעלף.
אחר-כך קלט שאמו ישנה בשלווה ושגופה שלם ולא פגוע. גולגולתה לא היתה מנופצת ומפרקי ידיה לא זב דם.
עכשיו הבחין שכתמי הדם הם בעצם מילים ומשפטים, רובם ביידיש.
ליד המיטה הבחין בעפרונות הציור של הילד ואז התבהרה לו התמונה.
הוא קרא כמה מהמילים. "ווו ביסט ווטאטע?" היכן אתה אבא? "ערה"ש איז דער יארצייט פון מיין ליבע דבורה." ערה"ש הוא יום השנה למותה של דבורה האהובה שלי.
הוא התיישב ליד אמו והביט בה, נרעש עדיין מן האירוע הדרמטי שעל כמותו קוראים רק בספרים.
פיה של אמו היה פעור מעט, מתוכו בקעה ויצאה מדי פעם נחרה מזמרת, שערה האפור והדליל היה סתור וניתן היה להבחין מבעדו בוורדרדותה של הקרקפת. על מצחה ברקה זיעה, כותונת הלילה שלגופה היתה קרועה ומוכתמת בצבע האדום של העפרונות.
שוב התעוררה בו אותו תמונה, שבה הוא מטפל בה כמו שצריך. רוחץ ומלביש אותה, מכבס את בגדיה, מגהץ ומנקה. אבל הוא חלש, חשב, טרוד ומבולבל, אובד תחת נטל רגשותיו, עוזר ליקיריו רק בדמיונותיו ואילו במציאות הוא אב גרוע ובן רע.
האישה העלובה הזאת, המוכה, העניקה לו חיים, חשב. ליבה ומוחה, על זיכרונותיו ודעותיו, יצקו את הוויית נפשו, ועכשיו מונח לפניו המוח הזה פגוע ומרוסק, והזיכרון, המעט שנותר לאדם זקן להתנחם בו, הולך ואוזל ממנו כמו מחרירי מסננת.
הוא שב והביט בה. בעיניה העצומות בריפיון, בחרך הצר של העפעפיים דרכו נגלה היבהוב עיניה, באפה המגובנן, בבורות נחיריה, בלחייה שקרסו, אולי בגלל שהוסר גשר השיניים התותבות, בכתם החום, המוכר, שעל לחייה הימנית, ובשניים אחרים, שהתווספו על לחיה האחרת ועל סנטרה. בפה הפעור ובחניכיים החשופים.
עכשיו חש כיצד הוא צופה בה מתוך ריחוק וזרות ונמלא מועקה.
לבסוף הופיעו הדמעות. הן זלגו במורד לחייו ואפו, ניגרו אל פיו, והמשיכו להיקוות בעיניו, עירפלו את ראייתו. הוא פישק מעט את שפתיו כדי לקלוט אותן וחש בטעמן הצפוי, המלוח. כבר מזמן לא בכה כך, חשב, חש סיפוק על הרגשות העזים המציפים אותו. אם היה יכול לצלם אותם, הירהר בעודו מתייפח קלות, את אמו השוכבת על המיטה ואותו יושב לידה, וסביבם הקירות עם כתובות הדם.
את המצלמה נכון יהיה להציב למעלה, בגובה משקוף הדלת, כך ייראו כל מרכיבי החדר ויודגשו קוטנם ועליבותם של האיש והאישה הנתונים בתוך חלל עמוק וצר, שעל קירותיו מעין כתובות גרפיטי בשפה לא מובנת.
הוא חש אשמה על מחשבתו ומיהר לסלק אותה ודימה איך הוא ממשיך ויושב כך לידה כל שארית הלילה, וכך מדי לילה, מדבר אליה, מספר לה את סיפור חייה, את אשר קרה לה כל השנים, בונה מחדש את מוחה ואת זיכרונה, נלחם במחלה. היא תמית תאים במוח, תשאב מתוכו רגשות ומחשבות, והוא יישב כך לידה מדי לילה ויחזיר לה את אשר גזלה ממנה המחלה.
כך ישב עוד כמה רגעים לידה, אחר-כך קם והלך לחדרו, נשכב במיטה, הביט באור השחר האפור שפשט על הקיר, כשהוא בולע אל תוך קרביו את אורו התכול של הירח, ואמר לעצמו שאינו חושב עוד על כלום עד שלבסוף נרדם.
הוא היה ער לפתע, חושיו דרוכים, נוקבים את החשיכה. במצחו וברקותיו פועם כאב מוכר שרק אופטלגין מעביר אותו, וברגליו נצברת מתיחות עצבנית המעוררת בו רצון לבעוט לכל עבר, שרק פליטת זרע - ועדיף כמובן שתבוא בעקבות חדירה לגוף אישה - מרגיעה אותה, ועדיין לא קלט מה קטע את שנתו.
אז שמע את האזעקה של המכונית.
הוא הביט בשעון שעל השידה לראות מה השעה, ועוד לפני שקלט שישן רק עשרים דקות ידע שהיתה טעות מרה במעשהו, שהרי הדרך היחידה לחמוק ממה שצפוי לו בדקות הקרובות או בשעה הקרובה בחברתה הכפוייה של האזעקה, היא לעמעם את החושים ולנסות לשקוע שוב בשינה. כל שנייה נוספת שבה היללות מגיעות להכרתו מרחיקה אותו מכך.
ההסתכלות בשעון וההירהור שנלווה לכך, וההירהור שנוסף ברגע זה להירהור הקודם, מרחיקים אותו מהשינה מרחק שאין ממנו חזרה.
האזעקה - שעד עתה היה קולה רפה ומרוחק משהו - הפכה נוקבת אוזניים, כאילו חנתה המכונית מתחת לחלון.
הוא התרומם, סגר את התריס ואת החלון, חזר ונשכב, יודע שאין תועלת מרובה במעשהו.
האזעקה אכן נשמעה כמקודם ואפילו חזק יותר, כי קודם חדרו דרך החלון הפתוח רחשי לילה נוספים, וכעת נאלמו קולות העיר ורק קולה של האזעקה הידהד בין כותלי הבית ובתוך ראשו, כאילו המכונית חונה עכשיו בהול.
גם מעט האוויר הצונן שנכנס קודם דרך החלון חסר עכשיו, והוא חש כיצד פניו הולכים ומתלהטים, סומקים, ועם נשימותיו הוא אוגר אל תוך גופו עוד אוויר שרבי דחוס לחות ונטול חמצן, וכי הכעס והחימה על האזעקה מגעישים את דמו ועצביו, עד כי בעוד רגע יתפוצצו הוורידים בצווארו ובפניו והדם יפרוץ מהם, ירסק ויתיז מעליו את רקמת הבשר וישטוף כמו מזרקה אל תוך האוויר שסביבו.
אפשר היה כמובן לשים פקקי שעווה באוזניים או להתחבר לווקמן. אפשר היה לעשות את שניהם ביחד ובמשולב. אמנם אז לא תגיע לאוזניו המוסיקה, אבל שקט יובטח לו.
