בית

בבל , , 12/12/2018

                           

 

סטיבן פריי עושים קפה

מתוך עושים היסטוריה

זה מתחיל בחלום
זה מתחיל בחלום. הסיפור הזה, שיכול היה להתחיל בכל מקום ובשום מקום, כמו מעגל, מתחיל עבורי - ואחרי הכל מדובר בסיפור שלי ולא של אף אחד אחר, הוא לעולם לא יוכל להיות סיפורו של איש מלבדי - הוא מתחיל בחלום שחלמתי בלילה אחד בחודש מאי.
חלום מהסוג הפרוע ביותר. ג'יין היתה בו, נוקשה ומעומלנת כמו מפית בחדר אוכל של מלון. הוא היה שם גם. לא זיהיתי אותו, כמובן. לא הכרתי אותו אז. סתם איש זקן שמנידים לעברו את הראש ברחוב, או מחייכים בנימוס בעת מפגש אקראי בספרייה. החלום החזיר אותו לנעוריו, והחזיר את העבדקן הזקן, הגרום, שכתמי כבד מכסים את עור גופו - לבארמן בעל שפם שחור, הצונח משני עברי פיו ונעוץ במרכז פני הכלב המוארכות שלו, החיוורות מתת תזונה.
אבל אלה היו פניו שלו. לא שידעתי זאת.
בחלום הזה, הוא היה במעבדה ביחד עם ג'יין: במעבדה של ג'יין, כמובן - החלום לא היה נבואי די הצורך כדי לכלול את מידותיה של המעבדה שלו, שאותה זכיתי להכיר רק מאוחר יותר - אם, כמובן, היה החלום נבואי בכלל. ואולי הוא בכלל לא היה נבואי, אם אתם מבינים מה אני אומר.
בכל מקרה, היא הציצה לתוך מיקרוסקופ, והוא מישש אותה מאחור. הוא ליטף אותה בין ירכיה, מתחת לחלוק הארוך והלבן. היא לא התייחסה לליטופיו, אבל אני השתוללתי מכעס, זעמתי כשהרשרוש העדין של הידיים המתחככות בניילון נפסק, וידעתי שאצבעותיו הגיעו מעלה, לקצה רגליה הארוכות, למקום שבו נסתיימו הגרביונים והבשר הפרטי, הרך והלוהט - בשר פרטי, רך ולוהט שהיה שייך לי - החל.
"עזוב אותה!" קראתי ממקומי בפינת הבמאי הבלתי נראית, מאחורי, כנראה, המצלמה של החלום.
הוא נעץ בי מבט, בעיניו העצובות שלכדו אותי, כפי שהן עשו תמיד, באורן הכחול הבוהק. למעשה הן עשו זאת רק מאוחר יותר, משום שבשלב זה של חיי האמיתיים, הערים, טרם החלפתי עימו אפילו מילה אחת.
תתעורר הוא אומר.
ואני מציית.
אור בוהק של בוקר מאי מלבין את צבעם הדהוי של הווילונות, שאותם התכוונו כבר מזמן להחליף.
"בוקר טוב חמודונת," אני ממרמר בחיבה. "גבינה צהובה, אמא שלי תמיד הזהירה אותי שלאכול גבינה לפני השינה זה מתכון לסיוטים."
אבל היא לא שם. בהחלט לא. זה לא כזה מין סיפור.
חצי המיטה של ג'יין קר. אני מאמץ את אוזני בתקווה לשמוע את רחשי המקלחת, את קולות הנקישה של ספלי תה המונחים ברישול על מעמד ייבוש הכלים. כל מה שג'יין עושה, מלבד מה שהיא עושה בעבודה, היא עושה ברישול. היא אימצה לעצמה את הנוהג להפריד בין הראש לבין הידיים, כמו תלמידה רגישה בבית ספר לאחיות, שנוגעת בתוספתן מדמם. ידיה האוחזות בסיגריה, למשל, עשויות להימתח שמאלה לעבר המאפרה, בזמן שהיא תביט לצד ימין, מועכת את הסיגריה לתוך צלוחית, ספר, מפת שולחן, צלחת אוכל. מאז וממיד מצאתי שנשים חסרות קואורדינציה, נשים קצרות רואי, נשים ארוכות, משונות - מאוד מאוד מושכות.
הייתי בשלבי התעוררות מתקדמים. שבבי החלום האחרונים פרחו ואינם, ואני נכון למטלה היומית של המצאת עצמי מחדש. הבטתי בתקרה ונזכרתי בכל מה שהייתי אמור לזכור.
בואו נשאיר אותי שוכב שם לרגע, מנסה לאסוף את עצמי מחדש. אני לא לגמרי בטוח שאני מספר את הסיפור הזה בדרך הנכונה. אמרתי שהסיפור הזה דומה למעגל, ושניתן להתחיל מכל נקודה. ובכן, בדיוק כמו מעגל, אי אפשר גם להתחיל אותו שום נקודה.
היסטוריה היא התחום שלי.
איזו מין דרך להתחיל, היסטוריה היא כלל לא התחום שלי. הצלחתי איכשהו לעצור את עצמי מלומר שהיסטוריה היא "המקצוע" שלי, ואני מניח שאני יכול להעניק לעצמי בשל כך אי אילו נקודות זכות. היסטוריה היא הייעוד שלי, התשוקה שלי. ואם להיות קצת יותר נאמן לאמת המכאיבה, היסטוריה היא התחום שבו אני מגלה הכי פחות חוסר כשרון. היסטוריה היא, לעת עתה, מה שאני עושה. לו היו לי הסבלנות והמשמעת העצמית, הייתי בוחר בספרות. אני אמנם מסוגל לקרוא את מידלמארץ' או את אוסקר וויילד, או אני לא יודע, את ג'וליאן בארנס או את ג'יי מקאינרני באותה מידה של הצלחה כמו כל קורא אחר, אבל חסר לי אותו חלק של המוח, האונה הנוספת הזאת שקיימת במוחם של כל תלמידי הספרות. האונה שמאפשרת להם להתנתק מהסיפור, ומעניקה להם את האומץ לדבר על ספרים ("טקסטים", כפי שהם מעדיפים לומר) באותו אופן שבו אחרים נוהגים לדון בניסוחיו של חוזה, או במבנהו של התא. אני זוכר איך בבית הספר קראנו בצוותא שיר של קיטס, סונטה של שייקספיר או פרק מחוות החיות. יכולתי להרגיש את הדקירות בתוכי, ורציתי לבכות, רק למשמע המילים. לא יותר ממלילים העוקבים זה אחר זה. אבל ברגע שבו נדרשתי לכתוב את הדבר הזה, הקרוי מאמר, התפתלתי בהתחבטות. אף פעם לא הצלחתי לגלות מהיכן להתחיל. איך אפשר למצוא את הריחוק ואת קור הרוח שבאמצעותם אפשר לכתוב בסגנון אקדמי מקובל על משהו שגורם לך להסתחרר, להתרגש ולבכות?
אני זוכר את הילדה ההיא בספר של דיקנס, נדמה לי שזה היה בזמנים קשים, הילדה שגדלה בין אנשי הקרקס ובילתה את זמנה עם הסוסים. היא טיפלה בהם, האכילה אותם, אימנה אותם ואהבה אותם. היתה שם סצינה אחת שבה גרדגרינד (כן, זה זמנים קשים, הרגע בדקתי את זה) מראה בגאווה את בית הספר שלו לאורח המבקר במקום, ומבקש מהילדה להגדיר מהו "סוס". מובן שהמסכנונת הקטנה משותקת לחלוטין, מצליחה בקושי לגמגם ולמלמל ובוהה בחוסר אונים כמו חיית רחוב.
"ילדה מספר עשרים איננה מסוגלת להגדיר סוס!," אומר גרדגרינד ופונה בנחרת בוז לחכמולוג, בליצר הנוכל הקטן, ילדון רחוב חצוף שקרוב מימיו לא העז אפילו ללטף סוס, ובוודאי, אני מניח, נהנה מאוד לזרוק אבנים על סוסים. הגמד הקטן הזה קם בחיוך מעושה ושולף משפט מנצח כמו "יונק ארבע רגלי, אוכל עשב, בעל ארבעים שיניים" וכן הלאה, לצלילי מחיאות כפיים סוערות ומלאות התפעלות.
"עכשיו, ילדה מספר עשרים, את יודעת מהו סוס," אומק גרדגרינד,.
ובכן, בכל פעם שנתבקשתי לכתוב מאמר בבית הספר, עם כותרת כמו " דון בנושא: הפרלוד של וורדסוורת: אנוכיות ללא נשגבות" - וקיבלתי את החיבור בחזרה עם הציון בלתי מספיק או נכשל, או מה שזה לא יהיה, חשתי ממש כאילו הייתי אני אוהב הסוסים המגמגם, ושאר ילדי הכיתה, עם ציוני הטוב מאוד או הכמעט טוב מאוד שלהם, הם התוכים המשננים, החכמים בלילה, שאיבדו את נשמתם. לכתוב בהצלחה על ספרים, או על שירה או על מחזות, יכול רק מי שלא אכפת לו, אכפת במובן העמוק, מהיצירות האלה. זאת היתה ללא ספק גישה היסטרית של תלמיד בית ספר, תערובת של אנוכיות, פחדנות ויהירות, אבל זאת היתה תחושתי הכנה והעמוקה. את כל תקופת בית הספר עברתי כשאני משוכנע ש"לימודי ספרות" אינם אלא סדרה של ניתוחים שלאחר המוות - בדיקת רקמות, ביופסיה, ניתוח של בעל חיים בעודו בחיים. אפילו לסרטים, שאותם אני אוהב יותר מאשר את החיים עצמם, הם עושים את זה היום אפילו לסרטים. היום כבר אי אפשר לדבר על סרטים מבלי להזכיר מתודולוגיה. ברגע שבו נפתחים קורסים בנושא, אתה יודע שהתחום מת. היסטוריה, כך גיליתי, היתה תחום יותר בטוח בשבילי. לא אהבתי את רספוטין או את טליראנד או את צ'ארלס החמישי או את הקיסר ביל. מי יכול לאהוב אותם? להיסטוריון ניתנת הפריבילגיה הנעימה להצביע ממקומו הבטוח אצל שולחן הכתיבה על המקומות שבהם נפוליאון פישל, איך אפשר היה למנוע את המהפכה הזאת, איזה דיקטטור התמוטט או אילו קרבות נוצחו. גיליתי שאני יכול להיות חסר רגש בצורה מעוררת התפעלות ככל שזה נוגע להיסטוריה, תחום שבו כולם, לפי הגדרה, כבר מתים. עד, כמובן, לשלב שבו מתחיל הסיפור הזה.
כהיסטוריון הייתי אמור להיות מסוגל לדווח בצורה פשוטה ובהירה על האירועים שהתרחשו ב- בעצם, מתי באמת הם התרחשו? הכל מאוד נתון לוויכוח . כשתלמדו להכיר את הסיפור תבינו את הבעיות האדירות שמולן אני ניצב. היסטוריון, אמר פעם מישהו - בורק ,אני חושב , ום לא בורק אז קרלייל - הוא נביא שמתבונן לאחור. אני לא יכול להתחיל לספר את סיפורי בצורה כזו. החידה שמטרידה אותי, מבוטאת היטב בהצהרות הבאות:
דבר ממה שיסופר להלן הוא אמת לאמיתה
כל מה שיסופר להלן הוא אמת לאמיתה
לכו תשברו את הראש ותנסו להבין את זה. פירוש הדבר שאני צריך לספר לכם את הסיפור האמיתי על מה שמעולם לא התרחש. אולי זאת ההגדרה של סיפור בדיוני. אני מודה שהמבוא הזה נראה קצת מסובך: גם אני מגלה חוסר סבלנות, כמו כולם, כשסופרים מפנים את תשומת ליבי לטכניקות הכתיבה שלהם, והמשפט הזה בעצמו צולל אפילו עמוק יותר מהרגיל אל תוך האלסטיות המזוהמת של פי הטבעת הנראטיבי של עצמו, אבל אין דבר שאני יכול לעשות בקשר לכך. בשבוע שעבר ראיתי מחזה (מחזות אינם שווים דבר לעומת סרטים. התאטרון מת מזמן אבל מדי פעם אני נהנה ללכת ולהתבונן בגוויה המרקיבה) שבו אחת אמרה משהו באותו סגנון. היא אמרה שהאמת דומה לקערה מלאה בקרסי דיג. אתה מנסה לבחון בעדינות אמת אחת קטנה, ומיד נשפכת החוצה הערימה השחורה והמכוערת כולה. אני לא יכול להרשות לעצמי שזה יקרה כאן. אני מוכרח להתיר כמה קשרים בעדינות, כך שאם באמת ישפכו כל הקרסים החוצה בבת אחת, הם לפחות יהיו מחוברים זה לזה בצורה מסודרת כמו שרשרת של מהדקי נייר. אני מרגיש שאני יכול להתחיל בביטחון בסדרה קטנה של הקשרים : אלמלא היה זה אבזם רקוב , קרבה של אותיות באלף בית וההאנג -אוברז הצפויים, הנתעבים והמצמיאים שפקדו תכופות את אלואיס - לא היה לי כלל מה לספר לכם. כך שאנו בהחלט יכולים להתחיל בנקודה שעליה הצבעתי (ובאותה מידה גם שללתי) כנקודת התחלה.
עושים היסטוריה

היפופוטם

טד וואלאס, משורר כושל ושתיין, מתפרנס מכתיבת ביקורת תיאטרון בעיתון. בעקבות ביקורת שערורייתית שפירסם הוא נזרק מהעיתון, ובדיוק כשהוא נותר חסר אמצעים וממורמר, קורה לו "נס" והוא מקבל הצעה שאי אפשר לסרב לה... >>>

 

דב חנין, מיכאל ספרד ושרון רוטברד (עריכה) משפטי הסרבנים

עדויותיהם של חגי מטר, מתן קמינר, שמרי צמרת, אדם מאור ונעם בהט. חקירתו של יוני בן ארצי. נאומיו של ירון קוסטליץ. נאומיהם של דב חנין ומיכאל ספרד. הכרעת הדין של אבי לוי. פתח דבר של גדי אלגזי. >>>

יוסי סוכרי אמיליה ומלח הארץ, וידוי

אמיליה היא אישה מזרחית שלא פגשנו כמותה בספרות העברית עד כה. לא מתחנחנת, אינה "חמה" ורגשנית, מתעבת בישול ואינה מנסה "להיקלט" בהוויה הישראלית האשכנזית. והגרוע מכל - היא מפקיעה מהזהות האשכנזית את היקר לה מכל: היא ניצולת שואה. >>>

יוסף אליהו שלוש פתח דבר

"התאמצתי כפי יכולתי לרשום את זיכרונותי למען יישארו לבני משפחתי אחרי, וגם להמעוניינים בתולדות ובהתפתחות היישוב העברי ביפו, ועל היחסים הטובים ששררו בינינו ובין שכנינו הערבים במשך תקופה של עשרות שנים עד בואם של 'גואלי' ארצנו האנגלים. >>>

ולטר בנימין כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה

"מה שלנו נדמה כשרשרת של מאורעות, נראה בעיניו כקטסטרופה יחידה"
התזה התשיעית מתוך המסה 'על מושג ההיסטוריה' >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית