 |
|
בבל , , 24/5/2012 |
|
| ||
|
|
|
|
פרק ראשון
מתוך בן ריצ'ארדס אסור לדרוך על הקווים "אם חורף בא, האין אביב דולק בעקבותיו?"פרסי ב. שלי, אודה לרוח המערב 1 גינס בכוסות פלסטיק. שחקני הביליארד נקשתים לאחור עם המכה. תקליטן מנגן קוריוזים מהסבנטיז. קירות לבנים שנראים כאילו הם מזיעים. ענן תלוי של עשן סיגריות. קרי סקוט מגששת ברגלה אחרי התיק ושוקלת לזוז מפאב-הסטודנטים בקולג'. המחשבה חולפת במוחה, אלא שאז מגיעה מטילדה עם מגש משקאות נוסף, מנדנדת ירכיים כדי להתחמק ממקל ביליארד שנדחף אחורה. "גינס, קרי?" וקרי מהנהנת, למרות ששלושת הפיינטים שכבר שתתה לוחצים את קיבתה אל הכפתור העליון של הג'ינס. היא רעבה, היא צריכה משהו שיספוג את הבירה. מטילדה משתחלת ומתיישבת לצידה. "מגיע לנו," היא מכריזה, לוגמת מהבירה שלה ושולפת סיגריה מהחפיסה. "טוב, ליזה בטוח מגיע, הסמינריון הזה היה סיוט." מטילדה הגישה אחר הצהריים סמינריון על ג'וזף קונראד וממש מרחה אותו, עובדה שלא נעלמה מעיני המרצה, כמו גם מעיני הסטודנטים. אחרי זמן קצר זה הפך מביך, ובסוף המרצה רק נאנח וביקש ממנה לשבת ולהשתדל להבא לקרוא את הספר שבו מדובר. קרי מחבבת את מטילדה: יש לה יחס מקסים של בוז עצלני כלפי כל מה שקשור בחיי הקולג'. מטילדה תמיד יורדת על קרי בגלל שהיא חרוצה ומקבלת ציונים טובים, וקרי מקווה שמטילדה לא תעוף בסוף השנה -מה שנעשה יותר ויותר סביר. למרות שהן לא ממש חברות, קרי נהנית לפגוש את מטילדה בפאב ולהקשיב להי כשהיא יורדת על המרצים והסטודנטים. "אני מרגישה שאני עומדת ללדת." קרי מניחה את ידיה משני צידי בטנה. "אני אקרא לילד גינס." מטילדה צוחקת. "לא היה מזיק לך להוסיף טיפה משקל, קרי. כל הלימודים האלה שלך, את תגמרי את עצמך. ראיתי אותך בספרייה, את אורבת שם מאוחר בלילה כמו רוח רפאים..." "תפסיקי לשקר. לא יכולת לראות אותי כי את אפילו לא יודעת איפה הספרייה נמצאת." "אה, פה את טועה, קרי. כשהגעתי לכאן, יצאתי עם אחד משנה שלישית, ולא היה לנו שום מקום אחר ללכת אליו, אז..." קרי מכסה את האוזניים. "לא, לא, אני לא רוצה לשמוע..." "הוא היה מקסים. הבעיה היתה שהוא ידע את זה. סטודנט למדעי המדינה, נדמה לי." הרעש בפאב מתגבר, המקום מצטמצם, המוסיקה הופכת יותר ויותר בלתי נסבלת. כמה סטודנטים שיכורים מצטרפים לַשירה, מנסים להוכיח בקיאות בשירים - איומים היום לא פחות משהיו לפני עשרים שנה. "כמה בחורות מאסקס צריך בשביל להבריג מנורה?" צועק מישהו סמוך אליה. היא כמעט יכולה להרגיש ברוק פוגע באוזנה. קרי משחילה רגל דרך רצועת התיק שמתחת לשולחן ולוגמת מהגינס המרה. אסקס זה גארי. אין מנוס מזה. המלה נחתה כמו סטירה לא צפויה על הפנים, מעוררת כמו תמיד את הזכרונות הצורבים, את כאב הבטן הנוראי. למה נסע לשם? למה נסע לאסקס? למה דווקא המסע הזה? היא מעולם לא פתרה את זה, מעולם לא הצליחה להתאים את זה לסיפור הכולל: החתיכה המביכה בפאזל מטריד ממילא. גארי לא היה מסתורי מטבעו. אסקס, אסקס, אסקס... במוחה המלה מאבדת משמעות, כמו שקרה למלים בילדותה, הן מאבדות בהירות אחרי שנבחנו בלי סוף, כמו שמות התחנות ברכבת התחתית שמתפתלים סביב רציפים מפויחים. "מה קורה, קרי?" צועקת מטילדה כדי להתגבר על הרעש. "פתאום את נראית נורא." "אני לא מסוגלת לעמוד בזה יותר. עדיף שאלך." "קרי, מותק, אל תשאירי אותי לבד עם האספסוף הזה. אני חייבת לידי מישהו אנושי." בשולחן הסמוך, חבורה אחת שרה את המלים של "רגלי נמר" ודופקת בשולחן, הכוסות מרקדות לפניהם בבהלה. "למה הבחורות באסקס מקבלות מחזור?" או לא, חושבת קרי. תוציאו אותי מפה. רחוק. להיעלם. מרחב. זוזי, קרי, זוזי. "אני חייבת ללכת, מטילדה. נראה אותך מחר." סיימון דייוויס מ"חוג הסטודנטים המהפכני" מחייך אליה חיוך מרושע כשהיא נדחקת לעבור על פניו. "קרי," הוא אומר ומצמיד את שתי הידיים כאילו מתפלל. "קרי, קרי, קרי. אסור לך ללכת. אני אוסר, ממש אוסר את זה. אני מצווה עליך להישאר וליהנות. אחרת, בשביל מה בכלל באת לקולג'?" והתערבותו גורמת למטילדה לשפוך עליו את זעמה. "תזיז את הרגל ותן לה לעבור. זה בטח לא עניינך, אם היא רוצה ללכת. לך תמכור כמה עלונים או תכנס אסיפה או משהו. קרי, אולי ניפגש מחר בקפיטריה?" קרי מנופפת לשלום ורגע לפני שהיא יוצאת היא מסתובבת אחורה. סיימון דייוויס אומר עליה משהו לבחור שלידו ושניהם צוחקים. היא עולה במדרגות הלבנות שמוליכות מהפאב, מרגישה את האוויר הצח שמקדם את פניה וברעש הנמוג. מסדרונות הקולג' שקטים, על הקירות מודבקות הודעות של אגודות שונות, קבוצות יריבות מפרסמות את האסיפות הפוליטיות שלהן באמצעות שאלות רטוריות, ונראה שהתשובה הנכונה עליהן היא תמיד "לא". האם הסוציאליזם מת? האם מפלגת הלייבור היא האלטרנטיבה הבלעדית לטוֹרים? יש כאן הודעות של מועדון שיט הקאנוּ, של אגודת הצניחה, של אגודת חובבי הטקילה, הזמנה לגלות את האמת שמאחורי האיסלאם. שאלתו הלועגת של סיימון מהדהדת בראשה. בשביל מה בכלל באת לקולג'? קרי נכנסת לשירותים ושוטפת את הפנים, מרגישה הקלה למגע המים הצוננים. היא מסתכלת על עצמה בראי, טיפות המים עדיין דבוקות ללחייה. פניה ניבטות אליה חזרה בחומרה: שיער שחור עד הכתפיים, עיניים כהות-עגולות, פנים שגרתיות, גבות שמרמזות על מבט קצת קודר. לפעמים כשהיא שיכורה היא מדברת אל עצמה בראי, שואלת את עצמה שאלות, אבל עכשיו יש מישהו באחד התאים, ולכן היא רק מהמהמת ומהדקת את השיער אל מאחורי האוזניים. היא יורדת במדרגות הקולג' ומישהו קורא בשמה. היא מסתובבת ורואה את רובין, סטודנט מהקורס שלה. רובין, כמו קרי, הוא סטודנט מבוגר, וקרי מניחה שהם באותו גיל. הוא מתבדל מיתר הכתה ותמיד מגיש עבודות בזמן. יש שמועה שאחרי שאביו מת רובין ירש בית וסכום כסף גדול והפך לעשיר. הוא גבוה ונאה מאוד, ויש לו פנים מאוד מוגדרות: עצמות לחיים גבוהות ועדינות ממוסגרות בין תלתלים רכים. יש בו משהו מסקרן שקרי לא מסוגלת להצביע עליו במדויק. אולי זה הניכור המוזר, כאילו הוא בוחן כל הזמן, שופט, שוקל את המצב. יש לו צחוק קודר ומיבטא של המעמד העליון שאותו הוא לא טורח להסוות. הוא מזיז מעיניו תלתל ושולח לעברה חצי-חיוך עקום. "היי, קרי, הייתי בטוח שזו את. את הולכת הביתה?" "כן." "אני אלך איתך עד התחנה. אני חוזר מהספרייה." הם הולכים לכיוון תחנת הרכבת התחתית קנטיש טאון, עוברים ליד החלונות של מקדונלדס שרואים בהם ילדים גוהרים על מילקשייקים והמבורגרים ארוזים, ורובין שואל: "איך מתקדם הסמינריון שלך?" "בקושי." "כ...ן," הוא אומר במהורהר כאילו ידע את התשובה. "על ארץ הישימון, לא?" "כן." "את לא חושבת שזו פשוט הפואמה הכי גדולה? זו הפואמה הכי גדולה שנכתבה אי-פעם. לא?" "לא," אומרת קרי בכנות, נרתעת מהתלהבותו הפתאומית. "את לא חושבת?" "לא." "אוקיי," הוא אומר ומשתתק. קרי נבוכה ומנסה להסביר את עצמה. "זאת אומרת, זה מוצא חן בעיני והכל... מוצא חן בעיני איך שזה נשמע וזה, אבל אתה יודע... אין לזה ממש... זאת אומרת, זה כן מוצא חן בעיני, אבל אין לזה ממש... השפעה גדולה עלי," היא מסכמת באופן צולע. רובין מנתר לצידה בדממה. הוא גבוה ורגליו ארוכות, מה שאומר שהוא הולך מהר יותר ממנה, וכדי לעמוד בקצב שלו היא כמעט צריכה לרוץ. נראה שהוא לא מרגיש בזה. היא מנסה למצוא עוד משהו להגיד אבל לא מצליחה, והם ממשיכים בדממה. היא מקווה שרובין פשוט יעבור דרך מחסום ביקורת הכרטיסים וימשיך הלאה, אבל הוא נעצר ומחכה לה כשהיא מצטרפת לתור של המכונה. הוא נשען על המחסום, משעין רגל ארוכה אחת על גבי האחרת, עדיין מביט בה בחצי-חיוך. הומלס מכורבל במעיל שחור בלוי מתנדנד לעברו, זקנו מזוהם ועל גופו שכבה של לכלוך. עיניו של רובין מרפרפות לרגע על האיש ופונות לכיוון אחר. האיש אוחז בזרועו ורובין זורק מבט חטוף ביד הלופתת אותו לפני שהוא מסלק אותה בתנועה זריזה ומיומנת כאילו היא עלה שלכת שצנח. האיש מתחיל לקלל אותו בכעס. הוא מגובנן בתוך מעילו השחור ומנופף באגרופו ונראה כמו סדאם חוסיין ביום רע. לקרי נראה שעוד רגע הוא יתחיל לרקוע ברגליים. היא מתאמצת לשלשל במהירות את המטבעות הנותרים למכונה ומכניסה יד לתוך אשנב הפרספקס כדי לתפוס את הכרטיס שנפלט החוצה בקול חורק. האיש נכנס עכשיו להתקף אלים, אבל רובין לא זז ממקומו, רק עומד בשקט, עם אותו חצי-חיוך, וממתין לקרי. בת-זוגו של ההומלס, אשה אדומת פנים שמחזיקה פחית לאיסוף לנדבות, צולעת לעברם כדי להשתתף בצרחות. "בסדר?" אומר רובין בשלווה כשהיא מתקרבת. "כן," אומרת קרי בחפזון והזוג מדדה אליהם. היא משחילה את הכרטיס שלה לתוך המכונה. "זונה!" צורחת האשה לעברה. "הולכת עם מעיל פרווה מזוין ובלי תחתונים, חתיכת זונה!" "מעיל פרווה?" מתפלאת קרי כשהם יורדים במדרגות הנעות. "מה היא רצתה להגיד?" "אז אני מבין שהקטע עם התחתונים לא הפריע לך?" אומר רובין, וקרי צוחקת. בתחתית המדרגות הם עוצרים, כי כל אחד מהם צריך להמשיך לרציף אחר. "טוב, אז ביי," אומרת קרי. "תקשיבי, קרי, מה את עושה בשבוע הבא?" היא מסמיקה. נראה שהוא מתכוון להציע לה לצאת איתו. למרבה המזל, הוא לא משאיר לה זמן לענות. "כי כמה חברים שלי ואני נוסעים לאירלנד לכמה ימים. סתם לטייל קצת פה ושם. למישהו יש שם איזה קוטג' --בגאלוויי, נדמה לי. אנחנו הולכים להיות שם כמה ימים. את רוצה לבוא? יכול להיות כיף." "אה, תודה, אבל אני לא אוכל," היא אומרת, אסירת תודה שההצעה היא בקנה-מידה שמאפשר לה לסרב. "למה לא?" "אני פשוט לא יכולה להרשות את זה לעצמי, אני כבר במינוס רציני." "אני אשלם עליך." היא נועצת בו עיניים. הוא מחייך אליה בשלווה. "זאת אומרת, כדי ששום דבר לא ימנע ממך לנסוע... אלא אם כן, את, כמובן, לא רוצה לבוא?" "לא, הייתי רוצה, זה רק פשוט זה ש..." "אם את רוצה לעשות משהו, את צריכה לעשות אותו," מכריז רובין באותה נימה שלווה ונבונה. "את לא חושבת? לך אין כסף. אוקיי, אבל לי יש. והייתי רוצה שתבואי." "טוב, לא תמיד זה כל-כך פשוט." "אני חושב שכן." "תראה, באמת הייתי רוצה לבוא, פשוט..." "לא. אז את לא רוצה." הוא לא נראה כועס, הוא ענייני לחלוטין. "לא יכול להיות שאת רוצה, אחרת היית באה. בכל אופן..." הוא מחווה הינף-יד מעורפל, "...נתראה אותך," והולך. קרי מבינה שאפילו לא הודתה לו על ההזמנה. אבל היא לא מרגישה אסירת תודה, היא מרגישה שהועמדה במבחן וזה לא מוצא חן בעיניה. בלוח הזמנים לא מופיעות רכבות שעוברות דרך התחנה שלה, והיא מתיישבת ומתבוננת בנקודות הצהובות המתקתקות את הדקות שנותרו עד לרכבת "מסעף צ'רינג קרוס", ובהודעות השטות במאוזן שמזכירות לנוסעי הרכבת התחתית של לונדון שאסור לעשן. יש משהו קליל ומרנין ב"קנינגטון ויא צ'רינג קרוס", ומשהו קצת קודר ב"מורדן ויא באנק". אולי זו תהלוכת השמות האפלים והתמוהים: "אולד סטריט", "מורגייט" (אסון ברכבת), "באנק" (החלף ל"מונמט), "לונדון ברידג'" ("נופל"). קרי מתחילה להמציא עוד שמות שיתאימו למסלולים: "בית-מטבחיים", "קריית שמירת גופות", "רחוב חדר-מתים". היא משועממת, וכשנכנסת רכבת שעוברת דרך צ'רינג קרוס, היא עולה עליה ומחליפה רכבת בתחנת קמדן טאון. קרי יורדת מהרכבת באולד סטריט. מרוב מעברים ממוספרים שיוצאים ממרכז אולם דלפקי הכרטיסים, נראית התחנה כמו פרודיה תת-קרקעית. אפילו אחרי שנים שהיא גרה באזור, קרי עדיין מתבלבלת בתוך המערכת החד-סטרית של פניות ומעברים - סיטי רוד, ניו נורת' רוד, גרייט איסטרן סטריט, אולד סטריט --הולכת סחור-סחור ואף פעם לא בטוחה באיזה רחוב היא, ואיזו פנייה תוביל ליעד המבוקש. לפעמים לא נוח לה להיות סטודנטית בוגרת שגרה במקום שנקרא אולד סטריט. למעשה, זה אפילו לא אזור בפני עצמו; הכיכר היא מין גלגל זיקוקין מטונף ומיושן, שזורק החוצה רחובות אל האזורים הסמוכים: איזלינגטון, קלרקנוול שורדיץ', הוקסטון, ספיטפילדס. יש משהו תשוש באולד סטריט עצמו, איזו איכות נטולת צבע, יותר מדי חנויות משמימות שמוכרות ציוד משרדי. קרי הולכת מערבה לאורך אולד סטריט, לכיוון קלרקנוול. זו הליכה בודדה ברחוב מת בלילה, והיא שרה בשקט לעצמה, בודקת אם יש צללים מאחוריה, כדי שאף אחד לא יתפוס אותה שרה. כשמאחוריה נשמעים צעדים ומתארכים הצללים, היא עוברת ללחישה אבל לא מפסיקה לשיר. היא תוהה אם תמצא את מרקו בבית כשתכנס. מרקו החחיל להישאר אצלה אחרי שנזרק מביתו הקודם ומאז הוא גר איתה. הוא עובר מעבודה מזדמנת אחת לאחרת ועכשיו הוא עובד במעדניה בפינסבורי פארק. לקרי לא ממש מפריע שהסידור הפך קבוע, פחות או יותר. בדרך כלל הוא לא נמצא, כך שהיא כמעט מצפה לאותן פעמים שהוא כן יהיה שם. לפעמים הוא מבשל לה ארוחות. מרקו טבח טוב; הוא היה שף - לפני שנזרק מהמסעדה שבה עבד בגלל שרב עם הבעלים על משכורות שלא קיבל. הוא טוב במיוחד בדגים ומאכלי-ים, וקרי אוהבת שהוא מביא הביתה דגי חרב או דגי טונה טריים או קלמרי, אוהבת להסתכל עליו כשהוא קוצץ את ראשי הקלמרי שעיניהם נראות כמו חרוזים, ושוטף ידיים במיץ לימון אחרי שניקה אותם. פעם הוא אפילו קנה והביא בחגיגיות משהו שטען שהוא סטייק כריש. כרישים גם מרתקים את מרקו וגם מפחידים אותו, והוא מאוד נהנה מההזדמנות לנעוץ בהם מזלג. מרקו היה חבר של גארי. לעתים הוא מציג את קרי כאחותו. גוש הדירות שבו מתגוררת קרי עומד נבדל מאולד סטריט ונחבא בצידו של שיכון ענק - שכמעט לא נראה מהרחוב הראשי - וגולש לעבר שיכונים אחרים הרחק עד הסיטי רוד. היא פונה לתוך שביל צר עם ספסלים שחולף על פני כנסיה נטושה, צריח הכנסיה הלבן והשבשבת שבראשו מאותתים לה כמו מגדלור שהיא קרובה לביתה. עכשיו זו רק קליפה של כנסיה, פרוצה לכל איתני הטבע, צומחים בה עשבים ורודים-ערמוניים והיא טובעת בצללים. חלונותיה, שפעם ודאי היו מקושטים בוויטראז'ים, ממסגרים עכשיו את השמיים והעצים מן הצד האחר. כמה בנים -- חבורה של ילדים לבנים עם פנים צרות - יושבים בשני ספסלים, אלה מול אלה, ובועטים כדור לרוחב השביל. הוא פוגע בקרסולה ומסתחרר. היא עוצרת את הכדור ובועטת אותו באופן מגושם חזרה אליהם, והם דוחפים אחד את השני ושורקים לעברה. גארי תמיד היה מתנהג נורא כשדברים כאלה היו קורים. קרי היתה צריכה לעצור בו, אחרת היתה מתחילה קטטה. לא משנה כמה עמדו מולו, הוא לא היה מסוגל להבין את עקרון הנסיגה-בכבוד. "מה זה? לא, קרי, המזדיין הזה אמר משהו. בוא, פה גדול, בוא תגיד מה אמרת!" זה היה לפני שהוא לגמרי הפסיק לצאת. בתחתית בניין הדירות של קרי יש מגרש כדורגל ששייך למרכז הקהילתי, ילדים בחולצות - כחולות לאורחים או אדומות של ארסנאל למקומיים --בועטים ביניהם בכדור; הגברים קצוצי-השיער, שלהם ידמו הילדים כשיגדלו, מחזיקים תיקי התעמלות בדרך לפאב הקטנטן "חמשת הכתרים" עם הטלוויזיה שלו, המכוונת על מירוצי הסוסים, והקריאוקי הסהרורי בשישי בערב. קרי מתעכבת כדי לדלות את המפתחות שלה, פותחת את דלת הכניסה הכבדה לבניין ולוחצת על הכפתור של המעלית. המעלית בצבע כסף-קר עם חריצים קטנים כמו חרכי תריסים שמכאיבים לעיניה. הדרך היחידה לדעת אם המעלית זזה היא באמצעות האורות האדומים שמתחלפים בין הקומות, וקרי תמיד נעשית עצבנית בין הקומה השלישית לרביעית כי המנורה של הספרה ארבע אף פעם לא נדלקת. מהרגע שמגיעים לקומה התשיעית ועד שהדלת נפתחת יש פער זמנים מחריד והקיבה שלה מתחילה לגעוש. לפעמים היא עולה-משתרכת במדרגות רק כדי להימנע מהתחושה. היא שומעת קולות ומריחה גראס ברגע שהיא פותחת את הדלת. מרקו יושב על הספה וחולק ג'וינט עם החבר שלו דני. "היי," אומרת קרי, משליכה את התיק על הספה והולכת ישר למטבח. אי-אפשר להגיד שהיא ממש מתלהבת מזה שמרקו חזר לדירה עם דני. דני עובד בשליחויות. קסדת האופניים שלו מונחת לו ליד הרגליים, ועליה מדבקה: אני אוהב את השטן. כשדני לא דוהר ברחבי העיר על האופניים, הוא דופק את הראש או מנסה לתפוס זיון. זו הפעילות היחידה שלו, חוץ מהפסקות פה ושם כדי לדחוף איזה ג'אנק-פוד לפה. דני נאה, אבל לא באופן שיכול היה אי-פעם לעניין את קרי. הוא ניסה לנשק אותה פעם במסיבה. ברוב נדיבותה, היא לא סיפרה את זה לגארי. "קרי, הנוף אדיר," הוא ממלמל כשהיא מגיחה מהמטבח עם ספל תה ביד. קרי התרגלה בינתיים לנוף, אבל היא ניגשת לחלון. הנוף באמת אדיר, במיוחד בלילה, העיר המנצנצת פרושה כולה לפניהם: האורות הכתומים והלבנים של המשרדים, קאנארי וורף עם חגורת אבני האודם שלו והחוד של שלג חשמלי, הזוויות האלגנטיות של מגדלי ברביקנ'ס, בניין נאט ווסט, ולפעמים סריקה מוזרה של לייזר בשמיים האפלים. על אחד מבנייני המשרדים יש מינחת-מסוקים. קרי שונאת מסוקים. לפעמים המשטרה מגיעה לחפש מישהו בשיכון הסמוך, המסוק מסתובב סחור-סחור בשמיים, רעשי המנוע המשתנים מייללים ומטרטרים, הזרקור בוחן את הצללים בשבילים שלמטה. מרקו רוצה לקנות טיל ענק, כדי שבפעם הבאה שהמשטרה תגיע, הם יוכלו ליירט את המסוק. הילדים עדיין יושבים בחוץ על הספסלים בצל הכנסיה העתיקה, חובטים בכדור הלוך וחזור על פני השביל, רוכנים קדימה בחולצות הראלף לורן שלהם והבאגי ג'ינס. קרי מתיישבת והפעם מקבלת את הג'וינט, עדיין היא מסתכלת למטה בעד החלון אל צמרות העצים שיוצרות מסדרון חשוך שמוביל לכנסיה ההרוסה. "הסקאנק הזה ממש טריפי," אומר מרקו ובוחן את קצה הגחלת האדומה בזמן כשקרי מחזירה לו את הג'וינט. "יש לך..." מתחיל דני, ואז עוצר ושוב מתבונן בחלון. "יש לי מה?" עונה מרקו אחרי שתיקה ארוכה. "מה?" "יש לי מה?" "מה יש לך מה?" "לא. התחלת לשאול אותי משהו. אמרת, 'יש לך...' ואז הפסקת." "כן?" "כן." דני מקמט את מצחו, מעוות את פניו במאמץ לנסות להיזכר. מרקו וקרי עוקבים אחריו בציפייה. דני מתבונן ברגליו. "לא, זה נעלם." "אבוד לבלי שוב לעולם..." "לילה טוב," אומרת קרי. "יש סדינים בארון בשביל..." ומנופפת בידה לעבר דני. "דני," אומר דני. "אני דני. יש אולי 'איטריות ברגע' בבית?" "לזה התכוונת?" שואל מרקו. "מה?" "'יש לך "איטריות ברגע"? זה מה שהתכוונת לשאול קודם?" "מתי?" "לילה טוב," אומרת קרי. היא שוכבת במיטה. היא תחלום שוב על גארי, היא פשוט יודעת. חלומות גורליים, בוגדניים, שמסכלים את כל נסיונותיה המוּדעים להכניס איזשהו סדר בדברים. אולי אם היא תגיד לעצמה שתחלום עליו, זה לא יקרה. עדיף סתם סיוט רגיל, להתעורר בעצבנות לתוך החושך, מבוהלת מאיזה מראה מוזר ולא מוכר ואז לצנוח ולהתמוטט לתוך השינה. "ויילאלה," היא ממלמלת לעצמה ומושכת את שמיכת הפוך על ראשה כמו ברדס. ארץ הישימון נשמעת מוצלחת יותר כשאתה מסטול, כי אז זה כבר לא כל-כך משנה שהיא לא מבטאת משהו באמת חשוב. רובין בטח היה בז לה בגלל אמירה כזו. אבל מה איכפת לה מה הוא חושב? היא יכולה לראות אותו ואת חבריו בקוטג' האירי שלהם, סרקסטיים ואינטליגנטיים, משתעשעים במשחקי מלים, שותים ויסקי ג'יימסונס, יוצאים לטיולים. אבל לא ייתכן שהם חברים מהקולג', לרובין אין כאלה. מצד שני, גם היא לא מצאה בקולג' חברים אמיתיים. היא מתחילה לרחם על עצמה, ואחר-כך נזכרת שיש לה חברים אחרים. אפשר לראות את אסקס מהחלון שלה? כנראה שלא, כנראה שאי אפשר לראות יותר מאשר עד איסט האם, שם גר הידיד שלה ג'ון עם התינוק שלו. אבל אל תחשבי על זה, אל תחלמי על הפעם האחרונה שראית את גארי, פניו שמתעוותות מזעם, רגלו שמדממת אחרי שריסק כוס על הרצפה ודרך על הרסיסים, הוא רצה --ולא היה מסוגל - לפגוע בקרי, ובמקום זה הפנה את הכעס נגד עצמו. אבל הוא צרח, הוא צרח רצח, צרח וצווח ושבר דברים: "כלבה רצחנית, כלבה רצחנית מזוינת שכמוך!" ואז, משחרר אנרגיה כמו פקק שמפניה שנורה מתוך בקבוק, פרץ מהדירה שאותה לא עזב עד אז במשך חודשים, טורק את הדלת בעוצמה שהרעידה את הקירות, לפני שקפץ למכוניתו ונסע - מסיבה שלא ידועה לקרי ואולי בכלל לא היתה סיבה - לאסקס. קרי מתעוררת בחמש לפנות בוקר. היא ישנה? היא חלמה? כן, היא ישנה כי היא מסוגלת לזכור חלום, ולא על גארי, אלא חלום חרדה טיפשי שבו שכחה את התיק ברכבת. היא קמה והולכת לשירותים, יושבת טרוטת-עיניים על קרש האסלה ומסתכלת באוסף כרטיסי הביקור של זונות שמרקו אסף מתאי טלפון ציבוריים. הוא הפסיק לאסוף אותם, כי עכשיו עכשיו כולם עושים את זה. יש יותר אנשים שאוספים את הכרטיסים מאשר זונות, ומישהו אפילו הציג תערוכה או פירסם חוברת שלמה שלהם, מה שמאוד הגעיל את מרקו. גארי היה צוחק כשהיה רואה את קרי על האסלה, כי היא לא הניחה את הרגליים על הרצפה. "את גמדה, קרי," הוא היה אומר. "מה הגובה שלך?" והיא תמיד היתה עונה, "אני מטר שישים, וזה למעשה הממוצע." הם לא גרו כאן אז. לגארי היתה דירה בשיכון שלצד אסקס רוד, ובה הוא גר עם סבא עד שהזקן נפטר. זה היה שיכון עם גיאוגרפיה מעוותת של מעברים ומדרגות, המצאה של ארכיטקט שהושפע מכפרים איטלקיים הבנויים על צלע גבעה. נדרשו כישורי ניווט משוכללים כדי להתמצא בתוך השיכון שהיו בו מעברים עליוניים ותחתיים ומעט מאוד שילוט שמצביע על השינויים בשמות. המדרגות היו חסומות באשפה והסריחו משתן, זבובים נפוחים זימזמו בכבדות סביב הקירות הקודרים, הבנויים לבנים אדומות. החלק שבו הם גרו לא היה נורא עד כדי כך, ולפחות לא עבר ממש בתוך או בסמוך לגרמי מדרגות שבהם שרצו כנופיות. הדירה עצמה היתה מוזרה: דלת הכניסה נמצאה במפלס הגבוה ביותר, וכדי להיכנס לסלון צריך היה לרדת כמה מדרגות. זה היה מבלבל, כאילו הדירה היתה שקועה, וקרי לפעמים היתה נעשית עצבנית בלילה מהמחשבה על האנשים שבמעברים, בחוץ ומעליהם, כאילו הם יכלו להביט למטה ולראות אותם ישנים. עכשיו, כשהיא גרה גבוה מעל העיר, טוב לה בהרבה. לקראת הסוף, הדירה השקועה מאוד התאימה למצב-רוחו של גארי. הוא התנתק יותר ויותר, ולא רק מקרי אלא מהכל. היא היתה חוזרת מהעבודה ומוצאת אותו בדיוק במקום שהיה כשעזבה, מסתכל --אבל לא מתבונן - בטלוויזיה. היא ידעה שהוא בילה שם את כל היום, בוהה בכל הקשת המדכאת של שידורי שעות-היום, עד המום לחדגוניותם הבלתי משתנה. הוא לא היה זז ממקומו. קודם לכן גארי היה שחקן. במשך זמן קצר בתחילת שנות השמונים הוא רכב על הגל שנשא נערים ונערות עם המיבטא הנכון אל הקולנוע והטלוויזיה. אלא שמאיזו סיבה לא ברורה גארי לא נשאר על הגל, הוא צלל - צלילה שאותה לא הבין, שלא היה מסוגל להבין את מלוא משמעותה --ונשאר הרחק מהחוף. אולי לא היתה סיבה, אולי זה היה פשוט חוסר מזל, אבל גארי סירב לקבל את זה. למשך זמן קצר נגלה לפניו עולם שאחר-כך נלקח ממנו, מה שהישרה עליו בתחילה כעס ואחר-כך דכאון עמוק. אפילו התפקידים הקטנים הפסיקו להגיע. הוא התחיל לעבוד בסניף דואר, אבל אחרי שנזרק משם בגלל שהרביץ לממונה, רק התכרבל כל הימים בדירה השקועה, מדי פעם אפילו שכח לצאת לחתום אבטלה. גארי היה מצחיק, מהיר-תפיסה וחקיין - הוא היה מסוגל לתפוס מחווה, הבעה, צחוק. קרי התאהבה בו בגלל כשרון החיקוי שלו. הוא היה חקיין מחונן. לפעמים אחרים ניסו להפגין לידו את כוחם, אבל אף פעם לא היו מוצלחים כמוהו. הוא היה כל-כך שנון, כל-כך מהיר-תפיסה, היה לו חוש עיתוי גאוני. הוא השתעשע עם מלים - או כדי להקסים או כדי ללעוג. כשהיה בדכאון, הכשרון הזה התדרדר לכדי אכזריות שכוונה גם כלפי עצמו, לכדי ציניות עקרה. ולפעמים היו להם מריבות איומות, בייחוד כשקרי היתה חוזרת עייפה מהעבודה ומוצאת בבית אוויר דחוס מעשן סיגריות ובגדים זרוקים על כל הרצפה. לריב - זו היתה הקלה, טעינה-מחדש של האוויר המת בדירה בסוג מסוים של אנרגיה, הלשון שלה עדיין היתה מסוגלת לעקוץ אותו עד שזינק מתוך קהות-חושיו, מתוך כאבו המשמים. "את הולכת לעזוב אותי, לא?" הוא שאל פעם. "לא." אלא שהיא כמעט עזבה. לילה אחד היא שכנעה את גארי לצאת לשתות. היא הזמינה את מרקו כי הוא היה אחד הבודדים שגארי הסכים להכניס לדירה. למרקו לא היה איכפת אם ימצא חן בעיני גארי לראות אותו שם או לא, ולפעמים קרי היתה חוזרת ומגלה את שניהם יושבים בסלון, צופים מדוכדכים בלונדון הערב או שאלה של ספורט. מרקו ירד במדרגות לתוך הסלון, מהנהן. "ילדים מזויינים, זה לא יאומן." "מה?" אמרה קרי. "יש שם איזה ארבע מכוניות בוערות. איזלינגטון באופנה, הא?" גרי הניע את ראשו. הוא שתה בקבוק בקס שקרי קנתה לו בדרך הביתה. הוא היה במצב-רוח נורא. "אז מה?" מרקו נעץ בו מבט. "אז כלום. אני רק אומר, זה הכל." גארי גיחך. "אתה רק אומר! מה אתה רוצה שהם יעשו?" קרי עמדה בדלת. "כן, מרקו, בחייך, זה לא שיש להם המון מה לעשות כאן." גארי הסתובב אליה כאילו רק חיכה להזדמנות. "מה את באה להגיד, פרה מטומטמת. מה היית רוצה, לבנות להם מרכז קהילתי? לא הכל תלוי, לעזאזל, באם יש להם או אין להם משהו לעשות. הם פשוט אוהבים לשרוף מכוניות וזהו. סוף הסיפור. שיהיה להם בהצלחה." מרקו הביט בקרי שנכנסה חזרה למטבח. היא היתה מופתעת, כי בדרך-כלל גארי לא היה משפיל אותה ככה באופן ישיר - כשהיו לידם אנשים וגם כשלא. היא שמעה שבטלוויזיה מתחיל איסטאנדרס. מרקו אמר לגארי, "זאת האופרת-סבון שלך, בנאדם. כאילו כתבו את זה בשבילך. כיכר האומללים בוואלפורד. אתה צריך ללכת או לכתוב לבי.בי.סי. ולבקש תפקיד אורח." קרי חזרה אל הסלון. "ללכת? לכתוב מכתב?" אמרה במרירות. "קצת שאפתני מדי, אתה לא חושב?" גארי פרץ בצחוק יבש. הוא הידק את גשר אפו בין האצבע והאגודל. "אוי, קרי, את כזאת כפילה מקסימה." "בוא," אמר מרקו וטפח על כתפו. "לא נמשיך לשרוץ פה כל הערב. אנחנו הולכים לפאב." "אני רק אביא מעיל," אמרה קרי. היא נכנסה לחדר השינה ולקחה את המעיל. הוא היה חדש, היא קנתה אותו בצהרי אותו יום. הוא מצא חן בעיניה כי היה אדום בהיר. היא עמדה לפני הראי וניערה את שערה מתחת לצווארון. אדום הלם אותה בגלל שערה השחור. היא מרחה שפתון אדום, כיווצה את שפתיה וחייכה לעצמה בראי. כשחזרה לסלון, מרקו ישב על קצה המושב כאילו עמד לפרוץ משם בכל רגע, אבל גארי היה עדיין סרוח בכורסה, עיניו מקובעות על הטלוויזיה. "אתה מתכוון ללבוש משהו?" שאלה קרי, תוהה אם יבחין במעיל החדש. "לא." "בחוץ קפוא," אמר מרקו. "אנ'לא הולך החוצה." הם הביטו בו. "או, בחייך," קרא מרקו בכעס. "זה כבר יותר מדי. בוא נשתכר, יהיה צחוק." "אנ'לא הולך." "גארי," זעמה קרי, "אתה אמרת, אז בוא..." גארי לא ענה. הוא הרים את השלט-רחוק מזרוע הכורסה והתחיל להעביר ערוצים. מה שקרה אחר-כך היה כל-כך מהיר, שעכשיו היא בקושי מסוגלת לשחזר את זה. היא ניגשה לחטוף ממנו את השלט ופתאום הוא זינק מהכורסה, פניו מעוותות משינאה, אגרופו הקמוץ אוחז גבוה בשלט, כאילו עמד להנחית אותו על ראשה. היא בהתה משותקת בשיניו החשופות, מחכה למהלומה, אבל אז מרקו נכנס ביניהם ודחף את גארי חזרה לכורסה. "בוא, מרקו," אמרה בקול אטום, אצבעותיה עדיין לופתות את דשי המעיל. "בוא נלך. תעזוב אותו." מרקו הזדקף והביט בגארי ונד בראשו. "אני מרחם עליך." "לא צריך לרחם עליו," זרקה קרי. "ממילא יש לו מספיק רחמים עצמיים לכל החיים." בעוד מרקו עולה במדרגות, היא שוב פנתה לגארי. "אל תחכה לי, כי אני לא חוזרת." הוא העמיד פנים שספג מהלומה ונסוג קצת לאחור, ואז כיוון את השלט-רחוק אל הטלוויזיה והגביר את הקול. הם התקדמו בשתיקה לאורך אסקס רוד. קרי לא ממש חשבה לאן הם הולכים. היא הרגישה בפניה הנפוחות, אבל לא בצורך לבכות. היא הרגישה כל צעד שעשתה, במגע האוויר בפניה, תחושה פתאומית של מודעות חדה כלפי כל מה שמסביבה: כרזות של קרבות איגרוף והתקליטים האחרונים מתקלפות מלוחות-מודעות עשויים פלדה. הם עברו על יד החנות של סוחר הדגים שמרקו היה קונה ממנו צדפות וקלמרי, חלפו על פני הפאב בפינת ניו נורת' רוד שכל הזמן החליף שמות, בזה אחר זה, חלפו על פני השיכון שהכנופיות היו מגיעות ממנו בקיץ ללכת מכות עם הכנופיות מהשיכון שלהם. הם המשיכו ללכת עד אפר סטריט למרות שלא מעט אוטובוסים עברו בדרך, ונכנסו לאחד מאותם פאבים חסרי-ייחוד ממש ליד איזלינגטון גרין. מרקו ניגש אל הבאר, וקרי התבוננה בעצמה משתקפת במראה שעל המסגרת שלה מגולפים פרחים. "המצב שלו חמור," אמר מרקו כשהתיישב והניח לפניה בירה וכוסית. הוא שתה את הכוסית שלו בלגימה אחת והזליף את טיפות שנשארו מהויסקי על קצף הגינס. קרי עשתה כמותו, למרות שבעיניה עלו דמעות, והתבוננה בטיפות שתססו ברכות על המשטח המקציף. "אני יודעת," אמרה קרי כשחזרה אליה הנשימה. "הוא יורד לגמרי מהפסים. העניין הוא שזה נשמע אגואיסטי והכל, אבל למה דווקא אני צריכה להתמודד עם זה כל הזמן? יש לי בעיות משלי, אני צריכה להביא את הכסף הביתה. פעם זה היה בא בתקופות, אבל עכשיו הוא ככה כל הזמן. וכל-כך חבל, כי הוא יכול היה להיות אחד הכי טובים, אחד הכי מצחיקים..." מרקו לגם מהבירה. "כן, בטח, אני יודע את זה. אחרת הייתי מתייאש ממנו לפני חודשים." "כל השאר כבר התייאשו," אמרה קרי בעצב. הוא הסתכל עליה במבט חד. "חוץ ממך." קרי התבוננה בפרחים המתפתלים סביב המראה. איזה פרחים אלה? אצבעוניות? נרקיסים? היא לא הכירה פרחים בשמותיהם. או יותר נכון, היא הכירה שמות אבל לא יכלה להתאים אותם לפרח המסויים. איפשהו, מישהו עשה את המראה הזו, למישהו היה רעיון לקשט אותה בפרחים. ועכשיו היא תלויה כאן בפאב, ושני אנשים יושבים מתחתיה ומדברים על אדם שלישי שהחליט שחייו הם בזבוז זמן מוחלט, ואנשים אחרים חולפים לכאן ולשם בין השולחנות והבאר, ומישהו במראה צוחק בקול רם, מעמיד פנים שנעלב ודוחף את כתפו של אדם אחר שפלט איזו הערה עוקצנית. פתאום קרי אמרה, "אני חושבת ללכת לקולג'." "קולג'?" התפלא מרקו. "אבל הקולג' מלא בסטודנטים." "באמת יש להם נטייה להסתובב במקומות כאלה," הסכימה קרי. "אבל עכשיו אין לזה שום משמעות, לא? תואר, או מה שזה לא יהיה. תואר לא ייתן לך כלום." "לא הייתי עושה את זה בשביל תואר." "אז בשביל מה?" "כי אני אוהבת לקרוא. אני רוצה ללמוד ספרות אנגלית." "טוב," אמר מרקו, "כדי לקרוא, את לא צריכה ללכת לקולג" "לא," אמרה קרי. "אבל אני פשוט רוצה לעשות את זה, פשוט כדי לעשות את זה. רציתי לעשות את זה כשהייתי יותר צעירה אבל... טוב, זה פשוט לא יצא. אבל עכשיו אני רוצה לעשות את זה." "אני חושב שזה יכול להיות די מדליק - סתם לרבוץ שלוש שנים על מילגה," ענה מרקו. "אני לא רוצה לרבוץ." הם קנו עוד משקאות ועוד בירות להוריד את המשקאות, וקרי התחילה לחשוש מפעמון הנעילה, כי אז היא תצטרך להחליט. אבל היא ידעה שהיא מתכוונת לחזור. "קדימה, להזדרז, להזדרז. תגמרו את השתייה, אין לכם איפה לישון? קדימה, חבר, זה גמור?" ידו של הבארמן ריחפה מעל הכוס החצי-מלאה של מרקו. "ואיך זה נראה לך, חבר? זה נראה לך גמור?" הברמן נעץ בו עיניים זועמות. "אל תפתח עלי פה, ילד. תגמור את השתייה ותסתלק." "תשמע, חבר, אני יושב פה כל הערב ומממן לך את המשכורת, אז לך להציק למישהו אחר כמה דקות." הברמן סימן בידו למישהו מאחורי הבאר. מרקו עמד גם לחטוף סטירה וגם להיות מוחרם בעוד פאב. לפעמים קרי התפלאה שעדיין נשארו בלונדון פאבים שאליהם מותר למרקו להיכנס. הוא היה כבר במצב של חצי עמידה; הברמן האחר יצא מאחורי הבר. קרי קמה. "זה בסדר," היא אמרה, "אנחנו הולכים. אבל אתה לא חייב להיות כזה גס-רוח אלינו." "פשוט תסתלקי, כלבה מטומטמת." התגובה של קרי היתה בלתי צפויה-- אפילו לה עצמה - ומיידית. היא לקחה את הכוס שמרקו לא סיים לשתות ושפכה את מה שנשאר מהבירה על הפנים של הברמן. "בבקשה," היא אמרה, "עכשיו אתה יכול לקחת את הכוס." כל צוות הבר זינק לעברם כמו ערימת שחקני ראגבי ודחף אותם לכיוון הדלת. אחד מהם חבט באוזנו של מרקו ברגע שנפלטו לרחוב. "אתה מוחרם!" שאג הברמן בדלת, כתם כהה על הטי-שירט שלו, כאילו ירו לו בחזה. "בכל מקרה לא הייתי חוזר לפאב המסופלס הזה," צרח מרקו, מחזיק באוזנו. הברמן התכוון לצאת אליו אבל האחרים עצרו אותו. "תעזוב, דייב, הם לא שווים את זה. קדימה, זונות, לכו תזדיינו מפה ואל תחזרו." הם חצו את הרחוב. "אני רוצה צ'יפס," אמר מרקו, עדיין משפשף את אוזנו. "קרי, את מטורללת, את יודעת את זה?" "נמאס לי שמדברים אלי ככה, זה הכל. בעבודה, בבית, ועכשיו גם בפאב... עד היום אף פעם לא גירשו אותי מפאב," היא אמרה. "זה ממכר. את פשוט צריכה להגיד 'לא'." הם השתרכו חזרה עם אסקס רוד ואכלו צ'יפס. "טוב," אמר פתאום מרקו, "מה את הולכת לעשות?" קרי הירהרה קצת. "אני חוזרת הביתה." "את רוצה שאני אבוא איתך?" "לא." קרי צעדה בנחישות לדירה, מפזמת לעצמה בשקט. היא עלתה בעצבנות במדרגות שמובילות אל המעבר שלהם. השביל הארוך אל הדירה היה שקט ושומם. היא הקפידה שלא לדרוך על הקווים שבין המרצפות וקירטעה מפעם לפעם בצעדים תזזיתיים ומהירים כדי לנחות בתוך הריבועים. אחרת יבוא הזאב הרע ויאכל אותך, נזכרה איך אמה היתה אומרת. למה אמרה דווקא את זה, ולא את המשפט ההוא על הגב של סבתא שיכול להישבר? מרחוק נשמעו צעקות, אבל היא לא הצליחה לזהות מאיפה מגיע הרעש. היא ראתה את כד הפרחים הגדול של שכנם לקומה. איזה סוג של פרחים אלה? קרי הגיעה עד דלת הכניסה. הטלוויזיה היתה כבויה. היא הבחינה מיד בדממה הלא מוכרת. היא ירדה בשקט במדרגות לתוך הדירה השקועה. הסלון היה ריק והמאפרה היתה על הרצפה במרחק מה מן הספה. אפר ובדלים היו פזורים על השטיח והיא אספה את המאפרה והניחה אותה על המזנון המכוער שהיה שייך לסבא של גארי. גארי לא היה גם בחדר השינה. היא הורידה את המעיל האדום והשליכה אותו על המיטה. ואז הלכה לאמבטיה. ברגע שהאור נדלק היא קפצה. גארי שכב עירום באמבטיה. האמבטיה היתה ריקה ממים, אבל כנראה שבאיזשהו שלב היתה מלאה, כי על הראי היתה עדיין שכבה דקה של אדים. גארי הפנה את ראשו אליה והיא צווחה כי נראה היה שפניו מכוסות דם, אבל זה היה השפתון שלה. הוא מרח את הפנים בשפתון שלה. "עשיתי אמבטיה," הוא אמר ופרץ בבכי. פניו היו בליל של דמעות ושפתון. קרי כרעה לרגלי האמבטיה. "גארי," לחשה, "גארי, אתה צריך לעשות משהו." הוא חטף את ידה ולחץ אותה בכוח רב בתוך ידו. "קרי, אל תעזבי אותי. אני מצטער, אל תעזבי אותי. אני מצטער." היא ניסתה להרים אותו מתוך האמבטיה. "בוא," אמרה, "בוא נלך למיטה." הוא קם על הרגליים והיא התבוננה בגופו העירום, קו השיער הדק במורד בטנו השטוחה, האיבר שלו שמתדלדל בין רגליו, פניו המרוחות בשפתון כמו ילד שהשתולל עם כלי האיפור של אמו. היא לקחה מטלית והתחילה לנגב את השפתון מפניו. "אתה צריך לקבל עזרה," חזרה קרי בלי הפסקה ולשווא, היא ידעה שהוא לעולם לא יעשה את זה. "כן," הסכים גארי מתוך נמנום, נותן לה להוביל אותו מחדר האמבטיה, נצמד אליה חזק כאילו היה עיוור שהיא הרחיקה מאיזו סכנה, מאיזו נפילה שעמדה תלויה באוויר. |
|
דונאטיין אלפונס פרנסואה (המרקיז) דה סאד ז'וסטין או יסוריה של המידה הטובה ברומן פורנוגרפי ופילוסופי זה מתאר המרקיז דה סאד את סיפור תלאותיה של ז'וסטין, בתולה מהוגנת וצדקת ואת סיפור מסעה הקצר והמיוסר בעולמו של סאד: עולם שכולו רוע צרוף ומנומק, שיש בו אולי השגחה, אבל אין בו אלוהים. >>> סילבי וז'רום הם צעירים בני המעמד הזעיר- בורגני. הם חדורים תשוקה בלתי נלאית לרכוש לעצמם שורשים, זהות ואושר באמצעות קנייה וצבירה של חפצים. מבעד למשאלותיהם הבלתי אפשריות, מצטייר דיוקנה של חברת-צריכה נרקסיסטית, שבה הפרט יכול לאהוב רק את השתקפות עצמו. >>> "לא שמעת על מין?", מין מה?" "יחסי מין. כשבחור ובחורה נפגשים ומשהו בריח מושך אותם אחד אל השני והם רוצים לנגוע, להתנשק, להתחבק,להתלקק". צחקתי. >>> לא הופתעתי למצוא את עצמי בירכתי חנותו של מר קליין, לבושה רק בגופיה ותחתונים, מוקפת בפרוות צובל.
|
|
Created by: Zzzen Design: eFshar Copyright © Babel LTD. All rights reserved
