בית

בבל , , 19/10/2017

                           

 

לורי מור נותנת

מתוך ציפורים באמריקה


"איך אוכל לחיות את חיי מבלי לעשות מעשה עם מספריים ענקיים?"
(ג'ויס קרול אוטס, מונולוג פנימי)

בסרט האחרון שלה המצלמה התעכבה על האגן, אגן הירכיים החשוף, ולמרות שזה לא היה האגן שלה, יצא לה שם של אחת שנותנת.
"יש לך את הגוף לזה," אמרו לה מנהלי הסטודיו בארוחת צהריים בצ'ייסנס.
היא הפנתה את מבטה. "הביאס קורפוס," אמרה, בלי לחייך.
"סליחה?" אגן ירכיים שיודע לטינית. אלוהים.
"כלום," אמרה. הם חייכו אליה וזרקו שמות. סקורסזה. ברנדו. העבודה היתה רק משחק בשבילם, משחק עם ג'ל בשיער. לפעמים הצטערה שזה לא היה האגן שלה. זה היה צריך להיות האגן שלה. סרט בינוני, מסוחרר מפורנוגרפיה: סרטים כאלה, ידעה, עושים ארוטיזציה של הבלתי ניתן להשגה. של המפוברק והמזויף. של הכפילים. מבלי דעת, השתתפה. איפשרה לאיזה אגן להיכנס לעסק. אגן מזויף, בלתי ניתן להשגה; אגן אלמוני. היא עצמה היתה אמיתית כמו מוצר חלב מחורבן; קלה להשגה כמו ארוחת-צהריים, מתי שלא יהיה.
אבל היא כבר גירדה את הארבעים.
היא התחילה לשבת בברים טבעוניים. העבירה אחרי-צהריים שלמים במקומות ששמותיהם "אני אוהב את מיצי" או "תפוז מתוק שלי". היא שתתה מיץ, ומדי פעם, בחוץ, עישנה סיגריה. היא ידעה שפעם התייחסו אליה ברצינות. דיברו על כל מיני פרוייקטים: נינה, פורטיה. אמא קוראז' עם איפור. עכשיו הידיים שלה רעדו יותר מדי, אפילו כששתתה מיץ, בעיקר כששתתה מיץ, עם סיגריית וואנטאז' שהתנדנדה לה בין האצבעות כמו מחט של מצפן. שלחו לה תסריטים שבהם היתה אמורה לומר שורות שלא היתה אומרת לעולם, לפשוט בגדים שלעולם לא היתה פושטת. היא התחילה לקבל שיחות טלפון גסות וגלויות חתומות במילים, "כן, מותק, כן." חבר שלה, במאי שהתחיל להתפרסם בזכות הכישלונות היקרים שלו, אדם שפעמיים בשבוע הביט בזעף בדג הגופי הססגוני שלה ואמר לו לצאת למצוא עבודה, הפך לקתולי וחזר לאשתו.
"דווקא כשהתחלנו לפתור את החריקות והצרימות והצרצורים", אמרה. אחר כך התחילה להתייפח.
"אני יודע," הוא אמר. "אני יודע."
וכך עזבה את הוליווד. טילפנה לסוכנת שלה והתנצלה. חזרה הביתה, לשיקגו, שכרה חדר בשכר שבועי בדייז-אין, שתתה שרי והתמלאה קצת. היא נתנה לחיים שלה להפוך למשעממים - משעממים, אבל עם עוגות מהסופר. היו רגעים מתים להפליא, שבהם סקרה את חייה ואמרה לעצמה "מה?" וגרוע מזה, רגעים שבהם הרגישה עייפה ומוטרדת, והסתפקה ב"אה?" החיים לבשו צורה של טעות איומה. לא ניתנו לה הכלים הנכונים לבנות חיים של ממש, סיכמה לעצמה; זה העניין. נתנו לה פחית רוטב ומברשת ואמרו לה, "הנה לך." שנים עמדה שם, ממצמצת ומבולבלת, והברישה את הפחית במברשת.
ובכל-זאת, היא היתה כוכבת קולנוע מן השורה השנייה. והיתה מועמדת פעם לפרס מן השורה הראשונה.
הדואר שהגיע לא היה ממשי. הודעה. חשבון. ברכה לחג-ההודיה. אבל אף-פעם לא היו מסיבות, ארוחות-ערב, בכורות, תה קר. אחת הבעיות עם אנשים בשיקגו, נזכרה, זה שהם אף-פעם לא בודדים באותו זמן. העצב שלהם מתרחש במבודד, מיטלטל ומשתולל, ואז שולח אותם חזרה, מסוחררים ומטושטשים, לפינות ריקות ומרופדות, פינות בודדות ומנותקות.
היא צפתה בכבלים והזמינה הרבה פיצות. חיים של אלמוניות ושלווה קיצונית. היא שכרה פסנתר והתאמנה על סולמות. היא השקיעה במניות. בבקרים רשמה את החלומות שלה כדי למצוא שם רמזים מה כדאי לקנות. "דיסני" פסקו פעם חלומותיה. "בית החולים סנט ג'וד." היא הרוויחה קצת כסף. היא נכנסה לאובססיה. המלים "פרה חולבת" נתקעו לה בצידיו הפה, כמו גירה. היא ניסתה להיות מקורית לא משהו שמומלץ לעשות עם מניות והתחילה להפסיד. כאשר מניה ירדה רכשה עוד, כדי להרוויח כשתתחיל שוב לעלות. היא התחילה להתבלבל. פיתחה נטייה לבהות מבעד לחלון באגם מישיגן, בפני הציפחה הרוטטים שלו, שנראו כמו לוח מקולקל.
"סידרא, מה את עושה שם?" צווח חברה טומי בשיחה בין-עירונית. "איפה את? את חיה באיזו מדינה שגובלת בצפון-דקוטה." הוא היה תסריטאי מסנטה-מוניקה, ופעם, לפני הרבה זמן, כשהיו מדוכאים, על אקסטזי, שכבו יחד. הוא היה הומו, אבל הם מאוד נהנו זה מזו.
"אולי אתחתן," אמרה. שיקגו לא הפריעה לה. היא חשבה עליה כעל הכלאה בין לונדון וקווינס, עם קמצוץ קליבלנד.
"אוי בחייך," הוא צווח שוב. "מה את עושה באמת?"
"מקשיבה לקלטות של שפת-ים והערכה-עצמית," אמרה. היא נשפה אל תוך האפרכסת.
"זה נשמע כמו אבק על מחט של פטיפון," הוא אמר. "אולי כדאי לך לקנות את קלטת הצרצרים הצורחים. שמעת כבר את קלטת הצרצרים הצורחים?"
"עשיתי סילסול גרוע היום," אמרה. "הייתי באמצע, בקטע עם המכשיר, ואז היתה הפסקת חשמל בבניין של המספרה. כמה פועלים שקדחו בחוץ פגעו בכבל."
"מסכנונת," אמר. היא יכלה לשמוע איך הוא נוקש באצבעות. הוא המציא את עצמו כסופר הבדיוני של ספר מסות בדיוני בשם "דעת יחיד," והוא נהג לצטט ממנו בכל פעם שהשתעמם או שנחה עליו ההשראה. אבל הפעם אמר, "פעם הייתי בלהקת רוק שקראו לה 'סילסול גרוע'."
"די." היא צחקה.
קולו נהיה מהוסה ומודאג. "מה באמת את עושה שם?"

החדר שלה היה חדר פינתי, שהרשו להחזיק בו פסנתר. היתה לו צורת "ריש", כמו חיים הפונים פתאום הצידה והופכים למשהו אחר. בחדר היו שתי שידות מעץ אדר וספה, והוא אף פעם לא היה מסודר במידה שראוי היה לשאוף אליה. כשהגיעו המנקות תמיד תלתה את השלט "נא לא להפריע", והדברים יצאו קצת משליטה. בפינות התעופפו גושים מדובללים של אבק ושיער, בגודל של ראשים קטנים. העשן התחיל להכתים את העיטורים על התקרה ולערפל את המראות. הברז באמבטיה דלף, ומכיוון שהיתה עייפה מדי לטלפן למישהו, קשרה לקצה הברז חבל, שהוליך את הטפטוף אל פתח הניקוז בשקט, כך שלא יטריד אותה יותר. הצמח היחיד שלה, בחלון שפנה מזרחה, היה תלוי מעל מכשיר הפופקורן, והוא התייבש והפך למשהו חום ופריך. על אדן החלון עמד פנס דלעת שהכינה לליל כל הקדושים, ושהספיק להרקיב, להתמוסס ולקפוא, ועכשיו נראה כמו כדורסל שיצא ממנו האוויר - כדור שאולי שמרה עליו מסיבות סנטימנטליות, כדור מהמשחק הגדול! האיש שהביא לה שירות חדרים כל בוקר שתי ביצים שלוקות וקנקן קפה הלשין עליה לסגן המנהל, והיא קיבלה אזהרה בכתב, שנתחבה מתחת לדלת.
בימי שישי ביקרה את הוריה באלמהרסט. לאבא שלה היה עדיין קשה להסתכל לה בעיניים. הוא היה בן שבעים עכשיו. לפני עשר שנים הלך לסרט הראשון ששיחקה בו, וראה אותה מתפשטת וצוללת לבריכה. הסרט הוגדר "לכל המשפחה", אבל יותר הוא לא הלך לאף סרט שלה. אמא שלה הלכה לכולם, ואחר כך חיפשה דברים מעודדים לומר לה. אפילו משהו קטן. היא סירבה לשקר. "אהבתי איך שאמרת את השורה ההיא על לעזוב את הבית, בעיניים גדולות, כשהידיים שלך משחקות עם הכפתורים של השמלה," כתבה. "השמלה האדומה הזאת כל כך החמיאה לך. את צריכה ללבוש צבעים חזקים!"
"אבא שלי נח המון כשאני מבקרת שם," סיפרה לטומי.
"נח?"
"אני מביכה אותו. הוא חושב שאני היפית זונה. זונה היפית."
"זה מגוחך. כפי שכתבתי ב'דעת יחיד,' את הבן-אדם הכי שמרן מבחינה מינית שאני מכיר."
"נו טוב."
אמא שלה תמיד קיבלה אותה בחמימות, בעיניים עגולות כמו שלוליות. בימים אלה קראה ספרי כיס דקים של אחד בשם רוברט ואליז, אחד שכתב שהוא ראה את כל הסבל בעולם - מלחמה, רעב, חמדנות - ומאז גילה את המרפא: חיבוקים.
חיבוקים, חיבוקים, חיבוקים, חיבוקים, חיבוקים.
אמא שלה האמינה לו. היא לחצה כל-כך חזק, וכל-כך הרבה זמן, שסידרא הלכה לאיבוד - כמו תינוקת, כמו מאהבת - בריח ובמגע שלה, בעור המתוק, היבש שלה, בפלומת האפרסק האפורה על צווארה. "אני כל-כך שמחה שיצאת ממערת הפריצים ההיא," אמרה אמה ברוך.
אבל סידרא עדיין קיבלה שיחות מהמערה. בלילה, לפעמים, טילפן הבמאי - מתא טלפון - מתוך רצון לזכות במחילה, אבל גם להיות ישיר. "אני חושב על כל הדברים שאולי את חושבת, ואני אומר לעצמי, 'אלוהים.' כלומר, את באמת חושבת את הדברים שלפעמים אני חושב שאת חושבת?"
"בטח," אמרה סידרא. "בטח שאני חושבת את הדברים האלה."
"בטח! בטח זה מושג שאין לו מקום בשיחה הזאת!"
כשטומי טילפן הציפה אותה לעתים קרובות הנאה כל-כך פתאומית, שהיא נבהלה.
"אלוהים, אני כל-כך שמחה שזה אתה!"
"אין לך זכות להפקיר כך את הקולנוע האמריקאי!" היה אומר לה בחיבה, והיא צחקה בקול, במשך דקות, בלי הפסקה. שתי מהירויות היו לה בזמן האחרון: היסטריה ותרדמת. שתי ארוחות: בוקר ופופקורן. שני חברים: שארלוט פבריל וטומי. היא יכלה לשמוע את נקישת כוסית הבורבון שלו. "את בן-אדם מוכשר מכדי לחיות במדינה שגובלת בצפון-דקוטה."
"איוֹוָה."
"ישו המתוק, זה יותר גרוע ממה שחשבתי. הם בטח אומרים דברים כאלה שם. הם בטח אומרים 'ישו המתוק'."
"אני גרה במרכז העיר. הם לא אומרים את זה כאן."
"את נמצאת איפה-שהוא ליד שַמפֵיין-אוּרבָּאנָה?"
"לא."
"נסעתי לשם פעם. לפי השם חשבתי שזה יהיה מקום שונה. כל הזמן אמרתי לעצמי, שמפיין, אורבא-נה, שמפיין, אורבא-נה! שמפיין! אורבאנה!'" הוא נאנח. "זה היה סתם מן מקום באמצע שדה. הלכתי שם למסעדה סינית והזמנתי את כל ארוחת הערב שלי עם תוספת מונוסודיום גלוטמט!"
"אני בשיקגו. זה לא כל-כך נורא."
"לא כל-כך נורא. אין שם אנשי קולנוע. מה עם כישרון המשחק שלך סידרא?"
"אין לי כישרון משחק."
"סליחה?"
"שמעת אותי."
"אני לא בטוח. לרגע חשבתי שאולי יש לך שוב את הקטע הזה של הסחרחורת, השיבוש ההוא באוזן הפנימית."
"כישרון. אין לי כישרון. אני מוכנה לתת מעצמי. אבל איזה כישרון?" בתור ילדה תמיד סיפרה את הבדיחות המלוכלכות ביותר. כשהתבגרה יכלה לפתוח את הקרביים ולדבר ישר משם. פשוט, ברור. לא היה אף-פעם שום-דבר שיעצור אותה. למה לא היה אף-פעם שום-דבר שיעצור אותה? "אני יודעת למתוח את הסוודר כדי להראות נקודת חן על הכתף שלי. כל אחת שלא קיבלה מספיק תשומת-לב בגנון יכולה לעשות את זה. זה לא כישרון."
"תסלחי לי, טוב? אני בסך-הכול תסריטאי. אבל מישהו הכניס לך לראש שהפכת משחקנית רצינית לזנזונת מזדקנת. זה מגוחך. את רק צריכה להעביר איכשהו את התקופה הזאת כאן. ועוד דבר. אני חושב שאם את מוכנה להתאמץ ולתת מעצמך זה מראה על הרבה כוח, וזאת בדיוק המהות של הכישרון."
סידרא הביטה בידיים שלה, שכבר היו סדוקות וחרושות קמטים מרוב מזג-אוויר רע, סבון רע, חיים רעים. היא הרגישה שהיא צריכה לשמוע את הקלטת של הצרצרים. "אבל אני לא מתאמצת לתת מעצמי," אמרה. "אני פשוט נותנת."

היא התחילה ללכת בלילות לבָרים שניגנו בהם בלוז. לפעמים טילפנה לשארלוט פֶּבֶרִיל, החברה האחת שנשארה לה מהתיכון.
"סידי, מה שלומך?" בשיקגו, השם סידרא נחשב שֵם כפרי. אבל באל-איי אנשים חשבו שזה שם יפהפה, והניחו שהיא המציאה אותו.
"אני בסדר. בואי נלך להשתכר ולשמוע מוזיקה."
לפעמים היא פשוט הלכה לבד.
"אני לא מכיר אותך מאיזה סרט?" היה שואל אותה לפעמים מישהו בהפסקה, עם חיוך, עם ניצוץ של תאווה בעיניים.
"אולי," היתה עונה לו, ואז הוא היה נראה מבוהל לפתע, ונסוג.
לילה אחד התיישב לידה גבר נאה בפונצ'ו - פונצ'ו גרוע, למרות ששארלוט שאלה האם יש בכלל דבר כזה, פונצ'ו מוצלח - ועם כוס בירה נוספת ביד. "את נראית ממש כמו שחקנית," אמר. סידרא הינהנה בתנועה יגעה. "אבל אני לא הולך לסרטים. אז אפילו אם היית שחקנית, בחיים לא היה יוצא לי לראות אותך."
היא הפנתה את מבטה מהפונצ'ו שלו לשרי שלה, ואז חזרה. אולי הוא חי זמן מה במקסיקו או בפרו. "במה אתה עובד?"
"אני מכונאי רכב." הוא בחן אותה בזהירות. "קוראים לי וולטר. וולט." הוא הדף לעברה את הבירה השנייה. "המשקאות כאן בסדר כל עוד לא מבקשים מהם להכין קוקטיילים. אז אל תבקשי מהם להכין לך קוקטייל!"
היא הרימה את הכוס ולקחה לגימה. היה בו משהו שמצא חן בעיניה: משהו שורשי מתחת לפוזה. באל-איי היית מוצאת מתחת לפוזה נוגט או קלקר. או זכוכית. הפה של סידרא היה מצופה שרי. השפתיים של וולט בהקו מבירה. "מה הסרט האחרון שראית?" שאלה אותו.
"הסרט האחרון שראיתי. בואי נראה." הוא חשב, אבל היא יכלה לראות שהוא לא טוב בזה. היא הביטה בסקרנות בפה שנשאב פנימה, בראש הנטוי: סוף-סוף, בחור שלא הולך לסרטים. העיניים שלו התגלגלו לאחור כמו גלגלים בכיסא של פקיד, מחפשות משהו. "את יודעת מה ראיתי?"
"לא. מה?" היא כבר היתה קצת שיכורה.
"זה היה סרט מצויר." אנימציה. היא חשה הקלה. לפחות זה לא היה אחד הסרטים האמנותיים הגרועים האלה בכיכובה של איך-קוראים-לה. "איש אחד ישן, וחולם על ארץ קטנה ויפהפייה, מלאה באנשים קטנים." וולט נשען לאחור והביט מסביבו, כאילו זה הכול.
"ואז?" היא תצטרך לדחוף ולמשוך עם הבחור הזה. זה ברור.
"ואז?" חזר אחריה. הוא רכן שוב לפנים. "ואז, יום אחד, האנשים קולטים שהם רק יצורים בחלום של האיש הזה. יצורים בחלום! ואם האיש יתעורר, הם לא יהיו קיימים יותר!"
עכשיו קיוותה שהוא לא ימשיך. היא שינתה קצת את דעתה.
"אז הם מתכנסים כולם באסיפה עירונית, ומגבשים תוכנית," המשיך. אולי התזמורת תחזור עוד מעט, חשבה. "הם יתפרצו לתוך חדר השינה של האיש ויעבירו אותו לחדר מרופד ואטום בעיר - ושם הם ישמרו עליו ויוודאו שהוא ממשיך לישון. וזה בדיוק מה שהם עושים. לעולמי עולמים, הם שומרים עליו בזהירות, אבל בחרדה, שלא יתעורר לעולם." הוא חייך. "שכחתי איך קראו לסרט."
"והוא לא מתעורר לעולם."
"לא," אמר וחייך אליה. הוא מצא חן בעיניה. היא יכלה לראות שהוא רואה את זה. הוא לקח לגימה מהבירה שלו, הביט מסביב לבר, ואז חזר אליה. "נכון שזאת ארץ נפלאה?" אמר.
היא חייכה אליו, בכמיהה. "איפה אתה גר," שאלה, "ואיך אני מגיעה לשם?"

"פגשתי גבר," אמרה לטומי בטלפון. "קוראים לו וולטר."
"קשר מאולץ. את בלחץ - את בתסמונת, אני יודע. את עומדת להיכנס לרומן הזה בכוח. מה הוא עושה?"
"משהו שקשור למכוניות." היא נאנחה. "אני רוצה לשכב עם מישהו. כשאני שוכבת עם מישהו אני פחות אובססיבית בעניין הדואר."
"אבל אולי את לא צריכה להיות עם אף-אחד, אלא פשוט להיות לבד זמן מה."
"כאילו שאתה היית אי-פעם לבד," אמרה סידרא. "בחייך, בכלל היית אי-פעם לבד?"
"הייתי לבד."
"בטח. ולכמה זמן?"
"שעות," אמר טומי. הוא נאנח. "לפחות זה נראה לי כמו שעות."
"יופי," היא אמרה. "אז אל תתחיל להרצות לי על משאבים פנימיים."
"בסדר. אז אני מכרתי את הזכויות על המינרלים בגוף שלי לפני שנים, אבל, בחייך, אני לפחות קיבלתי כסף טוב על זה."
"קיבלתי קצת כסף," אמרה סידרא. "קיבלתי קצת."

וולטר השעין אותה על המכונית שלו. הפה שלו היה נטוי קצת, מסולסל, שפתיו תולעיות ומלאות, והוא נישק אותה בכוח. היה משהו משותק ומושעה בתוכה. בתוך ליבה, באגרוף המשתחרר שבו, גילתה בורות קטנים וחשוכים של הרס, והיא השליכה את עצמה לתוכם, בנפילה. הלכה הביתה איתו, שכבה איתו. אמרה לו מי היא. כוכבת קולנוע מהשורה השנייה, שהיתה פעם מועמדת לפרס מהשורה הראשונה. היא אמרה לו שהיא גרה בדייז-אין. הוא היה שם פעם, על הגג, בא לשתות משהו. אבל לא נראה שהוא מכיר את השם שלה.
"אף-פעם לא חשבתי שאשכב עם כוכבת קולנוע," אמר בכל-זאת. "אני מתאר לעצמי שזה חלומו של כל גבר." הוא צחק - צחוק קלוש, עצבני.
"רק תזכור לא להתעורר," אמרה. ואז משכה את השמיכות עד לסנטר.
"וגם לא להחליף את החלום," הוסיף ברצינות. "כלומר, בסרט שראיתי, הכל בסדר עד שהבחור הישן מתחיל לחלום על משהו אחר. אני לא חושב שהוא עושה את זה בכוונה או משהו כזה. זה פשוט קורה."
"לא סיפרת לי על הקטע הזה."
"נכון," אמר. "את מבינה, הבחור מתחיל לחלום על ציפורי פלמינגו, ואז כל האנשים הקטנים הופכים לציפורים ומתעופפים להם."
"באמת?" אמרה סידרא.
"אני חושב שזה היה פלמינגו. אני לא כל-כך מומחה בציפורים."
"לא?" היא ניסתה להקניט אותו, אבל זה יצא לא טוב, כמו לטאה עם כובע קטן על הראש.
"להגיד לך את האמת, אני לא חושב שראיתי אפילו סרט אחד איתך."
"יופי." היא ריחפה לה, באדישות, הפסיקה לשים לב אליו.
הוא תקע את הזרוע שלו מאחורי הראש, פרק היד מתחת לעורף. החזה שלו עלה וירד בכבדות. "אבל אני חושב שאולי שמעתי עלייך."
ברדיו השמיעו דז'נגו ריינהארד. היא הקשיבה, בריכוז. "צלילים מדהימים יצאו מהידיים של האיש הזה," מילמלה סידרא.
וולטר ניסה לנשק אותה, ניסה למשוך שוב את תשומת-ליבה. הוא לא כל-כך התעניין במוזיקה, למרות שלפעמים ניסה. "צלילים מדהימים?" אמר. "כמו זה?" הוא הצמיד את כפות הידיים שלו זו לזו, והשמיע קולות קטנים של ניפוץ ושאיבה.
"בדיוק," מילמלה. אבל היא היתה במקום אחר, הניחה לרוח יבשה לנשוב על-פני המישור שבה, לסחוף אותה אל השינה. "ככה."

הוא התחיל לקלוט, מהר מאוד, שהיא לא מכבדת אותו. גם חרק היה מרגיש בזה. ידית בדלת היתה מגלה את זה. היא לא באמת התייחסה אליו ברצינות. היא היתה מדברת איתו על קולנוע ועל במאי קולנוע, ואז מביטה בו ואומרת, "טוב, לא משנה." היא היתה שייכת לעולם אחר. עולם שכבר לא אהבה.
ועכשיו היתה במקום אחר. עוד עולם שכבר לא אהבה.
אבל היא נתנה. נתנה לזה הזדמנות. מדי פעם, למרות שניסתה להימנע מזה, שאלה אותו על ילדים, על לעשות ילדים, להפוך קירבה למשפחה. איך הוא מרגיש לגבי כל זה? היתה לה הרגשה, שאם יהיו לה אי-פעם חיים עם ילדים ומכסחות דשא וגזם, כדאי לחלוק אותם עם מישהו שלא מרגיש שהשיחות על הנושא מבזות או מגמדות אותו. האם הוא אוהב את המדשאות הגדולות המדושנות? מה דעתו על סלעייה נחמדה? איך הוא מרגיש, עמוק בפנים, בנוגע לחלונות השלג המשולבים, אלה עם התריסים?
"כן, אני די אוהב אותם," אמר, והיא היתה מהנהנת בערמומיות ושותה קצת מעבר למידה, מנסה לא לאמץ את עצמה מדי במחשבה על כל חייה. היא תנסה לחיות את החיים מיום ליום, כמו אלכוהוליסטית - לשתות, לא לשתות, לשתות. אולי כדאי שתיקח סמים.
"תמיד חשבתי שפעם תהיה לי ילדה קטנה ואני אקרא לה על שם סבתא שלי." סידרא נאנחה, ובהתה בכמיהה בשרי שלה.
"איך קראו לסבתא שלך?"
סידרא הביטה בפה המסולסל שלו. "סבתא. קראו לה סבתא." וולטר צחק, כמו צופר. "יופי, תודה," מילמלה סידרא. "תודה שצחקת."
וולטר היה מנוי על "שבועון הרכב." הוא עילעל בו במיטה. הוא גם אהב לקרוא חוברות הדרכה של מכוניות חדשות, בייחוד הטוֹיוֹטוֹת. הוא ידע המון על לוחות בקרה, לוחות תאורה ולוחות צידיים.
"אתם כל-כך לא מתאימים," אמרה שארלוט תוך כדי אכילת טאפאס במסעדת טאפאס.
"אני מבקשת," אמרה סידרא. "אני חושבת שהטעם שלי קצת יותר מתוחכם ממה שנדמה לך." הבעיה עם מסעדות טאפאס היא, שאת לא מפסיקה לדחוף דברים לתוך הפה. "כל-כך לא מתאימים זו רק ההתחלה. שם אני מתחילה תמיד. בכל-כך לא-מתאימים." באופן תיאורטי אהבה את הרעיון של זוגות לא-תואמים, את ההתנצחויות וההסתבכויות, כמו קומדיה של שייקספיר.
"אני לא יכולה לדמיין אותך עם מישהו כמוהו. הוא פשוט לא מיוחד." שארלוט פגשה אותו רק פעם אחת. אבל היא שמעה עליו מחברה שלה. הוא שכב עם לא מעט נשים, אמרה. "טבל בפודינג," בניסוח שלה, והיו כמה סיפורים משעממים. "רק אל תתני לו להשפיל אותך. אל תתבלבלי בין היעדר תחכום ומתיקות," הוסיפה.
"אני אמורה לשבת ולחכות למישהו מיוחד, כשכל בחורה אחרת בעיר הזאת יכולה פשוט ליהנות מהחיים?"
"אני לא יודעת, סידרא."
זה נכון. גברים יכולים לצאת עם מי שהם רוצים. אבל נשים צריכות לבחור טוב יותר, נחמד יותר, עשיר יותר, חכם, חכם, חכם - ולא, אנשים נכנסים למבוכה. זה רומז על משהו מיני. "אני בן-אדם ממוצע מאוד," אמרה, נואשת, קולטת איכשהו ששארלוט כבר יודעת את זה, יודעת את הסוד העמוק, הכהה, השקוף להדהים הזה, יודעת שהוא הופך את סידרא למעט פתטית, לא-ראויה - נחותה, בסופו של דבר. שארלוט בחנה את פניה של סידרא, אורות גבוהים שנלכדו במבטו הקפוא של צבי. רובים לא הורגים אנשים, חשבה סידרא בטישטוש. צבאים הורגים אנשים.
"אולי זה בגלל שכולנו קינאנו בך כל-כך," אמרה שארלוט במרירות מסוימת. "את היית כל-כך מוכשרת. קיבלת את כל התפקידים הראשיים בהצגות. את היית החלום שכולם רצו לעצמם."
סידרא נברה במתאבן שלפניה, עדרה אותו כמו חלקת אדמה. היא לא היתה ראויה לכמיהות של איש. לא עשתה מספיק עם החיים שלה. הבדידות שבהם ביישה אותה, כמו פשע. "קינאה," אמרה סידרא. "מאוד דומה לשינאה, אם אני לא טועה." אבל שארלוט לא אמרה כלום. מן הסתם רצתה שסידרא תחליף נושא. סידרא מילאה את הפה בגבינת פטה ובצל והרימה את מבטה. "בכל-אופן, אני רק יכולה להגיד שאני שמחה להיות שוב בעניינים." חתיכת פטה נשרה מבין שפתיה.
שארלוט הביטה בגבינה וחייכה. "אני לגמרי מבינה אותך," אמרה. היא פתחה פה גדול ונתנה לכל האוכל בתוכו ליפול לשולחן.
שארלוט ידעה לעשות דברים מצחיקים כאלה. סידרא שכחה את התכונה הזאת שלה.

וולטר מצא כמה מהסרטים הישנים שלה בספריית הוידיאו. היה לה מפתח. לילה אחד הלכה אליו ומצאה אותו ישן מול "נזירה עם שותפה." הסרט היה על אישה בשם רוז, שיצאה מהבית רק לעתים נדירות, כי כשיצאה פחדה מאנשים. הם נראו לה כמו צורות-חיים מכוכב אחר - חסרי נשמה, חסרי חדווה, חסרי-תחביר. הקשר של רוז עם המציאות התרופף במהירות. וולטר הקפיא את התמונה בקטע המצחיק, שבו רוז מטלפנת למחלקה הפסיכיאטרית כדי שיבואו לאשפז אותה, אבל הם מסרבים. היא שכבה לידו וניסתה לישון גם היא, אבל אז התחילה לבכות קצת. הוא זז. "מה קרה?" שאל.
"כלום. נרדמת. כשצפית בי."
"הייתי עייף."
"ככה זה נראה."
"תני לי לנשק אותך. תני לי למצוא את המכוונים שלך." עיניו היו עצומות. מבחינתו יכלה להיות כל אישה שהיא.
"אהבת את ההתחלה של הסרט?" הצורך הזה שלה היה חדש. מפחיד. הוא גרם לשיער שלה להסתלסל. מתי אי-פעם היתה צריכה משהו כל-כך?
"זה היה בסדר," אמר.

"אז מה עושה הבחור הזה, נוהג במכוניות מרוץ?"
"לא, הוא מכונאי."
"איחס. תעזבי אותו כמו שעוזבים שיעור מוזיקה."
"כמו שיעור מוזיקה? מה זה, 'דימויים מהמעמד הבינוני?' 'דעת יחיד?" היא היתה מרוגזת.
"סידרא. זה לא בסדר! את צריכה לצאת עם מישהו ממש חכם, לשם שינוי."
"יצאתי עם חכם. יצאתי עם מישהו שהיו לו שני דוקטורטים. בילינו את כל הזמן שלנו במיטה עם אור דולק, ועשינו הגהות לַקורות חיים שלו." היא נאנחה. "כל דבר קטן שהוא עשה אי-פעם, כל דבר קטן, קטן, קטן. בחייך, ראית פעם קורות?"
גם טומי נאנח. הוא כבר שמע בעבר את הסיפור הזה של סידרא. "כן," הוא אמר. "חשבתי שצריך הרבה אומץ כדי לטפס עליהן."
"וחוץ מזה," אמרה, "מי אמר שהוא לא חכם?"

המכוניות היפניות הן המעניינות ביותר. למרות שהאמריקאיות נהיות סקסיות יותר, מנסות לעמוד בתחרות. היפנים המזוינים האלה!!
"בוא נדבר על העולם שלי," אמרה.
"איזה עולם?"
"לא יודעת, משהו שאני מתעניינת בו. שייצא לי משהו מזה."
"בסדר," הוא הסתובב ועימעם את האורות, ברומנטיות. "יש לי בשבילך טיפ לבורסה."
היא היתה מזועזעת, מיואשת, מעוניינת.
הוא אמר לה שם של חברה שמישהו בעבודה השקיע בה. "אוט-ויז."
"מה זה?"
"אני לא יודע. אבל מישהו בעבודה אמר לקנות השבוע. הם עומדים לצאת באיזו הכרזה. אם היה לי כסף, הייתי קונה."
היא קנתה, מייד למחרת בבוקר. אלף מניות. עד שעות אחר-הצהריים המניות צנחו ב- 10 אחוז; עד לבוקר הבא, ב- 50 אחוז. היא הביטה בכתוביות שרצו בתחתית המסך בערוץ החדשות. היא הפכה לבעלת-המניות העיקרית. בעלת-מניות עיקרית בחברה גוועת! בקרוב יטלפנו אליה, וישאלו בנימה יגעה מה היא רוצה שיקרה עם המלגזה.

"את אוכלת יותר יפה ממני," אמר לה וולטר בארוחת ערב בפאלמר-האוס.
היא הביטה בו במבט אפל. "מה לעזאזל עבר לך בראש כשהמלצת על המניות האלה?" שאלה. "איך יכולת להיות כזה אידיוט חסר-אחריות?" עכשיו ראתה, הבינה איך יהיו החיים שלהם יחד. היא תצעק; אחר-כך הוא יצעק. לו יהיה רומן; אחר-כך לה יהיה רומן. ואחר-כך הכול יהיה גמור, גמור, והם יחיו בגמור הזה.
"לא קלטתי נכון את השם," הוא אמר. "מצטער."
"מה?"
"השם לא היה אוט-ויז, אלא אוט-דרייב. כל הזמן חשבתי שזה 'ויז' כמו ב'ויז'ן'".
"ויז כמו ויז'ן," חזרה אחריו.
"אני לא כל-כך טוב בשמות," התוודה וולטר. "אני מסתדר טוב יותר עם מושגים."
"מושגים," חזרה אחריו שוב.
מושג הכעס. מושג החשבונות. מושג האהבה המקורקעת, חסרת-כנפיים ומטופשת כמו ציפור הדודו.
בחוץ נשבה רוח רוויית מים מהאגם. "שיקגו," אמר וולטר. "עיר הרוחות. נכון שזאת עיר הרוחות?" הוא הביט בה בתקווה, וזה גרם לה לבוז לו עוד יותר.
היא הנידה בראשה. "אני בכלל לא יודעת למה אנחנו ביחד," אמרה. "כלומר, למה בכלל אנחנו ביחד?"
הוא נעץ בה מבט קשה. "אני לא יכול לענות לך על השאלה הזאת," צרח. הוא צעד שני צעדים לאחור, התרחק ממנה. "תצטרכי לענות על השאלה הזאת בעצמך." והוא עצר לעצמו מונית, נכנס, ונסע משם.
היא חזרה לדייז-אין ברגל, לבד. ניגנה סולמות בלי קול, על החלק העליון של מנענעי הפסנתר, אצבעותיה דקות המפרקים עולות וצונחות בשקט, כמו המסמרים של תיבת נגינה, או רגליו של עכביש. כשהתעייפה הדליקה את הטלוויזיה, שוטטה בין הערוצים וגילתה סרט ישן שהשתתפה בו, תעלומת-רצח-סיפור-אהבה בשם "נגיעה אחרונה". זאת היתה הופעה מהסוג שהיה - למשך זמן קצר - סימן ההיכר שלה: אינטימיות מודבקת עם הקהל, חצי דמות-מצוירת, חצי התגלות; מין הכלאה בין ביישנות וליגלוג. היא לא שמה זין אז - כמו עכשיו, בערך - אלא שאז זה היה סגנון, אורח חיים, ולא תסמונת או מוות.
אולי היא צריכה תינוק.
בבוקר הלכה לבקר את הוריה באלמהרסט. לקראת החורף עטפו בניילון את הבית שלהם - את החלונות, את הדלתות - והוא נראה כמו עבודת אמנות אוונגרדית. "זה חוסך בהוצאות החימום," אמרו.
הם פיתחו נטייה לדבר עליה בנוכחותה. "זה היה סרט, דון. זה היה סרט הרפתקות. עירום יכול להיות אמנות."
"אני לא ראיתי את זה ככה! אני לא ראיתי את זה ככה בכלל!!" אמר אביה, בפנים אדומות, ויצא מהחדר. הגיעה שעת המנוחה.
"איך את?" שאלה אמא שלה באופן שהשתמע כדאגה, אבל למעשה היה פתיח לעניין אחר. היא כבר הכינה תה.
"אני בסדר, באמת." כל מה שאמרה על עצמה נשמע עכשיו כמו שקר. אם היתה במצב רע, זה נשמע כמו שקר; אם היתה בסדר - גם זה שקר.
אמה שיחקה בכפית. "קינאתי בך." היא נאנחה. "תמיד כל-כך קינאתי בך! בבת שלי!" היא צעקה את המלים, תחילה אמרה אותן בשקט ואז צעקה. בדיוק כמו בילדותה של סידרא: דווקא כשחשבה שהחיים שוב הפכו לפשוטים, נתנה לה אמה נתח עולם חדש, שתארגן אותו.
"אני צריכה ללכת," אמרה סידרא. היא רק הגיעה לשם, אבל רצתה ללכת. היא לא רצתה לבקר את הוריה יותר. היא לא רצתה להביט בחיים שלהם.
היא חזרה לדייז-אין וטילפנה לטומי. היא וטומי הבינו זה את זה. "אני קולט אותך," אמר תמיד. הילדות שלו היתה מלאה באחיות. הוא בילה חלק ניכר ממנה בציור נשים בבגדי-ים (מיס קניה מניירובי!) ואז היה מבקש מאחת האחיות לבחור את היפה ביותר. אם לא הסכים לדעתה, שאל אחות אחרת.
הקו היה משובש, ופתאום הרגישה עייפה מדי. "מותק, את בסדר?" אמר בקול קלוש.
"אני בסדר."
"אני חושב שאני כבד-שמיעה," אמר.
"אני חושבת שאני כבדת-פה," אמרה. "אטלפן אליך מחר."
אבל היא טילפנה לוולטר. "אני צריכה לראות אותך," אמרה.
"באמת?" אמר בספקנות, ואז הוסיף, במתיקות שנשמעה כאילו ליקט אותה במיומנות מהאוויר, כמו זבוב, "נכון שזאת ארץ נהדרת?"

היא חשה אסירת-תודה שהוא שוב איתה. "בוא נהיה ביחד כל הזמן," לחשה, ושיפשפה את הבטן שלו. היו לו העדפות גופניות של כלב: בטן, אוזניים, שלום נמרץ - זה מה שהוא אהב.
"בסדר מצידי," אמר.
"בוא נאכל מחר ארוחת-ערב במקום ממש יקר. אני מזמינה."
"ממ..." אמר וולטר. "מחר לא טוב."
"אה."
"מה עם יום ראשון?"
"מה הבעיה מחר?"
"יש לי. תראי, יש לי עבודה ואני בטח אהיה עייף, קודם-כל."
"ומה שנית-כל?"
"אני נפגש עם איזו אישה שאני מכיר."
"הה?"
"זה לא עניין גדול. זה שום-דבר. זה לא בילוי או משהו כזה."
"מי זאת?"
"מישהי שתיקנתי לה את המכונית. מרכבים רופפים במערכת הפליטה. היא רוצה להיפגש ולדבר על זה עוד קצת. היא רוצה ללמוד על ממירים קטליטיים. את יודעת, נשים מפחדות שיעשקו אותן."
"באמת!"
"כן, נו, אז יום ראשון יהיה עדיף."
"היא נאה?"
וולטר כירכם את פניו והשמיע צליל של חוסר-התלהבות. "נה...," אמר, והיטה את ידו על הצד, באוויר, ואז סובב אותה מעט מעלה ומטה.
בבוקר, לפני שיצא, אמרה, "רק אל תשכב איתה,"
"סידרא," אמר, נוזף בה על היעדר האמון, או על הניסיון לפקח עליו - היא לא היתה בטוחה איזה מהשניים.
הוא לא חזר הביתה בלילה ההוא. היא טילפנה וטילפנה ואז שתתה שישיית בירות ונרדמה. בבוקר טילפנה שוב. באחת-עשרה הוא ענה, סוף-סוף.
היא ניתקה.
ב- 11:30 צילצל הטלפון שלה. "היי," אמר בעליזות. הוא היה במצב רוח טוב.
"אז איפה היית כל הלילה?" שאלה סידרא. עד כדי כך הגיעה. היא הרגישה נמוכה יותר וגוצה יותר ומרושלת ומסופרת רע.
היתה קצת שתיקה. "למה את מתכוונת?" אמר בזהירות.
"אתה יודע למה אני מתכוונת."
עוד שתיקה. "תראי, לא טילפנתי הבוקר כדי להיכנס לשיחה כבדה."
"אז אם ככה," אמרה סידרא, "ממש טילפנת למספר הלא-נכון." היא טרקה את הטלפון.
היא העבירה את היום ברעידות ועצב. הרגישה כמו איזו הכלאה בין אנה קרנינה ואיימי ליברהאוס, שנהגה לצעוק מפינת המעילים של כיתה ד', "אני פשוט מרגישה שלא מעריכים אותי." היא הלכה לכֹּלבּו לקנות מייקאפ חדש. "בז'-שמנת, זה הצבע שלך, הרבה יותר מאשר שנהב," אמרה הצעירה שעבדה בדלפק התמרוקים.
אבל סידרא חטפה את השנהב. "אנשים תמיד אומרים לי את זה," אמרה, "וזה מאוד מרגיז אותי."
היא טילפנה אליו מאוחר יותר אותו לילה, והוא היה בבית. "אנחנו צריכים לדבר," אמרה.
"אני רוצה שתחזירי את המפתח שלי," אמר.
"תראה. אתה מוכן פשוט לבוא לכאן, שנוכל לדבר?"
הוא הגיע עם פרחים - ורדים לבנים ואירוסים. הם נראו כמושים ואירוניים; היא השעינה אותם אל הקיר בכוס יבשה, בלי מים.
"בסדר, אני מודה," אמר. "זה היה בילוי. אבל זה לא אומר ששכבתי איתה."
היא יכלה להרגיש, פתאום, את הפריצות שבו. מין חום, מין יצור, איזה תאום שהשתכן בו. "אני כבר יודעת ששכבת איתה."
"איך את יכולה לדעת את זה?"
"תתבגר כבר! מה אני, מטומטמת?" היא הביטה בו בזעם וניסתה לא לבכות. היא לא אהבה אותו מספיק, והוא חש בזה. היא לא באמת אהבה אותו בעצם, לא באמת.
אבל הוא נורא מצא חן בעיניה!
כך שבכל מקרה זה נראה לא-הוגן. הקרביים שלה נשפכו, חיוורים וקרים, והיא קירבה אותם אל האור ודיברה מתוכם. "אני רוצה לדעת רק דבר אחד." היא עצרה, לא ממש בשביל ליצור רושם דרמטי, אבל זה מה שקרה. "עשיתם מין אוראלי?"
הוא נראה המום. "איזו מין שאלה זאת? אני לא צריך לענות על שאלה כזאת."
"אתה לא צריך לענות על שאלה כזאת. אתה לא צריך לצפות לשום זכויות כאן!" התחילה לצרוח. היא היתה מיובשת. "אתה זה שעשה את הדבר הזה. עכשיו אני רוצה את האמת. אני רק רוצה לדעת. כן או לא!"
הוא השליך את הכפפות שלו לצד השני של החדר.
"כן או לא," אמרה.
הוא נזרק על הספה, היכה את הכר באגרוף שלו, הניח זרוע על עיניו.
"כן או לא," חזרה ואמרה.
הוא נשם עמוק אל תוך השרוול שלו.
"כן או לא?"
"כן," אמר.
היא ישבה על שרפרף הפסנתר. משהו כהה וקרוש נע בתוכה, עלה מרגליה. משהו בהיר ונושם נמלט דרך ראשה, הבית שבתוכה נעטף בניילון ונשרף, ונותרה ממנו רק זפת. היא שמעה אותו נאנח, ואיזו תקווה נרדפת בתוכה (מוקפת, על הגג, אבל עדיין בחיים) אמרה שאולי הוא יתחנן שתסלח לו. יבטיח להיות גבר חדש. אולי הוא ייראה לה מושך בתור גבר חדש, מתחנן. למרות שבשלב כלשהו, הוא יצטרך להפסיק להתחנן. הוא יצטרך פשוט להיות נורמלי. ואז שוב יפסיק למצוא חן בעיניה.
הוא נשאר על הספה, לא זז כדי לנחם או להתנחם, והחושך שבתוכה ניקה אותה עד היסוד, רוקן אותה כמו חומצה, כמו רוח.
"אני לא יודעת מה לעשות," אמרה, ומשהו משותק היה בקולה. היא הרגישה שכל הדברים הפשוטים נגזלו ממנה - השלווה הקיצונית של האלמוניות, של השיגרה, של פיטפוטי החדווה הביתית. "אני לא רוצה לחזור לאל-איי," אמרה. היא התחילה ללטף את חלקם העליון של מנענעי הפסנתר, לחצה על אחד מהם וגילתה שהוא מקולקל - עמום, לא-מכוון, בוהק ומלגלג, כמו קרביים שפוכים.
הוא הזדקף על הספה, ונראה נבוך ושקרן - הפנים שלו לא היו מסודרות כמו שצריך. הוא צריך להתאמן מול המראה, חשבה. הוא לא יודע איך להיפרד משחקנית קולנוע. אלה הכללים של החבר'ה: אל תיפרד משחקנית קולנוע. לא בשיקגו. אם היא תעזוב אותו יהיה לו קל יותר להסביר את העניין בעתיד - לעצמו, לכל מי שישאל. קולו השתנה למשהו שאמור היה להישמע כמו תחינה. "אני יודע," זה מה שהוא אמר, בנימה של כמעט תקווה, אמונה, נדיבות כזאת או אחרת. "אני יודע שאולי את לא רוצה."
"לטובתך," שמעה אותו אומר. "מוכן אולי..." שמעה אותו אומר. אבל היא כבר התחילה להפוך למשהו אחר, לציפור - פלמינגו, בז, בז-פלמינגו - והיא עפה למעלה, רחוק, אל שמשת החלון המעורפלת ואז שוב חזרה, חגה ברשעות, בעיניים מצומצמות.
הוא התחיל לבכות, פתאום - תחילה בקול, עם המון "אוי", אחר-כך בעייפות, כאילו מתוך שינה עמוקה, פניו קבורים בפונצ'ו שהשליך על מסעד הספה, גופו שוקע אל תוך הקטיפה של הכריות - גבר שמוחזק בן-ערובה בידי הדמויות החרדות שלוהקו בחלומו.
"מה אני יכול לעשות?" שאל.
אבל החלום שלו השתנה עכשיו, והיא נעלמה, נעלמה מבעד לחלון, נעלמה, נעלמה.

ציפורים באמריקה

ג'אנט ווינטרסון תפוזים הם לא הפרי היחיד

"… תפוזים הם לא הפרי היחיד הוא רומאן מנחם. הגיבורה שלו היא מישהי שנמצאת בצד החיוני של החיים. היא ענייה, היא ממעמד הפועלים אבל היא צריכה להתמודד עם השאלות הגדולות שחוצות מעמד, תרבות וצבע. >>>

יורם טהרלב מצע אשה מצע טוב

סיפורן של כמה מהנשים הנועזות בתנך - רחב הזונה, בנותיו של לוט, יעל שרה והגר, ושתי בת שבע ועוד. >>>

אסף שור מוטי (הקדמה)

הספר הזה חמור במבנהו. חמור ופשוט. פירמידה סימטרית מאוד שראשה עננים ובסיסה גיאומטריה אוקלידית. ובכל זאת הוא ספר, לא קונצרט וכדומה אמנויות ביצוע, ואין לי אפשרות לשבת באולם ולהעיר בזמן החזרות. ואין שום חציצה בין הקהל והבמה. >>>

רונה יפמן משפחה

"משפחה" צילום של רונה יפמן מתוך סדרת צילומי משפחה שנעשו באזור טבעון והעמק. >>>

 

גירסה להדפסה

RSS   צרו קשר   רשימת דיוור   English   חזרה לראש הדף

Created by: Zzzen   Design: eFshar   Copyright © Babel LTD. All rights reserved

בית