אבל כל אפשרויות המילוט האלה עמדו לרשותם של רווקים צעירים שאינם מטופלים בילד אסטמתי ובאם חולה.
שהרי מה יקרה אם הילד יתעורר שוב בהתקף קוצר נשימה, או סתם יתעורר, התעוררות בריאה ונורמלית, למשמע הרעש, ויתחיל לבכות, ירצה שהרעש יפסק ומיד, ושום דבר לא ירגיע אותו, לא נשיאה על הידיים, לא בקבוק ולא מוצץ, לא שיר ערש ולא שוקולד שוויצרי.
וגם אמו מועמדת אפשרית להתעוררות. כל רגע יכולה האזעקה לחדור אל תוך שנתה, והיא תתעורר בבהלה ותחשוב שהגרמנים או המצרים או העירקים פתחו במלחמה (מו הסתם יהיו אלה בכל זאת הגרמנים), והיא תיתקף חרדה ותרצה לרוץ למקלט, ללבוש את מסיכת הגאז.
ומה יקרה אם שניהם, הילד ואמו, יתעוררו באותו רגע בדיוק ויזדקקו לעזרתו?
להתקשר למשטרה אין טעם. נותרו ודאי כמה דיירים בסביבה, שאינם נמצאים בתהליך מתקדם של חירשות ושרגשותיהם אינם נפתלים מדי, שיורדים ברגע זה לרחוב, רושמים את מספר המכונית, מתקשרים למשטרה, שם יחפש היומנאי על צג המחשב את שמו וכתובתו של בעל הרכב, יתקשר אליו הביתה ויורה לו לרדת ולהפסיק את האזעקה.
נותר אם כך להתיידד עם מי שנכפה עליו לבלות בחברתו.
הוא החל מאבחן את המשפט המוסיקלי המרכיב את האזעקה. הוא רשם לפניו. סידרה של עשר יללות רצופות, לאחריהן הפסקה קלה, שוב סידרה של עשר יללות ושוב הפסקה מעוררת תקווה, שבעל המכונית הוא מאחר בבילוי שרק כרגע החנה אותה, ומסיבה כלשהי החלה האזעקה לפעול ותוך שנייה תפסיק, או אפשרות אחרת, גרועה ממנה אבל גם היא לא גרועה בכלל, שהנה קם בעל המכונית ממיטתו לשמע קול האזעקה המוכר, ירד וכיבה את האזעקה.
אבל בינתיים לא כיבה איש את האזעקה.
עליו לבקש בהזדמנות הקרובה מאיזה חבר שמתמצא בכך, שיסביר לו איך מנתקים את האזעקה, חשב, ובפעם הבאה שזה יקרה, הוא יירד ויתלוש את החוט הנדרש וכל העניין ייגמר במספר דקות.
שוב עשר צפירות ושוב הפסקה, ושוב עשר צפירות ושוב הפסקה, ונדמה שאין סוף ליצירה המוסיקלית הפשטנית והבוטה המתנגנת ברחובות העיר, היצירה שאין עליה מנצח, ואיש אינו מנגן אותה, ויש לה קהל מתעבים רב כל-כך.
הוא פנה למפלט הבטוח והמוכר.
הוא יורד לרחוב, ניגש לערימת הגרוטאות שנחה מזה כמה ימים על עגלת טרקטור, עדות לשיפוץ המתנהל באחת הדירות, בורר לעצמו אבן גדולה, לבנה של ממש, ומתקרב למכונית הצופרת.
השכנים ודאי עומדים להם במרפסות, צופים מבעד לחרכי התריסים לרחוב, מתקשים לישון אבל חסרי יוזמה לגשת ולעשות משהו. אבל הוא חסר כל פחד עכשיו.
הוא מרים את הלבנה ומנפץ את השמשה הקדמית של המכונית הצופרת.
באותו רגע בא לקראתו בעל המכונית, לבוש בבגדי ספורט, צרור מפתחות מקשקש בידיו, עיניו מנומנמות, התעורר סוף-סוף ובא לכבות את האזעקה; ולמה שלא יישן במנוחה? אולי הוא גר בקצה הרחוב הסמוך ומצא חנייה כאן, אולי יש לו בבית חלונות כפולים ומזגן מפוצל, חרישי.
בעודו מתקרב הוא צועק לעברו: "היי בחור השתגעת? מה אתה עושה?"
"ומה אתה עושה?" הוא משיב לו וקולו רוטט מחימה והתרגשות, נכון להתנצח על זכותו לישון במנוחה, אבל מוצא את עצמו נסוג, פונה לרגשנות זולה, הסוטה מהעיקר, כשהוא מוסיף: "יש לי אמא חולה וילד חולה," וכדי לחזק את ביטחונו, שמוסיף וצונח, הוא מצביע בידו לעבר המרפסות האפלות שסביב וצועק: "כאן גרים אנשים זקנים, מבוגרים, אתה לא יכול להעיר שכונה שלמה."
הבחור מגיע עד אליו ותופס בפרק ידו. אחיזתו איתנה (הוא כנראה משחק טניס או מרים משקולות), נשימתו איטית וקצובה, מדיפה ריח בושם או מי גילוח (מאשרת שחזר מבילוי לילי מאוחר ורק הספיק לנמנם קצת). לפיתת אצבעותיו על פרק ידו מתהדקת ועיניו הירקרקות מאיימות להמיס את החום החששני שבעיניו כשהוא אומר: "תן לי את הפרטים שלך, תכף ומיד."
"אני לא אתן לך שום פרטים ואתה תכבה את האזעקה תכף ומיד," הוא משיב ותולש את ידו מאחיזת הבחור.
"אני לא אכבה עד שאתה לא תתן לי את הפרטים," אומר הבחור, ועצם פנייתו להתמקחות כבר מעידה על חולשה קלה.
"אתה לא תכבה?" הוא לוקח את סימן השאלה שבסוף המשפט ונוסק איתו לגבהים מוסיקליים חדשים, "אז אני אראה לך."
הוא ניגש לערימת הגרוטאות, לוקח גוש בטון ענק, הנחצה על-ידי שני עורקי ברזל המשתלשלים מצידיו, ומנפץ את השמשה האחורית של המכונית.
הבחור מסתכל סביבו, הוא כנראה מכיר אותו, כי הוא מזהה מיד את הווספה.
הוא לוקח אבן קטנה, זה מספיק לו, ומרסק את לוח השעונים של הווספה.
הרשקוביץ לוקח מוט ברזל ומרסק את פנסי המכונית.
הבחור לוקח שבר חרסינה וקורע את ריפוד המושב, פותח את מכסה הדלק של הווספה והופך אותה. הדלק ניגר סביב.
הרשקוביץ חובט במכסה המנוע, פותח אותו וממשיך לחבוט. הולם ברדיאטור, בקרבורטור, אחר-כך הוא זורק את המוט ומתחיל לתלוש חוטים, מחפש את המתקן שמחריד את שלוותו.
כך עומדים שניהם מעל גופותיהם המרוסקות של כלי רכבם, האחד הולם במכונית והשני בווספה, על הכביש מפוזרים חלקי מתכת וזכוכית, סביב כתמי שמן ודלק, והאזעקה עדיין צווחת ומייללת.
הבחור, שכבר לא נותר לו מה להרוס, מוציא מכיסו פלאפון ומתקשר למשטרה.
הרשקוביץ מסתכל סביבו, עדיין יש מה להשחית. הוא מתכופף וחותך בשבר זכוכית ענק את הצמיגים.
הבחור מתיישב על שפת המדרכה, נושם ומתנשף, מוחה את הזיעה ממצחו.
הרשקוביץ מביט בידיו המלוכלכות, השחורות, עדות מרשיעה למעשה.
ומרחוק כבר נשמעת הסירנה של המשטרה, ואור כחול, מהבהב, ניתך על קירות הבתים, ובתוכו מחלחל ועולה שוב הפחד המוכר מהמשטרה, מהמעצר.
ואז, כשהדרמה בשיאה, פסקה האזעקה.
הוא שכב במיטה, נותן לליבו המתרגש - שהשתתף רק הוא לבדו באירוע הדמיוני האלים - להירגע, אחר-כך קם ופתח בהיסוס את החלון. הוציא את ראשו החוצה, הצמיד את מצחו אל הסורגים, נותן לרוח לצנן את פניו, וקידם בשמחה את קולות העיר: הרעש החביב של המכוניות החולפות בשאגת מנוע בכביש הראשי, הסמוך. קול רעם כבוש ומרוחק שבא מתחנת הכוח, ריטונו החרישי של מזגן, קול צעדיה של הזקנה שאינה יכולה להירדם על תקרת חדרו, קול צירצור נסרני שבא מהשיח המאפיל שבפינת החצר.
הוא חזר ונשכב במיטה. נשם עמוקות ופלט את האוויר באחת, כנאנח.
אחר-כך עצם את עיניו כמתכוון לשוב ולהירדם, הקשיב לזמרתו החדגונית של הצרצר שעוררה בו תמיד עצבנות וחשב: כמה מתוקה שירת הצרצר.

הוא היה מבוהל לפתע. נדמה היה לו כאילו השתנה משהו באוויר סביבו. פרודותיו הפכו צפופות ודחוסות יותר, האור הבוקע מהן התמעט וכהה, וגם הזמן פסק מתנועתו.
האם עבר בו איזה רגש או חלפה בו מחשבה, או מעצמו הופיע הדבר, כמו שקורה לו לעיתים לאחר התעסקות רבה בעצמו?
הוא אימץ את זיכרונו ולבסוף דלה משהו. שלשום ראה שידור חוזר של תוכנית טלוויזיה שהביאה רשמים וראיונות מקונצרט רוק שנערך במלאת עשרים וחמש שנה לפסטיבל וודסטוק.
אחד המרואיינים, ואולי היה זה המנחה, אמר: חלפו חצי יובל שנים.
והוא חשב, אני חי כמעט יובל שנים. חצי מאה.
האם קדמה המחשבה הזו לחרדה או שעכשיו הציב אותה שם.
הישות המעיקה צפה עכשיו סמוך אליו, הקיפה אותו, ליפפה ונכרכה סביבו, ולבסוף הציגה את עצמה: נא להכיר, פחד מוות!
נעים מאוד, כבר הכירו בינינו מזמן, השיב.
מה יקרה אם ימות עכשיו? הילד יישאר כלוא במיטה. מי יוציא אותו? מי ידאג לו? מי יאכיל אותו ויחזיר אותו לאמו?
גופתו תישאר מונחת כך, במיטה, שעות וימים, עד שתרקיב, תעלה צחנה, וכל אותו זמן יעמוד הילד במיטה, יטלטל את הסורגים, יצעק ויבכה. לא. אפשרות נוראה כזו אינה מציאותית.
בעוד שעה, שעתיים, לפנות צהריים לכל המאוחר, סמדר ודאי תטלפן, כולה חדורה רוח קרב ונקמנות, נכונה לדווח לעורך הדין שלה ולהאיץ בו לפנות אל בית המשפט, שיצמצם את מספר פגישותיו השבועיות עם הילד, מפני שלא החזיר אותו בזמן.
לבסוף תרים אמו את השפופרת ותמלמל דבר-מה לא ברור. על רקע קולה של אמו תשמע סמדר את הילד צועק ותבין שמשהו נורא קרה, והיא תבוא במהירות, תזעיק גם את המשטרה והם יפרצו את הדלת.
ואולי יצליח הילד לטפס על הסורגים, ייצא מהמיטה, יבוא אליו לחדר וימצא את גופתו.
איזו תמונה נוראית. נפשו של הילד תינזק ולא תירפא כל חייו.
בתחילה יחשוב הילד שאביו רק משתעשע אתו, עושה את עצמו ישן, כדי שיוכל להפתיע אותו בצווחת אימים פתאומית המעוררת פחד חד ההופך עד מהרה לשמחת השתובבות בה הם פורעים את המצעים ומטילים כריות זה על זה. אבל עד מהרה יחוש הילד שיש משהו מוזר, מעורר אימה - שעד עתה לא נפגש בו - בתנוחה הקפואה, המאובנת של גוף אביו, בהבעת פניו שאינה משתנה כצפוי, מעוצם אי יכולתו להסתיר את התעלול. והילד יתחיל לצעוק. יקרא לו ויחזור ויקרא לו: "אבא תקום! תקום אבא!" וכשיראה שאינו עונה הוא יתנפל על גופו המת, יאחז בידיו ובבגדיו, ימשוך אותו, יטלטל אותו, כדי שיקום וייקח אותו בזרועותיו, שיחבקו, שיטפל בו, וימשיך ויקרא: "אבא! אבא! תקום בבקשה!"
לא. דברים כאלה אינם מתרחשים במציאות. זהו תסריט של סרט תורכי סוחט דמעות ולא יותר. עידן השואה חלף עבר לו, וילדים מוכי רעב ומגיפה היושבים ליד גופת אמם או אביהם ועיניהם הקרועות לרווחה מאובנות מהלם ומעוצם הזוועה הם חיזיון נפוץ במדינות העולם השלישי בלבד.
אם כך תהיה זו אמו שתגלה את גופתו.
האם תבין מה קרה לו, האם מותו יחזיר לה, ולו רק למשך שנייה, את מלוא זיכרונה?
אם יקום ויילך לילד יסתלקו המחשבות. אבל הפחד המוכר היה נשלט הפעם.
אם יפתח את הטלוויזיה יבטיח את עצמו לחלוטין מפני גיחתה הערמומית, הלא צפוייה, של החרדה.
הוא גישש בידו על פני המיטה, חיפש את השלט והפעיל את מכשיר הווידיאו.
שחקן מתולתל שיער ומשופם שוחח ברצינות מופלגת עם צב ממושקף וארוך צוואר. לידם ניצב פינגווין צחור חזה, הניע את מקורו וטופף בזרועותיו-כנפיו בהתרגשות.
הוא סגר את המכשיר.
האם כדאי לקום ולשים את קלטת הפורנו, ששאל לפני יומיים ושבינתיים צפה רק בחלק ממנה?
בראשו חלפו התמונות הצפויות: שדיים ענקיים, בדיוניים, שפתיים פשוקות, לשון משורבבת, מתפתלת, מפתה, ירכיים פשוקות, תקריב של שפתי פות אדמדמים ואצבעות, שציפורניהן מאופרות בלק אדום, פושקות את השפתיים, מציגות לראווה את פנימה הוורוד של המחילה. תנועה קצבית של גוף המתחפר בתוך גוף אחר, אנחות, גניחות, נשיפות, אחוריים צחורים, ענקיים, איבר מין שחור הולם בהם, חודר מאחור, ושוב שפתיים מוצצניות ולשון נחשית מתפתלת, נכרכת, וזרע ניתז לעבר פנים, נדבק לשיער ולריסים.
הוא חש התעוררות קלה אבל ידע שאין טעם לאונן. ממילא לא ירשה לעצמו לגמור. כל רגע צפוי הילד להתעורר והוא תשוש כבר עכשיו, עוד לפני המעשה המוסיף תשישות.
הוא קם, הלך למטבח ושם מים לקפה. עד שירתחו הלך לשירותים והשתין, חזר למטבח, שם כפית קפה ושני סוכרזית בכוס, מזג מים, הוסיף מעט חלב, הלך והתיישב ליד השולחן הקטן שבפינת האוכל, לידו התיישבו הוריו כל יום, בארבע לפנות בוקר, לאחר ששפתו מים לקפה והכינו ארוחת בוקר. אמו נהגה להסתפק בכוס קפה ובפרוסת לחם חי עליה מרחה גבינה כחושה, ואביו פרס עגבנייה ומלפפון ובצל והניח לידם גם נתח דג מלוח. הם דיברו ביידיש, אמו בקול רך ומתנגן, רוטן, ואביו בקולו הנמוך שנוספה אליו עמקות בריטונית שלאחר שינה והוא מהדהד בין כתליו הגבוהים של המטבח, מאייר את רגשותיו הסוערים.
קולותיהם מתדפקים על סף הכרתו המעורפלת, הישנה למחצה, מעוררים בו את הפחד שהחליטו לממש את איומם ולשלוח אותו למוסד חינוכי באחד הקיבוצים, ושהנה הוא ניצב לבדו בעולם, מופקר וחשוך אהבה, כמו אחד מאותם יתומים רבים המופיעים בסיפוריהם.
לעיתים דיברו אז הוריו על קרוביהם, זאת בעקבות הזמנה לבר-מצווה או חתונה שעוררה טינה ישנה שלא קהתה עם השנים.
בפעמים אחרות דיברו על בעיות בעבודה של אביו, על נצלנותו ובורותו המקצועית של בעל בית החרושת או רודנותו של מנהל העבודה, שהביאו את אביו לפרוק את תיסכולו במונולוג שוצף, בו היה מטיח בפני ההנהלה את דעתו על המתרחש במפעל.
אבל לרוב נסבו הדיבורים עליהם. עליו ועל אחיו. ונימת דבריהם היתה תמיד דאוגה ולא מרוצה, מאשימה. ציוניהם לא היו מספיק טובים, תספורתם לא היתה מספיק קצרה, חריצותם לא היתה מספקת, גם טוב ליבם ונדבנותם כלפי ילדים אחרים נתפשו כמין חולשה. לכן נהגו הוריהם להטיח בהם, מדי פעם, שסופם להיות פועלים שחורים העובדים בסלילת כבישים, ואילו בן דודם - העולה החדש מרוסיה, שמקבל תמיד עשר במתימטיקה, ושכעבור שנים ילמד בטכניון וימות בתאונת מטוס - יגיע לעבודה בפרייבט כמהנדס האחראי.
לאחר ארוחת הבוקר המוקדמת היו הוריו פונים לעמלנותם הבלתי פוסקת, אביו היה יוצא לחצר, עודר ומעמיק את גומות העצים שנמלאו אדמה תחוחה, מנכש עשבים, גוזם את הגדר החיה שבכניסה לבית, מכסח את הדשא, משקה את העצים, הפרחים והקקטוסים; את הפסולת הקשיחה - קרשים רקובים, ענפי עצים עבותים וגרוטאות מתכת - היה מפנה במריצה לשדה שליד המכולת. אחר-כך היה כורה בור בחצר וטומן בתוכו את הפסולת הרכה הניתנת לדחיסה. כך מלאה החצר שוחות עמוקות ששימשו קברים לעשבים, גזם עצים, דשא וחיות בית: שני חתולי מרפסת וכלבה, שחייתה איתם בתוך הבית כבת משפחה.
ואמו היתה נפרשת על פני המטבח. מורטת את נוצותיהם של עופות שחזרו זה עתה משחיטה כשרה וגופם עדיין חם, חורכת מעל האש את שורשי נוצותיהם, משספת את בשרם, זורה עליהם מלח ומניחה אותם לעמוד כך על קרש החיתוך הענק; אז היתה מסתערת על ארון הירקות והפירות, מטגנת בצל ופלפל, מקלפת תפוחי אדמה, פורסת קישואים, צולה חצילים, מקלפת חבושים, חוזרת לאמבטיה, שולה קרפיונים שנקנו ערב קודם, הולמת בראשם, בוצעת את בשרם, עוקרת את הזימים, את הקשקשים ואת שאר איברי השחייה שאינם נחוצים לדג בגילגולו זה, מכניסה את בשרו למטחנה, מוסיפה פירורי לחם וביצה, מטילה את הקציצות העטופות בקרום עור לתוך סיר, ושבה ומסתערת על העופות, מזווגת בינם לבין תפוחי האדמה, מניחה את החבושים בתוך סיר, מוסיפה סוכר ומים, הופכת את החצילים, רצה ומוחה אבק בחדרים, שוטפת רצפה, ושבה למטבח ומקלפת את עורם השחור הבקוע של החצילים, זורה קמח וטורפת ביצים, מכינה עיסת בצק, מורחת עליה ריבה וקינמון ומכניסה לתנור.
ריח הבשר והדגים המתבשלים פושט על פני הבית, גובר על ניחוח העוגה והקומפוט, מביא לראשו את תמונת העופות שגרונם שוסע, את עיניהם הסומות, המתות, את איבריהם הגדועים, המנוסרים, המתבשלים בתוך הסיר, ואת שאריות הדם שניקוו על לוח השיש ובתוך הכיור, זורע בו ניצני צמחונות לעתיד.
מדי פעם היו הוריו חוזרים ונפגשים במטבח, ושוב נשמע קולם הרוטן הגורם לו להרגיש אשם על שהוא עדיין בעל רצון בריא לשינה. וכל אותו זמן היה הרדיו מנגן, מביא את התעמלות הבוקר, את פרקי היום בתנ"ך ואת החדשות, ורטינת קולם היתה מתגברת ומתגברת, מאיירת את העולם כמקום רב פעלתנות, בו ילדים בגילו כבר ערים מזמן, עוזרים לפרנסת המשפחה, נוסעים על אופניים ומחלקים עיתון בוקר, עובדים במאפייה או פורקים ארגזי פירות בבית קירור; ורק הוא, שוכב לו במיטה עצל ורפוי כמו מפגר, מוצץ כמו עלוקה את כוחותיהם וכספם של הוריו הזקנים.
השולחן מעורר המחשבות שמר עדיין על חזות עלומיו, אבל הבית בו ניצב כעת היה אחר.
לפני כחמש שנים מכרו לקבלן את הבית הישן עם גג הרעפים, שחצרו הפכה סבך של עשבים גבוהים, מסתור ללטאות ונחשים. בולדוזר בא והרס את הקירות המפוייחים ממפלטי המכוניות, עקר את העצים, חפר והפך במעי האדמה, אחר-כך באו פועלים ויצקו יסודות לבניין בן חמש קומות שאת אחת מדירותיו, זו שבקומה הראשונה, קיבלו בתמורה לקרקע.
אפשר לנסח איזה דימוי צילומי לכל התכנים האלה, חשב.
להעמיד למשל את השולחן בחזיתו של בית ישן ומתפורר, לצבוע אותו בצבע מתקתק, ורוד או ירוק, מה שיבליט את היותו מעין מוצג סמלי ומודע של נוסטלגיה.
אפשר גם להושיב ליד השולחן דמות או שתיים. זקן, או זקנה, או זקן וזקנה. ואולי נכון יהיה פשוט להושיב שם את אמו. בכותונת הלילה הקמוטה והמוכתמת, או דווקא לבושה בהידור, כהולכת לחתונה או ליארצייט בבית כנסת, מאופרת ומפודרת, על ראשה הפיאה השחורה, וכפות ידיה הבצקיות, חרושות הקמטים, שמאז עוותו פרקיהן על-ידי המחלה שוב אינה עונדת עליהן את טבעות הזהב והיהלום שצברה, מוטלות בכבדות על השולחן, ממששות במבוכה את הציפוי הוורדרד והזר.
מאחוריה יציב טרקטור שכפו מורמת, מוכנה לנגוס בקירות הבית.
אבל המורה בבית הספר לצילום בוחל ברעיונות כאלה, ספרותיים מדי, ומנחה אותם להתמסר בשלב זה של לימודיהם לפיתוח הטכניקה בלבד.
אמו השתעלה והוא נמלא מתיחות. תוהה איזה בוקר צפוי לו היום.
אם תקום אמו ותבוא ברגליים נגררות למטבח ודאי גם תלך לשירותים בעצמה, אבל אם תישאר לשכב במיטה והוא יצטרך לבוא אליה ולשדל אותה לקום, יצטרך אחר-כך להושיב אותה על האסלה.
כך קרה בימים האחרונים. אתמול גם מצא את הסדין במיטתה מוכתם ורטוב, וכשהושיב אותה על האסלה כדי שתעשה את צרכיה, נשארה לשבת, בוהה, מאובנת, זרה לפעולת המעיים, וכשראה שאינה עומדת לנגב את עצמה הציע לה להתקלח אבל היא סירבה והוא נאלץ לנגב את אחוריה.
הרוסייה ודאי לא תגיע לפני תשע. היא אמרה שיש לה סידורים במשרד הקליטה ותור בקופת חולים. אבל הוא חשד בה שהיא ממציאה לעצמה סידורים לא קיימים, מתוך כוונה לבדוק עד כמה הם זקוקים לה כדי שתוכל לדרוש העלאה בשכרה.
מה יעשה כשמחלת אמו תחמיר, כשלא תשלוט לגמרי בצרכיה, כשתפסיק לדבר, כשלא תכיר אותו יותר, כשלא תוכל אף ללכת לבדה, כשפחדיה יגברו עד שתידרש עזרתן של תרופות ארגעה?
ואולי נתונה להם עוד ארכה עד שתחול הידרדרות חמורה במצבה.
אמו השתעלה שוב וקפיצי המזרון חרקו. הוא הביט בשעונו וראה שהשעה כבר קרובה לשבע. עוד מעט יצטרך להעיר את הילד. שוב חרקו הקפיצים, ואז שמע את רגליה הנגררות על הרצפה. דלת חדרה נפתחה, הוא הפנה את ראשו וראה את גבה ואת כותנתה המקומטת ואת פניה המעורפלים במראה המוכתמת שבהול, כשחלפה בדרכה לחדר האמבטיה. הוא המשיך לציין לעצמו את פעולותיה לפי הקולות שנילוו אליהם. תחילה הורידה את מושב האסלה, צנחה והתיישבה עליו, אחר-כך שמע את השתן דולף, אז יצאה מחדר האמבטיה ונכנסה למטבח, הפעילה את מתג הקומקום החשמלי שקנה לה כדי להקטין את סכנתו של תנור הגאז, לקחה מתוך הכיור כוס מוכתמת, שמה בתוכה שקית תה משומשת, מזגה מים לכוס והחלה הולכת לעבר השולחן. אז נעצרה והביטה בו. הבעת פניה הזועפת והקודרת כמו נתרככה, בתוך אישוניה התחוללה תנועה של חומרים נוזליים, הצבע החום, שהפך בהיר ומימי, שאיבד ממיקודו מאז חלתה, הלך והתמרכז, הפך כהה וחד יותר. נראה היה שהיא מנסה להיזכר במשהו. לפתע נתבהר מבטה והופיע בו זיק מוכר, נדמה היה לו שזו בת צחוק של ממש. היא ניגשה למזווה, התכופפה ולקחה קופסת פח גדולה, מחלידה, הוציאה מתוכה צנימים ישנים ועוגיות חמאה מסוכרות, שמה אותם על צלחת והניחה אותה לפניו, מזכירה לרגע את ימי מלכותה, אפופי הניחוחות, במטבח הזה.
פעמון האינטרקום צילצל, קוטע את קסמה של ההתרחשות הנדירה לאחרונה.
הוא קילל וזינק ממקומו, רץ לעבר הדלת, תוהה מי יכול לצלצל בשעה מוקדמת כל-כך. כשהגיע מיהר ללחוץ על המתג הפותח את דלת הבניין כדי שהמצלצל למטה לא יקדים אותו בצילצול נוסף. זה ודאי שליח מחנות הירקות או הדוור שבידו מברק לאחד השכנים, חשב. והסתכל דרך העינית לראות מי המטפס במדרגות.
היה זה אדם בגילו, שפניו לא היו מוכרים.
עליו להיזהר יותר להבא ולא למהר ולפתוח את דלת הבניין לכל אחד, חשב, כבר קרה שמחבל חדר כך לבניין.
פניו של האיש המטפס במדרגות הלכו וגדלו, בהירותן הבולטת ותוויהן העידו על מוצאו האירופאי, מסלק החשש, של בעל הפנים.
הוא פתח את הדלת ועקב אחר האיש המטפס, נכון לגעור בו על שצילצל כמו רבים אחרים בפעמון הראשון המזדמן לידו.
האיש היה רזה, לבוש בפשטות: מכנסי ג'ינס, חולצה שחורה ונעלי התעמלות לבנות. רגליו הארוכות שקידמו אותו במהירות במעלה המדרגות העידו שכושרו תקין וקומתו גבוהה, ויוסף הרשקוביץ חש אי-נוחות מכך שהוא יחף, חסר את אותם שניים שלושה סנטימטרים שיכלו להעניק לו נעלי הבית.
עכשיו הבחין בפרטים נוספים. שערו של האיש היה כסוף כמעט כולו. היו בו אמנם מחוזות דלילים, אבל קו השיער, שעיטר את מצחו הגבוה, צייר את צורתה של רעמה מלאה עדיין, שלא ננגסה על-ידי מפרצים עמוקים. לסתו היתה מרובעת וזקורה במקצת, דבר שעורר בו תמיד רגש נחיתות, גם אם נלוו לסנטר פנים מכוערות ואטומות במיוחד. עיניו של האיש, שהיו צלולות למרות השעה המוקדמת, העידו על תבונה שועלית ועדינות סבלנית המאפיינת לעיתים אופי בוגר ומגובש.
ושוב אחזה בו אותה מחשבה תפלה, המופיעה מדי פעם כלפי אנשים שהוא פוגש, כי האיש נראה כאחד שעוסק באמנות.
האיש הגיע עד אליו, נעמד, והחל מדבר. קולו הרך והאופן בו נהגו המילים, למרות תוכנן הפשוט והענייני, תמכו בהשערה שהאיש עוסק ביצירה.
הוא אמר: "בוקר טוב! אני מצטער אם הקדמתי, אתה ודאי בנה של גברת הרשקוביץ, מה שלומה?"
עכשיו ראה הרשקוביץ, לשמחתו, שעיניו של האיש מצועפות באדמומית דלקתית וגם תבונת השועל שדימה לראות במבטו נעלמה, והוא ראה מולו צמד אישונים רגילים, זגוגיים, חסרי מבע מיוחד, המרצדים מצד אל צד.
הוא חשב: אולי בכל זאת טעיתי ומדובר באיזה תמהוני העובר בין הבתים, מביט בתיבות הדואר, לוחץ על פעמוני הדירות, נכנס ומציק לאנשים בכל מיני שאלות: בוקר טוב או צהריים טוב אדון פכווסר או גברת ברונשטיין, מה שלומכם?
ואולי זו הברקה תקשורתית חדשה של ראש העיר הנבחר המתחנף לתושבי עירו, והאיש הוא בכלל פקיד עירייה העובר בין הבתים ושואל אנשים לשלומם.
"הרגל של אמך בסדר, אני מקווה?" המשיך פקיד העירייה, חש כנראה שלדבריו האחרונים נחוץ ביאור והסבר.
איזו חוצפה, מה מעניינות אותו הרגליים של אמי, חשב הרשקוביץ. האיש ערמומי ושפל מכדי שיהיה עובד ציבור במשכורת נמוכה. הוא כנראה רוכל העובר בין הבתים ומוכר חגורות גב, תחבושות אלסטיות, מדרסים ועוד כל מיני אביזרי עזר אורטופדיים העשויים לעניין אנשים זקנים.
אבל איך הוא יודע באיזה דירה מתגורר אדם זקן? אולי לפי השם המופיע על תיבת הדואר.
השם לאה הרשקוביץ, למשל, יעיד שבעלת השם זקנה, ואילו לאה גרנות יעיד שבעלת השם צעירה.
ואולי מדובר באיזה שרלטן רפואי המניח שלכל אחד יש כאבי רגליים, והוא מתכוון להציע כדורים להחזרת הסידן לעצמות, שיאצו, היפנוזה ודיקור סיני.
"אני שכן שלכם, אני גר כאן ממול. אמך ודאי סיפרה לך שאתמול היתה לה תאונת דרכים קלה," אמר האיש ומיד ניכר עליו שהוא מצטער על שזעזע את הבן, שהבעת פניו העידה שאין הוא יודע על מה מדובר. "מה שלומה?"
"היא מרגישה טוב. בסדר, בסדר גמור," השיב הרשקוביץ וחש נלעג במקצת ובן לא טוב לאמו, מפני שאדם זר יודע עליה דבר כה חשוב, שאינו ידוע לו.
"זה היה ממש לא רציני, המלה תאונה היא מוגזמת במקצת," אמר האיש, מנסה להמעיט מחשיבות העניין כדי להקל עליו, "היא קיבלה רק מכה קלה ברגל. שמי יהושע ורטהיים," אמר והושיט את ידו.
הוא שמע את אמו מתקרבת. היא נעמדה מאחוריו.
"שלום גברת הרשקוביץ," פנה אליה האיש, "מה שלומך?"
היא הביטה בו משך רגע, עיניה שוב בוהות, ריקות, "תודה, אנחנו לא צריכים ביטוח חיים," אמרה ופנתה וחזרה למטבח.
בעיניו של האיש הבליחה סקרנות מתעוררת ומיד נעטף מבטו בחמלה המתבקשת.
"טוב. כל טוב לכם ושלום," אמר, פנה והחל יורד במדרגות, הסתובב ושלח אליו חיוך שובה לב, "אני מצטער על ההפרעה," חתם את ביקורו ונעלם.
הרשקוביץ פנה אל עבר המטבח והביט באמו.
הילוכה היה רגיל, גם הבעת פניה כשהתיישבה היתה רגילה. אם היתה כואבת לה הרגל היו פניה ודאי נעווים מכאב, וגם היתה נלווית להילוכה צליעה קלה, חשב.
האם הוא צריך לקחת אותה לקופת חולים כדי שהרופא יבדוק אותה או שהדבר יעבור מעצמו? כדאי שיגש וירים את כותנתה ויראה מה קרה לה, ודאי ימצא שם חבורה שסביבה שטף דם כחול.
"לא ידעתי שקיבלת מכה אתמול," פנה אליה, מדגיש את ההברות ובוחר ניסוח פשוט ובהיר ככל שניתן, "כואבת לך הרגל?"
אמו הרימה את ראשה כמופתעת על שהוא מדבר אליה. "זה יעבור, יעבור בקרוב," אמרה, קולה חסר צבע ונגינה, ופתאום הבין שהיא חושבת שלו כואבת הרגל.
הוא חשב על גילוי האמהות שבדבריה ונעצב.
הוא חזר להרהר באיש. פניו היו מוכרים לו, וגם שמו, יהושע ורטהיים, היה מוכר.
פתאום הבליח הזיכרון. לפני כמה שבועות קרא על האיש בעיתון. היה ראיון איתו במוסף הספרותי, בעקבות יציאתו לאור של ספר שלו. בצד הרשימה היתה גם תמונה שלו.
האינטואיצייה לא איכזבה אותו אם כך.
בין היתר נשאל שם על האופן בו הוא בונה את סיפוריו.
כדרך רבים מהסופרים הדגיש את הצד האינטלקטואלי שבמעשה היצירה, ודיבר על תופעות חברתיות ותרבותיות שמרתקות אותו מזה זמן רב, להן ביקש לתת ביטוי בספרו, ונראה היה שהוא מנסה להרחיק כל קשר אישי וביוגרפי עם תוכן ספרו, מעשה החביב על העיתונאים אך בעיני הסופרים - שעצמיותם הפכה עליהם לטורח ולמיאוס, למרות שהיא זו שממלאת את דפיהם במילים ולעיתים אף מפרנסת אותם - הוא מצמצם וממעיט מערכה של היצירה.
על אחת השאלות ענה ורטהיים ביושר יחסי, בתארו את הסופר כמין צייד האורב לחומרי החיים בהתגלותם, וחונט את תמציתם לצרכים ספרותיים.
אז זוהי אם כך מטרת ביקורו. אתמול נדמה היה לסופר הצייד מהשכונה שצד דמות לרומן החדש. זקנה קצת תמהונית שזיכרונה משובש. אפילו תאונת דרכים קלה נלוותה להיכרות ביניהם. צווחת בלמים, מתכת מכה בגוף אדם, דם נשפך, הלם, אנשים נקהלים, סירנה של אמבולנס מתקרב, וכל אלה דברים לא מבוטלים כלל, שהרי יש סופרים שיכולים להעביר את החיים בטוויית עלילות מלחמה ופשע רוויי דם מבלי לראות צל צילה של תאונת דרכים ממשית.
לכן בא הבוקר, מלא ציפייה ודאי, לאגור עוד רשמים ופרטים, ואז נתקל בבנה של הזקנה.
הוא שב וראה את עיניו הצלולות, מישירות המבט של ורטהיים, שמע את נועם דיבורו ונימוסיו. העדינות היא מסווה לסכינו של הצייד, חשב.
אבל מיד אמר לעצמו שהוא מגזים, שהרי אף אחד לא נרצח וגרונו של איש לא שוסף, מה גם שהוא עצמו לא טוב ממנו.
לפני זמן-מה, כשחש ניכור כלפי סמדר והילד, הלך לפסיכולוג כדי להגביר את יכולתו לאהוב, ואילו כעת, כל פעם שהוא נתקל באנוכיותו ובאטימותו, הוא מתענג עליהן כאילו היו עדות לאישיות האמן המתהווה בו, שהולך ונוצק בה גרעין של בגרות רוחנית, שהאנוכיות הבריאה היא אחד מסממניה.
האם הוא באמת הופך להיות אמן, או שלמד להשלים עם חולשותיו?
האם יצא משהו מדיבוק הצילום שאחז בו, מהקורס היקר המרושש אותו מחסכונותיו המועטים?
עליו להיות אמיץ ונועז יותר בצילומיו. לא מזמן קרא בעיתון על תערוכת צילום בה תיעד הצלם את קריסת גופו שהותקף על-ידי מחלת הסרטן, את הניתוח בו הוסר גידול מקיבתו, את הטיפולים הכימותראפיים שעבר, את הרזון השילדי והגולגולת הקירחת שבאו בעקבותיהם. לפני שנים, זכר במעומעם, קרא על איזו צלמת שהסירה בצבת את הכתרים משיניה ונעצה את המצלמה אל תוך פיה.
אבל לו אין כסף למערכת תותבות חדשה, גם לא יקוד מספיק של שיגעון למעשה כזה, ועל מחלת הסרטן הוא מוותר גם בשכרה של תערוכה במוזיאון.
מה שעומד לרשות אמנותו הוא: אם קשישה, חולה אמנם, אך מחלתה לא מטיבה להצטלם. שתי נשים גרושות, הראשונה לא מופיעה יותר במחשבותיו והשנייה לא פוטוגנית. שני ילדים אהובים שעד כה צילם אותם רק ברגעיהם היפים. משתעשעים ומחייכים, לעיתים מהורהרים או נוגים קלות. ומן הראוי שימשיך כך, אחרת יסתכן באיבוד מעט החיבה וההערכה שנותרו לגדול כלפיו ויזרע גם בקטן רגשות דומים. אלבום זיכרונות רגיל, טיפוסי לגילו, לחינוכו ולמוצאו. וחיי נפש שנמאסו עליו לחלוטין עוד לפני שהספיק לעצב מהם משהו הראוי להצגה.
הוא ראה את תמונת התאונה, את אמו המוטלת על הכביש, חבולה, המומה, כואבת ומושפלת, אחת מנעליה נתלשה מרגלה, שמלתה מופשלת, קרועה, וירכיה חשופות לעין כולם, וסביבה מתקהלים אנשים, סקרנותם הרעבתנית הופכת אותם משולהבים, אלימים, וגם הוא נדחף ביניהם, המצלמה תלויה על כתפו, פניו נסערות, נכון לצלם את האישה השוכבת על הכביש.
ואולי הוא אינו נדרש בכלל לאומץ שבחשיפת עצמו וחייו, אולי עליו לצלם פשוט את הדבר הנכון. המורה בקורס כבר העיר לו שרעיונותיו ספרותיים ורגשניים מדי, והחמיא לאחת התלמידות שצילמה כל מיני חפצים יומיומיים, מברשת שיניים, קיסמים מלופפים בצמר גפן לניקוי אוזניים, מברשת שיער ששערות סבוכות בקרקעיתה, אחר-כך הגדילה ועירפלה את העצמים, כך שלא ניתן היה לזהות אותם בבירור, והם עוררו אסוציאציות שונות ומשונות. מברשת השיער, למשל, נראתה כמו בטן כהה ומצולקת ששיער ערווה בתחתיתה.
הילד החל משמיע אנחות רפות וכעבור זמן שמע אותו קורא לו לבוא.
הוא ניגש אליו, חש טינה על שהוא גוזל אותו ממחשבותיו, וגם דימה כאילו אטימותה של סמדר דבקה בו, ניכרה בקולו. אבל כשהביט בו, שוכב במיטה, רפוי וישנוני עדיין, תם וטהור, מעורר אהבה וזקוק לו כל-כך, נמלא אליו שוב חיבה.
הילד ביקש לשתות. הוא נתן לו את הבקבוק ויצא לאיטו מהחדר, נעמד בהול, הקשיב לקולות היניקה והמציצה והביט באמו.
עיניה היו עצומות וראשה הלך ונשמט לאיטו. כשנפל על חזה פקחה את עיניה, הביטה מולה בלי לראות ושוב נעצמו עיניה וראשה חזר ונשמט לאיטו.
בחוץ כבר החלה המולת היום. הגנן הערבי, שיש לו תואר בכלכלה ושלא מזמן נולדו לו תאומים, גזם את הגדר, נתון ודאי להשגחתה של יושבת ראש ועד הבית, והרשקוביץ דימה כיצד היא דורשת ממנו שיעצב את הפיקוס שבכניסה לבניין בצורת מגן-דוד, שלא יעשן בזמן העבודה, שלא יחשוב בערבית ושלא יקלל בעברית, ושיתפוס את העלים הגזומים לפני שהם פוגעים באדמה.
עובד הניקיון גרר את הפחים הריקים כשהוא מדבר לעצמו, כהרגלו מדי בוקר. ערירותו של האיש הנאלץ לדבר עם עצמו נגעה לליבו. לכן דימה כיצד קול של ילד נשזר במילמוליו, וכשהוא ניגש תמה וסקרן לראות במה מדובר, ראה שאל עובד הניקיון מתלווה ילד נחמד ועירני, נכדו, אשר בחופשת בית הספר התלווה לסבו בעבודתו.
מכונית צפרה, וחזרה וצפרה, והוא תהה מה מהקולות האלה שומעת אמו ואיך היא מפרשת אותם.
קולות המציצה והיניקה של פיטמת הבקבוק פסקו.
עוד מעט יקרא לו הילד לבוא אליו, יתבע שיהיה רק שלו, לאחר מכן יסתער עליו היום עם שטף אירועיו, יסחט את כוחותיו, ירחיק אותו מאמו, שזמנה קצוב ומועט ומחלתה הולכת ומחמירה.
הילד קרא לו אבל הוא המשיך להביט באמו, סוקר את מראה פניה וגופה, מנסה לקבע אותם בזיכרונו.
קולו של הילד הפך תובעני ונרגז, אבל הוא התעלם ממנו והעמיק להביט באמו. הוא סילק מעליו את הסקרנות, הרחיק את החמלה, מחה מתוכו כל מחשבה, וחיכה להתעוררותה של האהבה הפשוטה והתמה. לבסוף פנה ונכנס לחדרו של הילד.
הילד עמד במיטה, עיניו העגולות והפעורות הביטו בו במבען הרך והתם, אך בידו אחז רובה ירוק קצוץ קנה, טעון בסוכריות צבעוניות. הוא כיוון את הרובה אל חזהו, "עכשיו אני יהרוג אותך," אמר ופניו הזדעפו בהבעת כעס שהדגישה עוד יותר את מתיקותן.
הוא טילטל את הרובה וצעק: "רוג...רוג."
הכדורים פילחו את גופו לפני שהספיק לנוע או לומר מילה.
הראשון שיסף את צווארו, השני ניקב את ארובת עינו הימנית, השלישי, שננעץ בחזהו, הפיל אותו נדהם על ברכיו.
הוא שכב על גבו, נושם בכבדות, מקשיב לפעימת עורקיו המגירים מתוכם את הדם במהירות, צלול כפי שלא היה זה זמן רב ולהפתעתו חסר חרדה.
התקרה הלכה והצטעפה בוורוד. במרכזה זהרה מנורת ההלוגן הסגולה כעצם חללי הדוהר לקראתו.
אז פלש אל תודעתו הכאב. חזהו וגרונו צרבו. רכבת שקרונותיה אחוזים אש דהרה דרך ארובת עינו הקרועה אל תוך מוחו, אלפי קרונותיה חרשו נתיב בוער בבשרו.
הוא הזיז את ראשו באיטיות, מחפש את רוצחו.
הילד עמד במיטה, הרובה שבידו שמוט והוא על סף בהלה.
הוא אימץ את כל כוחותיו, קרץ אל הילד בעינו האחת, החיה, ושלח גם חיוך רפה, מעודד, כאומר לו, הטבת לעשות בן, ועכשיו נראה אם אתה זוכר מה שלימדתי אותך, מה עושים אחרי שהורגים את אבא?
הילד ניתר בקלילות מעל סורגי המיטה, כאילו הדבר ביכולתו כבר זמן רב, והוא המשיך לשחק את תפקיד הילד הכלוא במיטה עד אשר יוציאוהו, רק בשביל להשביע את רצון הוריו.
הוא ניגש לשידה, בחר לעצמו חליפת חג לבנה, לבש אותה על תחתוניו השחורים, המתוחים על זקפת הבוקר של איברו, אותה למד לכנות טסטוסטרון. הוא נעל את סנדליו ונעמד מעליו.
"עכשיו אני אתחתן עם אמא," אמר, אל עיניו מזדחלת הגאווה על ששינן היטב את תלמודו והוא מבין את העניין האדיפלי.
משב רוח פתאומי חדר דרך החלון הפתוח וצילצל בפעמוני הנחושת הקטנים, התלויים מעל מיטת הילד, מאייר את קולותיה של חתונה נוצרית.
הילד נעמד מול הראי, העביר יד בשערו, החליק את בגדיו, אחר-כך קימט את מצחו כמנסה להיזכר מה חסר להופעתו כדי שתהיה מושלמת, אז ניגש לרובה, הפך את קנהו לכיוון הרצפה והוציא מתוכו כמה סוכריות. לקח סוכרייה אדומה, שם אותה בפיו והחל מוצץ אותה, את היתר פיזר על גופת אביו, אמר: "שלום אבא," ויצא.
הדם שטף מתוך עורקיו השסועים, נקווה בפרוזדורי החזה ובחלל הבטן, ראייתו החלה מתערפלת.
נוזל חם ומתוק גאה בתוך גרונו, ניגר מתוך פיו ונחיריו. נעשה לו קר. הוא החל רועד, אחוז צמרמורת. הוא גייס את כל כוחותיו, הרים במאמץ רב את גופו, נשען על הקיר וקרא לעזרה, רוצה לפתע לחיות בכל מאודו.
האמבולנס הזעיר של הילד החליק ממדף הצעצועים והחל נוסע לעברו, הסירנה שעל גגו מייללת ומהבהבת, אליו הצטרפה מכונית של המשטרה האמריקאית ואמבולנס של הצלב האדום, וגם מכונית כיבוי אש, קולותיהם ואורותיהם מגעישים עוד יותר את דמו הניגר.
כשהגיעו ממש עד אליו חזר ונשמט על הרצפה. מת.
הילד, שכבר הגיע עד הדלת, נעצר ואמר: "אני לא יודע מה פרופסור פרויד יגיד על זה, אבל החלטתי בכל זאת להתחתן אתך."
חיוך של קורת רוח הצטייר על פניו של הרשקוביץ המת והוא הושיט את זרועותיו, נכון לקלוט את גופו של הילד המסתער עליו לחבקו.

אומללות ראויה לרומן

אלכס אפשטיין מתכוני חלומות

רומן שכולו מתכונים מרהיבים לחלומות. ספר בישול מלא הומור שאפשר לדמותו לתבשיל רותח של דמיון חסר גבולות. >>>

דוד אבידן הפסיכיאטור האלקטרוני שלי

"הפסיכיאטור האלקטרוני שלי - שמונה שיחות אותנטיות עם מחשב" מאת דוד אבידן (1995-1934) ראה אור לראשונה ב- 1974 בהוצאת א. לוין-אפשטיין - מודן. >>>

מיכל לנרט תל אביב

שרה ברייטברג-סמל דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית

המאמר פורסם לראשונה בקטלוג התערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית" מוזיאון תל אביב 1986. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית