 |
|
בבל , , 24/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
ההתחלה
מתוך דאצ'יה מריאני קולות עליזה נטלה מניפה וכפפות ואמרה: "אלוהים, כמה דברים מוזרים התרחשו היום בעוד שאתמול הכל היה כרגיל. האם השתנו פני הדברים הלילה? הבה נבדוק, האם כשהתעוררתי הבוקר הייתי כפי שהנני? דומני שזכורה לי תחושה שאני מעט שונה... אולם אם אינני כפי שהנני, עלי לשאול: מי אני?"מתוך עליזה בארץ הפלאות, מאת לואיס קרול 1 המונית עצרה לפני שער בניין בוויה סנטה צ'ציליה. ועל מה התימהון? אני שוב בבית, אני אומרת לעצמי, שבתי; אולם דומה שאינני מזהה את השער הזה, את החצר, את הבניין על חלונותיו הרבים הפתוחים. אני חשה כאב דוקרני בחך, מעין תחושה מקדימה לאסון. מה מצפה לי בבוקר נעים זה של ניחוחות שיבה מוכרים? מה מעיק על מחשבותי בניסיון לעוות ולמחוק אותן? אני מחפשת את השוערת, סְטֵפַנָה, שבשעה זו נוהגת לחלק את הדואר בתיבות, אך איני רואה לא אותה ולא את ג'ובני, בעלה הכחוש. אני חוצה את החצר, גוררת אחרי את המזוודה, וזו, ממאנת להתקדם על החצץ. אני עוצרת לרגע בין חלוקי האבנים כדי להתבונן מסביבי: ההרדופים והגרניום האדום כהרגלם שם, בערוגות, עטופים בצעיף דק של אבק קיצי, המזרקה מאבן, מכוסה אזוב חלקלק, משמיעה כהרגלה חריקה כשל ברז מקולקל; שני עצי התרזה הגדולים מלאים פריחה לעייפה, ואינם נראים ככל השאר, כמי שהחום הביסם, כאילו אינם שייכים לאוויר האביך האטום שרובץ על מקום מגורי. הם עומדים שם ברוח הקיץ הקלה, ומניעים את אשכולות הפרחים העבותים והריחניים שלהם. החלונות הפונים אל החצר, שהם בעלי מבט חד בדרך כלל, נראים היום סומים, המדרגות נטושות ושקט מוזר שורר עליהן. המעלית מעלה אותי, מתנשפת בעייפות לקומה האחרונה, קומת מגורי. כשאני מפשפשת בתיק אחר מפתחות הבית, עולה באפי ריח חיטוי חריף של בית חולים. אני מפנה את מבטי ורואה שדלת שכנתי לקומה סגורה למחצה. אני צועדת לעברה, דוחפת אותה קלות, היא מחליקה ונפתחת, קלה וצייתנית, ולעיני מתגלים מסדרון שטוף שמש, קצה שטיח מגולגל וזוג נעלי התעמלות בצבע תכלת, מונחות זו לצד זו בקפידה ליד הדלת. מבטי שב ומתעכב בסקרנות על נעלי התכלת, כה נקיות וזוהרות באור השמש, שמעוררות בדמיונך תמונות של טיולים עליזים, זינוקים לריצה, התרוצצות במגרשי טניס אחרי כדור שעף. מדוע הן קופאות, דוממות, ללא פגם, עם שרוכים מוּתרים, לפני הדלת הפתוחה? הן מונחות בקפידה כה רבה, שאין להעלות על הדעת שמישהו נכנס הביתה וחלץ אותן בחופזה; יש משהו מאופק ומוגדר בנוכחותן, חשופות למבטי סקרנים, עם שרוכיהן המותרים לצידן. ממעמקי הדירה עולים קולות, ומיד אחר כך מופיעות פניה של סטפנה עם עיניה הגדולות והמיוסרות. "לא שמעת?" "שמעתי, מה?" "היא מתה לפני חמישה ימים, רצחו אותה." "רצחו?" "עשרים דקירות סכין, התקף זעם... עוד לא מצאו אותו, אומללים שכמונו." קולה קול ממתיק סוד; היא ממצמצת בעיניה ומגלגלת אותן כלפי מעלה וחושפת את לובן הקרנית, שמעלה בזיכרוני ציור של דלקרואָ: הבעה של בהלה, כשל מי שראה בעיני רוחו אסון הממשמש ובא ואינו מוצא מילים לתארו. חיוורון של יגון, "שניזון מחיים של אחרים", כמו שאומר מרקו; אף על פי כן סטפנה מריו היא אישה נבונה ומודעת. אני מתבוננת בידיה הגדולות והמיומנות, ותוהה האם היא שהלבישה בידיה הגדולות את המתה. "אבל למה הרגו אותה?" "לא יודעים, כנראה שלא לקחו כלום... סוף העולם, היית צריכה לראות. הגיעה המשטרה, הגיע השופט החוקר, הגיעו חוקרי מקרי מוות, עיתונאים, צלמים, עלו וירדו במדרגות בנעליים מזוהמות... הלוויה היתה שלשום... עכשיו ניקינו הכל אבל עדיין יש בדירה שוטרים שמודדים... אמרו שהיום יחתמו את הדלת." אני שמה לב שידי לוחצות בחוזקה כה רבה את מפתחות הבית שפרקי כואבים. "את רוצה להיכנס, סטפנה, לשתות קפה?" "לא, אני חייבת לרדת למטה, אין איש בכניסה." אני שומעת אותה יורדת במדרגות בנעלי הבד שלה, שמשמיעות חבטות עמומות. אני פותחת את דלת ביתי וגוררת את המזוודה פנימה; ריח של אוויר דחוס מקבל את פני, אני פותחת את התריסים, רוכנת על הצמחים שנבלו, חוורו והעלו אבק לא בשל מחסור במים; סטפנה השקתה אותם כל יום כפי שסוכם; אולם הבית הסגור והדממה של בית ריק דיכאו אותם; הם אינם אוהבים להיות לבד, הצמחים שלי, והם אומרים לי זאת בקרקורים ולחשושים מאחורי גבי. אני מתיישבת אל שולחן הכתיבה לפני ערימת מכתבים שהגיעו בהיעדרי, פותחת אחד מהם ומגלה שאני קוראת מבלי לקרוא; אני שבה וקוראת את המשפט הראשון פעמים מספר, ומפסיקה. מחשבתי, כמו חמור צהוב בציור של שאגאל שראיתי פעם, כמו מבקשת לעוף מחוץ למסגרת. אני שואלת את עצמי מה אני יודעת על שכנתי שנרצחה בדקירות סכין: כלום; אישה נרצחה מעבר לדלת ממול, ואינני יודעת אפילו את שמה. נתקלתי בה כמה פעמים במעלית, התבוננתי בה מזווית העיניים כמו שנוהגים להתבונן באדם שעומד מולך ברכבת או באוטובוס, בתחושת אשם על הסקרנות הגסה שתקפה אותך. האמנם זו גסות רוח לגלות עניין בזולת לידך? היא היתה גבוהה והדורה, שכנתי. שערה ערמוני בהיר, בתספורת קארה. אפה היה קטן ועדין ושפתה העליונה מודגשת במיוחד, וכשחייכה התגלו שיניים קטנות וילדותיות, בולטות מעט. כשראיתי אותה בפעם הראשונה נראה לי חיוכה מבויש ומפוחד כשל ארנבת, כשל מי שמורגל לכרסם מחשבות נסתרות. עיניה היו גדולות ואפורות, מצחה גבוה, עורה עדין, לבן, זרוע נמשים. קולה, בפעמים הנדירות ששמעתיו, נשמע מצועף, כשל מי שחושש להיחשף ולהפריע, קול מכונס בתוך עצמו, אטום בשל הססנותו, שמדי פעם ניתר בהתפרצויות בלתי צפויות של העזה ושמחה. היא התגוררה כמוני, בגפה, ועל שתינו השגיחו, מתחתית הבניין, השוערת סטפנה ובעלה הכחוש, ג'ובני מריו, כמו זוג הורים זקנים וסלחניים, למרות שהיו למעשה פחות או יותר בני גילנו. אך מדוע חזרה שכנתי מאוחר מאוד בלילה? לעתים, ערה למחצה הייתי שומעת את דלת דירתה נטרקת בחבטה, ואת המפתח מסתובב במנעול בעקשנות, טרק, טרק, טרק. גם את התריסים היתה מגיפה במרץ, נהגה להגיפם לפתע, ביום ובלילה. ומדוע יצאה בבוקר שקטה, עייפה ומטושטשת? ומדוע עזבה מדי פעם כמתגנבת עם תיק צהוב כמו ילקוט? עם זאת, על פי השקפת ה"בניין", היה צורך "להגן" עלינו משום שחיינו בגפנו, משום שעסקנו בעבודות תובעניות שדרשו מאיתנו לשהות לעתים קרובות מחוץ לבית, אני ברדיו והיא... כאן עלי לעצור משום שאין לי יותר מידע. אני שבה ולוקחת את המכתב ומתחילה לקרוא: חשבון של רואה החשבון. אני פותחת אחר: תשלום שעלי לשלם עבור המחשב שקניתי. ועוד, חשבון חשמל שזמן פירעונו פג, חשבון טלפון שיפוג בעוד מספר ימים, ואחרון, מכתב של "האושר": מלא איגרת זו ושלח אותה לעשרה חברים. אם תעשה כך רכשת אושרך לעתיד, אם לא, מצפות לך שבע שנים בעייתיות". כמו ששוברים מראה. אני משליכה אותו לסל. מבטי נודד להבהוב של המזכירה האלקטרונית. העין האדומה מהבהבת בתוקפנות. אני לוחצת על הכפתור והסרט רץ: צ'או מיקלה, זה טיריננצי, עוד לא חזרת מההשתלמות שלך? ברגע שתחזרי, תתקשרי, צ'או." מעבר, איוושה, הקול המתכתי מדקלם: יום חמישי, עשרים ושלושה ביוני, שעה שתים-עשרה ועשרים". ואז קול נשי שאינני מכירה: "מיקלה יקרה אני..." הקשר ניתק בטריקה מסתורית. אני נזכרת בקולה של שכנתי, אך למה התקשרה אלי? מעבר נוסף, הקול המתכתי מכריז, "יום שישי, עשרים וארבעה ביוני, שמונה ושלושים: "סלחי לי... הייתי רוצה לדבר איתך על..." פעם נוספת נקטע המשפט והשפופרת נטרקת ביד חסרת סבלנות. נשמע ממש כמו קולה של שכנתי. אבל מתי מתה? לפני חמישה ימים, אמרה סטפנה. לפני חמישה ימים היה בדיוק 24 ביוני. אני ממשיכה להקשיב להודעות, אבל איני מוצאת יותר את הקול המהוסס שנקטע בפתאומיות. עלי לוודא את יום ושעת מותה. אני שולפת את הקלטת מהמכונה ומשליכה אותה לסל. |
|
"כתוב על הגוף" הוא סיפור על אהבה ומחלה הכתוב בגוף ראשון. מיהו המספר? אנחנו יודעים שהוא חי לבדו בלונדון, מתרגם מרוסית לאנגלית, פעם אהב גברים והיום אהבתו נתונה לנשים, אך האם הוא גבר או אשה? הספר תואר כשילוב נדיר של סיפור אהבה והתבוננות פילוסופית בגוף. >>> איימי ואש, שתי נשים צעירות שהמשיכה ביניהן, כמו המשיכה בין קרח לאש, מרקיעה אל מעבר לגבולות החבויים בין תרבויות, ארצות, משפחות, חברויות ואהבות. סמית שוברת ציפיות בקשר לניגוד בין דמיון למציאות, ומפתה את הקוראים לבחור את משמעות החיים כסיפור משכר של אהבה. >>> לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל. דוגמא - דוגמית ממש - לדברים הקשים שמוכנים לעשות בשם הרומנטיקה. >>>
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
