 |
|
בבל , , 24/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
פרק ראשון
מתוך מייקל שייבון ילדי פלא "שיחשבו מה שהם רוצים, לא התכוונתי להטביע את עצמי. התכוונתי לשחות עד שאשקע - זה לא אותו הדבר".ג'וזף קונראדהסופר האמיתי הראשון שהכרתי אי-פעם היה אדם שחתם על כל מה שכתב בשם אוגוסט ון-זורן. הוא התגורר במלון מקלילנד, אז בבעלות סבתי, בחדר הגבוה ביותר בצריח, ולימד ספרות אנגלית בקוקסלי, קולג' קטן בגדה הנגדית של נהר פנסילבניה הקטן, שחצה לשניים את העיירה שלנו. שמו האמיתי היה אלברט וֶטְש, ותחום ההתמחות שלו היה, למיטב ידיעתי, בלייק; אני זוכר שהדפס ממוסגר של The Ancient of Days היה תלוי על הטפט הדהוי בחדרו, מעל ארון חליפות שמוט-כתפיים שהיה שייך פעם לאבי. אשתו של מר וטש חיה בסנטוריום ליד אגם אירי - מאז נהרגו שני בניהם המתבגרים בהתפוצצות בחצר האחורית כמה שנים לפני כן - ואני חשבתי תמיד שכתיבתו נבעה, בין השאר, מהצורך להרוויח די כסף כדי להשאיר אותה שם. הוא כתב סיפורי אימה, מאות סיפורים, שרובם פורסמו בסופו של דבר בכתבי-עת בני הזמן כגון מעשיות מוזרות, סיפורים מצמררים, מגדל שחור וכדומה. הם היו כתובים בסגנון גותי, לפי המודל של לאבקראפט* [*לאבקראפט, הווארד פיליפ (1937-1890) - סופר אימה אמריקני.], והתרחשו בעיירות קטנות בפנסילבניה, שלרוע מזלן נבנו על חורבות מקומות בהם דרכו אלים צמאי דם מן החלל החיצון וכיתות מענים בני שבט האירקוואה - אבל תוארו בלשון יבשה, אירונית, מבודחת כמעט, שהדים לה מצאתי כעבור זמן בעבודתו של ג'ון קולייר* [*קולייר, ג'ון (1883-1789) - סופר ועורך אנגלי.]. הוא כתב בלילות, בעט נובע, ישוב בכיסא נדנדה עם שמיכת הדסון ביי על ברכיו ובקבוק בורבון על השולחן לפניו. כשעבודתו התקדמה כמו שצריך, אפשר היה לשמוע אותו בכל פינה של המלון הנם, מתנדנד ומתנדנד כמו מטורף, בעודו מחלק לגיבוריו את גמולם המזוויע על כמיהתם אל האסור. אבל כששוק ספרות האימה הקלוקלת גווע אחרי מלחמת-העולם השנייה, המעטפות הלבנות עם הכתובות הניו-יורקיות המפוארות חדלו לעלות בסדירות הרגילה על מגש התה שעל פסנתרה של סבתי; לבסוף חדלו כליל. אני יודע שאוגוסט ון-זורן ניסה להתאים את עצמו. הוא העתיק את רקע סיפוריו לפרברים והדגיש יותר את ההומור וניסה, לא בהצלחה, למכור את הסיפורים המדוללים והמבודחים הללו לקולייר'ס ול'סטרדיי איבנינג פוסט. אחר-כך, בבוקר יום שני אחד - כשהייתי בן ארבע-עשרה, גיל שבו יכולתי להעריך את כתיבתו של האיש האלמוני, טוב-הלב והמלא שנאה עצמית שחלק קורת גג אחת איתי ועם סבתי במשך שתים-עשרה שנה - השליכה את עצמה הונוריה וטש אל הנהר השוצף הקטן, שזרם למרגלות הסנטוריום, דרך העיירה שלנו ואל נהר האלייני הצהוב. גופתה לא נמצאה מעולם. ביום ראשון שלאחר מכן, כשסבתי ואני חזרנו הביתה מהכנסייה, היא שלחה אותי למעלה להביא למר וטש את ארוחת הצהריים שלו. בימים כתיקונם היתה הולכת בעצמה - תמיד אמרה שאי-אפשר לסמוך לא עלי ולא על מר וטש שלא נבזבז זה את זמנו של זה - אבל היא כעסה עליו שוויתר, דווקא ביום הזה, מכל ימי הראשון הריקים האחרים של חייו, על הליכה לכנסייה. היא חתכה את הקרום מזוג כריכי עוף והניחה אותם על מגש יחד עם מלחייה, אפרסק לבן וספר תנ"ך, ואני עליתי במדרגות לחדרו, ומצאתי אותו יושב שם, כשחור זעיר שחור-שוליים ברקתו השמאלית, מתנדנד רפות עדיין בכיסא העץ שלו. למרות חיבתו לזוועות ספרותיות, ושלא כמו אבי, שלמיטב ידיעתי עשה בלגן רציני, אלברט וטש הלך לעולמו בצורה מסודרת ובמינימום דם. אני אומר שאלברט וטש היה הסופר האמיתי הראשון שהכרתי לא בגלל שהוא הצליח, במשך זמן-מה, למכור את יצירותיו למגזינים, אלא בגלל שהוא היה הראשון עם מחלת-חצות; עם בקבוק הבורבון הנאמן, כיסא הנדנדה והעין הלטושה, הוא היה צלול ועירני אפילו בשעות היום. בכל מקרה, עכשיו כשאני חושב על זה, הוא היה הסופר הראשון מכל סוג שהוא שנתקלתי בו, אמיתי או לא, בחיים שהיו בסך-הכל דחוסים קצת יותר מדי בנציגי הגזע החמוץ והמטורלל הזה. הוא שימש מעין דוגמה שאני, כסופר, שואף אליה עד היום. אני רק מקווה שלא המצאתי אותו. הסיפור - והסיפורים - של אלברט וטש היו במחשבותי באותו יום שישי כשנסעתי לשדה התעופה לפגוש את המטוס של קרבטרי. לא יכולתי לראות את טרי קרבטרי מבלי להיזכר בסיפורים הקצרים המכושפים הללו, שכן ידידותנו ארוכת השנים היתה מבוססת, אפשר לומר, על אלמוניותו של אלברט וטש, על עצם הכישלון שסייע למעוך את רוח האדם שסבתי נהגה להשוות למטרייה שבורה. הידידות הזאת שלנו, אחרי עשרים שנה, הזכירה יותר ויותר את אחת העיירות בסיפור של ון-זורן: מבנה שמתנוסס, מבלי שיידע זאת, על רקמה דקיקה של מציאות, שמתחתיה נם יצור ענק, עין צהובה אחת שלו כבר חצי פתוחה ומציצה היישר אלינו. שלושה חודשים קודם לכן, נתבשר קרבטרי על מינויו לאחד מחברי הצוות של פסטיבל המלים - אני ארגנתי לו את המינוי - ובכל הזמן שעבר מאז, למרות שהשאיר לי הודעות רבות, דיברתי איתו רק פעם אחת, במשך חמש דקות, ערב אחד בפברואר כשחזרתי הביתה, מסטול קצת, ממסיבה אצל נשיאת האוניברסיטה, כדי לענוב עניבה ולהצטרף אל אשתי במסיבה אחרת, שהבוס שלה ערך באותו ערב ממש בשיידיסייד. עישנתי ג'וינט בזמן שדיברתי עם קרבטרי, והחזקתי את השפופרת כאילו היתה רצועה ואני ניצב במרכז מנהרת רוח שורקנית, שערי מתנופף סביב פני, העניבה שלי זורמת על עורפי. למרות שהיה לי הרושם העמום שחברי הוותיק ביותר מדבר איתי בטון כועס ונוזף, מלותיו חלפו על פני בטיסה, כמו פיסות קלקר ונסורת, ונופפתי להן בעוברן. אותו יום שישי היה אחת הפעמים הנדירות בתולדות החברות שלנו שבהן לא שמחתי לראות אותו שוב; פחדתי מזה עד מוות. אני זוכר שנתתי למשתתפי סדנת הבוגרים שלי ללכת הביתה מוקדם באותו יום, אומר להם שזה בגלל פסטיבל המלים; אבל כולם הסתכלו על ג'יימס ליר המסכן כשיצאו בזה אחר זה מהחדר. כשסיימתי לאסוף את כל העותקים המצולמים של הסיפור הקצר האחרון שלו והביקורות המודפסות אודותיו, מכניס אותם לתיק ולובש את המעיל שלי, וכשעמדתי לצאת מהכיתה, ראיתי שהבחור עדיין יושב שם, בירכתי הכיתה, במעגל הכיסאות הריק. ידעתי שאני צריך להגיד משהו מנחם - הסדנה ירדה עליו רצח - ונראה שהוא מעוניין לשמוע את צליל קולי; אבל מיהרתי להגיע לשדה התעופה ועיצבן אותי שהוא מתעקש להיות מין צל ארור של עצמו, ולכן רק אמרתי לו שלום והתחלתי לצאת. "תכבה את האור בבקשה," הוא אמר, בקול האבקתי הקטן והחנוק שלו. ידעתי שלא הייתי צריך, אבל עשיתי את זה בכל זאת; והרי לכם הכתובת על המצבה שלי, אחת מהן לפחות, הקבר שלי הרי יחייב מצבה שעל כל ארבעת צדדיה יהיו חקוקים פתגמים נוגים, באותיות קטנות, צמודים זה לזה. השארתי את ג'יימס ליר יושב שם, לבד בחשכה, והגעתי לשדה התעופה בערך חצי שעה לפני שמטוסו של קרבטרי היה אמור לנחות, מה שנתן לי הזדמנות לשבת במכונית במגרש החניה של שדה התעופה, לעשן צינגלה ולהקשיב לאחמד ג'מאל, ולא אעמיד פנים שלא ציפיתי לחצי השעה האידילית הזו מהרגע שבו שחררתי את הכיתה שלי. במשך השנים ויתרתי על הרבה חטאים, ביניהם ויסקי, סיגריות והסמים הלא-ניוטוניים השונים, אבל מריחואנה ואני נשארנו ידידים בנפש. שלושים גרם ריחניים של המבולדט קאונטי, קליפורניה, היו בשקית ניילון בתא הכפפות של המכונית. קרבטרי ירד מהמטוס כשהוא נושא תיק קנבס קטן, תרמיל הבגדים שלו זרוק על כתף אחת, ודמות גבוהה ומושכת לצידו. לדמות היו תלתלים שחורים ארוכים, והיא לבשה מעיל גשם אדום מהמם מעל שמלה שחורה ועקבים מחודדים בגובה שנים-עשר סנטימטר, והיא צחקה בהנאה שלמה ממשהו שקרבטרי לחש בזווית פיו. לא נראה לי, עם זאת, שהדמות היתה נשית, למרות שלא הייתי משוכנע לחלוטין. "טריפ," אמר קרבטרי, מתקרב אלי כשידו החופשית מושטת. הוא הרים את שתי זרועותיו על מנת לחבק אותי ואני אחזתי בו למשך עוד שנייה או שתיים, בחוזקה, מנסה לקבוע ממצב צלעותיו אם הוא עדיין אוהב אותי. "יופי לראות אותך. מה נשמע?" עזבתי אותו והוא לקח צעד אחורה. הוא עטה על פניו את הבעת הקרבטרי הרגילה של בוז, ועיניו היו נוצצות וקשות, אבל לא נראה שהוא כועס עלי. הוא הניח לשערו לצמוח ולהאריך ככל שהזדקן, לא כמו שעושים כל מיני גברים אופנתיים בשנות הארבעים שלהם, כדי לחפות על ראשיתה של התקרחות, אלא מתוך ראוותנות טהורה יותר ובלתי ניתנת לערעור: היה לו שיער יפהפה, עבה וערמוני ונופל במסך מושלם על כתפיו. הוא לבש מעיל גשם מעוצב היטב בצבע זית מעל חליפה מרהיבה - משהו איטלקי ממשי מתכתי, ירוק כמו שטר של דולר - זוג מוקסינים מעור בלי גרביים ומשקפי תלמיד עגולים שלא ראיתי קודם לכן. "אתה נראה נהדר," אמרתי. "גריידי טריפ, זאת גברת אנטוניה, אה, גברת אנטוניה - " "סלוביאק," אמרה הדמות, בקול רגיל של אישה יפה. "נעים מאוד." "מסתבר שהיא גרה ממש מעבר לפינה שלי, בהדסון." "היי," אמרתי. "זה הרחוב האהוב עלי בניו-יורק." ניסיתי לערוך מחקר חשאי אודות הארכיטקטורה של גרונה של גברת סלוביאק, אבל היא קשרה צעיף צבעוני סביב צווארה. זה כשלעצמו היווה רמז, הנחתי. "יש לכם מזוודות?" קרבטרי אחז את תיק הבד הכחול והושיט לי את תרמיל הבגדים, הוא היה קל להפתיע. "זה הכל?" "זה הכל," הוא אמר. "יש סיכוי לתת לגברת סלוביאק טרמפ?" "לא נראה לי שזו תהיה בעיה," אמרתי, ברטט קלוש של דאגה, בגלל שכבר התחלתי לראות איזה מין ערב זה הולך להיות. הכרתי יותר מדי טוב את ההבעה שבעינו של קרבטרי. הוא התבונן בי כאילו הייתי מפלצת שיצר במו ידיו ומוחו, והוא עומד ללחוץ על הכפתור שישגר אותי בעוויתות טירוף אל הכפרים, מחריב חוות ומחלל את בנות המקום. היו לו עוד הרבה רעיונות מאותו סוג, ולא היה ספק שאם רק תיפול לידיו ההזדמנות ליצור מופרעות נוספת, הוא ינצל אותה הלילה עד הסוף. אם גברת סלוביאק לא היתה עדיין טרנסווסטיט, קרבטרי כבר יהפוך אותה לכזה. "איזה מלון?" "אה, אני גרה כאן," אמרה גברת סלוביאק, מסמיקה ברוב חן. "כלומר, הורי. בבלומפילד. אבל אתה פשוט יכול להוריד אותי במרכז ואני אקח מונית." "טוב, אנחנו צריכים ממילא לעבור במרכז, קרבטרי," אמרתי, מנסה להדגיש לכל הנוגעים בדבר שהוא בראש מעייני ושבגברת סלוביאק אני רואה לא יותר מתוספת זמנית לחבורתנו. "לאסוף את אמילי." "איפה הארוחת ערב הזאת שאנחנו הולכים אליה?" "בפוינט בריז." "זה רחוק מבלומפילד?" "לא מאוד." "אז מצוין," אמר קרבטרי, ובאומרו זאת אחז במרפקה של גברת סלוביאק והתחיל ללכת לאזור הגעת המזוודות, ממהר על רגליו הרזות כדי לא לפגר אחריה. "בוא, טריפ," קרא מעבר לכתפו. עבר הרבה זמן עד שהמזוודות מהטיסה שלהם הגיעו, וגברת סלוביאק ניצלה את ההזדמנות ללכת לשירותים - שירותי הנשים, כמובן. קרבטרי ואני עמדנו שם, מחייכים זה אל זה. "שוב מסטול," הוא אמר. "ממזר אחד," אמרתי. "מה שלומך?" "מובטל," הוא אמר, מרוצה מעצמו לא פחות. התחלתי לחייך, אבל אז משהו, רטט בשריר לסתו, אמר לי שהוא לא מתלוצץ. "פיטרו אותך?" אמרתי. "עוד לא," הוא אמר. "אבל נראה לי שזה בדרך. אני אהיה בסדר. רוב הסוף-שבוע עשיתי טלפונים. אכלתי צהריים עם אי אלו אנשים." הוא המשיך לכשכש בעפעפיו ולחייך, כאילו מצבו רק שעשע אותו - היתה נימה דקה של תיעוב עצמי בטרי קרבטרי - ובמידה מסוימת, ללא ספק, זה אכן שעשע אותו. "הם לא בדיוק עמדו בתור להיפגש איתי." "אבל אלוהים, טרי, למה? מה קרה?" "ראורגניזציה," הוא אמר. חודשיים קודם לכן המו"ל שלי, ברטיזן, נקנה על-ידי בליסרו וֶרלָג, תאגיד תקשורת גרמני גדול, והשמועות על טיהור אורוות אכזרי שביצעו הבעלים החדשים הצליחו להרחיק עד שממות פיטסבורג. "כנראה שאני לא מתאים לדימוי הארגוני החדש." "שהוא?" "יעילות." "לאן תלך?" הוא נד בראשו ומשך בכתפיו. "אז איך היא בעיניך?" אמר. "גברת סלוביאק. היא היתה במושב לידי." כרוז צלצל איפשהו, מודיע לנו שהמזוודות עומדות להגיע על הסרט-נע. אני חושב ששנינו קפצנו. "אתה יודע על כמה מטוסים עליתי עם תקווה בלב שהכרטיס יביא לי מקום ליד אישה כמוה? במיוחד כשאני בדרכי לפיטסבורג? אתה לא חושב שזה מדבר בזכות פיטסבורג שהיא הצליחה לייצר מישהי כמו גברת סלוביאק?" "היא טרנסווסטיט." "אלוהים אדירים," הוא אמר, נראה המום. "לא?" "אני מוכן להתערב איתך שזה שלה," הוא אמר. הוא הצביע על מזוודה מלבנית גדולה מעור פוני מנוקד, בתוך מה שנראה כמו כיסוי פלסטיק של כרית ספה, שהגיחה מבין רצועות הגומי של הקרוסלה. "כנראה שהיא לא רוצה ללכלך אותה." "טרי, מה יהיה איתך?" אמרתי. הרגשתי כאילו פעמון האזעקה עדיין מהדהד בחזי. מה יהיה איתי? חשבתי. מה יהיה עם הספר שלי? "כמה שנים אתה עם ברטיזן בכלל? עשר?" "רק אם אתה מחשיב את החמש האחרונות," הוא אמר, פונה אלי. "מה שאני מניח שלא עשית." הוא הביט בי, ארשת פניו נינוחה, עיניו בוהקות בתערובת הרשעות והחיבה שמצאו ביטוי ברור כל-כך בשם משפחתו. לפני שפצה את פיו כבר ידעתי מה הוא הולך לשאול אותי. "אז איך הספר?" אמר. שלחתי יד לתפוס את מזוודת עור הפוני לפני שתעבור אותנו. "בסדר גמור," אמרתי. הוא התכוון לרומן הרביעי שלי, או מה שאמור להיות הרומן הרביעי שלי, ילדי פלא, שהבטחתי לברטיזן בימים הראשונים של המשטר הנשיאותי הקודם. הרומן השלישי שלי, הארץ שבמורד המדרגות, זכה בפרס PEN ומכר שנים-עשר אלף עותקים, יותר מפי שניים משני קודמיו ביחד, בעקבותיו קרבטרי והבוסים שלו בברטיזן הרגישו אופטימיים דיים לצפות את עלייתי במהרה בימינו למעמד של דמות פולחן לפחות, על מנת להעביר מקדמה בסכום גדול עד גיחוך בתמורה ללא יותר מאשר חיוך מטופש מהמחבר ההמום וכותרת שהומצאה יש מאין ובהבזק יצירתי תוך כדי השתנה לתוך אסלת האלומיניום בשירותי הגברים באיצטדיון ת'רי ריברז. למזלי, רעיון מעולה לרומן צץ זמן קצר לאחר מכן - שלושה אחים בעיירה קטנה ומכושפת בפנסילבניה נולדים, גדלים ומתים - התחלתי לעבוד עליו מיד, ומאז אני עדיין עמל עליו. מוטיבציה והשראה לא היוו בעיה; להיפך, תמיד הייתי נמרץ וחרוץ ליד מכונת הכתיבה ומעולם לא סבלתי ממה שנקרא מחסום כתיבה. לא האמנתי בזה. הבעיה, אם בכלל, היתה בדיוק הפוכה. היו לי יותר מדי דברים לכתוב: יותר מדי בניינים עדינים ואומללים להקים ורחובות לכנות בשם ומגדלי שעון לדאוג שפעמונים יצלצלו בהם, יותר מדי דמויות לגדל מעפר כמו פרחים שאת עלי הכותרת שלהם קילפתי עד לאיברים המורכבים השבריריים שבחובם, יותר מדי סודות של גנטיקה ונאמנות לחשוף ואז לקבור ואז לחשוף שוב, יותר מדי גטים לתת, יורשים לנשל, פגישות חשאיות לארגן, מכתבים לנתב בטעות לידיים זדוניות. ילדים תמים להמית בקדחת שיגרון, נשים להותיר לא מסופקות וחסרות תקווה, גברים להוביל לבגידה וגניבה, שריפות להצית בלב בתים עתיקים. הרומן עסק במשפחה אחת והיה, נכון לאותו בוקר, בן אלפיים שש מאות ואחד-עשר עמודים, כל אחד ואחד מהם משופץ ומשוכתב חצי תריסר פעמים. עם זאת, במשך כל השנים הללו, וכל המלים הללו שבוזבזו במיפוי הנתיבים התמהוניים של דמויותי לאורך השמים הכחולים הסוערים שייעדתי אותם לחצות, הם לא הגיעו אפילו לשיא. עדיין לא הייתי קרוב לסוף. "הוא גמור," אמרתי. "בעיקרון הוא גמור. אני פשוט, אתה יודע, משחק איתו עכשיו." "נהדר. קיוויתי שייצא לי להציץ בו מתישהו בסוף-שבוע הזה. אה, אני מתערב שזאת עוד אחת." הוא הצביע על חבילה קטנה ונאה מעור, בדוגמת משבצות אדום-לבן, נתונה גם היא בתוך שרוול ניילון, שעשתה עכשיו את דרכה אלינו על הסרט הנע. "חושב שזה יכול להיות?" תפסתי את המזוודה השנייה - היא דמתה יותר למה שנקרא תיק גלדסטון, חצי סהר גוצי עם צירים בפינות - והנחתי אותה על הרצפה ליד הראשונה. "אני לא יודע," אמרתי. "תראה מה שקרה לג'ו פייהי." "כן, הוא נהיה מפורסם," אמר קרבטרי. "ובספר הרביעי שלו." ג'ון חוזה פייהי, עוד סופר אמיתי שהכרתי, כתב רק ארבעה ספרים - בשורות עצובות, קצת מדוכא, מעריצים ונמוגים, ושמונה שנות אור מוצקות של עופרת. ג'ו ואני התיידדנו במהלך הסמסטר שביליתי כסופר תושב, לפני כמעט שתים- עשרה שנה, בקולג' בטנסי שבו ניהל את תוכנית הכתיבה. ג'ו היה סופר ממושמע, כשפגשתי אותו, עם כישרון נדיר לסטיות נרטיביות שירש, לטענתו, מאמו המקסיקנית, ומעט מאוד הרגלים רעים או בלתי נשלטים. הוא היה ברנש אדיב, מקסים אפילו, עם שיער שהלבין כבר בגיל שלושים ושתיים. אחרי הצלחתו הצנועה של הרומן השלישי שלו, המו"לים של ג'ו נתנו לו מקדמה על סך מאה עשרים וחמישה אלף דולר כדי לעודד אותו לכתוב להם רומן רביעי. הניסיון הראשון שלו נכשל כמעט מיד. הוא עשה ניסיון שני; הוא עמל על הרומן הזה במשך יותר משנתיים לפני שוויתר עליו בטענה שהוא דפוק. את הניסיון הבא המו"לים שלו דחו עוד לפני שג'ו סיים בכלל לכתוב אותו, בטענה שהוא כבר ארוך מדי, ובכל מקרה, הוא לא מסוג הספרים שהם מעוניינים להוציא. אחרי זה ג'ון חוזה פייהי נעלם אל תוך שממתו של כישלון בלתי חדיר. הוא הצליח במשימה הלא קלה של איבוד המשרה הקבועה שלו בקולג' בטנסי כשהתחיל להופיע לעבודה שיכור, דיבר באכזריות בלתי נסלחת לחלק הבלתי מוכשר של הכיתה ויום אחד נופף באקדח טעון והורה לתלמידיו לכתוב על פחד. הוא בודד את עצמו גם מאשתו והיא עזבה אותו, בעל כורחה, כשהיא לוקחת איתה מחצית מסכום החוזה המפורסם שלו. כעבור זמן מה הוא חזר לנבאדה, שם נולד, והתגורר בשורה של מלונות. כמה שנים מאוחר יותר, בעת החלפת מטוסים בשדה התעופה של רינו, נתקלתי בו. הוא לא הלך לשום מקום; הוא פשוט הסתובב במקאררן. בהתחלה הוא העמיד פנים שהוא לא מכיר אותי. הוא איבד את השמיעה באוזן אחת והתנהגותו היתה חסרת סבלנות וקרירה. אבל אחרי כמה מרגריטות בבר של שדה התעופה הוא סיפר לי שסוף- סוף, אחרי שבעה ניסיונות, שלח למו"ל שלו את מה שקיווה שיהיה כתב- יד סופי סביר של רומן. שאלתי אותו איך הוא מרגיש בעניין. "הוא סביר," אמר בקרירות. ואז שאלתי אותו אם סיום הספר לא שימח אותו מאוד. הייתי צריך לחזור על השאלה שלי פעמיים. "שמח כמו ליצן מזוין," הוא אמר. אחר- כך התחלתי לשמוע שמועות. שמעתי שקצת אחרי הפגישה שלנו, ג'ו ניסה למשוך חזרה את הגירסה השביעית שלו, ניסיון שנטש רק אחרי שהמו"ל שלו, שסבלנותו פקעה, איים עליו בצעדים משפטיים. שמעתי שהיו צריכים להעיף החוצה חלקים שלמים בגלל חוסר כיוון והיגיון ונימה מרירה מדי. שמעתי כל מיני דברים מבשרי רעות. עם זאת, בסופו של דבר עופרת יצא ספר לגמרי לא רע, ובתוספת הפרסום של מותו האבסורדי והמוקדם מדי של ג'ו - הוא נדרס, שימו לב , ברחוב וירג'יניה, על-ידי מכונית משוריינת מלאה ברווחי הקזינו - הוא הצליח לא רע בחנויות. המו"לים שלו החזירו לעצמם את רוב המקדמה, וכולם אמרו שחבל שג'ו פייהי לא נשאר בחיים כדי לחזות בהצלחתו, אבל אף פעם לא הייתי בטוח שאני מסכים. שמונה שנות אור מוצקות של עופרת, למקרה שלא קראתם את הספר, הוא עובי המתכת שבו תצטרך להקיף את עצמך אם תרצה שניוטרונים לא ייגעו בך. המזדיינים הקטנים האלה נמצאים בכל מקום. "אוקיי, בטח, קרבטרי," אמרתי. "אני אתן לך לקרוא, אולי, שנים-עשר עמודים או משהו כזה." "כל שנים-עשר עמודים שארצה?" "בטח. רק תבחר." צחקתי, אבל חששתי שאני יודע באילו שנים-עשר עמודים הוא יבחר: בשנים-עשר האחרונים. מה שהיווה בעיה, מפני שבחודש האחרון, אחרי שידעתי שקרבטרי מגיע העירה, כתבתי חמישה "פרקים אחרונים" שונים, שבהם דנתי את דמויותי האומללות החצי-בשלות למגוון של אסונות תנ"כיים, מרחצאות דמים שייקספיריים והתאונות הקטנות של החיים, בניסיון נואש להנחית בטרם עת את הצפלין העצום והמשתולל שאני הוא מפקדו המטורף. לא היו "שנים- עשר עמודים אחרונים"; או יותר נכון, היו שישים כאלה, כולם פתאומיים ומקריים ואלימים עד אבסורד, המקבילה הספרותית לשדה התעופה הבוער וסחוף הרוחות ההוא בלייקהרסט, ניו- ג'רסי. כיוונתי חיוך מתרפס אל קרבטרי והחזקתי אותו, לדקה אחת יותר מדי. קרבטרי ריחם עלי והסתכל הצידה. "תראה את זה," אמר. הסתכלתי. תיק עור שחור מוזר, שהיה עטוף, כמו שתי המזוודות, ביריעה שקופה כבדה שהודבקה אד-הוק ברצועות מסקינג טייפ, נע לקראתנו, גדול כמו פח אשפה, מעוצב בגיאומטריה מוזרה, כמו יועד להובלת לבו, שסתומיו וחדריו של פיל. "זאת בטח טוּבָּה," אמרתי. מצצתי את לחיי והבטתי בו בחצי עין עצומה. "אתה חושב ש - ?" "אני חושב שזה חייב להיות," אמר קרבטרי. "זה עטוף בניילון." הנפתי אותו מהסרט-נע - הוא היה אפילו יותר כבד ממה שנראה - והנחתי אותו ליד שני התיקים האחרים, ואז פנינו לכיוון שירותי הנשים וחיכינו לגברת סלוביאק שתצטרף אלינו שוב. אחרי כמה דקות, כשגברת סלוביאק לא הופיעה, החלטנו שאלך לשכור עגלה. לוויתי דולר מקרבטרי ואחרי מאבק קצר עם מכונת העגלות הצלחנו להעמיס אחת והסענו אותה על השטיח לכיוון השירותים. "גברת סלוביאק?" קרא קרבטרי, נוקש כמו ג'נטלמן על דלת שירותי הנשים. "אני כבר יוצאת," אמרה גברת סלוביאק. "בטח עוטפת את הג'ונסון שלה חזרה בניילון," אמרתי. "טריפ," אמר קרבטרי. הוא הביט בי ישירות עכשיו והחזיק את עיני ככל שהיה מסוגל, בהתחשב במצבם המגורה של חיישני התענוג שלו. "זה באמת כמעט גמור?" "בטח," אמרתי. "ברור. קרבטרי, אתה עדיין הולך להיות העורך שלי?" "בטח," הוא אמר. הוא ניתק קשר עין ופנה אחורה כדי להביט על תהלוכת המזוודות המידלדלת הנישאת על קרוסלת המטען. "הכל יהיה בסדר גמור." ואז גברת סלוביאק יצאה משירותי הנשים, בשיער משוחזר, לחיים סמוקות, ריסים שזה עתה נצבעו בכחול-ירקרק רך, מדיפה בושם שאותו זיהיתי כקריסטל, הריח שבו השתמשו הן אשתי אמילי, והן המאהבת שלי, שרה גאסקל. ריח קצת מריר בשבילי, כמו שאתם יכולים לתאר לעצמכם. גברת סלוביאק הביטה במזוודות שעל העגלה, ואז בקרבטרי, ופצחה בחיוך רחב, מלא שיניים, מפלרטט עד להבהיל. "או, מר קרבטרי," אמרה גברת סלוביאק, בחיקוי לא רע של מיי וסט,* [*מיי וסט (1980-1892) - שחקנית קולנוע אמריקנית שהתמחתה בגילום דמויות פרובוקטיביות.] "זאת הטוּבּה בעגלה שלך, או שאתה פשוט שמח לראות אותי?" כשהסתכלתי על קרבטרי ראיתי, להפתעתי, שפניו האדימו לגמרי. הרבה זמן עבר מאז שראיתי משהו כזה קורה לו. |
|
זהו סיפורו של הנרי ג'יימס, הסופר הגדול יליד ארצות הברית, שהפך לאשף הגלוּת וחי בין אמנים ובני אצולה בפריס, רומא, ונציה ולונדון. "כתוב על הגוף" הוא סיפור על אהבה ומחלה הכתוב בגוף ראשון. מיהו המספר? אנחנו יודעים שהוא חי לבדו בלונדון, מתרגם מרוסית לאנגלית, פעם אהב גברים והיום אהבתו נתונה לנשים, אך האם הוא גבר או אשה? הספר תואר כשילוב נדיר של סיפור אהבה והתבוננות פילוסופית בגוף. >>> סם שפרד האיש שהצליח בכוחות עצמו בשבילו, זה התחיל ברגע של דממה מחרישת אזניים. משהו התנתק ונפל. אינסטינקטיבית הבין לבו שה"משהו" הזה היה הראייה, שטופחה זה זמן רב, של עצמו כיחיד מובדל; יישות אמריקנית בשם "האיש שהצליח בכוחות עצמו". >>> מתן קמינר היסטוריה עממית כאן ועכשיו – ראיון עם הווארד זין ראיון מיוחד עם הווארד זין עם צאת המהדורה העברית של "היסטוריה עממית של ארצות הברית". הראיון נערך באמצעות דואר אלקטרוני בספטמבר ואוקטובר 2006. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
