בית

בבל , , 14/12/2019

                           

 

הבמה ואחורי הקלעים

מתוך פייר בורדייה על הטלוויזיה


‏ברצוני לנסות להציג, כאן, בטלוויזיה, מספר שאלות על הטלוויזיה. כוונה פרדוקסלית מעט, מאחר שאני מאמין כי, בדרך כלל, אי אפשר לומר הרבה בטלוויזיה, ובפרט אודות הטלוויזיה. אם אמנם נכון הדבר שאי אפשר לומר שום דבר בטלוויזיה, האם עלי להקיש מכך, אני ועוד כמה אנשי-רוח, אמנים, סופרים, ודווקא מן הדגולים שבהם, שיש להימנע מלהתבטא בה?
נראה לי, כי אל לנו לקבל את הברירה הפסקנית הזאת במונחים של הכל או לא כלום. לדעתי חשוב לדבר בטלוויזיה, אבל רק בתנאים מסוימים. כיום, הודות לשירות האודיו-ויזואלי של הקולז' דה פראנס , אני נהנה מתנאים באמת יוצאים מהכלל: ראשית, אין מגבילים אותי בזמן; שנית, אין כופים עלי את נושא השיחה - בחרתי בו מרצוני החופשי ואני יכול לשנותו בכל עת; שלישית, אין כאן, כמו בתוכניות רגילות, מישהו שיקרא אותי לסדר, בשם הטכניקה, בשם "הציבור-שלא-יבין", בשם המוסר, בשם הגינונים המקובלים וכיוצא באלה. זהו מצב מיוחד במינו, כיוון שבניגוד לנסיבות הרגילות, כאן אני שולט באמצעי הייצור, אם נשתמש בביטוי שאבד עליו הכלח. כבר מעצם ההדגשה, כי התנאים המוצעים לי יוצאי דופן לחלוטין, נאמר הרבה על התנאים הרגילים, שבהם נאלץ אדם לדבר בטלוויזיה.
אולם, יהיו שיאמרו, מדוע בתנאים הרגילים מסכימים אנשים למרות הכל להשתתף בתוכניות טלוויזיוניות? זוהי שאלה חשובה ביותר, ובכל זאת רוב החוקרים, המדענים, הסופרים, שלא לדבר על העיתונאים שמסכימים להשתתף, אינם מציגים אותה לעצמם. נראה לי כי מן הראוי לשאול מדוע השאלה הזו אינה נשאלת. אכן, נדמה לי שמי שמסכים להשתתף, ואינו מודאג מכך שלא יוכל לומר דבר, מסגיר בבירור שהוא אינו משתתף כדי לומר דבר-מה, אלא מסיבות אחרות לגמרי, בעיקר כדי להראות את עצמו ולהיראות. "להיות", אמר ברקלי, "פירושו להיראות". בעיני אחדים מהפילוסופים (והסופרים) שלנו, להיות, פירושו להיראות בטלוויזיה, כלומר, בסופו של דבר, להיראות על-ידי העיתונאים, להיראות טוב על-ידי העיתונאים (עניין שכרוך במיני פשרות ובמיני התפשרויות עם המצפון) - נכון אמנם, שכיוון שהם אינם יכולים לסמוך על יצירתם שתזכה אותם בחיי נצח, לא נותרה בידם ברירה אלא להופיע על המרקע לעיתים קרובות ככל האפשר, כלומר לכתוב בפרקי-זמן קבועים יצירות קצרות ככל האפשר, שתפקידן העיקרי, כמו שאמר ז'יל דלז, הוא להבטיח להם הזמנות לטלוויזיה. וכך נעשה כיום המרקע למעין ראי של נרקיס, למקום של ראווה נרקיסיסטית.
הקדמה זו נראית אולי ארוכה מעט, אך הייתי רוצה שהאמנים, הסופרים והמדענים יציגו לעצמם שאלה זו בצורה מפורשת - ואם אפשר, כגוף קיבוצי - כדי שלא יצטרכו להתמודד איש-איש לנפשו עם ההחלטה האם להסכים להופיע בטלוויזיה או לא, האם להסכים תוך הצגת תנאים או ללא הצגת תנאים, וכדומה. הייתי רוצה מאוד (לחלום אפשר תמיד) שיעלו את הבעיה על סדר היום, כקבוצה, ושינסו לפתוח במשא-ומתן עם העיתונאים, כתבים מיוחדים או לא, במטרה להגיע לסוג כלשהו של חוזה. מובן מאליו שאין מדובר כאן בגינוי העיתונאים או במאבק בהם, גם כך הם סובלים תכופות מהאילוצים שהם נאלצים לכפות. נהפוך הוא, מדובר בשיתוף העיתונאים בתהליך חשיבה שמטרתו לתור אחר אמצעים להתגברות בכוחות משותפים על סכנת האינסטרומנטליזציה.
קשה לסנגר על ההתעקשות הגורפת לסרב להתבטא בטלוויזיה. אני אף סבור, שבמקרים מסוימים קיימת חובה מסוימת להתבטא בה, בתנאי שכאמור ניתן להתבטא בתנאים מתקבלים על הדעת. מה שידריך אותנו בהחלטה הוא ההתחשבות במאפיינים הייחודיים של הכלי הטלוויזיוני. הטלוויזיה היא מכשיר שבאופן תיאורטי מאפשר לנו להגיע לכולם. מכאן נובעות כמה תהיות מקדימות: האם הדברים שיש לי לומר מיועדים לכולם? האם אני מוכן להתאים את דברי ולנסח אותם בצורה כזאת, שיהיו מובנים לכולם? האם הדברים ראויים להיות מושמעים באוזני כולם? ואפשר להרחיק לכת עוד: האם מן הראוי שיושמעו באוזני כל הציבור? אחת המשימות המוטלות על החוקרים, ובעיקר על המדענים - וזוהי אולי משימה דחופה במיוחד במדעי החברה - היא להשיב לידי הציבור את הישגי המחקר. כפי שאמר הוסרל, אנו "פקידים של האנושות", אנחנו מקבלים משכורת מהמדינה כדי לגלות דברים, בין על עולם הטבע בין על העולם החברתי, ולדעתי מוטל עלינו לשוב ולהפקיד בידי החברה את הידע שרכשנו. תמיד השתדלתי לבחון הסכמה או סירוב להשתתף בתוכנית לאור התהיות המקדימות הללו. והייתי רוצה שכל מי שנקרא להופיע בטלוויזיה יציג אותן לעצמו, או ייאלץ להציג אותן לעצמו, מפני שהצופים ומבקרי הטלוויזיה שואלים אותן בקשר להופעתו הטלוויזיונית: האם יש לו משהו לומר? האם אמר את דברו בתנאים סבירים? האם ראוי לומר דברים אלה במקום הזה? בקיצור, מה הוא עושה פה?





תצלום מאת מיקי קרצמן

המעורר - כתב עת לספרות ואמנות המעורר 2

גליון מס' 2 של המעורר מוקדש רובו ככולו לתרגום. הנובלה בארטלבי של הרמן מלוויל, קארל צ'אפק, רוברט ואלזר, פרנץ קפקא, זביגנייב הרברט, ויסלה שימבורסקה ועוד. >>>

הכיוון מזרח גליון מס' 10

חנה ארנדט בית המשפט

"'בית המשפט': מילים אלה הנשאגות מפי שמש בית המשפט במלוא גרונו מקפיצות אותנו על רגלינו בהכריזן על בואם של שלושת השופטים, שנכנסים אל אולם בית המשפט מכניסה צדדית, גלויי ראש, בגלימות שחורות, ותופסים את מקומם בשורת המושבים העליונה של הבמה המוגבהת. >>>

דרור בורשטיין קניון מלחה

רק בישראל כל מי שנכנס לקניון, מקום שאמורים להוציא בו כסף, לבלות, עובר טקס צבאי: שומר חמוש עוצר אותו, תא המטען נפתח. חיפוש. טקס המעבר הביזארי הזה ממחנה צבאי לעולם הצריכה, הוא קיצור ההיסטוריה של הישראליות בעשורים האחרונים. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית